15 שנים ל- Funeral של ארקייד פייר

אלבום הבכורה של ארקייד פייר מצליח לתפוס את תחושת הבלבול, הטראומה והפחד שהשתלטו על העולם אחרי פיגועי ה- 11 בספטמבר. למרות שמו המורבידי, Funeral מצליח להישמע אופטימי ומלא חיים גם היום.

ציון המועדון: ★★★★★

תשע שניות לוקח לקלידים ולגיטרה להכנס בשיר Neighborhood #1 שפותח את Funeral. תשע שניות זה גם בדיוק הזמן שלקח לי להתאהב ביצירה הזאת של ארקייד פייר ולהבין שלא מדובר כאן בעוד אלבום.

איזה עוד יצירה פופולרית שאתם מכירים נפתחת בשיר על זוג ילדים שמנסים למצוא את מקומם בעולם פוסט אפוקליפטי מושלג? בעודם נלחמים לשרוד, הם נאחזים בשביבי זכרונות מהעולם הישן כשאפילו את שמות האנשים שהכירו הם מתקשים לזכור.

כמובן שהשיר הוא אנלוגיה לזוג אוהבים צעירים שחולמים לחפור מנהרות מתחת לחדרי השינה שלהם בכדי להתאחד ולברוח יחד מהשכונה, מההורים והמסורות המרובעות שמחזיקות אותם כנועים וצייתניים לכל מה שהם לא מאמינים בו.

השיר הזה מהווה למעשה את תמציתו של Funeral, אחד האלבומים היפים, המשפיעים והחשובים של 15 השנים האחרונות. ניסיון לברוח לאמת פשוטה לפני שהעולם יתפוצץ בפנים של כולנו. 

"מכיוון שאין איש בסביבה נוכל להאריך את השיער שלנו ולשכוח את כל מה שידענו" שר באטלר בשיר. המוטיב הזה של ילדים הכבולים בפרברים לשלשלאות המודרניזציה, הציפיות של הוריהם והדרישה החברתית להפוך למבוגרים מפרנסים ומשעממים הוא מוטיב שחוזר על עצמו לא רק בטרילוגיית שירי Neighborhood שפותחת את היצירה אלא לכל האלבום ולמעשה לכל אורך הקריירה של ארקייד פייר.

5 שנים ל- THE SUBURBS של ארקייד פייר
האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום

ארקייד פייר הוקמה בתחילת שנות ה- 2000. אבל בניגוד לסיפורי סינדרלה אחרים על להקות שהגיעו משום מקום וכבשו את העולם, הקמתה של הלהקה הזכירה יותר את הכלה מאיסטנבול מרוב התנגשויות אגו, ויכוחים, פיצוצים והתפטרות על הבמה.

למזלם של חברי ההרכב, הלב הפועם של היה ונשאר ויין באטלר, הסולן וכותב המילים הראשי, ואישתו המוזיקאית והזמרת, רז'ין שסיין. השניים ידעו לגבש סביבם מוזיקאים מוכשרים ומגוונים (כולל אחיו של ויין, ויל) שהפיחו חיים בטקסטים מלאי המשמעות של באטלר.

ההופעות המפוצצות, ההייפ והסאונד הייחודי שהציגה הלהקה (מן פולק צועני מחושמל), הביאה לה בסופו של דבר חוזה הקלטות בחברה העצמית Merge Records שהכירה לעולם אמנים כמו Buzzcocks, Caribou ו- Neutral Milk Hotel, שהרבה בזכותם החליטו ארקייד פייר להסכים להצעת הלייבל.

בסופו של דבר, Funeral, אלבום הבכורה של הלהקה יצא ב- 14 בספטמבר 2004 והפך מהר מאוד ליקיר המבקרים. פיצ'פורק, שהפך באותה תקופה לשופר הקול האיכותי של מבקרי המוזיקה, אימץ את האלבום ובחר בו כאלבום השנה ובמקום השני ברשימת אלבומי העשור.

למעשה Funeral הוא האלבום השני שנבחר בהכי הרבה רשימות סיכום של העשור כולו אחרי Kid A של רדיוהד. עד כדי כך האלבום הזה מוערך.

באנר מועדון תרבות

"עץ המשפחה שלי מאבד את כל העלים שלו…"

Funeral הוא אחד מאלבומי הבכורה האמיצים ביותר שיצאו אי פעם. שם האלבום הגיע לאחר שמספר מחברי הלהקה איבדו את יקיריהם והאווירה המלנכולית מצאה את עצמה נכנסת אל מתחת לעורם של השירים.

אבל למרות האווירה המלנכולית והמוות שנכח בעת ההקלטות, האלבום הוא לא אלבום דיכאון. בצורה מפתיעה ואף מעוררת התפעלות, האלבום מצליח להכיל בתוכו גם תחושה אופורית של התרוממות רוח מלאת השראה. אחרי הכל מוות הוא חלק מהחיים.

דוגמה לאמביוולנטיות המופלאה הזאת אפשר למצוא בשיר הסוגר, In the Backseat, בו מתארת רז'ין שסיין כמה היא אוהבת לנסוע במושב האחורי של המכונית ולצפות בעלים הנושרים מן העצים, אך עכשיו היא זו שצריכה לתפוס בהגה. אנלוגיה מופלאה בפשטותה על גלגל החיים וליחסי השכנות האינסופיים בין החיים והמוות.

ומוות לצערי לא היה חסר בעולם בעת הקלטות האלבום. מעבר לאובדן האישי שחוו חברי הלהקה, בעידן של פוסט פיגועי ה- 11 בספטמבר והמלחמה בטרור, המוות היה נוכח כמעט בכל מהדורת חדשות בכל מקום בעולם ושאלות חדשות עלו על סדר היום. שאלות הנוגעות למשמעותן של מילים כמו: אויב, חבר, פחד, עתיד ועוד.

"יצאתי למצוא קצת אור…"

החשש מפני העולם החדש שהתעצב כמו גם הבלבול שנבע מהרצון לשמור את רוח הליברליזם מצד אחד ולמנוע מלחמות מיותרות מהצד השני, בא לידי ביטוי ברוח האלבום. גם אם ארקייד פייר לא התכוונו ליצור אלבום פוליטי, התחושות הדיסוטופיות שנושבות בשירים כמו Neighborhood #1 או Power's Out הופכות אותו לכזה.

זהו פס הקול המושלם לאווירת החושך והפוסט טראומה של פיגועי התאומים, פיגועי ה- 11 במרץ במדריד, עריפות ראשים מצולמות, "חוק הפטריוט" ועוד. 

באנר מועדון תרבות

כלל האסונות הגלובליים הללו שנוצרו על ידי ה"מבוגרים", משפיעים בהכרח גם על דור הילדים שגדל אל תוך מציאות מורכבת ומאיימת. הפחדים שחווים הילדים כמו גם ריבוי המסרים של תרבות הצריכה שנועדה להקהות את חושם, הביאו את באטלר לכתוב כמה מן ההמנונים הגדולים שלו. 

הלכה למעשה, באטלר מבקש להפוך את הדור הבא לביקורתי יותר ומפוכח יותר. הוא קורא לילדים להתנגד לכל מה שנתפס כאמת המוחלטת של עולם המבוגרים שבסופו של דבר הורס כל חלקה טובה ולהבין שלפעמים פשוט משקרים להם.

"אני מרגיש כמו החלילן מהמלין כשאני שר את השיר הזה" סיפר באטלר על Rebellion, שמעודד את הילדים ובני הנוער שלא להיכנע לתכתיבים, למסרים ולשקרים שכופים עליהם המבוגרים.

מדובר בלא פחות מאחד הקטעים המשפיעים ביותר שכתבה הלהקה. השניה המדויקת בה הכינור נכנס ב- 03:50 היא מהרגעים היפים והחשובים ביותר ב- 15 השנים האחרונות. נקודה אחת במרחב שמתמצתת את כל הפחדים והתקוות שלנו לכדי רגע אחד קסום ששינה את מוזיקת האינדי לנצח.

גם ב- Wake Up, "ההמנון" של האלבום והשיר הכי מפורסם מתוכו שב וקורא באטלר "ילדים התעוררו". עם השנים זכה השיר האדיר הזה לאינספור גרסאות כיסוי, הפך להמנון במגרשי ספורט וקידם יצירה נוספת המתארת בריחה של ילדים מהמציאות היום יומית הקודרת אל תוך עולם של פנטזיה ("ארץ יצורי הפרא").

Funeral אמיץ ומעניין לא רק בשל הטקסטים המופלאים שלו אלא גם בשל הבחירות המוזיקליות והאסתטיות שבו. זהו לא עוד אלבום אינדי "רגיל". לכל אורכו תוכלו לשמוע צלילי קסילופון, אקורדיון, כינורות, ויולה, צ'לו ועוד.

מגוון הכלים הללו לא נמצאים שם כקישוטים אלא כחלק אינטגרלי מהעיבודים ומ"העלילה" עצמה והם מעניקים ייחוד למוזיקה של ארקייד פייר.

באנר מועדון תרבות

"כל המבוגרים היו פעם ילדים אך רק מעטים זוכרים זאת…" כתב אנטואן דה סנט־אכזופרי ב"נסיך הקטן" וזו ההרגשה שאני מקבל מ- Funeral. ספקטרום של רגשות שנע על סקאלה של פחד מהול בבלבול שמהול בזעם נעורים.

Funeral הוא באמת אלבום של פעם ב- 15 שנה. יצירת מופת שהגדירה דור. למרות שהיא נקראת "הלוויה", בשביל מוזיקה כזאת שוה לחיות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

funeral-arcade-fire

arcadefire-608x450

 

מודעות פרסומת

פאקינג מעולה! לנה דל ריי Norman Fucking Rockwell ביקורת אלבום

אלבומה החדש של לנה דל ריי גורם לכל השיח המאוס סביב האותנטיות שלה להישמע מגוחך מאי פעם. מדובר ביצירה כנה, אמיצה, מרגשת ולעיתים מפעימה, שהיא לא פחות מ"גיים צ'יינג'ר" עבור הקריירה של הזמרת וגם עבור מי שהטיל בה ספק. 

ציון המועדון: ★★★★☆

בינואר 2012 עסק עולם המוזיקה כולו בשאלה אחת הרת גורל: האם הזמרת לנה דל ריי ששחררה זה עתה את אלבום הבכורה שלה, Born to Die, היא זיוף עשוי היטב או הדבר האמיתי? האם הפרסונה, ננסי סינטרה סטייל שלה, היא מקורית או דמות שנועדה ליצור רומנטיזציה משקרת בשביל למכור תקליטים?

השאלה הזאת סביב האותנטיות של לנה דל ריי, או בשמה המלא אליזבת' וולרידג' גרנט, היא מהשאלות העתיקות ביותר שעולות כמעט בכל דיון מוזיקלי. זאת מכיוון שגם היום אמנים שנתפסים כ"אותנטיים" נחשבים לרוב כבעלי אמירה רצינית ו"חשובה" יותר. כפועל יוצא, גם המוזיקה שהם יוצרים נתפסת כמעט אוטומטית כבעלת ערך נשגב יותר ביחס לאמנים אחרים שלא נתפסים כמספיק "אותנטיים".

באנר מועדון תרבות

כמובן שאין תשובה לשאלת האותנטיות של זמרים ולהקות, אלא רק עוד שאלות. לדוגמה: האם כשבוב דילן נטש את הפולק לטובת הרוק החשמלי הוא איבד את האותנטיות שלו? האם כשהסטונס נברו בפח הזבל התרבותי של ארה"ב ודלו ממנו את הבלוז השחור והמופלא זה הפך את המוזיקה שלהם ללא אותנטית? האם כשנינט אימצה את הרוק האלטרנטיבי זה הפך אותה לאותנטית?

בסופו של דבר מה שחשוב זו המוזיקה, ואם היא טובה אז כלל לא בטוח ששאלת האותנטיות מעניינת מישהו חוץ ממבקרי מוזיקה נרגנים כמוני. במקרה של אלבום הבכורה של דל ריי, אני עפתי עליו במיידית למרות הביקורות המעורבות שקיבל בזמנו ולכן כל השיח הזה שהיה סביבה לא עניין אותי. אפילו לא אותה הופעה חסרת חן ב- SNL.

במרחק הזמן, השיח הזה שהיה סביב לנה דל ריי נשמע כל כך לא רלוונטי. עם מלאי מעורר קנאה של שירים מעולים לצד אלבומים חזקים לא פחות, הוכיחה לנה דל ריי במשך השנים שהיא אמנית נפלאה וייחודית בנוף המוזיקלי העכשווי. אבל לשיא כזה אפילו אני לא ציפיתי.

Norman Fucking Rockwell, אלבומה החדש והשישי במספר של הזמרת, הוא לא פחות מגיים ציינג'ר עבור הקריירה שלה. מדובר ביצירה המעניינת, השלמה והבוגרת ביותר של הזמרת עד היום. לא סתם המבקרים בכל העולם עפים עליו בטירוף (ציון פסיכי של 9.4 בפיצ'פורק) ומתחרים ביניהם מי יעניק לו יותר סופרלטיבים.

הסאונד הייחודי של דל ריי הכולל שירה כמעט מאופקת על גבול הלחישה, ועיבודים עדינים ומלטפים על מצע כלי מיתר, כבר הספיקו להפוך לסימן ההיכר שלה. אבל באלבום החדש העיבודים הופכים להיות מינימליסטים ומאופקים עוד יותר.

כמעט בכל השירים הכלי המוביל הוא הפסנתר כאשר בחלק מהמקרים מתלווה אליו גיטרה אקוסטית או כלי מיתר. הבחירה האסתטית הזאת הופכת את האלבום החדש מבחינת סאונד להכי עדין ואינטימי ברפרטואר של הזמרת.

גם הכתיבה של דל ריי השתפרה בטירוף ו- Norman Fucking Rockwell מציג כמה מהטקסטים היותר מושחזים, יפים וכנים שלה אי פעם.

"לעזאזל ילד-גבר, אתה מזיין אותי כל כך טוב שכמעט גרמת לי להגיד: "אני אוהבת אותך" היא שרה בכנות חסרת מעצורים כבר בשיר הנושא שפותח את האלבום. אבל זו לא סתם שורה מלוכלכת וחסרת חן קארדי בי סטייל, זו מצוקה אמיתית וכנה של אישה שפעם אחר פעם נמשכת לטייפקאסטים הלא נכונים, שמצד אחד מסבים לה המון רגעים של אושר צרוף אך בסופו של יום משאירים אותה מדממת על הרצפה.

ואכן לכל אורך האלבום דל ריי מדממת את כל הכאבים שלה החוצה ללא פילטרים, ללא מסכות ועם הרבה אומץ. "אני גמורה, אל תעזוב, אני מתמודדת עם האובדן הכי גדול בחיי" היא שרה ב- The Greatest וללב קשה שלא להשבר.

ב- Love Song, מהשירים היפים באלבום ובכלל בקריירה של דל ריי שלא ברור איך לא יצא כסינגל, היא כבר תוהה "האם זה בטוח להיות פשוט מי שאנחנו?"

Venic Bitch (איך לא חשבו על הטייטל הזה קודם?!) בן התשע דקות ושלושים ושבע שניות, הוא ציור כתוב בצורה מופלאה של סיפור אהבה מושלם, אפילו אוטופי על פניו בין דל ריי למושא אהבתה. אך נבירה עמוקה יותר בטקסט תגלה שגם הסיפור הזה אינו נטול חששות: "כיף מפחיד, אהבה מפחידה…".

השיר אף מציג סולו סינתיסייזר שנשמע כאילו נלקח ישירות מהסבנטיז וזה פשוט מדהים (אנחנו מדברים על אלבום של לנה דל ריי כן?).

למרות שעלולה לעלות מהאלבום תחושה מעט רפיטטיבית בשל העיבודים המינימליסטיים, בסופו של דבר כלל השירים יוצרים יחד פסיפס מרתק של אישיותה של לנה דל ריי כאישה חזקה, יוזמת, אסרטיבית ומוכשרת כמו שד שכמו כל בן אדם אחר, זקוקה לעיתים לכתף להניח עליה את הראש.

עוד שירים בולטים במיוחד הם Fuck it I Love You בו מציגה דל ריי את אחד הביצועים הווקאליים המרשימים בקריירה שלה, Mariners Apartment Complex שיצא כסינגל הראשון מהאלבום, Doin' Time (קאבר ל- Sublime), ו- Bartender, אבל באמת שכמעט ואין שיר חלש לגמרי באלבום.

את הטוב ביותר שמרה לנה דל ריי לסוף עם, Hope Is a Dangerous Thing for a Woman Like Me to Have – But I Have It, שמעבר לעובדה שהוא אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של הזמרת, הוא גם אחד השירים הכי יפים שיצאו השנה.

באנר מועדון תרבות

נורמן רוקוול היה צייר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות ציורי השער שאייר עבור העיתון "סאטרדיי איבנינג פוסט" בשנות ה-20 וה- 30 של המאה העשרים. יצירותיו הציגו את האידיאל האמריקאי במלוא תפארתו ואת הצדדים היפים של החברה והתרבות האמריקאית. 

בניגוד לאמנות של רוקוול, החיים שמשתקפים מהיצירה החדשה של לנה דל ריי רחוקים מלהיות אוטופיים. נכון יש לה כסף, פרסום וכנראה גם אחלה סקס, אבל מבפנים יש בור שהיא עדיין לא הצליחה למלא. 

כמו בעידן הדיגיטל והאינסטנט, כמו בעידן טראמפ וביבי, לנה דל ריי מציגה את החיים המודרניים כרכבת הרים מהירה שלפעמים אנחנו לא יודעים איך לרדת ממנה. מרוץ של "ציוצים", "פייק ניוז" וחיפוש אחר אמת פשוטה וחמקמקה שנקראת אהבה. 

בביקורת שלהם, פיצ'פורק כינו את לנה דל ריי "אחת מהכותבות הגדולות של אמריקה". מדהים איך מזמרת שהטילו בה כל כך הרבה ספקות, הפכה דל לריי למושא כל כך גדול להערכה ולהשפעה (בילי אייליש ולורד הן רק חלק מהזמרות שהודו כי הושפעו ממנה). כנראה שהיא עשתה משהו נכון וכדאי לכם לבדוק אותו. אם עד עכשיו טרם עשיתם זאת, Norman Fucking Rockwell הוא אחלה מקום להתחיל. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

p05905l3

באנר מועדון תרבות