פוסט אורח של אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, פוסט אורח של העורך המוזיקלי, ה- DJ והמרצה, אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

השבוע בדיוק לפני 20 שנה שוחרר הסינגל Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore – יריית הפתיחה של הפט שופ בויז מאלבום האולפן השביעי שלהם – Nightlife.

בין קיץ 1997 לאביב של 1998, לאחר סיום סיבוב ההופעות Somewhere, לקחו הפט שופ בויז הפסקה ארוכה יחסית. כמעט שנה של חופשה זה משהו שהם לא הכירו מאז תחילת דרכם אי שם ב- 1984. ההפסקה נתנה לניל וכריס זמן לחשוב מה לעשות הלאה.

לאורך שנות ה-90 שיחרר הצמד את Behaviour ה"בוגר", Very הפופי והסופר מצליח, Bilingual שנע למחוזות המוזיקה הלטינית, כאשר עכשיו, רגע לפני סיום העשור, הגיע הזמן למשהו חדש. בסופו של דבר החליטו הפט שופ בויז ללכת הכי רחוק שאפשר והתוצאה היא "נייטלייף" (חיי לילה) האלבום הכי אלקטרוני של הפט שופ בויז עד לאותו רגע.

'נייטלייף', כשמו כן הוא, ניהל דיאלוג עם תרבות חיי הלילה ומכאן גם עם מוזיקת המועדונים. אחרי שבריאן אינו כמפיק מוסיקלי ירד מהפרק, שמות חמים מהסצנה נקראו לסייע והתוצאה היא שיתופי פעולה נפלאים עם אמנים כמו דיוויד מוראלס, קרייג ארמסטרונג ורולו (פיית'לס). האווירה הכללית הייתה של מסיבה אפלה.

האלבום נכתב על ידי הצמד כשהם כבר בשנות ה40 לחייהם (כריס 40, ניל 45 אם לדייק). כמעט שני עשורים וחצי עברו מאז West End Girls. התלתלים נשרו, כבר יותר קשה לקבל שערים במגזיני מוסיקה או לכבוש שוב את פסגת המצעד הבריטי. וכך, גם מהזוית הזו, הם ניגשים לכתוב על חיי הלילה, שהם עדיין רואים עצמם חלק אינטגרלי מהם.

Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore הוא משפט שהיה לניל טננט בראש עוד לפני שהוא נכתב כשיר שלם ושוחרר כסינגל הראשון מהאלבום. למעשה ניל חשב לוותר עליו ואפילו מחק אותו מהמחשב, אבל אז כשהם נכנסו לאולפן ההקלטות הוא קפץ לראשו מחדש.

השיר הזה הוא מאוד "פט שופ בויזי" משלל סיבות כמו למשל שמו הארוך במכוון, המילים והחרוזים המוכרים של ניל, ביט הדיסקו לצד עיבודי כלי המיתר הקלאסיים (כריס אמר שהשפעתו של המפיק האיטלקי ג'ורג'יו מורדור ניכרת כאן), האסתטיקה בקליפ, הפנים החתומות וכמובן העיצוב והסטייל שעוטפים את הכל.

באנר מועדון תרבות

בקליפ לשיר ניל וכריס לבושים במכנסי סמוראים, מעילים ארוכים, שלייקס ובשיער מחומצן, גבות צבועות ופנים מפוצצי מייק-אפ לבן. ההשראה הגיעה מהסרטים הקלאסיים "התפוז המכני" ו"אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, כמו גם הסטייל והאופנה שעיטרה מגזינים יפנים.

הצמד שאף להציג מראה עתידני, 'סנייס פיקשני' שיהיה הכי רחוק מהאופנה העכשווית ומהפופ העכשווי. משהו שיתן אלמנט פולחני ולא טבעי. הלוק החדש הפתיע את המעריצים (למרות שהסרבלים הכתומים והכובעים המחודדים של תקופת Very היו לא פחות מפתיעים), אבל בשביל ניל וכריס זה היה בדיוק מה שהם רצו בכדי להציג את הקונספט החדש של האלבום.

מבחינת הליריקה, למרות שהוא מהטקסטים הכי מתוחכמים של ניל, עדיין ניתן לפרש אותו בכמה מובנים. מצד אחד זהו שיר קנאה/פרידה/בגידה קלאסי עם מילים כמו:"? "Is he better than me / Was it your place or his / Who was there…, כאשר גם שם השיר עצמו מעיד על סיומה של מערכת יחסים, לא משנה בין מי למי היא מתרחשת.

