כל הקלישאות נכונות: ברוס ספרינגסטין Western Stars- ביקורת אלבום

ב- Western Stars, אלבומו ה- 19, מוכיח ברוס ספרינגסטין שגם כשהוא נושק לגיל 70 הוא עדיין מסוגל לרגש ולהתרגש כאילו מדובר באלבום בכורה של זמר חדש. השירים האינטימיים ותזמורי כלי המיתר המפעימים, הופכים את היצירה החדשה שלו לאחת המיוחדות והיפות בקריירה שלו.

ציון המועדון: ★★★★☆

חמש שנים אחרי High Hopes הבינוני מ- 2014, חוזר ספרינגסטין לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לשיר את נשמתה של אמריקה ולהדהד את החיים של כולנו. כל שיר ושיר ב- Western Stars, אלבומו החדש וה- 19 במספר, הוא סיפור קטן שמכיל בתוכו פיסה מרוחה של אמריקה על שלל מרחביה העצומים, דרכיה המפותלות ועיירותיה הנשכחות.

ספרינגסטין מוציא אותנו לטיול לאורכה ולרוחבה של ארה"ב (כפי שהוא עשה פעמים רבות בעבר) ומשתף אותנו בחוויות ובתובנות הכי קטנות שלו שמצליחות להאיר באור גדול את אופיה האמיתי של אמריקה, אהובתו הניצחית. אני נשבע לכם שבחלק מהשירים יכולתי ממש להרגיש שאני והוא נוסעים בכביש עפר בלתי נגמר איפשהו במרכז אמריקה המאובקת.

זה מתחיל עם Hitch Hikin הקסום בו ספרינגסטין תופס טרמפ ומצהיר כי "מפות לא עושות לי את זה, מזג האוויר והרוח מכוונים אותי…". כשלאחר מכן ב- Wayfarer הוא כבר מתוודה שהוא אינו יכול להשאר במקום אחד כיוון שהוא "נסחף ברוח מעיירה לעיירה". 

ואכן ספרינגסטין נודד לכל אורכו של Western Stars בין "עיירות בודדות ומבר לבר" כפי שהוא מספר לנו ב- Sundown. אבל כמו שהבוס לימד אותנו, כל מסע פיזי הוא גם מסע פנימי. חשבון נפש אם תרצו, גם כלפי האומה שהוא כל כך אוהב אבל גם ובעיקר כלפי עצמו. "לנסות ולהיות רגוע זה כמו לרדוף אחרי סוסים פראים…" מעיד על עצמו ספרינגסטין ברגישות ב- Chasin' Wild Horses הנפלא. 

גם כשהוא אוטוטו נושק לגיל 70, ממשיך ספרינגסטין לספק טקסטים חדים ונפלאים על  גבריות מדממת הנחצית בין מצ'ואיזם אמריקאי קלאסי לבין רוך ולב שבור של מתבגר. "אתה מתאהב כשאתה בודד ומסיים באותה צורה…" הוא שר בשברון לב ב- Hello Sunshine, הסינגל הראשון מהאלבום.

באנר מועדון תרבות

מבחינה מוזיקלית, את ההשראה לאלבום קיבל ספרינגסטין ממוזיקת הפופ של דרום קליפורניה בשנות ה- 70. ואכן כיאה לתקופה, כל השירים זוכים לתזמורי כלי מיתר עשירים שמעניקים להם עומק ויופי עוצר נשימה. השילוב בין האווירה המלנכולית והאינטימיות, לתזמורים הגדולים מגיע לשיאו ב- There Goes My Miracle, השיר היפה באלבום שזוכה לפזמון המנוני וסוחף ששמור לקלאסיקות הגדולות ביותר ברפרטואר המפואר של הבוס. 

את המסע שלו ושלנו חותם ספרינגסטין עם Moonlight Motel הקטן והנוגע בשלמות שמראה שגם אחרי קריירה מטורפת של למעלה מ- 40 שנה (!) הוא עדיין מסוגל לרגש ולהרטיט כאילו היה זה אלבומו הראשון.

"אהבה ותהילה, אותו סיפור עצוב שחוזר על עצמו שוב ושוב כמו קלישאה חבוטה…" שר ספרינגסטין ב- The Wayfarer ואולי באמת חוזר הבוס על אותן קלישאות שמלוות אותו מתחילת הקריירה. אתם יודעים, אלה של הנווד המהורהר ממעמד הפועלים ששר על מצבה של אמריקה. אבל כמו שכורסת הקלישאה הגדולה מכולן: כל הקלישאות נכונות, אבל כשהן נשמעות כמו השירים ב- Western Stars הן לא רק נכונות, הן גם כל כך יפות. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

bruce-springsteen

 

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

כאבי גדילה: מדונה Madame X- ביקורת אלבום

באלבומה ה- 14, מנסה מדונה בכח להישמע חדשנית, אקטואלית ופוליטית אך נכשלת בכל החזיתות. Madame x? נשמע כמו Madame Why?

ציון המועדון: ★★☆☆☆

יש אמנים שלמרות שאני לא מתחבר אליהם או אפילו לא שומע את המוזיקה שלהם, קשה לי שלא להעריך אותם. ככה מדונה בשבילי. לא משנה מה אתם חושבים עליה, אי אפשר להתכחש לפרסונה הכריזמטית בטירוף שלה או להתעלם מהשינויים העצומים שעשתה כמעט במו ידיה בעולם המוזיקה.

בהתאם לכך, לא משנה מה יהיה מצבה במדד הפופולריות, כל אלבום חדש שלה הוא אירוע. לא משנה שלא היה לה להיט כבר שנים, לא משנה שהיא מתקשה (מאוד) למכור כרטיסים לסיבוב ההופעות החדש שלה ואפילו לא משנה שהיא מזייפת קשות כבר לא מעט זמן, כל אלבום חדש של מלכת הפופ (בדימוס?) הוא עדיין בגדר אירוע. חבל רק שאלבומיה האחרונים לא עומדים בציפיות ומאמנית פורצת דרך הפכה מדונה לצל חיוור של עצמה. אז האם היא מצליחה להציל משהו באלבומה החדש? לא. ממש לא. 

אחרי 4 שנות הפסקה, חוזרת מדונה עם אלבום חדש בשם Madame X, וגם הפעם, כמו בשאר יצירותיה מהשנים האחרונות, מדובר באסופת שירים בינונית במקרה הטוב וגרועה במקרה הרע. 

אם אנסה לדייק יותר, אז השירים באלבומה ה- 14 של מדונה מנסים להישמע מתוחכמים יותר, מעניינים יותר, מורכבים יותר ולא "שגרתיים". אבל התוצאה הסופית נשמעת כמו כמו ניסיון התחכמות שלא לצורך. סלט לא טעים שהוכן ממרכיבים לא קשורים אחד לשני, וגרוע מכך, שפג תוקפם.

כבר שנים שבמקום להוביל מדונה מובלת ו- Madame X הוא דוגמה מובהקת לכך. איפה הימים בהם חשפה הנערה החומרנית לעולם מפיקים מוכשרים (ויליאם אורביט וסטיוארט פרייס לדוגמה), אימצה סגנונות חדשים והפתיעה בכל שיר וקליפ. פעם מדונה הייתה סממן לכל מה שחם ולכל מה ששווה לשם אליו לב רגע לפני הפריצה. והיום? כל מה שיש למי שמתיימרת עדיין להקרא "מלכת הפופ" לתת לעולם זה עוד דואט עם מאלומה? באמת?!

ב- Madame X חותכת מדונה לכיוון המוזיקה הלטינית כאילו מעולם לא היה D'esposito או אנריקה איגלסיאס. גם הרגאטון שהיא מאמצת בחום רב באלבום הזה היה נחשב רענן לפני עשור בערך. לעזאזל אפילו צלילי האוטוטיון מ- God Control, מהשירים היותר סבירים באלבום, נשמעים לא מעודכנים. אה ודייויד בואי רוצה את הרטייה שלו בחזרה. כאילו, אם הוא יכול היה לבקש אותה. 

באלבום החדש מציגה בפנינו מדונה גם אלטר אגו חדש בשם "מאדאם איקס" שהיא (וזה ציטוט): "סוכנת חשאית שמסתובבת בעולם, משנה זהויות ונלחמת עבור חופש". אני אחסוך מכם את המשך הטקסט המביך שנראה כמו חיבור של ילדה בכיתה ג' 3 ורק אגיד שמדונה לא צריכה להחליף זהויות, מה שיעשה לה הכי טוב זה פשוט להיות מדונה. 

ממרומי גיל 60 וכשמאחוריה אחת מהקריירות המרשימות בהיסטוריה של המוזיקה, הייתי רוצה לראות את מדונה מפסיקה לרדוף בצורה פתטית אחרי כל מה ש"חם" ומאמצת את הגיל הביולוגי שלה. הרי מה שהפך אותה למפלצת שהיא זו דווקא שבירת הגבולות המקובלים ולא הניסיון להתיישר על פיהם. בשביל להיות מלכה אמיתית לא צריך לרדוף אחרי משהו שכבר לא יחזור אלא להמציא את עצמך מחדש, אולי בגרסה מפוכחת יותר.

אחרי כל מה שעברה ועשתה, מדונה יכולה וצריכה לעשות מוזיקה "בוגרת" ומעניינת יותר ולא עוד בדיחות מביכות כמו Bitch, I'm Loca שנשמע כמו משהו ששאקירה שכחה על רצפת חדר העריכה. השיר הזה בוא באמת על גבול הפתאטי. לראייה, הקטע היחיד באלבום בו היא "מנקה" את כל הרעש והשטויות מסביב הוא Crave ולא במפתיע הוא גם השיר הטוב ביותר בו יחד עם I Rise שסוגר אותו.

באנר מועדון תרבות

ב- 2012 ובעשור השישי לחייהם, שיחררו הפט שופ בויז, מכוכבי הפופ הגדולים של שנות השמונים והתשעים, אלבום בשם Elysium, שתיאר את החווייה של להיות כוכב פופ מזדקן. מדובר באלבום אמיץ שפותח צוהר מרתק לעולמם של מי שהיו פעם נערי הפוסטר של מוזיקת הפופ והיום נאלצים להתמודד עם משפטים כמו: "אני מניח שפרשתם?" מנהגי מוניות מזדקנים (רק תקשיבו לשיר Your Early Stuff ותבינו). 

מדונה בניגוד לכך, ממשיכה בכוח לנסות ולהישמע הכי אקטואלית שיש. מצד אחד זה בסדר גמור, אבל מצד שני זה גורם לה לאבד את הייחודיות שלה. Madame X מנסה להישמע חדשני, אקטואלי ופוליטי אך נכשל בכל החזיתות. הוא אלבום מבולגן שיזכר כאחד ההזויים במה שעוד נשאר מהקריירה של מדונה בתקווה שעוד תשתקם.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

MadonnaLGBT

באנר מועדון תרבות

לבכות לנשמה: ברונסקי ביט- Smalltown Boy

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, בין כל השירים המקפיצים והקליפים הצבעוניים של אמני קהילת הלהט"ב בשנות ה- 80, בלט Smalltown Boy שסרב להצטרף לחגיגה והציב בפני החברה כולה מראה למצבם העגום עדיין של צעירים וצעירות גאים.

שנות השמונים היו עשור של פריצת גבולות בתחומי הבידור, האופנה, התקשורת והטכנולוגיה. זה עשור צבעוני, מלא חיים וסטייל שהכיר לעולם את הדיסקים, הווקמן, המחשב הביתי, MTV ועוד.

אבל למרות הרוח הליברלית שנשבה לכל אורך העשור, שנות השמונים סימנו גם חזרה לשמרנות. ריאקציה זו, שהונהגה בארה"ב על ידי רונלד רייגן ובבריטניה על ידי "אשת הברזל", מרגרט תאצ'ר, אופיינה בגלי פטריוטיות וחזרה למסורות לאומיות ותיקות.

מצד אחד האווירה הליברלית נתנה רוח גבית לקהילה הלסבית וההומוסקסואלית (המונח להט"ב הוטבע רק ב- 1988) ועשרות נציגים מהקהילה זכו להצלחה בשלל תחומי החיים. אך מן הצד השני חברי הקהילה טרם הרגישו שווים ועדיין סבלו מהתעמרות במרחב הציבורי.

אמנים כמו בוי ג'ורג', פרדי מרקורי, אנדי בל, מארק אלמונד, אלטון ג'ון ואחרים אמנם חגגו בגאווה את נטייתם המינית וייצגו בכבוד את הקהילה, אך מי שלא זכה לטעום מאור הזרקורים ולא היה בעמדת כוח עדיין חווה אפליה והומופוביה.

"את האהבה שאתה צריך לעולם לא תמצא בבית…"

אחד כזה, שחווה על בשרו את הקשיים של להיות הומוסקסואל צעיר הוא ג'ימי סאמרוויל, אחד הזמרים הייחודיים של שנות ה- 80. סאמרוויל הגיע ללונדון בתחילת שנות השמונים אחרי שלא מצא את עצמו בגלזגו, עיר מולדתו בשל נטיתו המינית. בלונדון הוא קיווה למצוא את החופש להיות מי שהוא ולבטא את עצמו בפתיחות שהייתב חסרה לו בגלזגו.

בלונדון פגש ג'ימי שני מוזיקאים נוספים בשם סטיב ברונסקי (גם כן מגלזגו) ולארי סטנבצ'ק שחלקו טעם מוזיקלי דומה לשלו וכמוהו אף היו הומואים מחוץ לארון. השלושה שכרו דירה קטנה בלאנקסטר בריקסטון שבלונדון והחלו לפעול כלהקה תחת השם ברונסקי ביט (Bronski Beat).

סאמרוויל מצא את אמני הפופ ההומואים שפעלו באותה תקופה כ"עדינים" מדי במסריהם וככאלה שרק רוצים להשתלב במארג החברתי במקום להלחם על הזכות להשתלב בו כשווים.

מתוך כך שאף סאמרוויל ליצור מוזיקת פופ גאה, בעלת אמירה חברתית ופוליטית שלא מסתירה או "מייפה" את המציאות של ההומוסקסואלים אלא מציגה אותה לראווה. סאמרוויל הציף בשיריו את כל ההתמודדויות הקשות שעובר כל מי שיוצא מהארון כפי שאפשר לראות בשיר הבכורה של ברונסקי ביט, Smalltown Boy שיצא במאי 1984.

באנר מועדון תרבות

השיר הסמי-אוטוביוגרפי שכתב סאמרוויל והלחין יחד עם חבריו ללהקה, מתאר את התבגרותו של נער (סאמרוויל) הומוסקסואל הסובל מהתעללות חברתית והומופוביה שגורמת לו לעזוב את ביתו, מקום המבטחים שלו, ולעזוב בחיפוש אחר מקום אחר שיקבל אותו כפי שהוא.

"אתה עוזב בבוקר עם כל מה שיש לך בתוך תיק קטן. עומד לבד ברציף, הרוח והגשם מכים בפרצופך הבודד והעצוב". פותח סאמרוויל את השיר ואחר כך מוסיף כי "אמא לעולם לא תבין למה אתה חייב לעזוב, אבל את התשובות שאתה מחפש לעולם לא תמצא בבית…".

עם כל הפתיחות המינית כביכול ששודרה החוצה באמצעי התקשורת וב- MTV, ב- Smalltown Boy מציב סאמרוויל מראה חברתית נוקבת שמציגה לראווה את העובדה שלקהילה יש עוד הרבה לאן להתקדם בכדי שחבריה יתקבלו כשווים בני שווים.

"מעולם לא בכית להם אלא רק אל תוך הנשמה…"

כחלק מקורס שאני מלמד בשם "תרבות ומוזיקה בשנות ה- 80", יש שיעור שאני מעביר על MTV והשפעותיו. במסגרת השיעור אני עושה ניסוי קטן בו אני משמיע לסטודנטים שיר ומבקש מהם לספר לי על מה הוא. לאחר מכן אני מציג להם את הקליפ של השיר ושואל אותם שוב במה השיר עוסק. הפעם התשובות שונות לחלוטין.

את המיני ניסוי הזה אני עושה גם על הקליפ ל- Smalltown Boy, מהקליפים החזקים והאנושיים ביותר שיצא ל- MTV לשדר, בטח ב- 1984. לפני הצגת הקליפ מעטים בכיתה מבינים שמדובר בשיר על התמודדותו של נער מפני החברה שלא מקבלת אותו כהומוסקסואל, אבל אחרי הקליפ, אין דרך אחרת לפרש את המילים הקשות של סאמרוויל.

בקליפ רואים את סאמרוויל כנער מתבגר ומבולבל ברחובות, שבשלב מסוים מנסה להתחיל עם גבר בבריכה. הגבר תחילה מסרב בעדינות אך לאחר מכן הוא וחבריו תוקפים באלימות את סאמרוויל. אחרי התקרית סאמרוויל מגיע לביתו מלווה בשוטר לקול צעקות אביו שאף מאיים להכות אותו. בסופו של דבר סאמרוויל מחליט לעזוב את ביתו ובעוד שאימו מחבקת אותו, אביו נותן לו שטר כסף אך מסרב אפילו ללחוץ את ידו.

בין שלל הקליפים הצבעוניים של כוכבי הסינת'פופ שעיטרו את MTV, הקליפ ל- Smalltown Boy בלט בריאליזם שלו והציג בצורה המציאותית ביותר את האופן בה החברה באמת התייחסה לנערים שיצאו מהארון.

באנר מועדון תרבות

בזמן שאלטון ג'ון, בוי ג'ורג', פיט ברנס, דיוויין (Divine), סטיב סטריינג' ואחרים בחרו לחגוג את המיניות שלהם (זה כמובן לא מוריד מערכם ככאלה שקידמו את האג'נדה הלהט"בית), סאמרוויל בחר להטיח את האמת בפרצופם של הצופים. לא עוד "גיי מחמד" מאופר ומנצנץ, אלא אמן שסוע מבפנים שחושף את ההתמודדות היום יומית שלו.

Smalltown Boy, השיר והקליפ, עימתו את החברה עם סוגיות של דעות קדומות והומופוביה כפי שלא נעשה לעיתים קרובות בתרבות הפופולארית. גם אלבום הבכורה של הלהקה, The Age of Consent, עסק כולו בנושאים הללו ובפוליטיזציה של ההומוסקסואליות. דוגמה נוספת לכך הוא הסינגל השני מתוך האלבום, Why?.

סאמרוויל לא שרד הרבה זמן עם ברונסקי ביט. הם ניסו להמשיך בלעדיו ללא הצלחה והוא מצידו ייסד את ה'הקומיונרדס' (The Communards) ואחר כך המשיך לקריירת סולו. גם היום במרחק הזמן Smalltown Boy נשמע רענן ואקטואלי מתמיד גם ברמה המוזיקלית וגם ברמה הלירית. השיר סומפל עשרות פעמים (ממליץ להאזין ל- I Can Change של ברנדון פלאוורס מתוך אלבום הסולו השני שלו) ונחשב עד היום לקלסיקת אייטיז והמנון עבור כל המגדרים בכל העולם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

JimmySommerville

באנר מועדון תרבות

לפעמים תקווה היא כל מה שצריך: פט שופ בויז- Go West

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, הפט שופ בויז לקחו שיר זניח מהסבנטיז והפכו אותו לאחד ההמנונים המפורסמים של שנות ה- 90 ושל המאבק נגד ההומופוביה בכלל.

כל מי שמכיר אותי או עוקב אחרי הבלוג שלי יודע שאני מעריץ גדול של אשפי הפופ הבריטים, הפט שופ בויז. בין 600 או 700 התקליטים והדיסקים שלי (כבר הפסקתי לספור) תוכלו למצוא את רדיוהד, אואזיס, פינק פלויד, ארקייד פייר, הסטרוקס, ארקטיק מאנקיז, הביטלס ובין כולם גם בערך 150 פריטים של הפט שופ בויז (על מי אני עובד, זה כנראה כבר הרבה יותר מ- 150).

אני מכיר את כל הדיסקוגרפיה של ניל טננט וכריס לאו ואוהב את רובה המוחלט, אבל יש שיר אחד שאף פעם לא ממש הצלחתי לאהוב, אחד הלהיטים הגדולים שלהם, Go West. אולי זו העובדה שהוא חרוש ברמת המיאוס, אולי בגלל שהוא בכלל קאבר או אם להיות כנה אז אולי זה בגלל שאני סטרייט. בכל מקרה מעולם לא אהבתי את השיר הזה.

תמיד כשהגעתי אליו באחד האלבומים של הלהקה, קפצתי שיר. תמיד כשניגנו אותו ברדיו העברתי תחנה. למרות שהיה להיט ענק ואף זכה בארץ בתואר שיר השנה (באותה שנה נבחרו הפט שופ בויז בארץ גם כלהקה השנה ואלבומה Very לאלבום השנה), הוא מעולם לא עשה לי כלום ותמיד נשארתי אדיש אליו.

אבל בשנים האחרונות חלה תפנית. כלומר, אני עדיין חושב שהשיר מחוויר לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה, אבל אחרי שנים אני מרגיש שאני יכול לומר שאני סוף סוף מבין אותו. מבין למה הוא הפך להיות כזה המנון.

"זה הגורל שלנו…"

בשנות השבעים והשמונים, ימי התבגרותם של ניל וכריס, להיות הומוסקסואל לא היה דבר פשוט. סטריאוטיפים, הומופוביה ואפליה היו מנת חלק של הומואים ולסביות בארון ומחוצה לו. החלום היה להיות שווים ואם לא זה, אז לפחות לברוח למקום בו לא ישפטו אותם ויקבלו אותם כמו שהם.

הטקסט שנכתב בשנות ה- 70 על ידי סולן להקת הוילג' פיפל, ויקטור ויליס, עוסק בכל החלומות הללו ועוד. הוא מתאר את המערב (כנראה לסאן פרנסיסקו שנחשבת למקום מאוד ידידותי עבור הקהילה הגאה) כמקום מפלט עבור הומוקסואלים בכל העולם. מקום בו הם יוכלו לחיות את חייהם בשלווה כפי שיחפצו ללא כל דעות קדומות וסימני הומופוביה. 

באנר מועדון תרבות

לכל אורך ההיסטוריה המערב נתפס כמקום חופשי בו אפשר לפתוח דף חלק. בין אם זה בנהירה מערבה בתקופת הבהלה לזהב תחת הסיסמה: "Go west, young man", הנדידה של ההיפים לסן פרנסיסקו או בין אם זה החלום להגיע מערבה בתקופת המלחמה הקרה בעידן הדו גושי. המערב הוא תמיד סמל לקידמה וליברליזם. 

תחת ויליג' פיפל, Go West לא זכה להצלחה גדולה, אבל בידיהם המיומנות של הפט שופ בויז השיר זכה להצלחה עולמית מטורפת והפך להמנון הקהילה הגאה. את השיר ביצעו לראשונה הפט שופ בויז ב- 1992 במופע צדקה מיוחד שארגן הבמאי המפורסם, דרק ג'רמן, במועדון ה"האסינדה" האגדי. למרות שניל טעה בכמעט חצי מהמילים והעיבוד לא היה נשמע משהו (וזה עוד בלשון המעטה), הצמד החליט מאיזשהי סיבה להקליט אותו עבור אלבומם Very.

הפט שופ בויז לקחו את קטע הדיסקו Fאנק של הויליג' פיפל והפכו אותו לשיר מגה פופ עם מקהלה, זמרת סול שחורה וצלילי סינתיסייזר עכשוויים שהפכו אותו לגדול מהחיים ולהמנון של ממש.

השיר היה הצלחה מסחררת כאמור וכבש את העולם, גם הרבה בזכות הקליפ המפורסם שלו בו מופיעים ניל וכריס בסרבלים כחול וצהוב וקסדות תואמות. הקליפ צולם בחלקו גם ברוסיה, בערך כשנה לאחר התפרקותה של ברית המועצות, מה שהעצים את המסר הליברלי של השיר ואת עצם הקריאה "ללכת מערבה" לפוליטית.

"יום אחד אנחנו נעזוב…"

בעולם מתוקן שיר כמו Go West לא אמור היה להיכתב. אך ב- 2019 כשאנחנו עדיין עדים להומופוביה ואפליה כמו גם לגזירות שלטוניות המערימות קשיים בלתי נסבלים על זוגות חד מיניים לאמץ ילדים או להתחתן, Go West הופך לרלוונטי מאין כמוהו. לקח לי אמנם זמן להבין את זה, אבל מי שלא מקבלים אותו בביתו ובמדינתו תמיד יחלום על מקום אחר שכן יעשה זאת.  ה"מערב" בשיר הוא רק התירוץ, הרצון האמיתי הוא קבלה.

לגרסה שלהם הוסיפו פט שופ בויז Middle Eight (קטע נוסף באמצע השיר) עם מילים חדשות: "שם היכן שהאוויר נקי, נהיה מה שאנחנו רוצים להיות. עכשיו אם רק ננקוט עמדה, נגיע לארץ המובטחת". מצד אחד אפשר להסתכל על המילים הללו באירוניה (כפי שהפט שופ בויז עצמם עושים אגב), אך בעיני המילים הללו מתארות לא מקום פיזי אלא יותר כמיהה לקבלה עבור כל מי שמרגיש שונה. כמיהה שיום אחד, ואולי גם במקום אחר, יהיה טוב יותר. הכי קלישאתי שלי, אבל הרי ידוע שכל הקלישאות נכונות. 

בניגוד ל- Smalltown Boy של ברונסקי ביט שמציג לראווה את הקושי בלהיות הומוסקסואל, הפט שופ בויז תופרים חלום אוטופי של מקום בו כל אדם, מעצם היותו אדם, יכול להתקבל אליו בשוויון ואהבה. האם האוטופיה הזאת עלולה להתגשם? כנראה שלא בקרוב, אבל לפעמים תקווה היא כל מה שצריך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PSB.png

BBPSB

באנר מועדון תרבות

ביאת המשיח: 30 שנה לאלבום הבכורה של הסטון רוזס

אלבום הבכורה של הסטון רוזס מייצג את שיאה של אחת התקופות הצבעוניות, הפסיכדליות והיפות ביותר בהיסטוריה הבריטית כשעל הדרך הוא גם משנה את פני המוזיקה הבריטית לעד. 

ציון המועדון: ★★★★★

שנות ה- 80 באנגליה לא היו מהתקופות הטובות של המדינה, וזה עוד בלשון המעטה. בעיות הגירה וגזענות, הקונפליקט הבלתי נגמר עם צפון אירלנד, משברים כלכליים שנבעו מתעשיות הפחם והפלדה המיושנות ואיגודים מקצועיים שניטרלו כל אפשרות להתייעלות, השאירו את אנגליה הרחק מאחור.

ברקע כל האתגרים הללו, עלתה לשלטון מרגרט תאצ'ר, "אשת הברזל", וכיהנה כראשת ממשלה לכל אורך שנות השמונים (1979-1990). תאצ'ר נקטה ביד ברזל נגד האיגודים המקצועיים ויצאה בשורת רפורמות והפרטות חסרות תקדים בניסיון להחיות את המשק. הגישה הכלכלית, הניאו-ליברליסטית, של תאצ'ר, שכונתה לימים "התאצ'ריזם", הצליחה מצד אחד להפיח חיים בכלכלה הבריטית על ידי עצירת האינפלציה, ייעול התהליכים הבירוקרטיים וצמיחה מחודשת. אך מן הצד השני היו אלה כרגיל, עובדי הצווארון הכחול אשר פוטרו בסיטונאות כתוצאה מהרפורמות החדשות ותהליכי ההפרטה הפראיים שעברו על המשק.

הבעיות הכלכליות והחברתיות שטילטלו את בריטניה הובילו ליצירתן של תתי תרבויות רבות. מה'סקינהדס' דרך הפאנקיסטים והניאו-רומנטיים, הצעירים הבריטיים אימצו תרבויות אלטרנטיביות שונות בניסיון להתמודד עם העולם החדש. זו גם הסיבה לעלייתה המטאורית של המוזיקה האלטרנטיבית על שלל גווניה בשנות השמונים.

באנר מועדון תרבות

דרך נוספת איתה התמודדו, או יותר נכון התנתקו בני הנוער מחייהם המדכאים, הייתה פשוט לחגוג אותם כאילו אין מחר במסיבות מטורפות שנמשכו לעיתים קרובות עד הבוקר. לכל אורכה ורוחבה של הממלכה הבריטית קמו מועדונים שאפשרו לבני הנוער לברוח ולשמור קצת על השפיות שלהם. בין המועדונים המפורסמים של התקופה ניתן למנות את ה"הבליץ" ממנו יצאו "ילדי הבליץ" שאימצו את הסינת'פופ, "הבן" (Heaven) שהיה בית לקהילה הלהט"בית ומעל כולם ה"האסיינדה" המיתולוגי של סטיבן וילסון וחברי להקת ניו אורדר.

כשלא היה מקום לחגוג, יצאו המסיבות החוצה, לטבע, ויצרו תת תרבות חדשה של רייבים ענקיים ומסיבות טבע מתודלקות באסיד, MDMA וסמים אחרים. התקופה הזאת, שהתרחשה בעיקרה בין 1988 ל- 1989, כונתה לימים "קיץ האהבה השני" בהמשך לאותו קיץ בקליפורניה של 1967.

הרבה להקות מסמלות את אותו קיץ פסיכדלי שעבר על צעירי בריטניה, ביניהן "ניו אורדר", Happy Mondays, The Charlatans ו- Inspiral Carpets. אבל מעל כולם ניצבים הסטון רוזס ואלבום הבכורה שלהם The Stone Roses שלכד בצורה הטובה ביותר את רוח התקופה. 

הסטון רוזס (איאן בראון, ג'ון סקוייר, "מאני" ו"ראני") הוקמה ב- 1983 במנצ'סטר, עיר פועלים הידועה במפעליה הרבים ובסצנת המוזיקה האלטרנטיבית שלה שאף קיבלה את השם המחייב MADchester וכללה בין היתר את הלהקות הנ"ל ועוד. 

אחרי מספר סינגלים שלא זכו להצלחה משמעותית אבל כן יצרו באז בסצנה, אלבום הבכורה של הלהקה יצא במאי 1989 תחת הפקתו של ג'ון לאקי (רדיוהד, מיוז, XTC ועוד רבים וטובים אחרים) וזכה לסופרלטיבים באמת חסרי תקדים. עטיפת האלבום אגב היא פרי יצירתו של גיטריסט הלהקה, ג'ון סקוייר, בהשראת האמן האמריקאי מפורסם ג'קסון פולוק.

בשביל להבין את האהבה העצומה והמקום של האלבום בהיסטוריה הבריטית מספיק רק לספר שהוא נבחר על ידי קוראי מגזין NME כאלבום הטוב בהיסטוריה בשנת 2000 ובשנת 2006 נבחר שוב על ידי אותו מגזין בתואר האלבום הבריטי הטוב בהיסטוריה. לא הרולינג סטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד אלא הסטון רוזס. מדהים. 

The Stone Roses, האלבום, מסמל עבור הבריטים את אחת התקופות המורכבות אך גם הצבעוניות ביותר שחוו. הוא מסמל את שיאה של הסצנה האלטרנטיבית בכך שהצליח לשלב באופן מדויק בין רוק הגיטרות האנגלי המסורתי (Made of Stone), הסאונד המחתרתי של מסיבות הרייבים (Don't Stop) ואפילו גישת We Don't Give a Fuck של הפאנק שמרחפת מעל כולו. 

השילוב הזה הופך את ה- Stone Roses, לצילום פולורואיד יפיפה של תקופה קצרה אך מרתקת בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית. תקופה של שחרור מיני, תודעתי, ממסדי, חתרני, צעיר, יומרני וחצוף. תקופה בה צעירים חיפשו מפלט במוזיקה שמחה ומשחררת שמצד אחד הזכירה להם מאיפה הם באו ומהצד השני הציעה להם אסקפיזם בלתי מתפשר.

כמו דיימון אלברן, ליאם גאלאגר וברט אנדרסון שבאו אחריהם, בסטון רוזס ובאיאן רייט בפרט, הייתה מן התנשאות נערית שקשה לעמוד בפני בפניה. הם ידעו מה הכי טוב עבור הנוער הבריטי ומה באמת מעניין אותו. I Wanna Be Adored למשל, תמיד מהדהד לי את Rock 'n' Roll Star של אואזיס ואת הרצון הזה של בני הנוער הבריטיים לצאת מהמיץ של הזבל למקום הרבה יותר זוהר. להיות מישהו ולעשות משהו אמיתי ומשמעותי.

באנר מועדון תרבות

ועם זאת, הרבה לפני שהאחים גאלאגר שרו על סיגריות ואלכוהול כמפלט מהאפרוריות המדכאת של מנצ'סטר, היו אלא הסטון רוזס שהציעו מציאות אלטרנטיבית של אסקפיזם נטול מעצורים. ההופעות של הלהקה למשל היו ידועות באמירה "אתה יודע איך הן מתחילות אך לא יודע איך הן מסתיימות". בדרך כלל אגב הן היו מסתיימות ב- I Am the Resurrection שהפך למסיבת אסיד אחת גדולה. 

הבחירה ב- I Am the Resurrection לסגירת האלבום וההופעות של הלהקה היא כמובן לא סתמית. באמרו "אני התחייה", משווה את עצמו איאן בראון ללא אחר מאשר ישו בגלגולו החדש ומשלים מעגל עם השיר שפותח את האלבום, I Wanna Be Adored. בראון לא כתב את זה כמסר אנטי דתי או משהו כזה, הוא באמת ראה בעצמו משיח של המוזיקה הבריטית הגוועת ובאלבום הבכורה של הלהקה את "ההתגלות" הרוחנית המוזיקלית הנעלה ביותר שלו. לפי ההצלחה של שניהם הוא לא היחיד מסתבר.

הרבה פעמים כתבתי כאן שאחד הדברים שהופכים יצירה לעל זמנית, ולא משנה אם מדובר בסרט, ספר, מחזה או שיר, זה האופן בו היא מצליחה "לשמר" ולהנציח את רוח התקופה בה נוצרה, וזה בדיוק מה שהופך את The Stone Roses לאלבום כל כך חשוב. תוסיפו לכך את העובדה שהוא השפיע על דורות של אמנים והביא את האלטרנטיבי למיינסטרים ותקבלו את אחד מאלבומי הבכורה הגדולים בכל הזמנים. 

ההצלחה האדירה ותווית "משיחי המוזיקה הבריטית", הכניסו את הלהקה ללחץ היסטרי. אלבומם השני, Second Coming, שוחרר רק בדצמבר 1994, הרבה אחרי שאואזיס, בלר, סווייד ואחרות שיחררו את אלבומי הבכורה שלהם ושינו את העולם כשהם נישאים על כנפי המהפכה שחוללו הסטון רוזס בעצמם. ב- 1996 התפרקה הלקה רשמית וחזרה לפעילות רק ב- 2011 לסיבובי הופעות ולגל שמועות בלתי פוסקות על אלבום שלישי שטרם התממשו.

אבל עד שזה יקרה, אנחנו וכנראה גם הילדים והנכדים שלנו, ימשיכו להתענג על אחד האלבומים הכי גדולים שיצאו אי פעם.

שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80
15 שירי הבריפופ הגדולים ביותר
20 שנה ל- What's the Story Morning Glory של אואזיס

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

TSR2.jpegבאנר מועדון תרבות