כל הקלישאות נכונות: ברוס ספרינגסטין Western Stars- ביקורת אלבום

ב- Western Stars, אלבומו ה- 19, מוכיח ברוס ספרינגסטין שגם כשהוא נושק לגיל 70 הוא עדיין מסוגל לרגש ולהתרגש כאילו מדובר באלבום בכורה של זמר חדש. השירים האינטימיים ותזמורי כלי המיתר המפעימים, הופכים את היצירה החדשה שלו לאחת המיוחדות והיפות בקריירה שלו.

ציון המועדון: ★★★★☆

חמש שנים אחרי High Hopes הבינוני מ- 2014, חוזר ספרינגסטין לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לשיר את נשמתה של אמריקה ולהדהד את החיים של כולנו. כל שיר ושיר ב- Western Stars, אלבומו החדש וה- 19 במספר, הוא סיפור קטן שמכיל בתוכו פיסה מרוחה של אמריקה על שלל מרחביה העצומים, דרכיה המפותלות ועיירותיה הנשכחות.

ספרינגסטין מוציא אותנו לטיול לאורכה ולרוחבה של ארה"ב (כפי שהוא עשה פעמים רבות בעבר) ומשתף אותנו בחוויות ובתובנות הכי קטנות שלו שמצליחות להאיר באור גדול את אופיה האמיתי של אמריקה, אהובתו הניצחית. אני נשבע לכם שבחלק מהשירים יכולתי ממש להרגיש שאני והוא נוסעים בכביש עפר בלתי נגמר איפשהו במרכז אמריקה המאובקת.

זה מתחיל עם Hitch Hikin הקסום בו ספרינגסטין תופס טרמפ ומצהיר כי "מפות לא עושות לי את זה, מזג האוויר והרוח מכוונים אותי…". כשלאחר מכן ב- Wayfarer הוא כבר מתוודה שהוא אינו יכול להשאר במקום אחד כיוון שהוא "נסחף ברוח מעיירה לעיירה". 

ואכן ספרינגסטין נודד לכל אורכו של Western Stars בין "עיירות בודדות ומבר לבר" כפי שהוא מספר לנו ב- Sundown. אבל כמו שהבוס לימד אותנו, כל מסע פיזי הוא גם מסע פנימי. חשבון נפש אם תרצו, גם כלפי האומה שהוא כל כך אוהב אבל גם ובעיקר כלפי עצמו. "לנסות ולהיות רגוע זה כמו לרדוף אחרי סוסים פראים…" מעיד על עצמו ספרינגסטין ברגישות ב- Chasin' Wild Horses הנפלא. 

גם כשהוא אוטוטו נושק לגיל 70, ממשיך ספרינגסטין לספק טקסטים חדים ונפלאים על  גבריות מדממת הנחצית בין מצ'ואיזם אמריקאי קלאסי לבין רוך ולב שבור של מתבגר. "אתה מתאהב כשאתה בודד ומסיים באותה צורה…" הוא שר בשברון לב ב- Hello Sunshine, הסינגל הראשון מהאלבום.

באנר מועדון תרבות

מבחינה מוזיקלית, את ההשראה לאלבום קיבל ספרינגסטין ממוזיקת הפופ של דרום קליפורניה בשנות ה- 70. ואכן כיאה לתקופה, כל השירים זוכים לתזמורי כלי מיתר עשירים שמעניקים להם עומק ויופי עוצר נשימה. השילוב בין האווירה המלנכולית והאינטימיות, לתזמורים הגדולים מגיע לשיאו ב- There Goes My Miracle, השיר היפה באלבום שזוכה לפזמון המנוני וסוחף ששמור לקלאסיקות הגדולות ביותר ברפרטואר המפואר של הבוס. 

את המסע שלו ושלנו חותם ספרינגסטין עם Moonlight Motel הקטן והנוגע בשלמות שמראה שגם אחרי קריירה מטורפת של למעלה מ- 40 שנה (!) הוא עדיין מסוגל לרגש ולהרטיט כאילו היה זה אלבומו הראשון.

"אהבה ותהילה, אותו סיפור עצוב שחוזר על עצמו שוב ושוב כמו קלישאה חבוטה…" שר ספרינגסטין ב- The Wayfarer ואולי באמת חוזר הבוס על אותן קלישאות שמלוות אותו מתחילת הקריירה. אתם יודעים, אלה של הנווד המהורהר ממעמד הפועלים ששר על מצבה של אמריקה. אבל כמו שכורסת הקלישאה הגדולה מכולן: כל הקלישאות נכונות, אבל כשהן נשמעות כמו השירים ב- Western Stars הן לא רק נכונות, הן גם כל כך יפות. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

bruce-springsteen

 

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s