25 שנה ל- The Division Bell של פינק פלויד

עם ביקורות לא מפרגנות, מעריצים שעברו הלאה וללא רוג'ר ווטרס, קמו שלושת חברי פינק פלויד הנותרים, כמו עוף החול, ושחררו אלבום סיום מפעים לאחת הקריירות האדירות בהיסטוריה של של המוזיקה.

ציון המועדון: ★★★★★

ב- 1985 עזב רוג'ר ווטרס את סופית פינק פלויד. החבר המייסד שהיה הרוח מאחורי המעטפת, מי שהיה אמון על הצד הקריאייטיבי והוביל את הנושאים בהן עסקה המוזיקה של הלהקה, נטש. נכון, המוזיקה של פינק פלויד לא הייתה מגיעה בחיים לגבהים אליהם הגיעה ללא הגיטרה המופלאה של דייויד גילמור או צלילי הסינתיסייזר פורצי הדרך של ריצ'ארד רייט. על סיד בארט אני בכלל לא מדבר. אבל לטוב או לרע ווטרס היה הפנים של הלהקה וזה שהתווה את הדרך האמנותית בה תלך.

באופן טבעי, רבים חשבו כי הלהקה פורצת הדרך שהביאה לעולם כמה מהיצירות המוזיקליות הגדולות בהיסטוריה, הלכה לעולמה. אבל גילמור, רייט ומייסון החליטו להמשיך ושנתיים בלבד לאחר הטלטלה שעברו שחררו את אלבומם הראשון ללא ווטרס, A Momentary Lapse of Reason. כמובן שאלבום חדש תחת השם 'פינק פלויד', לא עברה חלק בגרון של האיש והפה הגדול, רוג'ר ווטרס, שדאג לגרור את הלהקה לסכסוך משפטי על הרשות להשתמש בשמה (שהסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט) וכמובן לטנף על האלבום החדש תחת כל עץ רענן.

האמת… וקשה לומר את זה כישראלי בימים אלה, אבל ווטרס צדק. אפילו ריצ'ארד רייט יטען לעתיד כי "הביקורת של ווטרס הייתה מוצדקת". מלבד כמה קטעים נחמדים כמו Learning to Fly ו- On the Turning Away למשל, A Momentary Lapse of Reason הוא אלבום חלש, לא אחיד ובעיקר מבולגן. ההרגשה היא שיש שם כמה רעיונות נחמדים שלא מצליחים להפוך למקשה אחת, שחסר שם הדבק שידביק את הכל יחד, או בקיצור, חסרה האישיות הדומיננטית של ווטרס שתדביק הכל יחד. על אף המכירות הרבות להן זכה האלבום, העתיד של פינק פלויד היה לוט בערפל.

"יום מושלם לחירות…"

6 שנים לאחר מכן, ב- 1993, חזרו גילמור, רייט ומייסון לנגן יחד. סתם ככה, בשביל הכיף. אל הסשנים, הם צירפו את בסיסט האולפן המפורסם גיא פראט שעל פי מייסון היה זה שהצית מחדש את הלהט במוזיקה שניגנו חברי הלהקה: "כשפראט ניגן איתנו, זה שינה משהו בסאונד של המוזיקה שלנו. קרה שם משהו מיוחד".

הרחק מהביקורות ומהסכסוכים המתוקשרים עם ווטרס, סוף סוף הרגישו חברי הלהקה חופשיים ליצור משהו חדש ובתוך שבועיים בלבד הקליטו השלושה לא פחות מ- 65 קטעים (!). כל שיר עליו המשיכה העבודה המשותפת נבחר בצורה דמוקרטית על ידי שלושת חברי הלהקה – הכי רחוק מהדומיננטיות של ווטרס.

תהליך ההבראה שעברו והדינמיקה החדשה והשוויונית בין השלישייה הביאה אותם ליצור את The Division Bell, אלבומה ה- 14 של פינק פלויד.

"מה אתם רוצים ממני?"

The Division Bell הציג פינק פלויד בוגרים, שלמים עם עצמם ומגובשים הרבה יותר. ברמה המוזיקלית, האלבום אולי לא רחוק שנות אור מהמוזיקה המתקדמת והמנופחת שאפיינה את הלהקה, רק שהפעם התחושה היא של צלילים הרבה יותר עדינים ורכים. אם תרצו, התפכחות מימי Atom Heart Mother ושאר היצירות הפומפוזיות של ההרכב.

מבחינה טקסטואלית, האלבום כולל לראשונה טקסטים שנכתבו על ידי הסופרת ואשתו של דייויד גילמור, פולי סמסון. כמעט כלל השירים סובבים סביב הרעיון של תקשורת בינאישית כחלק מההתפתחות האנושית וככזאת אשר אנו מזניחים אותה לעיתים קרובות על אף שלפעמים שיח פשוט יכול לגשר על פערים תהומיים. נושא התקשורת והאינטימיות, יחד עם המוזיקה הרכה והעדינה יותר באלבום יוצרת תחושה הרבה יותר אופטימית ומרוממת נפש בניגוד ליצירות הקודרות האחרונות פרי עטו של ווטרס: Animals, The Wall ו- The Final Cut.

באנר מועדון תרבות

נושא התקשורת מתכתב בצורה מושלמת עם התהום שנפערה בין שלושת חברי פינק פלויד הנותרים לבין רוג'ר ווטרס, עם הפער שריחוק שנוצר בין הלהקה למעריציה אך גם עם הקשר שהתחדש והתחזק בין ווטרס, מייסון ורייט.

"מה אתם רוצים ממני?" שר כמעט בכעס, גילמור ב- What Do You Want From Me? לווטרס? למעריצים מי יודע? "אתם רוצים שאשיר עד שלא אוכל לשיר עוד? אתם רוצים שאנגן עד שאצבעותי ינשרו?… כל כך קשה לרצות אתכם".

"תקוות גדולות"

כאמור נושא התקשורת מלווה כמעט את האלבום כולו ובא לידי ביטוי בעיקר בשירים What Do You Want From Me העצמתי, Keep Talking (עם קולו הממוחשב של סטיבן הוקינג) ו- Lost For Words, האקוסטי והנוגע בשלמות. נשבע לכם שזה אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם. איך אפשר שלא לאהוב שיר שמכיל משפט כמו: "אז פתחתי את שלתי לאויבים שלי וביקשתי מהם לפתוח דף חלק, אבל הם אמרו לי: לך תזדיין, אתה פשוט לא יכול לנצח…". קבלו פריט טריוויה לא מעניין, אבל הלהקה הישראלית "בוטן מתוק בקרקס" עשתה לוו סוג של קאבר עם מילים שונות בשם "הרגע". זהו, הייתי חייב להוציא את זה מהמערכת.

אך מעבר לנושאי התקשורת, The Division Bell מציג נושאים נוספים שהלהקה לא ממש נגעה בהן בעבר כמו יחס האנושות לטבע (Take it Back), הכמיהה האנושית לחופש (A Great Day For Freedom) ולב שבור (Coming Back to Life המדהים!).

אבל מעל עולם עומד High Hopes, אני כל כך אוהב את השיר הזה שאני יכול לכתוב עליו לא פוסט שלם, אלא ספר. High Hopes ליווה אותי בכל נקודות הציון החשובות בחיי ולא רק מפני שהוא כשלעצמו שיר חד פעמי ומפעים ביופיו, אלא מכיוון שהוא עוסק בנוסטלגיה, בהתבננות אחורה, בהשלמה ובסגירת מעגל.

השיר, שזכה לאחד הקליפים המדהימים ביותר שצולמו אי פעם, עוסק בזכרונות הילדות של גילמור ובימיה הראשונים של הלהקה בקיימברידג' וכך מהווה את הסיום המושלם לא רק לאלבום אלא לקריירה הכל כך מפוארת של פינק פלויד. שיר הסיום האולטימטיבי.

"לחזור לחיים…"

The Division Bell נקרא על שמו של "פעמון החלוקה" המצלצל בבניין הפרלמנט של הממלכה המאוחדת כאשר ישנה הצבעה. ואכן, מבלי שהתכוון לכך, האלבום הזה סוג של מחלק את מעריצי פינק פלויד לשניים. לאו דווקא לאוהבים ושונאים, אלא יותר בין ה"וותיקים" ל"חדשים".

אחרי כמעט שלושה עשורים של פעילות, The Division Bell חשף את פינק פלויד לקהל חדש של מעריצים. אחרי 7 שנות שקט וכמעט עשור ללא ווטרס, מיליוני אנשים ברחבי העולם נחשפו מחדש לפלא שנקרא פינק פלויד והחלו לחקור את הרפרטואר שלהם מלמעלה למטה.

מהבחינה הזאת, The Division Bell, תמיד יהיה סוג של אלבום מריבה. הקהל שליווה את פינק פלויד לאורך שנות השבעים יראה באלבום נטע זר בעוד שאלה שגילו את הלהקה דרך האלבום יראו בו את אחת מפסגות היצירה שלה. אני אגב משתייך לזרם השני.

ועם זאת, למרות שווטרס לא נוכח באלבום ולמרות שזכה לביקורות צוננות בזמן אמת, עם הזמן האלבום הזה הולך ומקבל את ההכרה האמנותית שמגיעה לו ועובר תהליך של קאנוניזציה. כך למשל נכתב בביקורת ב- Uncut ב- 2014 במלאת 20 שנה לאלבום: "למרות שרוג'ר ווטרס חשב שאין פינק פלויד בלעדיו, גילמור לא רק שתפס את רוח האלבומים הקלאסיים של הלהקה, הוא עשה זאת עם אמירה!".

כיום שירים כמו High Hopes, Lost For Words, Keep Talking ואחרים הם לחלק לגיטימי מהרפרטואר של הלהקה כאשר אפילו העטיפה של האלבום כבר מזוהה עם פינק פלויד לפחות אם לא יותר מהעטיפות של Animals, Dark Side of the Moon, Wish You Were Here ועוד.

"נהר אינסופי…"

המילים הכמעט אחרונות באלבום הם "נהר אינסופי…" וזה מעניין שדווקא בצמד המלים הללו בחר גילמור לסיים את הקריירה של פינק פלויד(זה גם שם האלבום האחרון של פינק פלויד שיצא 20 שנה לאחר The Division Bell ומורכב בעיקר מקטעים אינסטרומנטליים שלא נכנסו לתוכו).

אני לא מתיימר לפענח את כל המשמעות מאחורי צמד המילים אבל אם להיות פיוטי לרגע, אז אין ספק שהמוזיקה של פינק פלויד תמשיך לשוט לה בנהר ההיסטוריה הרבה אחרי שחברי הלהקה עצמם יעלמו וכנראה שגם אני. נהר שוצף וקוצף של יצירות, אלבומים ושירים שלא יכחדו לעולם כל עוד המין האנושי ימשיך להאזין למוזיקה.

בדרך כלל להקות גדולות הולכות ודועכות והאלבומים האחרונים שלהם לא זכורים לטובה, The Division Bell הוא יוצא מן הכלל. אלבום סיום מושלם לאחת הקריירות האדירות בהיסטוריה של של המוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BELL
באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s