קולדפליי Everyday Life ביקורת אלבום

הרצון של קולדפליי לשנות ולגוון בהחלט ראוי לציון. חבל רק שהתוצאה הסופית היא גלולת שעמום מטרחנת.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

אני אוהב לחשוב שאין לי איזשהי טינה אוטומטית לקולדפליי כמו לרוב מבקרי המוזיקה בעולם. בכל זאת הם כתבו את the Scientist, Fix You ועוד כמה פנינים משובחות למדי. אני אפילו מוכן להודות ששלושת (יש היאמרו ארבעת) אלבומיהם הראשונים לא היו רעים בכלל.

אבל למרות זאת חייבים להודות שאת הביקורות נגדם הם הרוויחו ביושר. סדרת האלבומים שהוציאו לאורך העשור האחרון היו בינוניים להחריד ונטולי כל משקל סגולי. התחושה הייתה שהלהקה העדיפה את המוכר והסולידי ואט אט התבוססה במן בינוניות מרגיזה. 

ועכשיו 4 שנים אחרי A Head Full of Dreams, אלבומם האחרון והמעצבן במיוחד אני חייב להוסיף, חוזרים קולדפליי עם Everyday Life, אלבומם השמיני במספר, שמדיף מן ארומה קלה של ניסיון לשבור שיגרה ולספק משהו שטרם שמענו מהם בעבר.

אך בעוד שאני מעריך את הניסיון סוף סוף לגוון ולשנות, התוצאה ריקנית, מעייפת ומעל הכל פשוט משעממת.

האלבום החדש הוא למעשה אלבום כפול (לא שיש לזה משמעות בעידן הדיגיטלי) שהחלק הראשון שלו מכונה Sunrise (זריחה) והשני Sunset (שקיעה) אשר יחד יוצרים את היום יום שכולנו חווים.

היום יום הזה על פי קולדפליי מלא בחרדות, אי צדק, פוליטיקה ועוד גורמים שמשפיעים עלינו (כאילו דה) בעודינו חווים את ה"אוטומטיות" של החיים.

הרוח הפוליטית שנושבת בשנים האחרונות מ"הטראמפיזם", דרך הברקזיט ועד למשברי הפליטים והאקלים, מוצאים את דרכם בצורה מאולצת כזאת או אחרת אל תוך האלבום והופכים אותו למעין יצירה חברתית (שקלתי לרגע לכתוב פוליטית אבל זו תהיה הפרזה) על החיים כיום.

כמה חבל רק שקולדפליי כמו קולדפליי משתדלים מאוד שלא להרגיז אף אחד וזה פשוט מרגיז כי זה הופך את האמירה הגם ככה קלושה שלהם, לחסרת שיניים פינת לא רלוונטית. אם כבר החלטתם לצאת מהקופסה אז תגדלו ביצים ותשירו על ואל מי שבאמת מעצבן אתכם כי אחרת אין לזה שום משמעות. 

גם המוזיקה עצמה לא מצילה את האלבום החדש. את שלל התמות שמנסים קולדפליי להעביר, עוטפים עיבודים חסרי השראה שמתיימרים להיות "שונים" או "מיוחדים" אבל בסופו של דבר נשמעים פשוט משעממים. איפה ההפקות של בריאן אינו וקן נלסון ואיפה זה?

אם קולדפליי באמת רצו לשנות משהו בסאונד שלהם, הדבר החכם מצידם היה לקחת הפסקה מהמפיק הדי קבוע שלהם, ריק סימפסון, ולנסות משהו שונה.

אז סבבה, השירים קצת יותר מופשטים, יש קצת יותר (עלק) סול וקצת כלי נשיפה וכל מני ניגונים אוריינטליים ברקע, אבל זה עדיין לא הופך את היצירה למעניינת יותר.

באנר מועדון תרבות

לצד כמה קטעים סימפטיים כמו Church, Daddy או Arabesque (ממתי כריס מרטין החל להתעניין באדריכלות מוסלמית?) אפשר למצוא באלבום גם את כמה מרגעי השפל הגדולים בהיסטוריה של הלהקה.

Guns למשל, שמכיל בתוכו את המשפט המוזר  "עוני זה טוב לעסקים, כרות את היערות כי הם כל כך טיפשים…", מנסה ללא הצלחה להישמע כמו קטע אינדי. Cry Cry Cry גרוע ברמה של "איך הדבר הזה נכנס לאלבום?" ו- Orphans הוא פשט העתק ל- Adventure of a Lifetime המעיק.

אבל מעל כולם עומד הניסיון הפתטי של כריס מרטין להוביל מקהלת גוספל ב- BrokEn. מה לעזאזל הוא חשב כשהוא הקליט את זה?! הקול של מרטין הולך שם לאיבוד כמו ילד לבנבן בדאונטאון קומפטון קליפורניה. כריס יקירי, אתה לעולם לא תוכל לסחוב שיר גוספל.

בכל מקרה, כל הבליל הזה הופך את Everyday Life לאלבום מבלבל ומבולבל עם חצאי רעיונות שלא התגבשו לכדי יצירה ממשית. בקיצור, לא אפוי.

כבר שנים שקולפליי גדולים יותר מכל ביקורת כזאת או אחרת שתיכתב עליהם. הם ימשיכו לעשות מה שהם רוצים ולמכור מיליונים בזמן שאיך טיילור סוויפט אומרת? Haters Gonna Hate. 

ובכל זאת ההמלצה שלי לגבי Everyday Life היא שאם אתם מתכוונים לתת לאלבום הזה, צ'אנס תדאגו להצטייד לפני כן בכרית או שמיכה כי האלבום הזה הולך להרדים אתכם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

coldplay-everyday-life לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל