חכמת ההמונים או פלצנות המבקרים? על מצעדי העשור של גלגל"צ

פרויקט מצעדי העשור של גלגל"צ הדגיש שוב את הפער העצום שבין המוזיקה שהקהל אוהב לבין המוזיקה שהמבקרים רוצים שהקהל יאהב.  

בשבועות האחרונים מדינה שלמה התכנסה למשימה קריטית שהטילה עליה תחנת גלגל"צ: לדרג מחדש את שירי העשור של שנות השבעים, השמונים, התשעים והאלפיים. כל זה כטיזר לקראת מצעד העשור הנוכחי שיתקיים בסוף השנה.

האמת? סחטיין עליהם. הבאז סביב ההצבעות והתוצאות היה אדיר, עם סביבות חצי מיליון מצביעים! המון זמן שלא היה שיח ער כל כך סביב מוזיקה במדינה שבה רוב האייטמים בנושא מסתכמים בשאלה הרת גורל אחת: עומר אדם סולד אאוט בפארק הירקון או לא.

באנר מועדון תרבות

מוזיקה "טובה" VS מוזיקה "רעה"

בתוך כל הדיונים, הויכוחים, המאמרים והניתוחים, אפשר היה להבחין בהתגבשותן של שתי קבוצות עיקריות: בפינה הימנית עמדו "המצדדים"- אלה שהיו מרוצים מהתוצאות ולא תהו לרגע איך זה ש- Baby One More Time הגיע למקום השני בדירוג העשור של שנות ה- 90. 

מולם עמדו "המבקרים" (או "הפלצנים" אם תרצו), שגלגלו עיניים כלפי התוצאות ודפקו את הראש בקיר כשפייבמנט אפילו לא היו מועמדים במצעד הניינטיז.

מה שהדהד מהשיח בין שתי הקבוצות הללו, הוא המתח הבלתי נגמר בין מה ש"רע" ומה ש"טוב", מה ש"כיף" לבין מה ש"חשוב" (שימו לב כמה מרכאות יש בפוסט הזה ולא בכדי).

סיימון פרית', סוציולוג המוזיקה המפורסם בעולם, קבע כבר מזמן שהכרה אומנותית אינה עולה בקנה אחד עם הצלחה מסחרית (בריטני ספירס מוכרת מיליונים אבל לא מוערכת אומנותית בזמן שפייבמנט מוערכים אומנותית אבל סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליהם בכלל) וזה בדיוק מה שהצית את שלל ויכוחי הרשת סביב המצעדים. אותו סטטוס לא פתור שבין פופולארי למוערך, חשוב לזניח, טוב אל מול רע.

מצד אחד המבקרים תמיד "מלמדים" אותנו לאיזה אמנים, אלבומים ושירים חשוב שנאזין. הם כותבים עבורינו בצורה מנומקת ומפולפלת למה אנחנו חייבים לאהוב את ה"פיקסיז" ולסלוד מקייטי פרי או למה חשוב שנקשיב ל"וולווט אנדרגראונד וניקו" ולאו דווקא לספייס גירלז.

מצד שני מוזיקה בצורתה הטהורה ביותר נועדה לגרום לנו גם להתרגש, להרגיש, לשכוח מצרות היום יום ולהתנתק. היא מקום מפלט בין אם אתם מתחברים לביטלס או לטייק דאת. אז מה נכון? 

המזל הוא שאין "נכון" או "לא נכון" במוזיקה. למרות כל המצעדים, התוכניות, הספרים, המחקרים, המאמרים, הקורסים והיומרות השונות, בסופו של דבר מדובר בטעם אישי נטו וכל אחד זכאי ליהנות מהמוזיקה שעושה לו טוב.

מה בכל זאת אפשר לקחת מתוצאות המצעדים?

אז בואו נצלול רגע יותר לעומק אל תוך מצעדי העשור של גלגל"צ. קודם כל חשוב לקחת כל מצעד כזה או אחר בערבון מוגבל הרי כל דושבאג יכול לפרסם מצעדים כאלה, הנה, אפילו אני עשיתי את זה כשדירגתי את שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80 (בקרוב יעלו 90 השירים הגדולים של הניינטיז אז סטיי טיונד).

כל מצעד כזה גם בהכרח ישתנה על פי המקום בו הוא מתקיים, הקהל, הזמן, האווירה התרבותית ועוד מיליון פרמטרים כך שברור שמצעדים כאלה בישראל, בולגריה או אנגליה יניבו תוצאות שונות.

בישראל למשל, I Want it That Way של בקסטריט בויז נבחר במקום ה- 5 (!) בין 100 שירי העשור של שנות התשעים. הישג חסר תקדים ללהקת בנים שמעולם לא חוותה עדנה ממבקרי מוזיקה וזה עוד בלשון המעטה. אבל ביחס להיסטריה המקומית שיש סביבה בארץ זה די מובן. בשנת 2014 הלהקה שילשה(!!!) את כמות ההופעות שלה בארץ בעקבות הביקוש ולאחר מכן הגיעה שוב וסגרה סך הכל 5 הופעות סולד אאוט. מטורף.

במצעד שנות ה- 80 הגיע למקום השני "הללויה" הנפלא של לאונרד כהן, רק שאני בספק אם מישהו מהמצביעים מכיר בכלל את הגרסה של כהן לעומת זאת של ג'ף באקלי שנטחנת (בצדק יש לומר) כבר 20 שנה בגלגל"צ עד שהפכה לחלק מהפסקול המקומי.

גם להקות שהגיעו לארץ ההולכת ומוחרמת שלנו זכו לנשום אוויר פסגות בכל המצעדים (א-הא, גאנז אנד רוזס, בון ג'ובי, קווין, אלטון ג'ון, בקסטריט בויז ועוד). סך הכל תוצאות הדירוגים לא מאוד מפתיעות ואפילו די משקפות את הטעם המקומי: מסורתי, שמרני ופופולארי.

חשוב שוב לסייג ולזכור גם שסביר מאוד להניח שמצביעי המצעד משתייכים פחות או יותר לאותו חתך אוכלוסייה שגם נוטה להאזין לתחנה והטעם המוזיקלי של רוב המצביעים, איך נאמר זאת, דומה. אם רוצים נתונים מדויקים יותר על הרגלי הצריכה וההאזנה של המוזיקה בישראל יהיה נבון יותר להעיף מבט ברשימת ההזרמות של ספוטיפיי או יו טיוב. 

אה כן, וצריך לזכור שהתחנה הגבילה אותנו מראש לבחור מתוך רשימה מצומצמת למדי של 500 שירים שאף אחד לא יודע איך וכיצד הם נבחרו ושמסודרים על פי A-B-C. כך שלא ברור כמה כוח היה לאנשים לגלול עד לאותיות T,U או V (אולי זו הסיבה שקיבלנו 2 שירים של אלפאוויל אחד אחרי השני בעשירייה של שנות השמונים). 

באנר מועדון תרבות

עוד צריך לקחת בחשבון כי המצעדים של גלגל"צ מתקיימים שנים אחרי ולכן התוצאות שלהם שונות מאלה שהיו בזמן אמת. רק לצורך המחשה, שיר העשור "העדכני" של שנות ה- 80, Take on Me של א-הא, כלל לא נכנס ל- 100 השירים הגדולים של אותו עשור בזמן אמת. מטורף!

ולבסוף, כולנו אוהבים להתפרק על רגש הנוסטלגיה ולהיזכר בתקופה שהיינו יפים וצעירים ובשירים שנהגנו לרקוד לצליליהם במסיבות כיתה וגם זה נכנס לשיקולים האישיים שלנו כשאנחנו מדרגים.

האם עוד צריכים מבקרי מוזיקה?

אז OK, הבנו, הדירוגים הללו פופולאריים ולא בהכרח מייצגים ובלה בלה בלה… אבל מה זה אומר על מבקרי מוזיקה? כתבי מוזיקה? חוקרי מוזיקה ועכברי מעבדה שמשוכנעים שהביטלס זו התגלמות האלוהות ושלא יתכן ששני שירים של אבבא נכנסו לעשרת הגדולים במצעד שנות ה- 70.

רק בשביל לסבר את האוזן, במצעד 200 השירים הגדולים של עורכי וכתבי פיצ'פורק (אתר המוזיקה מהנפלאים והפלצניים ביותר שקיימים ושקובע טרנדים בכל עולמות האלטרנטיב והאינדי) Let it Be דורג רק במקום ה- 61 בעוד שבמצעד גלגל"צ הוא כבש את המקום הראשון. את הפסגה בפיצ'פורק כבש Life on Mars של דייויד בואי. כמובן שלא רק רק המקום הראשון היה שונה מהותית, אלא כל העשירייה הראשונה של אתר המוזיקה המפורסם הייץה שונה בתכלית מזו של גלגל"צ.

ההבדל בין הבחירות של הקהל הרחב, קרי גלגל"צ, לבין בחירות המבקרים הולכים ונעשים קיצוניים אף יותר אם מסתכלים על מצעדי העשור של שנות השמונים והתשעים של פיצ'פורק מול גלגל"צ.

בדירוג שנות השמונים של פיצ'פורק מככבים ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, גרנדמאסטר פלאש, Talking Heads, הסמית'ס- כולם אמני ענק אולטרה מוערכים שהקהל הישראלי זנח ולא הכניס אפילו ל- 100 הגדולים!

שיא הביזאר הוא בשנות ה- 90. בעוד שמאזיני גלגל"צ בחרו בבלדה הלעוסקה והדביקה, I Dont Wanna Miss a Thing, בפיצ'פורק הלכו על הקיצון ובחרו בלא פחות מאשר Gold Soundz של פאקינג פייבמנט כשיר העשור. סביר להניח שעשרה מתוך עשרה ישראלים בכלל לא שמעו על פייבמנט בחייהם.

גם עורכי המגזין הנחשב NME חשבו שונה מאוד מהקהל הרחב ובחרו כשיר העשור של הסבנטיז את God Save the Queen של הסקס פיסטולס, כשיר העשור של האייטיז את Blue Monday של ניו אורדר וכשיר העשור של הניינטיז את Common People המושלם של פאלפ ש… ניחשתם נכון, לא זכה להכנס למצעד גלגל"צ.

אז רגע אחד, אם הסמית'ס (איך הפאקינג סמית'ס לא נכנסו למצעד העשור של גלגל"צ?!) פייבמנט, פאלפ, ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, Human League ועוד רבים וטובים אחרים, כל כך טובים ו"חשובים"? למה הקהל הרחב, לפחות זה הישראלי, לא מצביע עבורם? ומעבר לזה? האם יש טעם בכלל במבקרי מוזיקה? האם הם משקפים לקהל הרחב משהו שהוא פשוט לא מעוניין לראות? והשאלה המעניינת ביותר: מה נזכור בעוד 50 או מאה שנה? את מה שפופולארי או מה שמוגדר כאיכותי?

האם נזכור לעד את (Blue (Da Ba Dee שאיכשהו מצא את עצמו במצעד שנות התשעים של מצביעי גלגל"צ ולא את Neutral Milk Hotel שאחראיים לאחד מאלבומי האינדי החשובים של הניינטיז ובכלל?!

כמובן שהשאלה עצמה מעט בעייתית ומתחכמת, אבל כנראה שהתשובה תהיה גם וגם. אנחנו תמיד נשמור מקום חם בלב ללהיטים שגדלנו עליהם, בין אם הם מטופשים או סתם כיפיים, אבל מצד שני נמשיך להאזין גם למוזיקה שיוצרת עבורינו ערך קצת יותר "מעמיק".

הרי אם היינו מסתמכים רק על מצעדי מכירות או דירוגים כאלה ואחרים אז להקות שאינן משחררות כלל סינגלים או "להיטים" כמו ארקייד פייר, Beach House, הסטרוקס (שאלבום הבכורה שלהם נבחר על ידי NME כאלבום העשור), הנשיונל, בון איבר ואפילו ארקטיק מאנקיז היו נעלמות לחלוטין מהמפה. אבל המציאות מראה אחרת משום שבפועל מדובר באמנים ענקיים ענקיים, הדליינרים בפסטיבלים הגדולים בעולם שנהנים מביקורות נלהבות ופופולאריות לא רעה בכלל (בלשון המעטה).

העובדה שטרילוגיית ברלין של דייויד בואי לא ממש סיפקה "להיט" לא מנעה ממנה להיות מהמשפיעות והאהובות בהיסטוריה של המוזיקה.

אנחנו נוטים לקחת קשה את העובדה שאנשים לא מתחברים לסגנון המוזיקלי שלנו. במידה רבה, המוזיקה שאנחנו מאזינים לה מגדירה מי אנחנו וזה הופך אותנו לרגישים, זו הסיבה גם שבגללה המצעדים הללו של גלגל"צ, כמו המון אחרים תמיד יוציאו מאיתנו כל כך הרבה אמוציות. 

בקיצור, זה לא משנה לאיזה מוזיקה אתם מאזינים, כל עוד אתם מאזינים למוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

maxresdefault (1)

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

טיילור סוויפט- Lover ביקורת אלבום

ילדות בנות 14 יעופו על החדש של טיילור סוויפט, כל השאר קצת פחות. חבל שלמרות הכישרון הלא מבוטל שלה ומעמדה התרבותי, סוויפט מעדיפה לתת לנו עוד מאותו הדבר במקום לשנות ולהעז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

שלא תחשבו לרגע שיש לי דבר או חצי דבר נגד טיילור סוויפט. להפך, הבחורה שמחזיקה את תעשיית המוזיקה האמריקאית מהביצים בעשור האחרון היא פצצת כישרון מהלכת, מלאת כריזמה שבאמתחתה לא מעט שירי פופ מעולים שהגדירו תקופה עבור מיליוני מתבגרים ומתבגרות ברחבי העולם.

רק אנשים בעלי לב מקרח לא ימצאו את עצמם מנענים לצלילי Shake It Off או נהנים מ- Blank Space. לעזאזל, בכל פעם שלימדתי תלמידה שלי לגיטרה את We Are Never Ever Getting Back Together עפתי באוויר.

עכשיו ממרומי מעמדה וכשכל אלבום חדש שלה הוא אירוע (רק בשביל לסבר את האוזן, האלבום החדש שבר את שיא ההזמנות מראש בשירותי "אפל" מיוזיק), נשאלת השאלה האם לא הגיע הזמן לגוון קצת? להעז קצת? לצאת מהמסגרת? על פי Lover, אלבומה השביעי של הזמרת האמריקאית, עושה רושם שהתשובה היא לא.

לא פחות מ- 18 קטעים שנמתחים על פני למעלה משעה יש באלבום החדש. התחושה היא שסוויפט ירתה לכל הכיוונים בשביל חלילה לא לאכזב אף אחד. הבעיה היא שהכל נשמע מוכר, שלא לומר לעוס. מן תחושת דה ז'ה וו שכבר שמענו את זה בעבר.

שוב אותם שירים על שברון לב, שוב אותם לחנים מוכרים ושוב אותה הפקה מלוטשת אך חרושה להפליא. להגנתה יאמר שסוויפט נשמעת הפעם יותר משוחררת וחופשייה מבכל אלבום אחר שלה. זה מקסים, זה נחמד אבל רצינו יותר.

באנר מועדון תרבות

"שכחתי שאתה קיים ופחדתי שזה יהרוג אותי אבל זה לא" שרה סוויפט בשיר הפותח, I Forgot That You Existed ומתווה את הטון להמשך האלבום. הרבה אהבה, הרבה שברון לב או בקיצור, כל הדברים שסוויפט שרה עליהם כבר 6 אלבומים ברציפות.

זה ממשיך גם בשיר הבא, Cruel Summer, בו שרה סוויפט: "אני שיכורה במושב האחורי של הרכב, בוכה כמו תינוקת, אני לא רוצה לשמור ממך סודות, רק רוצה לשמור עליך" ומצליחה להישמע כמו כל שיר התבגרות אמריקאי גנרי אחר.

מדי פעם סוויפט כן מנסה להוכיח שהיא קורצת לטריטוריות "בוגרות" יותר עם קטעים על העצמה נשית בעידן ה"מי טו" (The Man), מחווה לקהילת הלהט"ב (!Me ו- You Need to Calm Down) או שיר על המאבק של אימה במחלת הסרטן (Soon You'll Get Better), אבל זה לא מספיק ואי אפשר להשתחרר מהתחושה שסוויפט שוב ממחזרת שירי אהבה לבנות 14 במקום לחדש, להוביל ולגוון.

נכון, אפשר לטעון שנוסחה מנצחת לא מחליפים, אבל רגע לפני שהיא משנה קידומת לגיל שלושים, רצוי גם לצפות מאמנית בסדר גודל של טיילור סוויפט לתת לנו יותר דברים מעניינים ומאתגרים.

לראייה, דווקא השירים בהם סוויפט כן מנסה לגוון ולצאת מהקופסה, הם השירים החזקים באלבום. כך למשל The Archer שמזכיר את לנה דל ריי ומהדהד ל- Beach House, הוא מהקטעים היפים באלבום. כמוהו גם שיר הנושא הרגיש, כשלקראת הסוף מתחבא לו It's Nice to Have a Friend הנפלא שנשמע כמעט "ניסיוני" ביחס לשאר השירים ומצליח להוציא מסוויפט את המיטב. בכל שירים הללו ובעוד כמה רגעים נשמעת לפתע טיילור סוויפט כמו זמרת הרבה יותר בוגרת והרבה יותר מעניינת.

לורד, לנה דל ריי, אפילו אריאנה גרנדה, הציגו כולן אבולוציה מוזיקלית וטקסטואלית שהפכה אותן להרבה יותר מסנסציות פופ. אבל סוויפט, עושה רושם, שמחה פשוט להישאר איפה שהיא נמצאת. כרגע זה אולי מספיק. אך בעוד שבארה"ב השם טיילור סוויפט הוא מותג על, התחושה היא שבשאר העולם המותג הזה מתחיל להישחק.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

taylor-swift-ultimate-album-sheff.jpg

באנר מועדון תרבות

בון איבר- i,i ביקורת אלבום

למרות שהוא לא מגיע לשיאים האמוציונליים של קודמיו, האלבום הרביעי של Bon Iver ממשיך להוכיח למה ג'סטין ורנון הוא מהמוזיקאים המשפיעים והחשובים בדורנו.

ציון המועדון: ★★★★☆

כמעט עשור עבר מאז שג'סטין ורנון הפך לחבר הכי קרוב שלי. המוזיקה שהוא יוצר עם ההרכב שלו, בון איבר, ליוותה אותי בכל זמן ובכל מקום החל מלימודי באקדמיה, דרך טיפולי ההפריה עם אישתי, לידת הבנים שלי וההתמודדות עם הטייטל החדש והקשוח- אבא.

בכל הדרכים הלא פשוטות הללו, המוזיקה של ורנון ובון איבר שם בכדי לנחם, לחבק, ללוות ובעיקר להזכיר לי את היופי שטומן בחובו העולם הזה למרות האתגרים בהם אנו עומדים כמעט מדי יום.

לכן מעבר לעובדה שאלבום חדש של בון איבר הוא אירוע מוזיקלי ברמה בינלאומית, הוא אירוע אישי בשבילי. ציון דרך נוסף שאני עובר עם מי שהמוזיקה שלו הפכה לחלק ניכר מפסקול חיי בעשר השנים האחרונות.

קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver
22, A Million – ביקורת אלבום

הקריירה של ג'סטין ורנון החלה כמעט במקרה. אחרי פרידה כואבת מחברתו, הסתגר המוזיקאי בבקתה המושלגת של אביו ויצר באמצעים דלים במיוחד, את אלבום הפרידה האולטימטיבי, For Emma Forever Ago, תחת ההרכב "בון איבר". כשיצא מחדש ב- 2008 הפך האלבום למעדן אינדי שזכה להצלחה בקרב המבקרים והקהל כאחד.

אלבומו השני של ורנון תחת "בון איבר", שנשא בפשטות את השם Bon Iver, כבר הציג הפקה הרבה יותר מלוטשת ועיבודים הרבה יותר מתוחכמים שהצליחו לנגוע ברבדים הכי עמוקים של הנפש האנושית. לא ניתן לכנות את האלבום הזה פחות מאשר "אלבום מושלם". וכן, הוא פשוט מושלם.

באנר מועדון תרבות

ב- 2016 יצא 22, A Million בו חתך ורנון וההרכב שלו עמוק אל תוך מחוזות האלקטרוניקה. בהאזנה ראשונה האלבום החדש, i.i, ממשיך את הקו המוזיקלי של 22, A Million (ואף הטקסטואלי הכולל משחקי אותיות מעיקים בתוך שמות השירים), אבל נבירה עמוקה יותר ביצירה החדשה מגלה שהיא שוזרת בתוכה שלל אלמנטים מעבודות קודמות של Bon Iver.

הצליל הדומיננטי הוא אמנם של הסינתיסייזרים, הלופרים ומכונות התופים, אבל בין לבין ורנון מביא לידי ביטוי גם את גם את הגיטרות, קרנות היער, כלי המיתר והפסנתר שכל כך מזוהים עמו. במידה רבה האלבום החדש הוא סך הדרך שעברו Bon Iver עד כאן. סיכום של תקופה.

בסרטון טיזר שיצא לקראת האלבום החדש, השווה ורנון את אלבומיו לעונות השנה. For Emma Forever Ago הוא החורף, Bon Iver האביב, 22, A Million מייצג את הקיץ ועכשיו מגיע הסתיו.

אבל למרות שב- i,i יש כמה שירים שבהחלט יגרמו לכם לרצות להתכרבל מתחת לשמיכה חמה, אני מוצא אותו אלבום אקלקטי ומורכב מדי בכדי לכנותו בפשטות "אלבום סתיו". למעשה זה כנראה האלבום הכי מורכב שהקליטו בון איבר.

כמו ג'קסון פולוק, ורנון משפריץ לכל עבר סימפולים, קולות, צלילים ותכנותים מכל הבא ליד ויוצר מארג חסר תקדים של מרקמים וטקסטורות מוזיקליות שפשוט לא קיימים בשום מקום אחר. מדובר בהפקה ברמה הגבוהה והכי מתוחכמת (אולי מתוחכמת מדי) שקיימת.

הירידה הזאת לכל פרט ופרט, כמו גם חוסר היכולת של ורנון לדרוך במקום, רק מראה עד כמה חלוצי הוא. עד כמה הוא לא מזלזל במעריציו ובדבר הזה שנקרא "מוזיקה". ורנון מזיע עבור היצירה שלו, הוא חי ונושם אותה ואפשר לשמוע את זה בכל תו ב- i,i. אלה בדיוק הדברים שהופכים מוזיקאים או "סתם" זמרים לאמנים.

ומעל הכל יש כאן מוזיקה ובשפע. הפתיחה עם iMi היא תצוגת תכלית מרהיבה של הפקה, We שנכנס לאחר מכן עם מקצב שבטי לא נשמע כמו שום דבר שבון איבר עשו מעולם ו- Hey, Ma הוא אחד השירים היפים שיצאו בשנים האחרונות.

בבלדה הנפלאה, U, Man Like מתארח הפסנתרן ברוס הורנסבי שמחזיר אותנו לימי האלבום השני כאשר Naeem שמגיע מיד לאחר מכן הוא אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של בון איבר. בולטים גם Salem הנפלא, Marion האקוסטי ו- Sh'Diah הסקסי. אבל מעל כולם עומד Faith בו ממשיך ורנון את הדיונים הבלתי פוסקים שלו עם אלוהים (באוניברסיטה הוא למד, תאמינו או לא, לימודי דתות!).

לכל אורך האלבום אף שזורים אמנים וחברים שבאו לתת יד ביצירה החדשה של ורנון. כך למשל מלבד ברוס הורנסבי, תוכלו למצוא את ג'יימס בלייק, ג'ן וסנר ׁ(Wye Oakׂׂ), ארון דסנר (הנשיונל), צ'ני ליאנג (Poliça), מוזס סאמני ועוד, שמוסיפים לאלבום עוד נפח צלילים ייחודי.

i,i הוא אולי האלבום הכי פחות מיידי של בון איבר, אבל זה לא אמור לגרום לכם לוותר עליו. מדובר אמנם ביצירה מאתגרת אבל כזאת שתשאב אתכם פנימה אם רק תפתחו בפניה את הראש והלב.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

https___hypebeast.com_image_2019_06_bon-iver-new-songs-debut-teases-project-icommai-01

באנר מועדון תרבות

20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות

עצובים, שבורי לב, או סתם לא בא לכם לצאת מהחדר? הפוסט הזה בשבילכם. מוזמנים לכבות את האור, להכין את הממחטות ולהיות עצובים בכיף שלכם. 

Alice in Chains- Nutshell

"אני נלחם את הקרב הזה לגמרי לבד, ללא אף אחד שאוכל לבכות לו וללא מקום שאוכל לקרוא לו בית…" שר ליין סטיילי בשיר שעוסק כולו בבדידות, ניכור ומוות. אין אדם שיש לו לב שלא יזדהה ולו עם קמצוץ מהמילים הכואבות הללו מפני שאין בן אדם שלא הרגיש בודד בחייו גם אם זה לרגע אחד.

למרות שמעולם לא יצא כסינגל, השיר הזה הפך לקלאסיקה בזכות הגרסה האקוסטית שלו מהופעת האנפלגד הבלתי נשכחת של הלהקה ב- MTV.  "ארגיש טוב יותר כשאמות…" שר סטיילי בסופו של Nutshell וכל שנותר לנו לקוות זה שהזמר האדיר הזה באמת מרגיש טוב יותר עכשיו כשהוא כבר לא איתנו.

Michael Andrews ft. Gary Jules- Mad World

מראש שיר עם המשפט: "החלומות בהם אני מת הם החלומות הכי טובים שלי" לא יכול אופטימי במיוחד. אבל אז הגיעה הגרסה של מייקל אנדרוס וגארי ג'ולס שלקחה את השיר עמוק עוד יותר למחוזות העצב עם עיבור פסנתר חשוף, פגיע ומהורהר הרבה יותר מהמקור.

צמד המוזיקאים הקליט את השיר כחלק מהפסקול לסרט הקאלט "דוני דארקו" שעוסק בזמן, מרחב, אובדן ועוד סוגיות שלא ממש ישאירו אתכם מחויכים בסוף הצפייה בו. ועם זאת, עדיין צפייה חובה.

Sufjan Stevens- I Should Have Know Better

אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.

מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015. כל שיר שתבחרו מאלבום הפרידה הזה יגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג, אבל היפה והנוגה ביותר, שבוודאות יביא אתכם לסף דמעות הוא I Should Have Know Better בו נפרד סטיבנס מאימו, לא בכעס ולא בשנאה, אלא ברוך והרבה הבנה. פשוט קסם טהור.

The Smiths- I Know It's Over

לבחור שיר עצוב של הסמית'ס זו לא משימה קשה במיוחד, אבל שיר על אדם גוסס שמהרהר בחייו הבודדים והמבוזבזים לוקח את כולם. השיר הזה נכתב על ידי מוריסי וג'וני ומאר באותו סשן בו הם כתבו גם את Frankly, Mr Shankly ואת שירם היפה ביותר, There is a Light That Never Goes Out שבחרתי בו במקום הראשון ברשימת שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80.

כאמור הטקסטים של מוריסי מעולם לא היו אופטימיים במיוחד אבל I know It's Over לוקח את כולם.

The Antlers- Two

ב- 2009 שחררו ה'אנטלרס' אלבום כל כך עצוב עד שהוא לעיתים ממש קשה להאזנה. צריך להיות במצב רוח מאוד ספציפי בשביל לצלוח את יצירת הקונספט הזאת שמתארת עובד הוספיס שמתאהב בחולה סופנית.

עם מוזיקה קודרת במיוחד וטקסטים על מוות, אובדן, חשבון נפש ושיר אחד מדהים ביופיו על הפלה, 'הוספיס' הוא אחד האלבומים העצובים אי פעם.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הוא Two, ואחרי ששומעים אותו יודעים בדיוק לאיזה עולם של יגון קודר נכנסים. בחלקו הראשון Two מתאר כיצד הרופא מספר לעובד ההוספיס שאין יותר מה לעשות וש"המקהלה הולכת לשיר והדבר הזה יהרוג אותה".

אופטימי? זה עוד כלום. בהמשך האישה צורחת מכאבים במיטתה בזמן שעובד ההוספיס מנסה לתת לה משהו נגד הכאב, ולאחר מכן אנחנו צוללים אל תוך זכרונות ילדותה בהם בין היתר אבא שלה דפק לה את החיים יחד עם עוד שלל תיאורים ורודים ואופטימיים על החיים. בקיצור, לא שיר שמומלץ לנגן בחתונות או בר מצוות אבל בהחלט כזה ששווה להיכנס בשבילו לדיכאון.

באנר מועדון תרבות

Beck- Lost Cause

השיר הזה מככב אצלי גם ברשימת 12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים ולא סתם כי באמת מה עצוב יותר מפרידה? בטח כזאת שמתרחשת אחרי שתפסת את ארוסתך וחברתך מזה 9 שנים בוגדת בך. נשמע אולי דמיוני, אבל זה בדיוק מה שקרה לבק ושהביא אותו לכתוב את השיר הזה.

"העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" שר בק בקולו העדין וקורע את הלב עם אחד משירי הפרידה הכי נוגים ועצובים שנכתבו אי פעם.

Nick Cave- Into My Arms

אפילו כשניק קייב מנסה לכתוב שיר אהבה אופטימי זה יוצא לו עצוב. אין ספק שיש ברפרטואר של קייב שירים יותר קודרים מ- Into My Arms, כל שיר שתבחרו למשל מ- Skeleton Tree שנכתב לאחר מות בנו יעשה את העבודה. אבל האפלה נוכחת היטב גם ב- Into My Arms.

בשיר מתוודה קייב שאינו מאמין באלוהים, מלאכים וכוחות עליונים אבל אם יש כאלה הוא מקווה שהם ישלחו את אהובתו חזרה לזרועותיו. המתח בין הקודר לאופטימי, הופך את השיר הזה לאחד המיוחדים של קייב ולאחד המרגשים שלו.

Eric Clapton- Tears in Heaven

כמו ניק קייב, גם אריק קלפטון חווה את הנורא מכל כשבשנת 1991 נפל אל מותו בנו קונור בן ה- 4 מחלון בניין בניו יורק. בעקבות הטרגדיה כתב קלפטון את אחד מהשירי האבדן והצער הכואבים ביותר, "דמעות בגן עדן".

בשיר תוהה קלפטון מה יקרה כאשר הוא יתאחד ביום מן הימים מחדש עם בנו בגן עדן. האם הוא יזהה אותו? האם הוא יזכור את שמו? והלב לא יכול שלא להצטמרר.

Elliott Smith- Miss Misery

תכלס, זה לא באמת משנה איזה שיר של אליוט סמית' תבחרו, סביר להניח שזה יגמר בדמעות. בואו, הבן אדם דקר את עצמו בלב למוות, ואני מתכוון לזה מילולית לגמרי. ובכל זאת יש מצב ש – Miss Misery יעשה את העבודה מעט טוב יותר מאחרים.

"אני יודע שאת מעדיפה לראות אותי נעלם מאשר לראות אותי כפי שאני באמת…" שר סמית' בשיר שהיה מועמד לאוסקר כשלקח חלק בפסקול של "סיפורו של וויל האנטינג". 6 שנים לאחר מכן סמית' כבר לא יהיה איתנו.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

The Cure- Disintegration

אם ליד המילה "דיכאון" במילון הייתה תמונה, היא ללא ספק הייתה של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק והשיער שלא סורק לפחות בשני העשורים האחרונים, חתום על כמה מהיצירות היותר עצובות שנכתבו אי פעם.

ב- 1989 שבר סמית' אפילו את השיא של עצמו כששיחרר יחד עם הלהקה שלו את אלבום המופת, Disintegration, שלהגיד עליו עצוב יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. לא משנה איזה שיר תבחרו לשמוע מהאלבום הזה, זה יגמר בדמעות. כן, גם Lovesong כי אי אפשר שלא לבכות למשמע שיר כל כך מרגש.

ובכל זאת, שיר הנושא בן השמונה דקות ועשרים שניות הוא מסע ייסורים של כאב בלתי נסבל (אבל מאוד יפה) שיגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג או להתכווץ על המיטה בתנוחת עובר ופשוט לבכות.

Leonard Cohen- Show Me the Place

אחת הפנינים הכי יפות שיצר לאונרד כהן בימי חייו. לא יאומן כמה השיר, הזה שיצא ב- 2012 ונכלל באלבומו ה- 12 של כהן, Old Ideas, מפוצץ רגש. השילוב בין קולו העמוק של כהן לבין הפסנתר העדין והכינורות שברקע ימיס את הלבבות הקשוחים ביותר.

"הראי לי את המקום בו הסבל מתחיל…" מקונן הכהן הגדול עם עוד שיר אהבה שמגולל בתוכו כל כך הרבה תשוקה אך גם כל כך הרבה כאב.

The National- Fake Empire

מכירים את המשפט הזה "כשתהיה גדול תבין?" אז ככה זה עם הנשיונל. הטקסטים קורעי הלב של מאט ברנינגר פונים ישירות לאנשים בני שלושים פלוס, נשואים ונשואות עם ילדים, עבודה טובה ובית יפה, אנשים שמבחוץ הכל נראה אצלם מושלם אבל מבפנים הכל מחורר כמו מסננת.

הנשיונל שרים על המהות של מה זה להיות בוגר, מה אתה משאיר אחריך ומה קורה לכל החלומות הגדולים שאותם שאפת להגשים כשהיית צעיר. כך גם Fake Empire העוסק מערכת יחסים שיושבת על בסיס רעוע.

"אנחנו חצי ערים באימפריה מזויפת…" מתפייט ברנינגר בטקסט מופתי שבקלות ניתן להשליך אותו גם על מצבן הפוליטי של ארה"ב בעידן דונלד טראמפ או של ישראל בעידן ביבי.

Nine Inch Nails- Hurt

השיר הזה התפרסם בעיקר בזכות הקאבר המפורסם והדי מדהים שעשה לו ג'וני קאש, אבל הגרסה המקורית נפלאה ומפרקת לא פחות. טרנט רוזנר לוחש באיטיות מלחיצה את הטקסט העוסק בפגיעה עצמית, דיכאון והתייחסות די ברורה לסמים.

חלק מהמעריצים מפרשים את השיר הזה כסוג של מכתב התאבדות של גיבור השיר או כתהליך מציאת משמעות לחיים. בכל מקרה השיר הזה נוטף אווירת דיכאון ואבדון שיגרמו לכם להתייפח כמו תינוקות.

Sinead O'Connor – Nothing Compares 2 U

הקטע הזה בו שינייד אוקונור פורצת בבכי אותנטי בקליפ לשיר הזה, הוא מהרגעים היותר יפים ומרגשים שנראו על המסך. לא משנה כמה אתם ציניים או כמה אתם מתחברים לפרסונה ה"בעייתית" משהו של אוקונור, הרגע הזה פאקינג מרגש.

השיר אמנם נכתב על ידי פרינס כשיר פרידה בעל ניחוח רומנטי, אבל אוקונור בכלל חשבה על אימה שנפטרה בזמן שהיא שרה את השיר. בפועל זה לא באמת משנה מכיוון שמדובר ללא ספק באחד הביצועים הווקליים הכי מרגשים ונוגעים שהוקלטו אי פעם. ללא ספק טיר ג'רקר רציני.

Mount Eerie- Real Death

4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אלברום, סולנה של "מאונט אירי", אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס כאב טרי לתינוק.

הכאב הבלתי נסבל מהסיטואציה החדשה אליה נקלע, הביאה את אלברום לכתוב את אחד האלבומים הכי קורעי לב שאי פעם נוצרו- A Crow Looked at Me.

השיר Real Death, שיצא כסינגל הראשון מתוך האלבום, כשמו כן הוא, מתאר המוות של בלי מסכות ובלי רומנטיקה. "המוות הוא אמיתי. רגע אחד מישהו נמצא כאן ורגע לאחר מכן הוא לא".

באנר מועדון תרבות

Radiohead- How to Disappear Completely

יש שירים שרק על פי הטייטל שלהם אפשר לדעת שהם מיוחדים, ואין ספק ש"איך להעלם לחלוטין", הוא אחד כזה. מדובר באחת היצירות היותר מטלטלות של רדיוהד ולאחת המרגשות ביותר ברפרטואר שלהם.

לג'וני גרינווד לקח שבועיים רק לעבד את כלי המיתר בשיר הנפלא הזה שמוצא את ת'ום יורק במצב רח מהורהר ופילוסופי. "אני לא כאן, זה לא קורה…" הוא שר בקולו את מה שכולנו מרגישים מדי פעם, רצון פשוט להעלם.

Counting Crows- Colorblind

עם ראסטות קופצניות ומראה כללי של דובון אכפת לי, אדם דוריץ, סולן ה- Counting Crows, לא עושה רושם של בן אדם עצוב במיוחד. אבל מבט אחד בטקסטים שלו והדעה שלכם תשתנה.

דוריץ הוא אחד הכותבים המחוננים ביותר בדורנו (נשבע לכם). היכולת שלו לכתוב על הדף סיפורי אהבה (בעיקר נכזבת), היא מתנה שלא רבים זכו לה. שירים כמו Round Here, Anna Begins, Goodnight Elisabeth, הם שירי אהבה מדהימים ביופיים וכל כך אנדרייטד.

אז כאמור לאדם דוריץ ול- Counting Crows לא חסרים שירים שיגרמו לכם לבכות בקלות, אבל בכל זאת ב- Colorblind יש משהו אקסטרה קודר. הבלדה הזאת, שאפשר לשמוע בסרט "משחקי פיתוי", מתבססת כולה על ריף פסנתר רפיטטיבי, מלחיץ משהו, על מצע קולו הסדוק של דוריץ ששר על כך שהוא מנסה להתמודד עם השלדים שיש לו בארון ומקווה יום אחד להוציא אותם החוצה. ככה נשמע דיכאון של זמר שחווה לא פעם ולא פעמיים התמוטטות נפשית.

Joy Division- Love Will Tear Is Apart

ככה בדיוק נשמעת מערכת יחסים בדימדויה האחרונים. השיר האלמותי הזה של איאן קרטיס הוא אחד מהשירים שמתארים בצורה הטובה ביותר את כל הרעות החולות שתוקפות מערכות יחסים ארוכות טווח, ע"ע נישואין.

השגרה, השעמום, הויכוחים והרצון למשהו חדש, כולם משתלבים בשיר יוצא דופן בכנותו שמצליח לתאר אהבה ועזה לצד סיומה.

Death Cab For Cutie- Transatlanticism

אין דבר מתסכל יותר מאהבה בלתי ניתנת למימוש ובזה בדיוק עוסק שיר הנושא של אלבומם הרביעי Death Cab For Cutie מ- 2003. אוקינוס שלם פעור בין 2 האוהבים בשיר שכנראה לעולם לא יצליחו לממש את אהבתם האחד לשני. לפעמים אהבה זה לא מספיק.

Fleetwood Mac- Landslide

את השיר הקסום הזה כתבה סטיבי ניקס כאשר הייתה באחת מנקודות השפל הגדולות בחייה. חברת התקליטים זרקה אותה ואת שותפה ליצירה ולמיטה, לינדזי באקינגהם, והיא עמדה בצומת דרכים ענקית בחייה.

ואז ערב אחד היא ישבה בביקתה באספן שבקולורדו וכתבה תוך 5 דקות את אחד השירים הקסומים והנוגעים ביותר של "פליטווד מק". "הרגשתי שכל החיים שלי הם מפולת אחת גדולה" סיפרה ניקס לימים. ואכן השיר הזה מתאר מצב נפשי של בלבול וחוסר אונים שיכניס אתכם להרבה מחשבות שכנראה יגרמו לכם לכלוכית בעין.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

elliott-smith-1998-fea-billboard-1500

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #25: רפאל יצירה לא מצחיק, מומנט מעולה, טל פליישר מפציץ ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

יש דבר אחד שיחלתי לו לכל אורך השיר של ליאת אליהו שלו, וזה שהוא יגמר כבר! כמה אירוני זה לקרוא לשיר "די" כשכל מה שהיה לי בראש זה "די כבר!". השיר הזה מזיע, שלא לומר מתייסר, ממאמץ להישמע מגניב ואקטואלי בעוד שהוא ממש לא. 

בכלל הקטע הזה נשמע פחות כמו שיר ויותר כמו תאונה. כל כך הרבה בלאגן  וכל כך מעט מעוף יש בעיבוד עד שהתוצאה שלו לא ראויה לאוזניים אנושיות. אבל מילא המוזיקה, מי לעזאזל כתב את המשפט: "מכרו לך שקרים כי לאמת אין תקציב"?!

רותם לביב- מערבולת

בניגוד לרוב הקומוניקטים שאני מקבל על "דיוות שחיות ונושמות מוזיקה" או כאלו ש"כותבות מגיל 12", על רותם לביב היה כתוב שהיא בכל לא התכוונה להיות מוזיקאית אלא שאפה להתברג בעולם ההיי טק. תכלס צודקת. אבל אז ביום בהיר אחד קרה לה מה שלא קרה לאף אחד אף פעם: היא חוותה שברון לב, חישבה מסלול מחדש וחתכה לחיק המוזיקה.

תאמינו שבעודי קורא את השורות הללו יצר הציניות שלי בער בשיא הכוח. אבל להפתעתי הרבה במקום שהסיפור ילך למקומות מביכים או שמאלצים מדי, רותם מצליחה להפתיע. נכון, זו לא יצירת מופת, אבל יש ב"מערבולת" משהו מאוד אותנטי וכנה ואני מוצא את זה שובה לב. אפשר ממש להרגיש את שברון הלב של רותם, אפשר לשמוע אותה מתפרקת ולכן למרות שהשיר לא תמיד מלוטש, לא תמיד מדויק ולפעמים גובל בבנאליות, עדיין, יש בו חן מסוים ובעיקר המון אמת.

"מערבולת" הוא לא ממש כוס התה שלי, אבל עם קצת יותר תעוזה ושפשוף, רותם עוד יכולה להפתיע.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

טל פליישר- אני והים

טל פליישר עובד ומלמד מוזיקה בגני ילדים ופנימייה לנוער בסיכון וזה מקסים בעיני. אבל לא זו הסיבה היחידה שהשיר החדש שלו, "אני והים" ראוי לכל סופרלטיב אפשרי. מדובר בקטע פופ אקטואלי, רלוונטי שלא מפסיק לעניין לשניה. יצירת פופ שמשלבת בין החדש והקלאסי בצורה מעוררת כבוד.

כשמו כן הוא, "אני הים", הוא יצירה שאפשר בקלות לשקוע בתוכה ואני ממליץ לכל מי שאוהב את המוזיקה שלו מעט מאתגרת אבל גם נגישה, לעקוב אחרי טל.

רפאל יצירה- מה לה בי

כמדי קיץ אני מקבל ים (הבנתם?) של שירים שמתיימרים להעביר את העונה החמה של השנה בצורה קלילה ונחמדה. אבל לא רפאל, "מה לה בי" הוא לא שיר קליל ונחמד, הוא נשמע כמו שיר שכתב ילד בן 8 או במקרה הטוב חבורת תיכוניסטים עבור טקס הסיום המביך שלהם.

מכירים את החבר הזה שמנסה להצחיק בכוח אבל זה לא הולך לו? אז זו התחושה ב"מה לה בה". מן תחושה של חוסר נוחות כאילו אתה מוכרח לצחוק או לגחך אבל בעצם בא לך לתקוע לעצמך כדור בראש.

רפאל מתפרנס ביום יום ממכירת מלבי וטוען כי הלקוחות שלו נדנדו לו המון זמן שיכתוב שיר בנושא, אז הוא כתב והתוצאה היא מקרה קלאסי בו הלקוח לא תמיד צודק. בניגוד לשם המשפחה של רפאל, "יצירה" זה הדבר האחרון שיש בשיר המביך הזה (סליחה, הייתי חייב).

מונומנט- להט

"להט" הוא הסינגל השלישי של "מונומנט" (זיו הנקין) מתוך אלבומו השני שיצא בקרוב ויקרא "גבולות". לא מדובר בלהיט ענק, משהו שטרם שמעתי או איזה קטע פורץ גבולות, אבל עצם הקיום שלו ושל אמן כמו זיו הוא ברכה למוזיקה הישראלית.

בשוק כל כך קטן שמנוהל על ידי כל כך מעט כוחות, הנוכחות של "מומנט" היא חשובה כי היא מצביעה על קיומה סצנה אלטרנטיבית, אינדית שכמעט ונכחדה. המחויבות של זיו (ואפשר ממש לשמוע את זה במוזיקה שלו) כלפי הדרך שלו, הסטייל שלו והז'אנר בו הוא דבק, זה דבר מדהים במדינה בה אפילו האמנים הגדולים ביותר מתקשים לסגור את החודש.

אבל שלא יהיה ספק, "להט" הוא שיר מעולה. הוא בנוי מטקסט אלגנטי וסקסי שנכתב מנקודת מבטה של אישה, גיטרות כמו שכמעט ולא שומעים היום ואפיל אלטרנטיבי שעוטף את הכל. השיר והסאונד של מומנט מהדהד לכל כך הרבהאגדות אינדי מג'וי דוויז'ן ועד הפיקסיז שהשפיעו על דורות שלאמנים. איזה כיף לשמוע שיש עוד בארצנו הקטנטנה אמנים כמו "מומנט" שלא רק שהיצירה שלהם מעולה, היא גם חשובה.

לדו"ח המבקר #24
לדו"ח המבקר #23
לדו"ח המבקר #22

לדו"ח המבקר #21
לדו"ח המבקר #20

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

דוח המבקר כחול

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני