20 השירים הגדולים של רד הוט צ'ילי פפרס

החדשות על חזרתו של ג'ון פרושיאנטה לרד הוט צ'ילי פפרס, הכניסה אותי למצב רוח נוסטלגי במיוחד. אז לכבוד המאורע הנה דירוג יומרני וכמעט בלתי אפשרי של 20 השירים הכי טובים של הלהקה.

20. Dark Necessities

אז נכון The Gataway הוא לא מהמשובחים שבאלבומי הלהקה והעובדה שדנג'ר מאוס הפיק אותו לא בדיוק תרמה (למרות שגם נייג'ל גודריך היה באזור), ועדיין השיר הזה יוצא מהכלל. גם בגלל שהוא בולט בכמה דרגות מעל שאר השירים באלבום וגם בגלל שהוא פשוט מעולה!

פלי כרגיל בא לדפוק עבודה עם תפקיד בס מופתי וקידיס שר בכנות נוגעת על המאבק התמידי שלו בהתמכרויות על כל סוגיהן.

אין הרבה נקודות אור באלבומים האחרונים של הפפרס אבל Dark Necessities הHא אחת מהן. עכשיו אתם מוזמנים לתלות אותי.

19. Scar Tissue

לא הייתה יכולה להיות מטאפורה יותר מוצלחת למצב הלהקה בסוף שנות התשעים מאשר רקמת צלקת שמגלידה. אחרי שנים של חיפוש עצמי הן מצד פרשיאנטה והן מצד הלהקה, חזר הבן האובד הביתה והביא איתו רנסס חסר תקדים לקריירה של הפלפלים.

פרושיאנטה החזיר ללהקה את הלב שלה וגם הוסיף לה צלילים הרבה יותר נקיים, נוגים ומלודיים מבעבר, בדיוק כפי שמשתקף בשיר המדהים הזה שיצא כסינגל הראשון מתוך קליפורניקיישן והכריז על שובה הגדול של הלהקה.

18. Tear

אחת ההשפעות על פרושיאנטה בכתיבה ובהקלטות של By the Way הייתה להקה אחרת מקליפורניה. הרכב קטן וצנוע בשם הביץ' בויז.

פרושיאנטה שאף ללכוד את רוח ההרמוניות הקוליות המופלאות של הביץ' בויז אל תוך האלבום ואחת מהתוצאות הוא השיר Tear.

הרבה מעריצים ירימו גבה נוכח הבחירה ב-Tear המציג סאונד מאוד שונה מזה שהרד הוט התפרסמו בזכותו, ועדיין מדובר בבלדה מופלאה ומלאת רגש שמוכיחה שגם כשהם עדינים השירים של הצ'ילי פפרס יפים לא פחות.

17. Hard to Concentrate

בתוך 28 הקטעים שמרכיבים את Stadium Arcadium המפלצתי, יושב לו בצד שיר קטן ואינטימי שאפילו לא יצא כסינגל, אבל כמה שהוא יפה.

הטקסט נכתב על ידי קידיס כמתנת אירוסים לפלי ולאישתו הדוגמנית, פרנקי ריידר, כאשר מוזיקלית השילוב בין הבס של פלי לגיטרה של פרושיאנטה מעולם לא נשמע טוב יותר. שיר מיוחד במינו שמראה עד כמה השתנו הפלפלים, גם מוזיקלית וגם לירית.

16. The Power of Equality

ככה פותחים אלבום! השיר הראשון ב- Blood Sugar Sex Magik הוא פצצת אנרגיה מטורפת ופוליטית במיוחד שהושפעה מהשירים של Public Enemy.

בשיר יוצא קידיס נגד כל גילויי הגזענות וחוסר הצדק ומציג צד שונה, חברתי יותר ברפרטואר של הלהקה.

moadon-tarbut-24

15. The Adventures of Rain Dance Maggie

הסינגל הראשון שיצא בעידן פוסט פרושיאנטה השני הפתיע ממש לטובה. הסאונד הפאנקי והגרוב הנפלא שלו גרמו לי לחשוב ברצינות שהלהקה לא איבדה את הדנ"א שלה, מה שבדיעבד התברר כאשליה.

ובכל זאת השיר הזה מצליח להקפיץ אותי כל פעם מחדש עם עבודת בס כרגיל מעולה של פלי, הפקה מהפנטת ופזמון ממכר להחריד.

14. True Men Don't Kill Coyotes

בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, True Men Don't Kill Coyotes הוא לא הסינגל הראשון של הצ'ילי פפרס אלא השיר הראשון שלהם שצולם  לו קליפ.

בלי קשר מדובר בשיר שהציג את סאונד הFאנק-רוק של הלהקה שהלך והשתכלל עם השנים. הלכה למעשה, השיר הזה הוא נקודת ההתחלה של הקריירה של הפלפלים החריפים. אולי לא  מדובר באחד השירים הכי יפים שלהם, אבל לבטח אחד החשובים שלהם. 

13. Fortune Faded

נכתב בזמן ההקלטות של By the Way אבל לא זכה להיכנס לאלבום. עם שינויים בפזמון ועיבוד מעודכן, הוקלט השיר מחדש ויצא ב- 2003 כסינגל לקידום אוסף הלהיטים של הלהקה ששוחרר באותה שנה.

מזל גדול שהלהקה לא ויתרה על השיר הזה, כי אנחנו זכינו לאחד הקטעים היותר נפלאים שלהם. אגב, גם ל- Save the Population מאותו אוסף לגמרי יש מקום במצעד הזה.

12. I Could Have Lied

אין מוזה טובה יותר מלב שבור, ואכן קידיס כתב את השיר הזה לאחר שנזרק על ידי הזמרת שינייד אוקנר, איתה היה בקשר.

אוקונר מצידה אגב מכחישה שהיה קשר רומנטי בין השניים והוסיפה כי היא לא חובבת את המוזיקה של הלהקה וזה עוד בלשון המעטה. לפחות יצא משהו טוב מהכאב של אנתוני קידיס- השיר הנפלא הזה.

11. Around the World

כשקליפורניקיישן יצא הייתי בן 14 ואני זוכר בברור את הטירוף האדיר שהיה סביבו. לא היה לי חבר אחד שלא החזיק עותק של האלבום ואני וחברים שלי הסתגרנו בחדרים שלנו בניסיון לנגן כל תו ותו ממנו על הגיטרה.

אחרי Scar Tissue המהורהר, הגיע Around the World והרעיד את העולם עם ריפים מחשמלים ואנרגיה בלתי נגמרת. בשיר מתאר קידיס את החוויות שצבר בעת סיבובי ההופעות של הלהקה מסביב לעולם כאשר זהו למעשה מן מכתב תודה לעולם על היופי הטמון בו.

באנר מועדון תרבות

10. Give it Away

כש"וורנר בראדרס", חברת התקליטים של הלהקה, רצתה להפיץ את Give It Away, היא פנתה לאחת מתחנות הרוק הגדולות במדינה. אך נציגי התחנה הממוקמת בטקסס נפנפו את חברת התקליטים והוסיפו: "כשיהיה לכם שיר עם מלודיה תחזרו אלינו".

אז לסינגל הראשון מ- Blood Sugar Sex MagiK אולי לא הייתה מלודיה אבל היה לו את כל השארוזה הספיק בכדי להזניק את הקריירה של הלהקה לגבהים חדשים. וגם… חושבים שאתם יודעים את המשמעות מאחורי הלהיט הענק הזה? כדאי שתחשבו שוב – 10 שירים שהמשמעות שלהם שונה ממה שחשבתם>>

10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז>>
11 השירים היפים ביותר לש רדיוהד>>
15 השירים הגדולים של הנשיונל>>

9. Snow

ג'ון פרושיאנטה במיטבו עם אחד מריפי הגיטרה הכי פופיים והכי ממכרים שלו. המילים על פי קידיס הם מטאפורה לפתיחת דף חדש בחיים אחרי שחירבנת אותם- דף חדש לבן כמו שלג.

יחד עם זאת הלבן והשלג בתיבול משפטים כמו "מחלק אותם בפרטיות בעולם כל כך מבולגן" הם לחלוטין רפרנס לסמים. איזה פירוש שלא תבחרו, עדיין מדובר בשיר נהדר.

8. Suck My Kiss

אולי השיר המקפיץ ביותר ברפרטואר של הלהקה. הקטע הזה, שיצא ב- 1992 כסינגל השלישי מ- Blood Sugar Sex MagiK, מציג את הסאונד והדינמיקה הייחודית של הלהקה עם בס דומיננטי, תופים חזקים וגיטרה פאנקית שנוגעת בכל המקומות הנוכנים. קלאסיקה!

7. Knock Me Down

אחד מהשירים הרבים שנכתבו בעקבות מותו של הגיטריסט ומייסד הלהקה, הילל סלובק, ממנת יתר. בטקסט פונה קידיס לסלובק ומבקש ממנו (בתרגום חופשי ביותר): "אם אתה רואה אותי מתמסטל, תפיל אותי חזרה מטה". קידים מבטא בשיר את החשש שלו מלגמור כמו סלובק ואף מודה כי הוא "לא גדול יותר מהחיים".

השיר הזה מהווה תפנית דרמטית בכתיבה של קידיס שעד אז נהג לכתוב על סקס, סמים ואורח חיים הדוניסטי, אבל הטראומה פתחה לו את המוזה ומשם והלאה החומרים של הלהקה רק הלכו והשתפרו.

6. Aeroplane

נכון, התקופה עם דייב נבארו לא התקבלה היטב אצל המעריצים ונחשבת ל"תקופה האפלה" של הלהקה, אבל האמת היא ש- One Hot Minute, שהוקלט עם נבארו הוא אלבום, די מעולה.

אולי אני שומר לו חסד נעורים בגלל שזה האלבום הראשון של הפלפלים שאי פעם רכשתי (הייתי בן 10) אבל אי אפשר שלא להעריך אלבום רוק עם שירים כל כך טובים כמו Warped, My Friends, Shallow Be Thy Game ואחרים כאשר מעל כולם עומד כמובן Aeroplane הממכר שיצא כסינגל השלישי מהאלבום ולא יוצא לי עד היום מהראש!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

5. Californication

אם למישהו עוד היה ספק לגבי כמה קליפורניקיישן הוא אלבום ענק אז הגיע הסינגל הרביעי ממנו וטרף את הקלפים. בשיר דוחף קידיס את יכולות הכתיבה שלו לקצה ומדמה את ההתדרדרות המוסרית, התרבותית והצרכנית של הדור הנוכחי לעולם המזויף של קליפורניה שהוא כל כך מכיר וכל כך אוהב. עידן הפלסטיק על פי אנתוני קידיס.

וכאילו שאתם עדיין לא יודעםי, אבל השיר נבחר על ידי הקהל הישראלי כשיר העשור. כבוד. 

4. Otherside

הסינגל השלישי מקליפורניקיישן כובש את המקום שלישי אצלי ברשימה. צלילי הגיטרה שפותחים אותו מצליחים להעביר בי צמרמורת בכל פעם מחדש והמילים של קידיס שוב על המאבקים שלו בהתמכרויות נפלאות כרגיל.

קשה להביע במילים כמה השיר הזה יפה אז אני פשוט אציין את הקליפ הנפלא שלו שבוים על ידי ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס שמתאר חלום או סיוט בצורה מופלאה שנראית מדהים על המסך גם אחרי 20 שנה. 

3. Dosed

By the Way הוא "האלבום של פרושיאנה". המלודיות הנוגעות, העיבודים הקסומים וכמויות הרגש הבלתי נגמרות שבו הופכת אותו לאלבום האחרון הבאמת מופלא שהוציאו רד הוט צ'ילי פפרס ולאהוב עלי ביותר באופן אישי.

כמעט על כל שיר ושיר באלבום כתוב בענק "ג'ון פרושיאנטה" כאשר מעל כולם עומד Dosed המדהים. השיר מורכב מארבע תפקידי גיטרה שונים של פרושיאנטה (מה שלא אפשר ללהקה לנגן אותו לייב).

גם בחלקים גדולים מהשירה מצטרף פרושיאנטה לקידיס ויחד הם יוצרים הרמוניה מופלאה ואת אחת הבלדות הכי מרגשות של הלהקה.

2. Under the Bridge

מה אפשר לכתוב על השיר הזה שעוד לא נכתב? ברמה האישית מדובר באחד השירים שגרמו לי להרים גיטרה לראשונה בחיי. קלאסיקה מודרנית שממשיכה להשפיע על מיליוני חובבי מוזיקה מסביב לעולם גם 30 שנה אחרי שיצאה. 

קידיס כתב את השיר על קשיי ההתמודדות שלו עם ההתמכרות לסמים כפואמה אותה הוא סרב לחלוק עם הלהקה. רק כשריק רובין (המפיק המיתולוגי של הפפרס) ראה את הטקסט הוא שיכנע את קידיס לשיר אותו והשאר היסטוריה. 

את קולות המקהלה בשיר מספקות אגב אמא של פרושיאנטה וחברות שלה למקהלת הכנסייה השכונתית כאשר את ההשראה לריף האלמותי שפותח את השיר שאב פרושיאנטה עצמו מהשיר Andy Warhol של דייויד בואי.

1. Soul to Squeeze

לא יאמן שהשיר הזה החל את דרכו כבי-סייד! הוא הוקלט בסשנים של Blood Sugar Sex MagiK ולא מצא את עצמו באלבום אבל כן כבי-סייד לסינגלים Give it Away ו- Under the Bridge.

מזל ששיר כל כך טוב לא יכול היה להעלם מדפי ההיסטוריה ובאוגוסט 1993 הוא סוף סוף זכה בכבוד הראוי לו כשיצא כסינגל רשמי מתוך פס הקול לסרט Coneheads (תופסים ראש).

השיר הפך ללהיט מפתיע עבור הלהקה והגיע למקומות מכובדים במצעדים השונים. מוזיקלית הוא הרבה יותר מופשט ממה שהרגילו אותנו הפלפלים החריפים, מה שמקנה לו הרבה יותר עומק אמוציונלי.

כמו כן, למרות אינספור תפקידי הבס האלמותיים של פלי, דווקא בשיר הקטן הזה הוא נותן מופע יחיד מדהים שסביבבו נבנה כל השיר. פשוט בית ספר לנגינת בס. והמילים? בניגוד לקלילות של הקומית Coneheads, עוסקות דווקא (שוב) בקשיי הגמילה על קידיס מסמים.

יש שירים שאין טעם לנסות לתאר אותן במילים אחרות חוץ מאחת: שלמות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

red-hot-chili-peppers.jpg

moadon-tarbut-24

40 שנה ל- London Calling של הקלאש

פוליטיקה, גזענות, תרבות הצריכה ואפילו הביטלס. אין הרבה נושאים שהקלאש לא תקפו חזיתית באלבום המופת שלהם מ- 1979. 40 שנה לאחר מכן ועדיין כל מילה ומילה בו נשמעת רלוונטית גם היום. 

ציון המועדון: ★★★★★

הרבה לפני שהתחפשנו לפאנקיסטים בפורים מבלי שיהיה לנו שמץ של מושג מה זה אומר, הרבה לפני שג'ינסים קרועים נמכרו בקסטרו ומוהוק הייתה תספורת לגיטימית, הפאנק היה תנועה מוזיקלית אמיתית ובועטת.

למעשה זו הייתה תנועה מוזיקלית, חברתית, חתרנית ששאפה לערער את יסודות הסדר הקיים ובמידה רבה אפילו הצליחה.

באנר מועדון תרבות

שלושה גורמים מרכזיים הביאו לעלייתו של הפאנק כתנועה תרבותית בבריטניה במחצית השנייה של שנות ה- 70. הראשון היה קשור לתמורות המוזיקליות של התקופה.

לקראת סוף הסבנטיז, הרוק שהחל כתנועה עממית חוצת גבולות ומגדרים שצמחה משולי החברה, כבר הייתה נטועה עמוק במיינסטרים. יודעים מה? מיינסטרים זה אנדרסטייטמנט. אמני הרוק הופיעו באצטדיוני ענק, מכרו מיליוני אלבומים והפכו לסופרסטארים ענקיים. הכי רחוק מהמשמעויות החתרניות השורשיות של הז'אנר.

שיא המגלומניות הגיע בדמותם של אמני הרוק המתקדם ששאפו לקחת את הרוק צעד אחד קדימה ושילבו בתוכו אלמנטים של מוזיקה קלאסית בכדי להקנות לו נופח אמנותי יותר. כך משירים של 2 דקות שדיברו אל צעירי העולם המרדניים, קיבלנו יצירות רוק בנות 20 ו-30 דקות שמתכתבות יותר עם בטהובן ושופן ופחות אלביס וצ'אק ברי.

הפאנקיסטים ראו את השינויים הללו והרגישו שהרוק מתנתק ממקורותיו האותנטיים. מתוך כך הם שאפו להחזיר עטרה ליושנה ולרוק את הרוח המחאתית האמיתית שלו עם שירים קצרים, בועטים, פוליטיים ומכסחים.

 

"הביטלמאניה המזויפת הוכתה עד עפר…

הגורם השני שהביא לעלייתו של הפאנק הוא הגורם הכלכלי.
שנות ה- 70 באנגליה היו עשור לא פשוט שאופיין בבעיות כלכליות חמורות. המשק הבריטי נשען על תעשיות כבדות מיושנות כמו פלדה ופחם שסבלו מבירוקרטיה חונקת וחוסר התייעלות משווע. המשק היה תקוע, האבטלה גאתה, שביתות של איגודים מקצועיים היו עניין שבשגרה ובאופן כללי הממלכה המאוחדת לא האירה פנים לצעיריה.

למאזין הרוק הממוצע שהתקשה מאוד לסגור את החודש, שירים כמו Stairway to Heaven או Echoes פשוט לא דיברו. הוא חיפש מקום לפרוק את התסכול שלו ויצירות מהסוג הזה ממש לא היו הכיוון.

הקטליזטור השלישי לעלייתו של הפאנק הוא המרכיב הפוליטי-חברתי.
באותן שנים הקונפליקט בין אנגליה לצפון אירלנד שיסע את החברה הבריטית בעוד גלי הגירה עצומים ממדינות מרכז אמריקה ואסיה הציפו את הממלכה ו
הבעירו את הרחובות בגזענות, אלימות, אבטלה ועוד. 

 

"רוק המהפכה הוא סוג חדש של רוק…"

על אף החיכוכים בין המקומיים למהגרים, אותם גולים נשאו עמם תרבות, מוזיקה ומסורות של מחאה שהקסימו חלק גדול מהנוער הבריטי הישנוני. לא סתם להקות כמו "בלונדי", "פוליס" ו"מדנס" שקיבלו על עצמן השפעות מוזיקליות "זרות" פרחו באותה התקופה. 

גם לא לחינם הסינגל הראשון ששיחררו אי פעם הקלאש היה White Riot שגרמה למי שלא התעמק במילות השיר לתייג את הלהקה כגזענית, אך האמת כמובן רחוקה מהמציאות. ג'ו סטארמר, סולן ההרכב, קורא בשיר לנוער הלבן והמנומנם ללמוד מזה השחור ולצאת למרוד כנגד המוסדות שמדכאים אותו.

לאחר מותו של סטראמר, צויר לזכרו קיר זיכרון על רקע הדגל הראסטפארי עם הכיתוב "Know You Rights". הקשר התרבותי בין הנוער הלבן הבריטי לזה השחור הגיע לשיאו עם ג'ו סטראמר והמוזיקה של הקלאש.

 

"עושה רושם שאף אחד לא שם לב אלי…"

הקלישאה הכי גדולה על אלבומי מופת היא שהם "צילמו" רגע בהיסטוריה. יצרו תיעוד מוזיקלי יחודי של אקלים חברתי שלא בטוח שישוחזר. בעוד שישנם אלבומי מופת שהטענה הזאת לא בהכרח תופסת לגביהם, במקרה של London Calling היא מדויקת.

לאורך לא פחות מ- 19 קטעים מצליחים הקלאש ללכוד את רוח התקופה. את הבלבול ששרר בחברה הבריטית, את כל הבעיות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות כמו גם את התחושה שלאנגליה אין עתיד (כפי שהיטיבו לנסח זאת הסקס פיסטולס).

האלבום שהוכתר כאלבום העשור על ידי הרולינג סטון (למרות שיצא באנגליה בדצמבר 1979) ונבחר שוב על ידי אותו מגזין לאלבום השמיני הגדול ביותר בכל הזמנים, הוא לא פחות מאבן דרך בתולדות הרוק. יצירה מפעימה וחסרת תקדים שכוללת בתוכה את כל המאפיינים שמרכיבים את התשתית של הרוק.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אם הראמונס היו הסטייל של הפאנק והסקס פיסטולס היו הגישה שלו, הקלאש ב- London Calling היו אלה שלקחו אותו צעד אחד קדימה וגיבשו אותו לכדי אמירה תרבותית וחברתית אמיתית. בלי חארטות, בלי קלישאות. הקלאש היו הדבר האמיתי. 

מתוקף זאת לא תמצאו באלבום הזה טקסטים על עולמות אחרים כמו אצל ג'נסיס או מחשבות פילוסופיות על טבע האדם סטייל פינק פלויד. הטקסטים ב- London Calling הם ארציים, קונקרטיים למה שקורה  כאן ועכשיו, על האדמה, על הארץ, בשכונות ובשיכונים. מילת המפתח היא ריאליזם.

לא תמצאו כאן גם סולואים כמו אצל לד זפלין או דיפ פרפל. למעשה חוץ מ- 2 שירים, כל הקטעים באלבום לא חוצים את רף 3 הדקות. האמירה הייתה ברורה: לא צריך להיות ג'ימי הנדריקס, רוג'ר ווטרס או ג'ימי פייג' בשביל לשיר ולנגן את האמת שלך. 

בבחירה המינימליסטית הזאת המבוססת על שירי גיטרה, בס, תופים קצרים וזועמים, מיצבו עצמם הקלאש כאלטרנטיבה ה"שפויה" לאמני הרוק הפומפוזיים והמגלומנים של התקופה.

הם ראו בעצמם לא פחות ממחיי המסורת הרוקנ'רולית הקלאסית של שנות החמישים ותחילת השישים. לא במקרה עטיפת האלבום היא מחווה לאלבום הבכורה של אלביס פרסלי, בעיניהם הם היו ממשיכי המסורת הרוקנ'רולית האמיתית. 

 

"כשהם ידפקו בדלת שלך, איך תצא? עם הידיים למעלה או אצבע על הדק האקדח…"

ועם זאת, הכוח של London Calling עדיין נעוץ במגוון הז'אנרים שהוא מצליח להכיל בתוכו. אמנם כמיטב המסורת הפאנקיסטית השירים קצרים, מינימליסטיים ומלאי מסרים פוליטיים ואנרכיסטיים (החל ממלחמת האזרחים הספרדית ועד סופה של בריטניה כפי שהכרנו אותה), אבל המוזיקה עצמה מכילה בתוכה אינספור רפרנסים וז'אנרים שונים. 

רוקבילי, רגאיי, סקא, רוק, קצת R&B, קצת בלוז, פוסט-פאנק, הכל נכנס אל תוך היצירה המפעימה הזאת ושום דבר לא מרגיש שלא במקום. חציית הסגנונות הזאת נדירה בז'אנר גם היום, אך היא הצליחה להנגיש את האלבום ואת הלהקה לקהל חדש.

מעבר לזה, על ידי הכללת ז'אנרים אחרים תחת קטגוריית "הפאנק", הצליחו הקלאש להוציא את המושג מהגטו ולהפוך אותו להרבה יותר רחב ומשפיע. לפתע, גם שיר רגאיי כמו The Guns of Brixton יכול להיות טעון במשמעות החתרנית של הפאנק. 

לפתע גישת ה- DIY -Do it Yourself הפכה לפרקטיקה בפני עצמה עד שאפילו ניל טננט, סולן להקת הסינת'פופ המיתולוגית, הפט שופ בויז, אמר כי הוא רואה בעצמו פאנקיסט משום שזה היה "הז'אנר הראשון שהגיע עם אידיאולוגיה". 

ואכן הקלאש ו- London Calling באופן ספציפי, הפכו את הפאנק מתופעה חברתית, בועטת ככל שתהיה, לאמנות של ממש. לחלק בלתי נפרד מהאבלוציה של הרוק ולאידיאולוגיה של ממש. 

 

"מוות או תהילה…?"

ב-1979, נכח סנדי פרלמן, המפיק של להקת הרוק האמריקאית, Blue Oyster Cult, בהופעה של ה"קאלש" מטעם CBS. מאוחר יותר הוא יספר: "כמו בנס אלוהי, עושה רושם שהלהקה באמת מאמינה במה שהיא עושה מתוך השפעה על תודעת הקהל שלהם, מוסיקלית ופוליטית".

הקלאש היו נטועים עמוק עמוק בשכונות ובקהילה בתוכם הם פעלו. הם היו עד כדי כך מחוברים לקהל שלהם ולהלך הרוח החברתי עד שחזו את "מהומות בריקסטון" כמעט שנתיים לפני שהתרחשו.  

הם חשו את תסכולו של האדם הפשוט ופרקו הכל החוצה בכעס, בזעם, ללא הפקות גרנדיוזיות ובמינימום אמצעים. זו האידיאולוגיה של הפאנק ולכן היא תמשיך לחיות לנצח. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

*הפוסט מבוסס על הרצאה בשם "אנרכיה בממלכה המאוחדת" שאני מעביר במסגרת הקורס "מחאה ומוזיקה פופולרית".

d202c5c4e3e8e086ebca193f388ebf5e

moadon-tarbut-24

נסיכת הגשם: פרידה ממארי פרדריקסון ורוקסט

אחרי שנים של מלחמה עיקשת במחלת הסרטן, הלכה מארי פרדריקסון, חצי מהצמד המיתולוגי רוקסט, לעולמה. זמן טוב לעשות כבוד לזמרת וללהקה שבאיזשהו שלב בחיינו כולנו האזנו להם, גם אם היום אנחנו קצת מתביישים להודות בזה.

כמה קל זה לרדת על פר גסלה ומארי פרדריקסון שהרכיבו יחד את הצמד 'רוקסט'. כמה קל לזלזל בטקסטים הקיטשיים, במלודיות הדביקות ובתספורות הנוראיות. אבל בניגוד להמון אמני פופ עכשוויים שנהנים מהצלחה בזכות גזרה חטובה, פרובוקציות בשקל או סטוריז חושפניים, רוקסט הצליחו להרטיט מילוני לבבות בזכות הדבר הזה שנקרא מוזיקה.

נכון, הם מעולם לא כתבו את הגרסה שלהם ל- Stairway to Heaven או הקליטו את "סרג'נט פפר" השוודי, אבל הם גם מעולם לא התיימרו. הם כתבו שירי פופ-רוק קטנים על אהבות גדלות שהצליחו לנגוע במיליוני אנשים וכן, גם את זה צריך לדעת לעשות.

קשה לי לחשוב על עוד הרבה להקות שהצליחו לספק כל כך הרבה להיטים שנשארו ונשמרו בתודעה הקולקטיבית של כל כך הרבה אנשים. שירים כמו Fading Like a Flower, Spending my Time, Wish I Could Fly, Listen to Your Heart, Joyride מתנגנים גם היום ללא הרף ואנשים מזמזמים אותם כל הזמן, וזו רק רשימה חלקית.

אפשר להיות ציניים מפה ועד הודעה חדשה, אבל עם הצלחה קשה להתווכח ורוקסט הצליחו בענק. עם למעלה מ- 40 שנות קריירה, מכירות של כ- 75 מיליון עותקים ותואר המדליה המלכותית והסרט הכחול ממלך שוודיה קארל גוסטף ה-16, רוקסט היו הייצוא המוזיקלי הכי מצליח של שוודיה מאז אבבא.

10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה- 90>>

יודעים מה? עזבו הצלחה, כמה כישרון היה בצמד הזה. פר גסלה, ניחן ביכולת פנומנלית לכתוב המנוני פופ-רוק גדולים מהחיים תוך שהוא נוגע ברגעים הקטנים של האהבות הנכזבת. "אני מנסה לקרוא, אבל הספר קצר מדי" הוא כתב ב- Spending My Time שמתאר בדיוק את תחושת הריקנות שבלב שנשבר לראשונה. 

כמובן שהשירים של גסלה היו כלום ושום דבר ללא קולה הנפלא של פרדריקסון, שלמזלה מעולם לא נטתה לדרמטיות יתר ע"ע כריסטינה אגילרה. פרדריקסון ניחנה ביכולת מופלאה להגיש טקסטים בצורה מדויקת. בין אם זה בלחישה ובין אם כשפתחה את גרונה ושרה את ליבה החוצה, פרדריקסון ידעה לפרוט על המיתרים העדינים ביותר של הלב.

בניגוד למה שנוטים לחשוב, רוקסט גם כן ידעו להשנות ולגוון עם הזמן. אחרי הפריצה באיייטיז  הם התנסו בסאונד רוקיסטי יותר ב- !Crash! Boom! Bang! מ- 1994, הופיעו ב- MTV אנפלגד וב- 1999 חתכו לפופ דאנס קלאברי עם Have a Nice Day הלא מספיק מוערך. 

לכל מקום שהם לא הלכו, מלודיות הפופ והפזמונים המדבקים תמיד היו שם ויחד איתן קולה המרגש של פרדריקסון שתמיד נתנה למוזיקה לדבר ומעולם לא התנהגה כמו דיווה (במובן הרע של המילה).

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אני חייב להודות שלא שמעתי את רוקסט כבר שנים, אולי אפילו מאז כיתה יא' או משהו כזה, אבל היה רגע בחיים שהם היו שם בשבילי כמו שאני בטוח שהם היו שם בשביל הרבה אחרים.

בעבר העליתי כאן פוסט על 10 אמני גילטי פלז'ר שכולם אוהבים לשמוע. הרבה פעמים קשה לנו להודות במרחק הזמן שאהבנו את הדברים שאהבנו. בין אם זה מבושה או בין אם זה בשל העובדה שאנחנו פשוט לא מתחברים לזה יותר.

ועם זאת בסופו של יום, החיים שלנו הם סך כל הזיכרונות שלנו. פסיפס עצום של רגעים קטנים שמרכיבים את מי שאנחנו ובתוך הזיכרונות הללו המוזיקה של רוקסט הייתה שם לא מעט. במסיבות הכיתה, בריקודי סלואו המביכים ובפעם הראשונה שגילינו שכמו חרסינה, גם הלב יכול להישבר. זה מה שהופך אותנו לאנושיים וזה מה שהופך את המוזיקה של רוקסט כנראה לנצחית. 

אין ספק ש- Knockin' on Every Door או Almost Unreal לא נוגעים בי כמו פעם אבל כמו תמונה ישנה שלכם שפתאום מצאתם באלבום המשפחתי או כמו הקוסקוס של סבתא, הם תמיד יעלו חיוך על השפתיים ויעשו קצת חמים בבטן.

אז הנה אני אומר את זה אולי לראשונה בחיי בקול רם ובלב שלם: רוקסט היא אחלה להקה שעשתה אחלה מוזיקה. 

היי שלום מארי פרדריקסון ותודה על הזיכרונות. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

roxette marie fredriksson

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

50 אלבומי העשור של מועדון תרבות (2010-2019)

לא בטוח שבעוד 10 שנים המושג "אלבום" עוד ישאר רלוונטי. אבל עד שזה יקרה הנה סיכום העשור שלי: 50 האלבומים הגדולים של העשור. 

לפני שיוצאים לדרך, הנה כמה אלבומים ששווה להזכיר שלא נכנסו לרשימה:
(Snail Mail- Lush (2018
(2017) LCD Soundsystem- American Dream
(Sharon Van Eeten- Are We There (2014
(Courtney Barnett- Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit (2015
(M83- Hurry Up, We’re Dreaming (2011
(R.E.M- Collapse into Now (2011
(2013) Queens of the Stone Age – …Like Clockwork
(Beach House- Depression Cherry (2015
(St. Vincent- St. Vincent (2014
(2015) Father John Misty- I Love You, Honeybear
(FKA Twigs- LP1 (2014

(The War on Drugs- A Deeper Understanding (2017
(Lana Del Rey- Born to Die (2012

50. (Counting Crows- Somewhere Under Wonderland (2014

ב- 2008 שיחררו Counting Crows את אלבומם Saturday Nights & Sunday Mornings, אלבום מקושקש שמחולק לשני חלקים שהמשיך את מגמת ההתדרדרות של מי שהייתה אחת מלהקות  הקאלט האהובות של הניינטיז.

אבל שש שנים לאחר מכן (ואחרי שהייתי בטוח שהם לא יוציאו עוד אלבום) שיחררו "העורבים" את  Somewhere Under Wonderland ואיזה כיף היה לגלות שהקסם חזר.

נכון, האלבום לא מצליח לשחזר את האיכות החד פעמית של August and Everything After המופתי (איזה אלבום כן יצליח?!) אבל כל המאפיינים שבזכותם אהבנו את הלהקה עדיין כאן לרבות הטקסטים המופלאים של אדם דוריץ, אחד מהכותבים המוכשרים בדורנו שלא מקבל על כך מספיק קרדיט. 

רק תאזינו ל- Possibility Days ואני מבטיח שכמו בימים הטובים של ההרכב, תתקשו שוב לעצור את הדמעות. 

49. (Soccer Mommy- Clean (2018

סופי אליסון, או בשם הבמה שלה, Soccer Mommy, שיחררה ב- 2018 את אלבומה המלא הראשון והמיסה לי את הלב. Clean היא יצירה אישית המבוססת כולה על נגינת הגיטרה הנפלאה של אליסון שלעיתים נשמעת כאלו היא הקליטה אותה בחדרה.  

האינטימיות הזאת שמצליחה ליצור אליסון היא נדירה ומרגישה כל כך אותנטית, כל כך אמיתית. אולי בגלל זה היא כל כך נוגעת. אלבום פשוט נפלא.

48. (2019) Angel Olsen- All Mirrors

אלבומה הרביעי של אנג'ל אולסן המדהימה, נע בצורה מדויקת בין הארטיסטי לפופי ובין הנגיש ליומרני. זו היצירה השלמה והמדויקת ביותר של הזמרת שמצליחה כאן לעלות את הרף הגבוה מלכתחילה שהציבה לעצמה. 

47. (2018) IDLES- Joy as an Act of Resistance 

כמה עוצמה, כמה כוח, כמה תשוקה יש ביצירה האדירה של הרכב הרוק מבריסטול. אלבומם השני של IDLES נוגע בכל הנושאים שמעסיקים את בריטניה ב- 2018: הברקזיט, ההגירה, התסכול הכמעט קיומי והיום יומי, כל אלא ועוד בונים את אחד מאלבומי הרוק הבועטים של העשור. 

כשכתבתי עליו לראשונה, קראתי ל- Joy as an Act of Resistance קלסיקה בהתהוות. היום אני כבר יכול להמר עליו כקלסיקה לכל דבר.

46. (Big Thief- U.F.O.F (2019

Big Thief היא כנראה סנסצית האינדי האחרונה של העשור. אלבומם השני, U.F.O.F זכה לשבחי המבקרים ולהתלהבות השמורה לגדולים ביותר. אולי בשביל לא לאבד את המומנטום, שחררה הלהקה אלבום נוסף, לא פחות טוב בשם Two Hands בסך הכל חמישה חודשים לאחר מכן.

בכל מקרה מדובר באחד מאלבומי הפולק-רוק הנוגים והיפים של השנים האחרונות. פרט טריוויה מעניין הוא שבסיסט הלהקה הוא לא פחות ממקס אולארצ'יק, הבן של. כבוד!

45. The Roots- Undun

אלבומי קונספט או אלבומים שמכילים בתוכם סיפור, הם לא דבר שכיח בעולם המוזיקה השחורה, אבל מהצד השני אין שום דבר שכיח במוזיקה של הרוטס.

עם המון כבוד לקניה ווסט, קנדריק לאמאר ואחרים, בעיני הרוטס הם מהלהקות הבודדות שמצליחות לשמר את הסאונד האולד סקול של הראפ "האמיתי" אך עדיין נשמעים מודרניים, רלוונטיים ואקטואליים בכל אלבום.

Undun הוא תצוגת תכלית מופלאה של סאונד חי ואותנטי עם טקסטים נשכניים ומרגשים. בעיני מפסגות היצירה של הלהקה ושל הז'אנר בכלל.

44. (Robyn- Body Talk (2010

אלבומה השביעי של הזמרת השוודית הוא לא פחות ממאסטרפיס של פופ. עם 15 קטעים שנמתחים על פני למעלה משעה של מוזיקה, רובין מניחה את הסטנדרט להפקות פופ רבות שעוד יגיעו בעקבותיה. אלבום לא פחות מנפלא.   

43. (2019) ?Billie Eilish- When We All Fall Asleep, Where Do We Go

מי היה מאמין שנערה בת 17 בלבד תהיה אחראית לאחד מאלבומי הבכורה המרשימים ביותר שיצאו בשנים האחרונות.

זה אולי קלישאתי להגיד ש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go? הוא קולו של דור אבל הוא בהחלט לא רחוק מזה. כמו הדור שהיא מייצגת כך גם בשירים שלה בילי אייליש מאוד מחוברת לעצמה אך מצד שני גם מנותקת. מודעת לעצמה ולכוח שלה אך גם מלאת חששות ופחדים (מי אמר קסנקס ולא קיבל?).

האלבום הזה הוא הוכחה שללכת עם האמת שלך שווה יותר מהכל.
סופרגירל: בילי אייליש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go ביקורת אלבום>>

42. (Daughter- If You Leave (2013

אלבום הבכורה של הרכב האינדי פולק הלונדוני הוא יצירה חלומית ומהפנטת וזאת למרות שהמבקרים לא עפו עליה.

כתוצר בכורה אני מוצא את If You Leave אמיץ ומעניין הרבה יותר מרוב אלבומי הבכורה שיצאו העשור ולהגיד שהוא שווה את הזמן שלכם יהיה אנדרסטייטמנט. 

41. (Pixies- Indie Cindy (2014

על הזין שלי הביקורות המזעזעות שהאלבום הזה קיבל, Indie Cindy, אלבומם החמישי של הפיקסיז הוא בן זונה של אלבום!

23 שנה אחרי אלבומם האחרון, הפיקסיז חזרו לחיינו מפוייסים יותר ורחמנט ליצלן, פופיים יותר והתוצאה היא אלבום פופ-רוק מפוצץ אנרגיה וריפים ממכרים יותר משילוב של פיצה עם קולה. אני יודע שזה אוקסימורון, אבל במקרה של Indie Cindy אל תאמינו למבקרים!
למה כולם שונים את Indie Cindy של הפיקסיז>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40. (Pet Shop Boys- Electric (2013

בספטמבר 2012 שיחררו אשפי הפופ הבריטים את Elysium, אלבומם ה- 11 שהיה שקט, עצוב ורגוע הרבה יותר משאר אלבומי הפופ שלהם.

אני אישית מצאתי את הכיוון החדש נפלא אבל המעריצים והמבקרים כאחד העדיפו את הבויז שלהם רקידים יותר.

וכך פחות מעשרה חודשים לאחר מכן שיחרר הצמד את Electric, יצירה אלקטרונית אפית בניצוחו של סטיוארט פרייס שהעיפה את הסכך למבקרים והחזירה את הצבע ללחיים של המעריצים עם סדרת המנוני פופ שהוכיחו שגם אחרי כל כך הרבה שנים, הפט שופ בויז עדיין מסוגלים להוציא יצירת מופת.

39. (The Strokes- Angels (2013

אומרים שמאז האלבום הראשון שלהם הסטרוקס איבדו את זה. אומרים שהם לא חדים, לא מגובשים וממוחזרים. אז אומרים. אותי הסטרוקס מעולם לא הפסיקו להפתיע. אלבומם הרביעי, Angels מ- 2011, מוכיח שמדובר בלהקה שמעולם לא הפסיקה לעשות מוזיקה פחות ממעולה.

אני לא מכיר הרבה להקות שהצליחו העשור להוציא פנינות פופ-רוק נוסח Under the Cover of Darkness, או Games. אז נכון זה לא ברמה של Is This It, אבל Angels הוא עדיין אחד מהאלבומים המפתיעים והטובים שיצאו העשור.

בין אם זה בקריירת הסולו שלו, עם ה- Voidz, עם דאפט פאנק או כמובן עם הסטרוקס, ג'וליאן קזבלנקס פשוט לא מסוגל לשעמם! ואגב, גם Comedown Machine מ- 2013 לא פחות טוב.

38. (New Order- Music Complete (2015

ב- 2015 חזר אחד ההרכבים האייקוניים ביותר תולדות המוזיקה עם אלבום חדש אחרי 10 שנות הפסקה. מינוס הבסיסט המייסד, פיטר הוק אבל מחוזקים ב- La Roux, ברנדון פלאוורס, איגי פופ וסטיוארט פרייס על ההפקה, הוכיחו ניו אורדר שלמרות השנים שעברו יש להם עוד הרבה מה לתת.

Music Complete הוא פנינת פופ נפלאה, מופקת היטב ואקטואלית. ככה עושים פופ. ככה עושים מוזיקה.
אחרי 10 שנים, ניו אורדר חוזרים באלבום חדש- Music Complete>>

37. (Arca- Arca (2017

ללא ספק האלבום המאתגר ביותר ברשימה. המפיק הונצואלי האוונגרדי קנה לעצמו תהילת עולם כשעבד עם קניה ווסט, פרנק אושן, FKA Twigs והפיק לביורק את Vulnicura ו- Utopia, אבל אלבומי הסולו שלו מוכיחים שגם כיוצר עצמי ארקה יכול להפציץ בגדול.

אלבומו השלישי הוא יצירת מופת אקספירמנטלית, מקריפה ומרגשת כאחד שמוכיחה ששווה להמשיך ולעקוב אחרי היוצר המופלא הזה.
בואו בראש פתוח- Arca ביקורת אלבום>>

36. (Nick Cave & The Bad Seeds- Ghosteen (2019

שניה לפני סיום העשור החליט ניק קייב לפרק לנו שוב את הלב. Ghosteen מגיע 4 שנים בלבד אחרי שקייב איבד את בנו ארתור והוא ממחיש את הניסיונות הכושלים בעיקרם של היוצר להתמודד עם הטראומה הנוראה.

אך למרות זאת, ובניגוד ל- Skeleton Tree, האלבום הזה מציע גם מעט אור בתוך החושך. ההתמודדות הכואבת מנשוא הופכת למעט אופטימיות שיום אחד עוד עלול להיות טוב יותר. שיום אחד עוד ניפגש.
קצת אור בחושך: ניק קייב Ghosteen ביקורת אלבום>>

35. (Chvrches- Love is Dead (2018

באלבומם השלישי קרעו הצ'רצ'ס את המסכות מעל מילים מכובסות כמו "אינדי פופ" או "אינדיטרוניקה" בהן כונתה הקריירה שלהם, ולוחצים על דוושת הפופ בכל הכח.

עם דייב סטיוארט (יורית'מיקס) כמנטור ויועץ מקצועי, Love is Dead הוא אלבום פופ לא מתנצל מלא בסינתיסייזרים ומכונות תופים שנשמעים רלוונטיים מאי פעם. ושום מילה על הדואט האדיר עם מאט ברנינגר מהנשיונל.
האהבה לא מתה: Chvrches- Love is Dead ביקורת אלבום>>

34. (Phoebe Bridgers– Stranger in the Alps (2017

אלבום הבכורה של היוצרת מקליפורניה הוא יצירה עדינה וקטנה שהופכת כאב ליופי בלתי נתפס.

קולה העדין של ברידג'רס מצליח לחדור לעצמות ולעורר אמוציות כמו שמעט מאוד קולות הצליחו לעשות לאורך העשור. אין לי ספק שכמו יין, אלבום הבכורה הזה רק ילך וישתבח וימצא את דרכו לעוד הרבה אזניים שטרם טעמו ממנו.

33. (Tame Impala- Currents (2015

אחרי 2 אלבומי רוק מובהקים, קווין פרקר וחבריו האוסטרלים מצאו את האיזון המושלם בין רוק, אלקטרוניקה ורחמנא ליצלן, פופ להמונים.

Currents הצליח להביא את ההרכב להמונים ולהפוך את פרקר עצמו לאחד היוצרים העסוקים של העשור.
Tame Impala- Currents ביקורת אלבום>>

32. (2013) Sky Ferreira- Night Time My Time

ב- 2013, ואחרי שנדחה מספר פעמים על ידי חברת התקליטים שלה, שיחררה סקיי פררה סוף סוף את אלבום הבכורה שלה, שהוא נכון להיום, גם את אלבומה האחרון.

כמו הרבה סיפורי סינדרלה, גם האלבום הזה לא מכר יותר מדי בצאתו אבל עם השנים זכה לסוג של מעמד קאלט. 

Night Time, My Time מציג שילוב נפלא ומענג במיוחד של אינד רוק ופופ משובח וממכר במיוחד שקשה לעמוד בפניו. חבל שיותר אנשים לא מכירים את היצירה המופלאה הזאת. מצד שני ההפסד כולו שלהם. 

31.  (2011) PJ Harvey- Let England Shake

"במקומות החשוכים ביותר, הבחורים הצעירים שלנו נורים באקדחים" שרה הארווי באלבומה הפוליטי ביותר ואחד המטלטלים שיצאו העשור הזה. אך מעבר לטקסטים הנפלאים, גם מוזיקלית האלבום הזה שונה מכל מה שהארווי עשתה כאשר מלבד הגיטרות תמצאו באלבום גם לופים, סימפולים כלי נשיפה ועוד. 

יש אלבומים שקשה לתאר אותם במילים ופשוט צריך להאזין להם. Let England Shake הוא אחד מהם.

moadon-tarbut-24

30. (The National- I Am Easy to Find (2019

כל השירים ברפרטואר המופלא של הנשיונל מעוטרים במילותיו הקסומות והעצובות של מאט ברנינגר שמתפייט על נושאים כמו אהבה, בדידות, נישואים, ילדים ואיך אנחנו מתבגרים אל תוך כל זה. 

הפעם אל ברנינגר מצטרפות לא פחות מחמש זמרות שונות ביניהן: ליסה האניגן, קייט סטייבלס וגייל אן דורסי ההורסת(!!) שהופכות את הטקסטים על מערכות היחסים של ברנינגר ממונולוגים לדיאלוגים שוברי לב.

יצירה אמיצה של אחת המניות הבטוחות בהמוזיקה בעשור האחרון.
אור בחשכה: הנשיונל: i Am easy to Find ביקורת אלבום>>

29. (Bruce Springsteen- Western Stars (2019

ללא האי סטריט בנד ודיסטורשן אך עם כלי מיתר וים של רגש, סיפק 'הבוס' את אחד האלבומים המפתיעים והיפים ביותר בקריירה שלו.

שירים "מופשטים" המבוססים בעיקר גיטרה אקוסטית ותזמורי כלי מיתר מפתיעים, מהווים באלבום הזה קרקע אמוציונלית במיוחד לסיפוריו של ספרינגסטין על מסעותיו באמריקה ובמשעולי נפשו.

גם כשהוא מגרד את גיל 70 מלמטה, מוכיח 'הבוס' למה הוא אחד האמנים הגדולים שעדיין פועלים כיום.
כל הקלישאות נכונות: ברוס ספרינגסטין Western Stars ביקורת אלבום>>

28. ׁMount Eerie- A Crow Looked at Me (2017

כמו Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס או Skeleton Tree של ניק קייב, גם אלבומו השמיני של פיל אלברום מתמודד עם אובדן קשה מנשוא.

4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס החדש כאב טרי לתינוק.

את כל האובדן והצער האינסופי הוא שחרר ב- A Crow Looked at Me, יצירת מופת אישית, חד פעמית שכל חובב מוזיקה פשוט חייב לשמוע. תכינו את הממחטות.

27. (Bjork- Vulnicura (2015

מה טוב יותר למוזה מלב שבור? אחרי שנפרדה מבן זוגה, מת'יו ברני, הטביעה ביורק את יגונה בכתיבת מוזיקה חדשה שהלכה והתהוותה לכדי אלבומה השמיני, Vulnicura.

שם האלבום הוא בלטינית "תרופה לפצעים" ואכן האלבום נושא בחובו את כל הרגשות, העצב והפצעים המדממים שהותירה הפרידה. זהו ללא ספק האלבום האישי ביותר של ביורק ואחת מפסגות היצירה שלה ושל העשור כולו.

26. (David Bowie- Blackstar (2016

רגע לפני גיל 70 ובדיעבד חודשים ספורים לפני מותו, העניק לנו דייויד בואי במתנה את Blackstar, אלבומו ה- 25 והאחרון בחייו.

ממרומי גילו ואחרי כל התהפוכות המוזיקליות שחווה ועבר, מדהים היה לגלות שבואי המשיך לאתגר אותנו, הפעם עם אלבום ג'אז פיסכדלי מטורף שבדיעבד היו שזורות בו גם מילים מרסקות על מותו המתקרב.

האלבום הזה הוכיח את הכח שיש ליוצר הענק הזה לחדש, לשנות ולדחוף את גבולות המוזיקה עד לקצה. לצערי העולם בלי דייויד בואי הוא מקום קצת יותר משעמם לחיות בו.
דייויד בואי- Blackstar ביקורת אלבום>>

10 האלבומים הגדולים של 2019
10 האלבומים הגדולים של 2018
10 האלבומים הגדולים של 2017
10 האלבומים הגדולים של 2016

25. (HAIM- Days Are Gone (2013

האלבום הכי מפתיע ברשימה ואולי של העשור. מי היה מאמין ששלישיית אחיות סמי ישראליות שההופעה הראשונה שלהן התקיימה מעדנייה יהודית ששילמה להם בקניידלעך (סיפור אמיתי לגמרי), יהפכו למרעננות הרשמיות של עולם הפופ?

אלבומם הראשון של שלישיית "חיים" משלב באופן נדיר וכל כך כיפי אר נ' בי לצד אינדי פופ ונוטף כריזמה בצורה מעוררת התפעלות. מהאלבומים הכי מהנים של העשור האחרון. אם לעשות פופ, אז לעשות אותו ככה בבקשה.

24. ׁׂ(Kandrick Lammar- To Pimp a Butterfly (2015

באלבומו השני, קנדריק לאמאר מפרק לגורמים את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מוזיקה שחורה. סול, פאנק, ג'אז פואמות על טופאק, מה אין באלבום הזה? מדובר ללא ספק ביצירת היפ הופ שטרם נוצרה כמותה.

במידה רבה לאמאר עושה כאן להיפ הופ את מה שהביטלס עשו לרוק. כמו הביטלס לאמאר מצליח להחדיר למוזיקה שלו כל כך הרבה רבדים מוזיקליים, טקסטואליים ורפרנסים תרבותיים באופן שהופך את היצירה שלו לעמוקה וכזאת שיכולה לנגוע כמעט בכל אחד. פשוט מאסטרפיס של היפ הופ.

23. (Kanye West- My Beautiful Dark Twisted Fantasy (2010

לא הרבה אלבומים זכו לשנות תפיסות כלפי ז'אנרים, אבל אלבומו החמישי של האיש והאגו, קניה ווסט הצליח לעשות זאת למוזיקה השחורה ולמוזיקת הפופ בכלל.

באלבום הזה מפרק ומתיך ווסט אלמנטים שונים של מוזיקה פופולרית לכדי יצירה אחת קוהרנטית ומפעימה בהפקה שלה. מדובר בלא פחות באחת ההפקות המהוקצעות ופורצות הגבולות אי פעם.

מבון איבר ועד קינג קרימזון, ווסט יצר מפלצת חוצת גבולות וז'אנרים שהפכה לאחת המוערכות בעשור האחרון ובצדק.

22. (Leonard Cohen- You Want it Darker (2016

"אני מוכן…" שר לאונרד כהן בשיר הפותח את אלבומו האחרון, You Want it Darker, והוא אכן היה מוכן.

You Want it Darker הוא פלרטוט מתמשך של הכהן הגדול עם המוות תוך ניסיון לסגור את הקצוות של מה שנותר בחיים.

מותו של כהן היה מהרגעים העצובים בעשור הזה אבל לפחות אפשר להתנחם במוזיקה הנצחית שהוא שאיר לנו ובאלבומו האחרון והמושלם.
רציתם את זה קודר יותר? לאונרד כהן- You Want it Darker ביקורת אלבום>>
מותו של הכהן הגדול. פרידה מלאונרד כהן>>

21. (Radiohead- A Moon Shaped Pool (2016

מאז שכתבתי את הביקורת על אלבומם התשיעי של רדיוהד, הוא הלך וגדל עלי. היום אני חושב שבזמן אמת אולי לא הערכתי מספיק את היופי הטמון בו, אבל היום אני אוכל את הכובע ומודה שזו אחת היצירות המרשימות והקסומות ביותר שהיה לעשור הזה להציע.

אלבום הושפע מאוד מהעבודה של ג'וני גרינווד ות'ום יורק על פסקולי סרטים ולכן כלי מיתר ותזמורים קלאסיים מאוד נוכחים בו, מה שמקנה ליצירה עומק נפלא וגם מרחיב את הרפרטואר המוזיקלי של רדיוהד לטריטוריות חדשות.
רדיוהד- A Moon Shaped Pool ביקורת אלבום>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

20. (Bon Iver- i,i (2019

אלבומם הרביעי של ג'סטין ורנון ובון איבר הוא האקלקטי ביותר שלהם. האלקטרוניקה פוגשת את הפולק והלב לא יכול שלא להסדק בכל שיר מחדש.

ורנון הוא אחד האמנים הכי משפיעים של העשור האחרון. אמן שמפרק ומרכיב מחדש את המוזיקה כפי שהכרנו אותה ועל הדרך מפרק לנו גם את הנשמה. שירים כמו Faith ו- Naeem הם לא רק מפסגות היצירה שלו, אלה מפסגות היצירה של העשור כולו.
Bon Iver- i,i ביקורת אלבום>>

19. (Vampire Weekend- Father of the Bride (2019

לא פחות משש שנים אחרי אלבום המופת שלהם, Modern Vampires of the City, הפציצו עזרא קניג וחבריו ביצירה אדירה נוספת בת 21 קטעים ומפעימה ביופיה.

עם אורחים כמו סטיב לייסי, דניאל חיים, מארק רונסון ואחרים Father of the Bride הוא אחד האלבומים הכי מרתקים מוזיקלית של העשור האחרון.
ומפייר וויקנד- Father of the Bride ביקורת אלבום>>

18. (Beck- Colors (2017

מי היה מאמין שאחד מאלבומי הפופ המשובחים ביותר של העשור האחרון יגיע דווקא מבק?! כן, קראתם נכון.

שלוש שנים אחרי הדיכאון הקיומי (והמופלא) של Morning Phase, החליט בק לחגוג את החיים באלבום פופ, צבעוני עם השפעות אייטיז וסבנטיז מובהקות.

סלחו לי על המטאפורה המתבקשת, אבל היצירה הזאת הצליחה לצבוע את בק בצבעים חדשים לגמרי שטרם שמענו וזה לא פחות מנפלא.
He's Back: בק- Colors ביקורת אלבום>>

17. (Lana Del Rey- Norman Fuckin Rockwell (2019

אלבומה החמישי (או השישי תלוי איך סופרים) של לנה דל ריי היה לא פחות מסנסציה. הוא תפס בהפתעה גמורה את מבקרי המוזיקה והקהל כאחד שראו בו את אחד התוצרים המשובחים ביותר של הזמרת ושל העשור כולו.

מפיצ'פורק קיבל האלבום את הציון ההיסטרי של 9.4 (!) ולנה דל ריי את הכינוי "אחת מהכותבות הגדולות של אמריקה".

Norman Fuckin Rockwell לא מציג רק את הטרנספורמציה המוזיקלית והלירית האישית שעברה, לנה דל ריי אלא גם את השינוי שהתחולל באומה האמריקאית כולה תחת משטרו של דונלד טראמפ שלידו הציורים הכמעט אוטופיים של נורמן רוקוול נראים כמו זיכרון מתוק מעידן אחר.
פאקינג מעולה! לנה דל ריי- Norman Fucking Roclwell ביקורת אלבום>>

16. (2010) The National- High Violet

אחרי ההתפוצצות של Alligator שהביאה לראשונה את הנשיונל להמונים, High Violet היה ההמשך הטבעי והראוי.

עם סאונד יותר מהודק, עיבודים יותר נגישים וטקסטים מהפנטים פרי עטו של מאט ברנינגר, כמות השירים הטובים באלבום הזה יכולה לפרנס קריירות שלמות של להקות אינדי. ואיזה שיר מושלם זה Bloodbuzz Ohio. קלאסיקה!

15. (Nick Cave & The Bad Seeds – Skeleton Tree (2016

האלבום הזה עצוב אפילו בסטנדרטים של ניק קייב וזה אומר המון. מרוסק ממותו הפתאומי של בנו ארתור, קייב סיפק את אחת היצירות הקודרות והיפות ביותר שלו. יצירה על שכול, מוות ואובדן בלתי נתפס של בן.

רגשית, אלבום הזה ישאיר אתכם פצועים בשדה הקרב, מתחננים לרחמים. ועדיין זו חוויה שאסור לכם לפספס.
Nick Cave & the Bad Seeds- Skeleton Tree ביקורת אלבום>>

14. (LCD Soundsystem- This Is Happening (2010

אלבומם השלישי של LCD Soundsystem קיבע את מעמדו של ג'יימס מרפי כאחד היוצרים הכי מעניינים ומקוריים שפעלו פה.

מדובר בתצוגת תכלית פנומנלית שמשלבת בין מסורות הרוק הקלאסיות למוזיקה האלקטרונית ברמה שאולי אפילו הקדימה את זמנה. מופת של הפקה, מופת של אלבום. 

13.ׂׂ (2014) The War on Drugs – Lost in the Dream

אחד מאלבומי האינדי רוק הטובים של העשור. איכשהו השירים באלבום הזה מצליחים להשמע גם רכים ונעממים אבל גם מלאי אנרגיה בעת ובעונה אחת.

עם סאונד עמוק ומלנכולי, Lost in the Dream מהדהד ליצירות מופתיות כמו Disintegration של הקיור או Neon Bible של ארקייד פייר ועדיין מצליח להשמע רענן וחדשני.

גם A Deeper Understanding, הפולו אפ ל- Lost in a Dream ראוי למקום ברשימה הזאת אבל מה לעשות שיצאו יותר מדי אלבומים טובים בעשור הזה.

12. (Lorde- Melodrama (2017

בזמן אמת סירבתי לקחת חלק בהילולה סביב אלבום הבכורה של לורד, Pure Heroine, שיצא ב- 2013 כשהזמרת הניו זילנדית הייתה בסך הכל בת 17. אבל 4 שנים לאחר מכן, "מלודרמה" היה כבר אופרה אחרת.

מדובר ביצירה אישית, חושפנית, אותנטית ומרתקת על סיפור התבגרותה של כוכבת תחת אור הזרקורים. באלבום הזה לורד מוכיחה שהיא לא עוד כוכבת פופ מהשורה, אלא שיש לה יושרה אמנותית, כישרון מטורף, אמביציה ופאקינג אטיטוד להכנס לרשימה של הגדולות ביותר. לחלוטין מאלבומי הפופ המשובחים שיצאו בעשור האחרון.
לורד- Melodrama ביקורת אלבום>>

11. (The 1975- A Brief Inquiry Into Inline Relationships (2019

באלבומם השלישי, ההבטחה שנקראת The 1975 סוף סוף התממשה. אחרי 2 אלבומים טובים, A Brief Inquiry העלה את הלהקה הבריטית לליגה של הגדולים.

מדובר ללא ספק באחד האלבומים הכי אקלקטיים של העשור, עם מנעד רחב מאוד של סגנונות מג'אז, דרך אלקטרוניקה, רוק, אקוסטי, פוסט פאנק, ניו וייב ועוד.

אבל למרות כל השעטנז הזה, מת'יו הילי וחבריו מצליחים לשמור על רמה גבוהה ואחידה בכל השירים שיוצרים יחד את אחת החוויות המסעירות שנשמעו העשור.

moadon-tarbut-24

10. (Bon Iver- 22, a Million (2016

אחרי אלבום ראשון אקוסטי, שני מלא בקרנות יער ותזמורים מפוצצים, חתך ג'סטין ורנון באלבומם השלישי של בון איבר חזק לאלקטרוניקה.

המהלך האמיץ הזה הוכיח לא רק את האומץ שיש ליוצר הענק הזה וללהקה שלו לשנות ולהשתנות כל הזמן, אלא גם שכל מה שהם נוגעים בו הופך לזהב. תנו לו מסרק ותסמכו על ג'סטין ורנון שהוא כבר יפיק ממנו צלילים שימיסו לכם את הלב.

אגב, 8 (Circle) מהאלבום הוא בקלות מועמד להיות שיר העשור שלי. פשוט יצירה שמימית.
Bon Iver- 22, a Million ביקורת אלבום>>

9. ׁׂ(The National- Sleep Well Beast (2017

כמו שוקולד מריר, גם את המוזיקה של הנשיונל סביר להניח שיבינו רק "מבוגרים". ב- Sleep Well Beast הדיכאון הקיומי והרומנטי של מאט ברנינגר מגיע לשיאו עם אלבום שבעיני מייצג קול של דור.

לא דור של צעירים מרדניים שמחפשים את מקומם בעולם אלא קול של אנשים כמוני, בני שלושים פלוס, דור ה -Y אם תרצו, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה שאיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם.

הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע.
היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום>>

8. (Arctic Monkeys- AM (2013

באופן אישי העדפתי את המאנקיז שלי צעירים, חרמנים וזועמים אבל אי אפשר שלא להודות ש- AM הוא מאסטרפיס של רוק.

נכון אלכס טרנר מעט התברגן ואפילו התתחיל להתלבש יפה, אבל עדיין הטקסטים שלו ננעצים חזק מאוד בנשמה.

בתקופה שהאלבום יצא לימדתי גיטרה ותלמידים שלי פשוט התאהבו בלהקה ובמוזיקה שלה דרך שירים שלימדתי אותם מהאלבום. הניצוץ שהיה להם בעיניים בכל פעם שניגנו ביחד את השירים מ- AM הוכיח כמה חזק הוא תפס וכמה משמעותי הוא היה עבורם. אין לי ספק שכשהדור הזה, שגדל על AM, יתבגר הוא יספר לילדים שלו על אותו אלבום מדהים ששינה את חייו.
10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז>>

7. (David Bowie- The Next Day (2013

אף אחד לא האמין שנזכה לשמוע אלבום חדש של אייויד בואי בימי חייו, אבל ב- 2013 זה קרה! עשור שלם אחרי Reality, הפתיע את העולם דייויד בואי עם יצירה חדשה ומפעימה שלא נופלת מאף קלאסיקה שלו.

עם טקסטים חותכים ואקטואליים, סאונד אדיר וקולו האלמותי של בואי שהיה פה בשיאו, הוכיח The Next Day שאת מה שהאמן המופלא הזה הספיק לשכוח אחרים לא ילמדו בתקופת חיים שלמה. 

6. (Vampire Weekend- Modern Vampires of the City (2013

אני מודה שלשני האלבומים הראשונים של עזרא קניג וחבריו פחות התחברתי, אבל אלבומם השלישי, Modern Vampires of the City, הוא גיים צ'יינג'ר רציני.

מדובר ביצירה מרשימה, שלא לומר מפעימה, שמצליחה להתיך בצורה מושלמת אינדי רוק, פופ ואלמנטים של מוזיקת עולם עם האמריקנה הניו-יורקית יהודית. זהו כנראה האלבום האלגנטי והאינטליגנטי ביותר ברשימה.

מתוך כל האלבומים האדירים שיצאו ב- 2013 (דייויד בואי, הנשיונל, HAIM, דאפט פאנק, Doughter ועוד), "הרולינג סטון" ו"פיצ'פורק" בחרו ב- Modern Vampires of the City כאלבום השנה, וזו ממש לא הייתה "בחירת רחמים".

5. (Daft Punk- Random Access Memories (2013

ללא ספק האלבום הכי אקלקטי ברשימה. יצירה שכולה מחווה של צמד הצרפתים הגאונים לאמנים ולמוזיקה שעל ברכיה התחנכו. מהדיסקו של הסבנטיז, דרך ג'ורג'יו מורודור ועד ההאוס של הניינטיז, Random Access Memories הוא תצוגת תכלית מרהיבה של יכולות מוזיקליות מטורפות.

וכאילו שהמוזיקליות של הצמד לא מספיקה, הפעם למסע הצטרפו גם פנדה בר, ג'וליאן קזבלנקס, פארל וויליאמס, נייל רוג'רס ועוד המון קולות ואמנים שהרחיבו את המנעד של דאפט פאנק למחוזות שטרם ביקרו בהם בעבר.

באלבום הזה יצרו דאפט פאנק הלכה למעשה יצירה אלקטרונית שמנוגנת כמעט כולה בכלים חיים.

אם לערך "מוזיקה" במילון הייתה תמונה, זו הייתה התמונה של Random Access Memories כי אני לא מכיר הרבה אלבומים יותר מוזיקליים ממנו.
5 שנים ל- Random Access Memories של Daft Punk>>

4. (Sufjan Stevens- Carrie & Lowell (2015

אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.

מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015.

האמת שעצוב זו מילה קטנה על האלבום הזה. מדובר בחוויה מטלטלת וקשה עם מעט מאוד (אם בכלל) רגעים בהם האור מצליח לחדור פנימה.

המזל הוא שהאלבום הזה יפה כמו שהוא עצוב, מה שהופך את חווית ההאזנה לו לקשה אך מתגמלת במיוחד. מדובר ביצירה שצוללת אל תוך הרבדים הנפשיים העמוקים ביותר של הרוח האנושית, הקשרים שלנו עם היקרים לנו, האהבות, האכזבות, הפרידות וההתמודדות עם הנורא מכל- המוות.
לשיר על המוות ולצאת מזה בחיים: סופיאן סטיבנס- Carrie & Lowell ביקורת אלבום>>

3. (The National- Trouble Will Find Me (2013

רוב הלהקות הולכות ומאבדות את עצמן ככל שעובר הזמן. כמו במערכות יחסים רומנטיות, ברגע שכבשת את היעד קשה לשחזר את ההצלחה הראשונית ואת התשוקה של ההתחלה.

אבל הנשיונל הם מקרה מוזר של הרכב שרק הולך ומשתבח עם השנים. במקום שהלהקה תאבד את הרלוונטיות והאדג'יות שלה, החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו), הלכה והשתפרה מאלבום לאלבום עד לשיא של Trouble Will Find Me.

הטקסטים של מאט ברנינגר על התבגרות, אבהות, אהבה ואבדן התמימות, מגיעים כאן לשיאם וכאשר הם מגובים בלחנים נדירים ביופים והפקה משובחת, התוצאה היא אלבום שיזכר לדורות.

"עוד נפילה לא תמימה ולא אלגנטית אל תוך חיי הבגרות הלא מקסימים" שר ברנינגר באלבום שהוא מניפסט לבני השלושים פלוס שהמציאות מכה בהם ללא רחמים וכמה שזה כואב, ככה זה גם יפה.
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום>>

2. (Bon Iver- Bon Iver (2011

גאוני, מופתי, מדהים, מרהיב… תנו כל סופרלטיב לאלבום הזה. אבל עבורי המילה המדויקת היא "רוחני". מעטות היצירות שמצליחות לטלטל את הרוח והנשמה כמו אלבומו השני של ג'סטין ורנון ובון איבר.

באלבום הבכורה שלו, הסתגר ג'סטין ורנון בביקתה מכוסה שלג ויצא משם עם אחת היצירות המרגשות והכואבות ביותר שאי פעם נכתבו. ב- Bon Iver, ורנון שכלל את הנוסחה ולגיטרה האקוסטית התווספו קרנות יער, כלי נשיפה, כלי מיתר והכל במינון המדויק. מהתו הראשון ברור שמדובר במשהו מיוחד. מפעים. יצירה של פעם בדור, לא פחות.

האלבום אף זכה בגראמי, מה שהפך את הדרך לקונצנזוס (ולהיות המוזה של קניה ווסט) לקצרה במיוחד. אה כן, ובעיר מולדתו של ורנון, Eau Claire שבוויסקונסין אף מציינים את "יום בון איבר".

כל השירים ב- Bon Iver נקראים על שמות ערים אמיתיות ומומצאות אשר מציינות את הקשר שלנו לעבר, להווה ולמקומות בהן אנו חיים את חיינו. אבל המקומות עליהם שר ורנון הם לא רק פיזיים אלא תודעתיים. הם מצבים נפשיים שמתחברים להוויה הקיומית שלנו.

הטקסטים של ורנון יחד עם קול הפלסצט הייחודי שלו והמוזיקה היפה בצורה חסרת תקדים כמעט, מתחברים יחד לאחת היצירות הייחודיות והיפות ביותר שיצאו לא רק בעשור הזה אלא אי פעם.
קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver>>

1. (Arcade Fire- The Suburbs (2010

אם הוא לא יעלם עוד קודם לכן, עד שנת 2030, ה"אלבום" כקונספט מוזיקלי ינשום כנראה את נשימותיו האחרונות. סביר מאוד להניח שלילדים שלנו, לשמוע אלבום שלם במקום שירים בודדים ישמע תלוש מהמציאות ולא רלוונטי.

בעידן הסטרימינג אין באמת צורך לשחרר אלבום מלא. מספיקים כמה שירים, רצוי להיטים, שיחרכו את הספוטיפיי ואתם על הגל. לכאורה, אין סיבה להתאמץ ולהקליט מספר רב של שירים רק בכי להוציא אותם ביחד. 

אבל אלבום (וזאת בניגוד לטעות הנפוצה) הוא לא המוצר פיזי, אלא היצירה השלמה ביותר שאמן יכול וצריך לשאוף אליה. האלבום הוא סך הרגשות והתלאות שעבר האמן בדרך ליצירה הנשגבת. כמו צפייה בסרט, כמו התבוננות בציור, כך גם האלבום המוזיקלי מעביר אותנו כמאזינים חווייה שלמה הפורטת על מנעד רחב של רגשות, וזה בדיוק מה שעושה The Suburbs.

אולי לא תמצאו בו את השירים הכי יפים, בטח שלא להיטים, אבל כיצירה, כקונספט, זהו האלבום השלם, המהודק והיפה ביותר שיצא בעשור האחרון.

על פניו The Suburbs עוסק בתקופה מאוד ספציפית בהיסטוריה – שנות החמישים והשישים בארה"ב אז פרחה תפיסת "החלום האמריקני" שחלק מרכזי בהתגלמותו היה מעבר לפרברים הנוחים והמוגנים. אך הלכה למעשה האלבום מהדהד כל הזמן לזמננו אנו ומראה בצורה כל כך אינטילגנטית איך אנחנו כחברה וכאינדיבידואלים השתננו.

איך מעשה פעוט כל כך כמו לכתוב מכתב השתנה בעידן הדיגיטציה. איך תרבות הצריכה הגואה שינתה את הקורפוס החברתי אך גם את העולם הפנימי שלנו. המירוץ למימוש עצמי, החלומות והתקוות שלנו שמתנפצים כמו גלים על מזבח המודרניזציה. ארקייד פייר נוגעים בכל זה ויותר תוך שהם פורטים על נימי הנפש העדינים ביותר. 

The Suburbs הוא לא עוד אלבום, הוא חוויה במלוא מובן המילה וזה הופך אותו יותר מכולם ליצירת מופת על זמנית.
5 שנים ל- The Suburbs
של ארקייד פייר>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

50 אלבומי העשור

באנר מועדון תרבות