15 השירים הגדולים של הנשיונל

בשנים האחרונות הנשיונל הפכו לאחת הלהקות המוערכות בעולם ואחת האהובות עלי באופן אישי. עם כל אלבום הם מוכיחים שכמו יין טוב, הם רק הולכים ומשתבחים. אלבומם האחרון, Sleep Well Beast כבר הגיע למקום הראשון משני צידיו של האוקיינוס וזכה בפרס הגראמי היוקרתי.

לקראת יציאת אלבומם החדש, I Am Easy to Find, שיצא ב- 17.5, קבלו מדריך מקוצר ללהקה ואת עשרת השירים הכי גדולים שלה. 

15. Lucky You
"…I Think You Made a Big Mistake"

השיר האקוסטי הקטן והיפה הזה, שסוגר את Sad Song For Dirty Lovers – אלבומם השני של הנשיונל, מייצג נאמנה את הסאונד של הלהקה באלבומיה הראשונים. פולק רוק אמריקאי, שורשי, פשוט ומנימליסטי. עם הזמן הלהקה תשכלל את הסאונד שלה עד שהאלבומיה הראשונים ישמעו כמעט לא קשורים לשאר הרפרטואר שלה. אך למרות החולשה האמיתית של אלבומיה הראשונים, עדיין ניתן למצוא בהם פה ושם כמה פנינים קסומות שינבאו את העתיד, כמו Lucky You.

14. About Today
"…How Close am I to Losing You"

עוד שיר אקוסטי מהתקופה המוקדמת יחסית של הלהקה, אך הפעם כזה ששרד יפה את מבחן הזמן ואפילו מנוגן מדי פעם בהופעות. השיר שיצא ב- 2004 כחלק מ- Cherry Tree EP, הוא אחד הפייבוריטים של המעריצים ומהשירים המיוחדים שפתחו עבורם את הדלת לקהלים גדולים יותר. 

13. Slow Show
"…I Made a Mistake in My Life Today"

למרות שמעולם לא יצא כסינגל Slow Show הוא אחד מהשירים האהובים בותר על המעריצים האדוקים של הנשיונל. מתוך Boxer המופתי, Slow Show מתאר אדם חרדתי, ניירוטי משהו, שמרגיש ביטחון רק לצד אהובתו. "29 שנים חיכיתי לך לפני שפגשתי אותך" שר ברנינגר ברומנטיות ומציע לנו מעט נחמה בין כל הטקסטים הקודרים בדרך כלל שלו.

12. I Need My Girl
"…I’m Under the Gun Again"

כשקניתי את Trouble Will Find Me, אישתי הייתה מאושפזת בבית החולים ומצאתי את עצמי מאזין לשיר הזה ללא הפסקה. "זה פשוט שיר על געגועים לאישתך או לחברה שלך…" סיפר ברנינגר. אז אולי הוא לא מדובר בשיר ענק, אבל זה ללא ספק אחד השירים הנוגים ביותר שברנינגר אי פעם כתב.

11. This is the Last Time
"…I wish Everybody Knew What's so Great About You"

גם השיר הזה מעולם לא יצא כסינגל. למעשה הוא אפילו בקושי מנוגן בהופעות. אבל למרות זאת הוא אחד הקטעים הכי יפים שהנשיונל אי פעם הפיקו. השיר מדבר על אהבה רעה. כזאת שאתה יודע שהיא לא טובה לך אבל אתה נמשך לתוכה שוב ושוב למרות שאתה מבטיח לעצמך שהפעם זו הפעם האחרונה בהחלט. תכלס, מי מאיתנו לא חווה את זה?

הסיומת המושלמת ("Jenny I'm in Trouble") מקפיצה את השיר הזה בכמה רמות והופכת אותו לאמוציונלי במיוחד.

10. Rylan
"…There's a Little Bit of Hell in Everyone"

השיר בוצע לראשונה בסביבות 2011 בתהליך כתיבת Trouble Will Find Me אך מעולם לא מצא את דרכו לאלבום. רק עכשיו, כמעט עשור לאחר שנכתב, יכלל השיר באלבום החדש, I'm Easy to Find.

שנים שהמעריצים מחכים לשמוע גרסת סטודיו לשיר הזה ובצדק. מדובר בקסם אמיתי שמאז שגיליתי אותו בטריילר לסרט שילווה את האלבום החדש (בכיכובה של השחקנית אלישיה ויקנדר ובבימויו של מייק מילס), אני פשוט לא מפסיק לשמוע אותו (בגרסת ההופעה החיה כמובן). בקיצור יצירה אמיתית שסוף סוף מקבלת את הכבוד הראוי לה.

באנר מועדון תרבות

9. Mr. November
"…This is When I Need You"

אחרי שני אלבומים ו- EP אחד שהיו סבירים אך לא מלוטשים מספיק, שיחררו ב- 2005 הנשיונל את, Alligator, אלבומם השלישי, שנחשב על ידי רבים כאלבום המפנה שלהם. האלבום הציג לראשונה סאונד מגובש, ברור, אקלקטי ומאוזן שיהווה את הבסיס עליו תבנה הקריירה של הלהקה.

בין כל השירים הבאמת נהדרים שבו, מתבלט שיר הסיום העצמתי אך המלנכולי, Mr. November שנכתב אמנם מתוך נקודת מבט פוליטית (במקרה הזה של ג'ון קרי שהיה מועמד לנשיאות ארה"ב מטעם הדמוקרטים ב- 2004), אך כמו ברוב הטקסטים של ברנינגר פתוח לעוד אינספור אינטרפטציות.

8. I'll Still Destroy You
"…Nothing I Do Makes Me Feel Different"

ב- Sleep Well Beast החדירו הנשיונל אלמנטים אלקטרוניים אל תוך המוזיקה שלהם ו- I'll Still Destroy You הוא מהסממנים הבולטים לכך. על מצע מכונות תופים עדינות מתאר ברנינגר את הקושי בלתחזק מערכת יחסים ואת הכאב שלעיתים כרוך בכך. תוך כדי הוא גם מבקר את עצמו בצורה חושפנית ומציג את עצמו לראווה בצורה כל כך מעוררת הזדהות ואמפתיה שקשה לא להינמס בפניו. השיר אגב זכה לאחד הקליפים הנפלאים של הלהקה.

7. Day I Die
"…Let's Just Get High Enough to See Our Problems"

השיר העצמתי הזה מגיע מיד אחרי Nobody Else Will Be There השקט שפותח את Sleep Well Beast, ומטעין אותו באנרגיות מטורפות. מהשירים היותר חזקים של הנשיונל שגם הוא כמו רבים אחרים מדבר על אבדן דרך והקושי שבהתמודדות עם מערכות יחסים ארוכות כמו גם ההתבגרות בתוכן. מקצב התופים הכמעט שבטי בהתחלה כמו גם ריף הגיטרה, לעד יעבירו צמרמורת של התרגשות בגופי. 

6. Mistaken for Strangers
"Another un-innocent, elegant fall Into the un-magnificent lives of adults…"

אחד הנושאים בהם מתעסקים הכי הרבה הנשיונל הוא התבגרות. לא גיל ההתבגרות החינני והצעיר אלא הרגע הזה שחוצים את גיל השלושים, הופכים להורים ורואים את החלומות שלנו מתנפצים אל תוך מציאות של שערות לבנות ותקוות שבורות. בזה בדיוק עוסק Mistaken for Strangers.

המנון ההתבגרות המדכא הזה הוא אחד מהשירים העצמתיים והיפים ביותר שכתב מאט ברנינגר. כל מי שחצה את גיל שלושים ויש לו 2 ילדים ומשכנתא יוכל להזדהות עם הטקסט הכל כך ארצי הזה. שיר ענק שנוגע בנושאים שלא תמיד אנשים אוהבים לנגוע בהם, אבל גם אי אפשר להתעלם מהם.

5. Don't Swallow the Cup
"…And if You Want to see me Cry, Play "Let it Be" or "Nevermind"

באנר מועדון תרבות

אחרי 22 חדשים מפרכים בדרכים לקידום אלבומם, High Violet, חזר גיטריסט הלהקה, ארון דסנר לביתו ואל תינוק חדש שזה עתה נולד לו. הג'טלגים יחד עם התינוק החדש לא נתנו מנוחה לדסנר שמצא את עצמו מבלה את הלילות בסטודיו הביתי שלו. באחד הלילות הלבנים הללו הוא איחה בין כמה שברי מוזיקה שכתב ויצר את המוזיקה ל- Don't Swallow the Cup, אחד השירים העצמתיים והחזקים ביותר של הנשיונל.

הטקסט של ברנינגר עוסק בשלל נושאים שסובבים סביב מוות, אובדן, דיכאון ומה אנחנו משאירים מאחורינו למי שאנחנו אוהבים. סך הכל נושאים די טפוסיים בטקסטים של הנשיונל.

4. Carin at the Liquor Store
"…Blame it on Me, I Really Don't Care" 

באלבומם האחרון של הנשיונל, Sleep Well Beast לוקחת חלק בכתיבת המילים גם קארין בסר, אישתו של מאט ברנינגר שכותב בדרך כלל לבדו את כל הטקסטים של הלהקה. אולי בגלל זה מדובר באלבום שעוסק במערכות יחסים, בהתמודדות איתן ובהתבגרות בתוכן. 

ב- Carin at the Liquor Store, מבלדות הפסנתר היפות ביותר של הנשיונל, פותח בפנינו ברנינגר צוהר ליחסיו עם אישתו (ועם עצמו) ובכנות יוצאת דופן מספר לנו  "הייתי תולעת, הייתי ייצור… אני לא מציאה…". אם השיר הזה לא יקרע לכם את הלב אז באמת שקטונתי. 

3. Bloodbuzz Ohio
"…I Never Thought About Love When I Thought About Home"

למרות שהלהקה פועלת מניו-יורק, חבריה בכלל מאוהיו והשיר הזה הוא סוג של שיר אהבה-שנאה למקום הולדתם. על תחושת השמחה אך גם העצבות שמלווה אותם בכל פעם שהם חוזרים לשם. עם כל הכבוד לנוסטלגיה ולילדות, בית הוא מקום שאוצר בתוכו כל כך הרבה רגשות ומשמעויות וחלק מהבלבול הזה מנסה להעביר לנו מאט ברנינגר בטקסט הקצר אך המלא אמוציות שלו. אחד השירים שהביאו ללהקה את אהבת ההמונים.


2. Pink Rabbits
"…I Didn't Ask For This Pain it Just Came Over Me"

אם המצעד הזה היה נטו על פי טעמי האישי אז השיר הזה היה במקום הראשון. עם מקצב ולס מהפנט, מילים שחותכות כמו סכין ו- Outro (החלק האחרון בשיר), לא מהעולם הזה, Pink Rabbits הוא יצירת מופת שמעט מאוד להקות יכולות לכתוב. 

לקח לי זמן להתאהב בשיר הזה אני מודה. כשחברה מהעבודה אמרה לי שזה השיר האהוב עליה מתוך Trouble Will Find Me, חשבתי שהיא ירדה מהפסים. אבל היא צדקה והיום זה גם השיר האהוב עלי. לא רק באלבום אלא של הלהקה בכלל. 

1. Fake Empire
"…We're half Awake in a Fake Empire"

זה השיר הראשון שפתח אותי לעולמם המופלא של הנשיונל וגם כנראה השיר המוכר ביותר שלהם, ה- Signature Song שלהם. היצירה המופלאה הזאת, שפותחת את Boxer, מציגה את הסטנדרט של הנשיונל ואת הדברים שבזכותם הפכו לאחת הלהקות המוערכות בעולם: בין היתר קול הבריטון העמוק של ברנינגר, טקסט הנוגע בשלמות ועיבוד מוזיקלי מעניין, הפעם בדמות מקצב פוליריתמיקה מרתק (נגינה של שני קצבים או יותר במקביל כאשר כל קצב עצמאי ואינו תלוי בקצב האחר).

על הגבול שבין הפוליטי לרומנטי, השיר הזה הוא ההתייחסות של הלהקה לדור המבולבל והאדיש שיש לו הכל אבל בעצם אין לו כלום. בזכות שירים וטקסטים כאלה, מייצגים בעיני הנשיונל את קולו של דור. דור של אנשים כמוני בני שלושים פלוס, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה ואיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם. הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע. כי אחרי הכל כולנו רק "חצי ערים באימפריה מזוייפת…".

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

2010nationalemuncut1701120

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

25 שנה ל- The Division Bell של פינק פלויד

עם ביקורות לא מפרגנות, מעריצים שעברו הלאה וללא רוג'ר ווטרס, קמו שלושת חברי פינק פלויד הנותרים, כמו עוף החול, ושחררו אלבום סיום מפעים לאחת הקריירות האדירות בהיסטוריה של של המוזיקה.

ציון המועדון: ★★★★★

ב- 1985 עזב רוג'ר ווטרס את סופית פינק פלויד. החבר המייסד שהיה הרוח מאחורי המעטפת, מי שהיה אמון על הצד הקריאייטיבי והוביל את הנושאים בהן עסקה המוזיקה של הלהקה, נטש. נכון, המוזיקה של פינק פלויד לא הייתה מגיעה בחיים לגבהים אליהם הגיעה ללא הגיטרה המופלאה של דייויד גילמור או צלילי הסינתיסייזר פורצי הדרך של ריצ'ארד רייט. על סיד בארט אני בכלל לא מדבר. אבל לטוב או לרע ווטרס היה הפנים של הלהקה וזה שהתווה את הדרך האמנותית בה תלך.

באופן טבעי, רבים חשבו כי הלהקה פורצת הדרך שהביאה לעולם כמה מהיצירות המוזיקליות הגדולות בהיסטוריה, הלכה לעולמה. אבל גילמור, רייט ומייסון החליטו להמשיך ושנתיים בלבד לאחר הטלטלה שעברו שחררו את אלבומם הראשון ללא ווטרס, A Momentary Lapse of Reason. כמובן שאלבום חדש תחת השם 'פינק פלויד', לא עברה חלק בגרון של האיש והפה הגדול, רוג'ר ווטרס, שדאג לגרור את הלהקה לסכסוך משפטי על הרשות להשתמש בשמה (שהסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט) וכמובן לטנף על האלבום החדש תחת כל עץ רענן.

האמת… וקשה לומר את זה כישראלי בימים אלה, אבל ווטרס צדק. אפילו ריצ'ארד רייט יטען לעתיד כי "הביקורת של ווטרס הייתה מוצדקת". מלבד כמה קטעים נחמדים כמו Learning to Fly ו- On the Turning Away למשל, A Momentary Lapse of Reason הוא אלבום חלש, לא אחיד ובעיקר מבולגן. ההרגשה היא שיש שם כמה רעיונות נחמדים שלא מצליחים להפוך למקשה אחת, שחסר שם הדבק שידביק את הכל יחד, או בקיצור, חסרה האישיות הדומיננטית של ווטרס שתדביק הכל יחד. על אף המכירות הרבות להן זכה האלבום, העתיד של פינק פלויד היה לוט בערפל.

"יום מושלם לחירות…"

6 שנים לאחר מכן, ב- 1993, חזרו גילמור, רייט ומייסון לנגן יחד. סתם ככה, בשביל הכיף. אל הסשנים, הם צירפו את בסיסט האולפן המפורסם גיא פראט שעל פי מייסון היה זה שהצית מחדש את הלהט במוזיקה שניגנו חברי הלהקה: "כשפראט ניגן איתנו, זה שינה משהו בסאונד של המוזיקה שלנו. קרה שם משהו מיוחד".

הרחק מהביקורות ומהסכסוכים המתוקשרים עם ווטרס, סוף סוף הרגישו חברי הלהקה חופשיים ליצור משהו חדש ובתוך שבועיים בלבד הקליטו השלושה לא פחות מ- 65 קטעים (!). כל שיר עליו המשיכה העבודה המשותפת נבחר בצורה דמוקרטית על ידי שלושת חברי הלהקה – הכי רחוק מהדומיננטיות של ווטרס.

תהליך ההבראה שעברו והדינמיקה החדשה והשוויונית בין השלישייה הביאה אותם ליצור את The Division Bell, אלבומה ה- 14 של פינק פלויד.

"מה אתם רוצים ממני?"

The Division Bell הציג פינק פלויד בוגרים, שלמים עם עצמם ומגובשים הרבה יותר. ברמה המוזיקלית, האלבום אולי לא רחוק שנות אור מהמוזיקה המתקדמת והמנופחת שאפיינה את הלהקה, רק שהפעם התחושה היא של צלילים הרבה יותר עדינים ורכים. אם תרצו, התפכחות מימי Atom Heart Mother ושאר היצירות הפומפוזיות של ההרכב.

מבחינה טקסטואלית, האלבום כולל לראשונה טקסטים שנכתבו על ידי הסופרת ואשתו של דייויד גילמור, פולי סמסון. כמעט כלל השירים סובבים סביב הרעיון של תקשורת בינאישית כחלק מההתפתחות האנושית וככזאת אשר אנו מזניחים אותה לעיתים קרובות על אף שלפעמים שיח פשוט יכול לגשר על פערים תהומיים. נושא התקשורת והאינטימיות, יחד עם המוזיקה הרכה והעדינה יותר באלבום יוצרת תחושה הרבה יותר אופטימית ומרוממת נפש בניגוד ליצירות הקודרות האחרונות פרי עטו של ווטרס: Animals, The Wall ו- The Final Cut.

באנר מועדון תרבות

נושא התקשורת מתכתב בצורה מושלמת עם התהום שנפערה בין שלושת חברי פינק פלויד הנותרים לבין רוג'ר ווטרס, עם הפער שריחוק שנוצר בין הלהקה למעריציה אך גם עם הקשר שהתחדש והתחזק בין ווטרס, מייסון ורייט.

"מה אתם רוצים ממני?" שר כמעט בכעס, גילמור ב- What Do You Want From Me? לווטרס? למעריצים מי יודע? "אתם רוצים שאשיר עד שלא אוכל לשיר עוד? אתם רוצים שאנגן עד שאצבעותי ינשרו?… כל כך קשה לרצות אתכם".

"תקוות גדולות"

כאמור נושא התקשורת מלווה כמעט את האלבום כולו ובא לידי ביטוי בעיקר בשירים What Do You Want From Me העצמתי, Keep Talking (עם קולו הממוחשב של סטיבן הוקינג) ו- Lost For Words, האקוסטי והנוגע בשלמות. נשבע לכם שזה אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם. איך אפשר שלא לאהוב שיר שמכיל משפט כמו: "אז פתחתי את שלתי לאויבים שלי וביקשתי מהם לפתוח דף חלק, אבל הם אמרו לי: לך תזדיין, אתה פשוט לא יכול לנצח…". קבלו פריט טריוויה לא מעניין, אבל הלהקה הישראלית "בוטן מתוק בקרקס" עשתה לוו סוג של קאבר עם מילים שונות בשם "הרגע". זהו, הייתי חייב להוציא את זה מהמערכת.

אך מעבר לנושאי התקשורת, The Division Bell מציג נושאים נוספים שהלהקה לא ממש נגעה בהן בעבר כמו יחס האנושות לטבע (Take it Back), הכמיהה האנושית לחופש (A Great Day For Freedom) ולב שבור (Coming Back to Life המדהים!).

אבל מעל עולם עומד High Hopes, אני כל כך אוהב את השיר הזה שאני יכול לכתוב עליו לא פוסט שלם, אלא ספר. High Hopes ליווה אותי בכל נקודות הציון החשובות בחיי ולא רק מפני שהוא כשלעצמו שיר חד פעמי ומפעים ביופיו, אלא מכיוון שהוא עוסק בנוסטלגיה, בהתבננות אחורה, בהשלמה ובסגירת מעגל.

השיר, שזכה לאחד הקליפים המדהימים ביותר שצולמו אי פעם, עוסק בזכרונות הילדות של גילמור ובימיה הראשונים של הלהקה בקיימברידג' וכך מהווה את הסיום המושלם לא רק לאלבום אלא לקריירה הכל כך מפוארת של פינק פלויד. שיר הסיום האולטימטיבי.

"לחזור לחיים…"

The Division Bell נקרא על שמו של "פעמון החלוקה" המצלצל בבניין הפרלמנט של הממלכה המאוחדת כאשר ישנה הצבעה. ואכן, מבלי שהתכוון לכך, האלבום הזה סוג של מחלק את מעריצי פינק פלויד לשניים. לאו דווקא לאוהבים ושונאים, אלא יותר בין ה"וותיקים" ל"חדשים".

אחרי כמעט שלושה עשורים של פעילות, The Division Bell חשף את פינק פלויד לקהל חדש של מעריצים. אחרי 7 שנות שקט וכמעט עשור ללא ווטרס, מיליוני אנשים ברחבי העולם נחשפו מחדש לפלא שנקרא פינק פלויד והחלו לחקור את הרפרטואר שלהם מלמעלה למטה.

מהבחינה הזאת, The Division Bell, תמיד יהיה סוג של אלבום מריבה. הקהל שליווה את פינק פלויד לאורך שנות השבעים יראה באלבום נטע זר בעוד שאלה שגילו את הלהקה דרך האלבום יראו בו את אחת מפסגות היצירה שלה. אני אגב משתייך לזרם השני.

ועם זאת, למרות שווטרס לא נוכח באלבום ולמרות שזכה לביקורות צוננות בזמן אמת, עם הזמן האלבום הזה הולך ומקבל את ההכרה האמנותית שמגיעה לו ועובר תהליך של קאנוניזציה. כך למשל נכתב בביקורת ב- Uncut ב- 2014 במלאת 20 שנה לאלבום: "למרות שרוג'ר ווטרס חשב שאין פינק פלויד בלעדיו, גילמור לא רק שתפס את רוח האלבומים הקלאסיים של הלהקה, הוא עשה זאת עם אמירה!".

כיום שירים כמו High Hopes, Lost For Words, Keep Talking ואחרים הם לחלק לגיטימי מהרפרטואר של הלהקה כאשר אפילו העטיפה של האלבום כבר מזוהה עם פינק פלויד לפחות אם לא יותר מהעטיפות של Animals, Dark Side of the Moon, Wish You Were Here ועוד.

"נהר אינסופי…"

המילים הכמעט אחרונות באלבום הם "נהר אינסופי…" וזה מעניין שדווקא בצמד המלים הללו בחר גילמור לסיים את הקריירה של פינק פלויד(זה גם שם האלבום האחרון של פינק פלויד שיצא 20 שנה לאחר The Division Bell ומורכב בעיקר מקטעים אינסטרומנטליים שלא נכנסו לתוכו).

אני לא מתיימר לפענח את כל המשמעות מאחורי צמד המילים אבל אם להיות פיוטי לרגע, אז אין ספק שהמוזיקה של פינק פלויד תמשיך לשוט לה בנהר ההיסטוריה הרבה אחרי שחברי הלהקה עצמם יעלמו וכנראה שגם אני. נהר שוצף וקוצף של יצירות, אלבומים ושירים שלא יכחדו לעולם כל עוד המין האנושי ימשיך להאזין למוזיקה.

בדרך כלל להקות גדולות הולכות ודועכות והאלבומים האחרונים שלהם לא זכורים לטובה, The Division Bell הוא יוצא מן הכלל. אלבום סיום מושלם לאחת הקריירות האדירות בהיסטוריה של של המוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BELL
באנר מועדון תרבות