מן הצד שני, יש כאן שני גברים שהגיעו לעשור החמישי של חייהם כך שניתן לפרש את השיר כמי שחיי הלילה כבר לא מחכים להם, כתחושה של איך זה להיות חלק מחיי הלילה למרות שלא בטוח שאתה עדיין רצוי בהם, שאתה כבר לא מסמר הערב ויש שחקנים חדשים בזירה, במצעדים, באולמי ההופעות.

"המבוגרים" באופן טבעי רוצים להישאר רלוונטים, צעירים, להמשיך לקטוף את פירות ההצלחה ושהקהל לא יבגוד ויעזוב. אבל הם כבר לא יכולים לתת את זה, הם שרים על זה, כי שניהם סופר-מודעים ובגאוניות שלהם הם מצליחים להסתכל על עצמם מהצד ולספר על החוויה. את הנושאים האלה, של איך זה להתבגר ולהזדקן בעולם הפופ ששייך לצעירים, יחקרו הפט שופ בויז עצמם באלבומם Elysium מ- 2012.

לאלה עם הזיכרון הטוב במיוחד מביניכם, השיר אף פתח את צמד ההופעות של הלהקה בארץ בשנת 2000 בבריכהת הסולטן בירושלים ובאמפי רעננה. מאז הם הופיעו בארץ עוד 3 פעמים בהצלחה רבה.

אירונית עוד יותר העובדה שהסינגל באמת לא זכה להצלחה גדולה (למרות ש- New York City Boy שיגיע אחריו, כן יהפוך להיט גדול). בקליפ הרופאים, שגם נראים כמו אנשי סאונד מאחורי זכוכית באולפן, מתפעלים את הקונסולה ושלל המכשירים והמכונות ומשדרגים את המראה של ניל וכריס. עוד כדור, עוד זריקה והשיער המלבין יחומצן, הפנים יוחלקו, הגבות יצבעו. התחושה היא כי הבויז היו חייבים חייבים להמציא אבל כבר לא כל כך בטוחים שעדיין יש להם את זה.

תצפו שוב בקליפ עד הסוף. הילדים שמצטרפים אליהם בסיום לשבת איתם בספסל, נראים בדיוק כמוהם, והשאלה שעולה היא מי הוא מוביל הדעה עכשיו – מי מחקה את מי. אותם ילדים אגב היום כבר בני 29 או 30 בהערכה גסה ומעניין אם גם הם מרגישים כבר מבוגרים.

אייל דסקל הוא DJ, עורך מוזיקלי ברדיוס 100FM ומרצה בנושא מוזיקה פופולרית. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PET_SHOP_BOYS_I+DONT+KNOW+WHAT+YOU+WANT+BUT+I+CANT...-164516.jpgבאנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

דו"ח המבקר #24: שרי מפוזרת, שחר צדיק כובש, "חלם" נותנים בראש ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

Sary- Lonely

שרי נחמיאס, או Sary בשבילכם, השתתפה בגיל 17 בלבד ב"כוכב הבא" ואפילו הגיעה לגמר (מסתבר), אבל כן האזנתי לחומרי הסולו שלה והם לא רעים בכלל. שרי עשתה רוק כבד מהסוג שקשה כבר למצוא בארץ אבל משום מה בסינגל החדש שלה, Lonely, היא החליטה לחתוך לפולק. 

זה כמובן לגיטימי ואפילו חשוב שאמן ישאב השראה משלל מקומות וז'אנרים ויתפתח כל הזמן, אבל אני מודה שלשיר החדש לא הצלחתי להתחבר. בביקורת מוזיקה יש מונח חמקמק ובעייתי מאוד שנקרא "אותנטיות". זו התחושה הזאת שגורמת לך להתחבר לשיר כי הוא מרגיש לך "נכון" ו"אמיתי". אז זה לא שאמן ישראלי לא יכול לעשות פולק זה פשוט שצלילי גיטרת הסלייד והפולק האמריקאי הדרומי של שרי, נשמעים לי כל כך לא קשורים שאני פשוט לא מצליח להתחבר לזה בשום צורה ובספק אם יהיו כאלה שכן. 

מעבר לזה אני גם מוצא את Lonely מעט מבולבל ומפוזר. אין ספק ששרי מוכשרת, אבל באופן אישי הייתי שמח לשמוע אותה מגבירה שוב את הדיסטורשן.

נוה גדג'- אומרים

"אומרים", סינגל הבכורה בעברית של הזמרת נוה גדג', נכתב בעקבות חוויה אישית וכואבת שהיא עברה ואכן נשמע שהמילים חותכות עמוק בפנים וההתרגשות נכרת גם בהקלטה. ועם זאת, לצערי מדובר בשיר כל כך בנאלי שאין שום סיכוי שמישהו ישרוד אותו יותר מחצי דקה (ואני יוצא מגדרי כאן).

"אומרים" סובל מטקסט בנאלי להחריד ("אומרים שזה נרגע, שהזמן רופא לכל, ששום כאב עלי לא יגבור…") לחן ועיבוד כל כך משעממים והפקה מרדימה וכל כך חסרת מעוף שזה גובל בפשע. 

בקומוניקט המצורף לסינגל הובטח לנו כי נוה גדג' היא (ואני מצטט): "דיווה עם קול ייחודי קול R&B ו- Soul…". אז יכול להיות שזה נכון רק חבל ששום דבר מזה לא נשמע בשיר. מה שכן נשמע זה שנוה עברה בבית הספר "רימון" ואולי זו הסיבה שהשיר שלה נשמע בדיוק אותו דבר כמו מיליון אחרים.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

שחר צדיק- ברבורים לבנים

על פניו ל"ברבורים לבנים", יש את כל הנתונים בשביל שאשנא אותו. שוב אותה גיטרה אקוסטית משעממת, קול גנרי ובגדול פיהוק. אבל איכשהו לאט לאט השיר הזה הולך ומתפתח ומאוד קשה ללחוץ על הסטופ. 

"ברבורים לבנים" הוא שיר הנושא מתוך אלבומו החדש של שחר צדיק. השיר הוקלט באירלנד והוא מדבר על יציאה לעולם ועל קבלה עצמית. "צא מהבית, כמו שאתה, בלי הודעה, קל כמו נוצה…". למרות שהשיר הזה הוא לא כוס התה שלי, לפעמים הפשטות כובשת, וזה בדיוק המקרה. 

חשש אמיתי- לא מכאן

"לא מכאן", הסינגל השני של "חשש אמיתי", באמת לא נשמע מכאן. הוא נשמע כמו קטע שיצא מהנטפלין של 1986 רק שאני לא כותב את זה בקטע רע אלה להפך. הסינת'פופ של "חשש אמיתי" מגניב אותי לגמרי ועושה לי נעים באוזן ובגוף. 

"חשש אמיתי" היא להקת אינדי שמנגנת ומופיעה בכל הארץ ב- 2015. הלהקה הוציאה EP בשם "הודעה מוקלטת", אשר הופק ע"י המוסיקאים עדי רותם (Choke) ונתנאל לנדאו, ושיר הנושא מתוכו נכלל באלבום האוסף הראשון של הלייבל "נוער אבוד", בשיתוף עם הלייבל האמריקאי "בורגר רקורדס".

במאי האחרון הוציאו החברים  סינגל ראשון בשם "ההמנון" אותו השיקו במופע חגיגי ברדיו EPGB. השיר "לא מכאן" הוא הסינגל השני שיוצא, כאשר אלבום מלא צפוי ממש החודש. בכל מקרה, כיף סוף סוף לשמוע משהו מעט שונה ואני בהחלט אמשיך לעקוב. 

חלם- אופיום

אין ספק ש"אופיום", כמו שאר השירים ב- EP הבכורה של "חלם", "הבגידה הגדולה", פונה לקהל מצומצם במיוחד בשוק הישראלי. אין ספק גם שיש להרכב הצעיר הזה עוד הרבה דרך לעבור מבחינת כתיבה, הקלטה ועבודת אולפן, ועדיין, אני לא יכול שלא לפרגן להם. 

לעשות פאנק רוק ישרלאי, בועט, רועש עם טקסטים אולטרה מחאתיים, זה משהו שכמעט ולא רואים פה. "חלם" יודעים שלא ינגנו אותם ברדיו, הם יודעים שביום טוב יגיעו להופעה שלהם כמה עשרות בודדות, ועדיין הם לא מוותרים על מי שהם ומנגנים רק מה שבזין שלהם. הלוואי והיו לנו עוד להקות ואמנים שהולכים רק עם מה שבוער בהם. 

תראו לי עוד להקה שמסוגלת לכתוב טקסט כל כך אנטי דתי כמו: "כשזה לא מסתדר – דרכי האל נסתרות וכשהילד מת – ככה זה אמור לקרות". לי באופן אישי אין שום בעיה עם הדת אבל שוב אין לי אלא להעריך את היכולת של "חלם" ללכת אחרי הלב שלהם.

צריך לשפר את הטקסטים, צריך לשפר את ההקלטה, צריך לשפר את התזמון, המיקס ולעיתים גם את הקול של הסולן, אבל ל"חלם" יש את מה שאין להרבה להקות אחרות וזו אמת.

לבנדקמפ>>

לדו"ח המבקר #23
לדו"ח המבקר #22

לדו"ח המבקר #21
לדו"ח המבקר #20
לדו"ח המבקר #19

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

SARY

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני