חכמת ההמונים או פלצנות המבקרים? על מצעדי העשור של גלגל"צ

פרויקט מצעדי העשור של גלגל"צ הדגיש שוב את הפער העצום שבין המוזיקה שהקהל אוהב לבין המוזיקה שהמבקרים רוצים שהקהל יאהב.  

בשבועות האחרונים מדינה שלמה התכנסה למשימה קריטית שהטילה עליה תחנת גלגל"צ: לדרג מחדש את שירי העשור של שנות השבעים, השמונים, התשעים והאלפיים. כל זה כטיזר לקראת מצעד העשור הנוכחי שיתקיים בסוף השנה.

האמת? סחטיין עליהם. הבאז סביב ההצבעות והתוצאות היה אדיר, עם סביבות חצי מיליון מצביעים! המון זמן שלא היה שיח ער כל כך סביב מוזיקה במדינה שבה רוב האייטמים בנושא מסתכמים בשאלה הרת גורל אחת: עומר אדם סולד אאוט בפארק הירקון או לא.

באנר מועדון תרבות

מוזיקה "טובה" VS מוזיקה "רעה"

בתוך כל הדיונים, הויכוחים, המאמרים והניתוחים, אפשר היה להבחין בהתגבשותן של שתי קבוצות עיקריות: בפינה הימנית עמדו "המצדדים"- אלה שהיו מרוצים מהתוצאות ולא תהו לרגע איך זה ש- Baby One More Time הגיע למקום השני בדירוג העשור של שנות ה- 90. 

מולם עמדו "המבקרים" (או "הפלצנים" אם תרצו), שגלגלו עיניים כלפי התוצאות ודפקו את הראש בקיר כשפייבמנט אפילו לא היו מועמדים במצעד הניינטיז.

מה שהדהד מהשיח בין שתי הקבוצות הללו, הוא המתח הבלתי נגמר בין מה ש"רע" ומה ש"טוב", מה ש"כיף" לבין מה ש"חשוב" (שימו לב כמה מרכאות יש בפוסט הזה ולא בכדי).

סיימון פרית', סוציולוג המוזיקה המפורסם בעולם, קבע כבר מזמן שהכרה אומנותית אינה עולה בקנה אחד עם הצלחה מסחרית (בריטני ספירס מוכרת מיליונים אבל לא מוערכת אומנותית בזמן שפייבמנט מוערכים אומנותית אבל סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליהם בכלל) וזה בדיוק מה שהצית את שלל ויכוחי הרשת סביב המצעדים. אותו סטטוס לא פתור שבין פופולארי למוערך, חשוב לזניח, טוב אל מול רע.

מצד אחד המבקרים תמיד "מלמדים" אותנו לאיזה אמנים, אלבומים ושירים חשוב שנאזין. הם כותבים עבורינו בצורה מנומקת ומפולפלת למה אנחנו חייבים לאהוב את ה"פיקסיז" ולסלוד מקייטי פרי או למה חשוב שנקשיב ל"וולווט אנדרגראונד וניקו" ולאו דווקא לספייס גירלז.

מצד שני מוזיקה בצורתה הטהורה ביותר נועדה לגרום לנו גם להתרגש, להרגיש, לשכוח מצרות היום יום ולהתנתק. היא מקום מפלט בין אם אתם מתחברים לביטלס או לטייק דאת. אז מה נכון? 

המזל הוא שאין "נכון" או "לא נכון" במוזיקה. למרות כל המצעדים, התוכניות, הספרים, המחקרים, המאמרים, הקורסים והיומרות השונות, בסופו של דבר מדובר בטעם אישי נטו וכל אחד זכאי ליהנות מהמוזיקה שעושה לו טוב.

מה בכל זאת אפשר לקחת מתוצאות המצעדים?

אז בואו נצלול רגע יותר לעומק אל תוך מצעדי העשור של גלגל"צ. קודם כל חשוב לקחת כל מצעד כזה או אחר בערבון מוגבל הרי כל דושבאג יכול לפרסם מצעדים כאלה, הנה, אפילו אני עשיתי את זה כשדירגתי את שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80 (בקרוב יעלו 90 השירים הגדולים של הניינטיז אז סטיי טיונד).

כל מצעד כזה גם בהכרח ישתנה על פי המקום בו הוא מתקיים, הקהל, הזמן, האווירה התרבותית ועוד מיליון פרמטרים כך שברור שמצעדים כאלה בישראל, בולגריה או אנגליה יניבו תוצאות שונות.

בישראל למשל, I Want it That Way של בקסטריט בויז נבחר במקום ה- 5 (!) בין 100 שירי העשור של שנות התשעים. הישג חסר תקדים ללהקת בנים שמעולם לא חוותה עדנה ממבקרי מוזיקה וזה עוד בלשון המעטה. אבל ביחס להיסטריה המקומית שיש סביבה בארץ זה די מובן. בשנת 2014 הלהקה שילשה(!!!) את כמות ההופעות שלה בארץ בעקבות הביקוש ולאחר מכן הגיעה שוב וסגרה סך הכל 5 הופעות סולד אאוט. מטורף.

במצעד שנות ה- 80 הגיע למקום השני "הללויה" הנפלא של לאונרד כהן, רק שאני בספק אם מישהו מהמצביעים מכיר בכלל את הגרסה של כהן לעומת זאת של ג'ף באקלי שנטחנת (בצדק יש לומר) כבר 20 שנה בגלגל"צ עד שהפכה לחלק מהפסקול המקומי.

גם להקות שהגיעו לארץ ההולכת ומוחרמת שלנו זכו לנשום אוויר פסגות בכל המצעדים (א-הא, גאנז אנד רוזס, בון ג'ובי, קווין, אלטון ג'ון, בקסטריט בויז ועוד). סך הכל תוצאות הדירוגים לא מאוד מפתיעות ואפילו די משקפות את הטעם המקומי: מסורתי, שמרני ופופולארי.

חשוב שוב לסייג ולזכור גם שסביר מאוד להניח שמצביעי המצעד משתייכים פחות או יותר לאותו חתך אוכלוסייה שגם נוטה להאזין לתחנה והטעם המוזיקלי של רוב המצביעים, איך נאמר זאת, דומה. אם רוצים נתונים מדויקים יותר על הרגלי הצריכה וההאזנה של המוזיקה בישראל יהיה נבון יותר להעיף מבט ברשימת ההזרמות של ספוטיפיי או יו טיוב. 

אה כן, וצריך לזכור שהתחנה הגבילה אותנו מראש לבחור מתוך רשימה מצומצמת למדי של 500 שירים שאף אחד לא יודע איך וכיצד הם נבחרו ושמסודרים על פי A-B-C. כך שלא ברור כמה כוח היה לאנשים לגלול עד לאותיות T,U או V (אולי זו הסיבה שקיבלנו 2 שירים של אלפאוויל אחד אחרי השני בעשירייה של שנות השמונים). 

באנר מועדון תרבות

עוד צריך לקחת בחשבון כי המצעדים של גלגל"צ מתקיימים שנים אחרי ולכן התוצאות שלהם שונות מאלה שהיו בזמן אמת. רק לצורך המחשה, שיר העשור "העדכני" של שנות ה- 80, Take on Me של א-הא, כלל לא נכנס ל- 100 השירים הגדולים של אותו עשור בזמן אמת. מטורף!

ולבסוף, כולנו אוהבים להתפרק על רגש הנוסטלגיה ולהיזכר בתקופה שהיינו יפים וצעירים ובשירים שנהגנו לרקוד לצליליהם במסיבות כיתה וגם זה נכנס לשיקולים האישיים שלנו כשאנחנו מדרגים.

האם עוד צריכים מבקרי מוזיקה?

אז OK, הבנו, הדירוגים הללו פופולאריים ולא בהכרח מייצגים ובלה בלה בלה… אבל מה זה אומר על מבקרי מוזיקה? כתבי מוזיקה? חוקרי מוזיקה ועכברי מעבדה שמשוכנעים שהביטלס זו התגלמות האלוהות ושלא יתכן ששני שירים של אבבא נכנסו לעשרת הגדולים במצעד שנות ה- 70.

רק בשביל לסבר את האוזן, במצעד 200 השירים הגדולים של עורכי וכתבי פיצ'פורק (אתר המוזיקה מהנפלאים והפלצניים ביותר שקיימים ושקובע טרנדים בכל עולמות האלטרנטיב והאינדי) Let it Be דורג רק במקום ה- 61 בעוד שבמצעד גלגל"צ הוא כבש את המקום הראשון. את הפסגה בפיצ'פורק כבש Life on Mars של דייויד בואי. כמובן שלא רק רק המקום הראשון היה שונה מהותית, אלא כל העשירייה הראשונה של אתר המוזיקה המפורסם הייץה שונה בתכלית מזו של גלגל"צ.

ההבדל בין הבחירות של הקהל הרחב, קרי גלגל"צ, לבין בחירות המבקרים הולכים ונעשים קיצוניים אף יותר אם מסתכלים על מצעדי העשור של שנות השמונים והתשעים של פיצ'פורק מול גלגל"צ.

בדירוג שנות השמונים של פיצ'פורק מככבים ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, גרנדמאסטר פלאש, Talking Heads, הסמית'ס- כולם אמני ענק אולטרה מוערכים שהקהל הישראלי זנח ולא הכניס אפילו ל- 100 הגדולים!

שיא הביזאר הוא בשנות ה- 90. בעוד שמאזיני גלגל"צ בחרו בבלדה הלעוסקה והדביקה, I Dont Wanna Miss a Thing, בפיצ'פורק הלכו על הקיצון ובחרו בלא פחות מאשר Gold Soundz של פאקינג פייבמנט כשיר העשור. סביר להניח שעשרה מתוך עשרה ישראלים בכלל לא שמעו על פייבמנט בחייהם.

גם עורכי המגזין הנחשב NME חשבו שונה מאוד מהקהל הרחב ובחרו כשיר העשור של הסבנטיז את God Save the Queen של הסקס פיסטולס, כשיר העשור של האייטיז את Blue Monday של ניו אורדר וכשיר העשור של הניינטיז את Common People המושלם של פאלפ ש… ניחשתם נכון, לא זכה להכנס למצעד גלגל"צ.

אז רגע אחד, אם הסמית'ס (איך הפאקינג סמית'ס לא נכנסו למצעד העשור של גלגל"צ?!) פייבמנט, פאלפ, ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, Human League ועוד רבים וטובים אחרים, כל כך טובים ו"חשובים"? למה הקהל הרחב, לפחות זה הישראלי, לא מצביע עבורם? ומעבר לזה? האם יש טעם בכלל במבקרי מוזיקה? האם הם משקפים לקהל הרחב משהו שהוא פשוט לא מעוניין לראות? והשאלה המעניינת ביותר: מה נזכור בעוד 50 או מאה שנה? את מה שפופולארי או מה שמוגדר כאיכותי?

האם נזכור לעד את (Blue (Da Ba Dee שאיכשהו מצא את עצמו במצעד שנות התשעים של מצביעי גלגל"צ ולא את Neutral Milk Hotel שאחראיים לאחד מאלבומי האינדי החשובים של הניינטיז ובכלל?!

כמובן שהשאלה עצמה מעט בעייתית ומתחכמת, אבל כנראה שהתשובה תהיה גם וגם. אנחנו תמיד נשמור מקום חם בלב ללהיטים שגדלנו עליהם, בין אם הם מטופשים או סתם כיפיים, אבל מצד שני נמשיך להאזין גם למוזיקה שיוצרת עבורינו ערך קצת יותר "מעמיק".

הרי אם היינו מסתמכים רק על מצעדי מכירות או דירוגים כאלה ואחרים אז להקות שאינן משחררות כלל סינגלים או "להיטים" כמו ארקייד פייר, Beach House, הסטרוקס (שאלבום הבכורה שלהם נבחר על ידי NME כאלבום העשור), הנשיונל, בון איבר ואפילו ארקטיק מאנקיז היו נעלמות לחלוטין מהמפה. אבל המציאות מראה אחרת משום שבפועל מדובר באמנים ענקיים ענקיים, הדליינרים בפסטיבלים הגדולים בעולם שנהנים מביקורות נלהבות ופופולאריות לא רעה בכלל (בלשון המעטה).

העובדה שטרילוגיית ברלין של דייויד בואי לא ממש סיפקה "להיט" לא מנעה ממנה להיות מהמשפיעות והאהובות בהיסטוריה של המוזיקה.

אנחנו נוטים לקחת קשה את העובדה שאנשים לא מתחברים לסגנון המוזיקלי שלנו. במידה רבה, המוזיקה שאנחנו מאזינים לה מגדירה מי אנחנו וזה הופך אותנו לרגישים, זו הסיבה גם שבגללה המצעדים הללו של גלגל"צ, כמו המון אחרים תמיד יוציאו מאיתנו כל כך הרבה אמוציות. 

בקיצור, זה לא משנה לאיזה מוזיקה אתם מאזינים, כל עוד אתם מאזינים למוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

maxresdefault (1)

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “חכמת ההמונים או פלצנות המבקרים? על מצעדי העשור של גלגל"צ

  1. יש עוד בעייתיות במצעד של גלגלצ שלא נתת עליה את הדעת והיא הסדר שבה הופיעו השירים המועמדים באתר שלהם. אני בספק אם כל המדרגים באמת עברו על כל הרשימות ובררו מתוכן את 30 השירים שהם אוהבים בכל עשור, במיוחד כשבעידן הנוכחי אתה פשוט יכול להקליק על השיר ברשימה בשביל לבחור אותו, וכשהרשימה מתמלאת להפסיק ולעבור לשלב הפרטים גם אם לא עברת על כל השירים.
    זה נשמע מגוחך, אבל הטענה הזו עלתה לפני עשור כש-Californication הפתיע ונבחר לשיר העשור (המצעדים של ה-90 וה-2000 מוינו לפי שם השיר). גלגלצ למדו את הלקח ומאז כל מצעד שנתי הגיע כשרשימת השירים מסודרת באופן רנדומלי. במצעדי העשור המחודשים זנחו את הרעיון (כנראה בגלל אורך הרשימות) ופשוט מיינו לפי שם המבצע, תוך התעלמות מתחילית The. אני זוכר שראיתי תגובה אי שם בתוך ים המלל האינסופי בתגובות למצעדים בפייסבוק שבו מישהו מראה באופן די מובהק שהמאיות הראשונות של כל מצעד מכילות יותר מבצעים מתחילת הרשימה, אבל לא צריך ללכת רחוק ולראות ששירי העשור הם של (ה)ביטלס, א-הא ואיירוסמית'. אני לא טיפוס מהמר, אבל אם זה ככה כנראה ששיר העשור של ה-2000 יהיה של ביונסה (אם לא סטאן של אמינם או ריהאב של איימי ויינהאוס).

    אהבתי

    • היי, תודה על התגובה!
      בהחלט העניין הזה חלק מהשיח והוא חושב. אני באמת לא חושב שהמדרגים עברו את כל 500 השירים, זה קשוח גם למי שרוצה להתעמק בכל שיר ושיר.
      אולי ככה קיבלנו 2 שירים אל אלפאוויל בעשירייה של שנות השמונים ושני שירים של אבבא בעשירייה של השבעים.
      לחלוטין מסכים שהעובדה שהרשימות סודרו על פי א-ב פגמה בתוצאות המצעד.

      אגב, הימור שלי, אדל במקום הראשון במצעד העשור הנוכחי 😊

      אהבתי

  2. פוסט יפה מאוד, נתונים מאוד מעניינים, אהבתי את הגישה ומודה שאני גם חלק מעשרה מתוך עשרה ישראלים שלא מכירים את Gold Soundz. שבת שלום 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s