סופרגירל: בילי אייליש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go ביקורת אלבום

אם עדיין לא שמעתם את השם בילי אייליש כנראה שהביקור שלכם בפלנטה אחרת התארך או שפשוט חציתם את גיל שלושים. אחרי באז אינסופי והייפ שלא היה מבייש קאמבק של הביטלס, אלבום הבכורה של הנערה הכי מדוברת בעולם סוף סוף כאן. 

ציון המועדון: ★★★★☆

עוד לפני שהוציאה אלבום אחד, ובגיל 17 בלבד, בילי אייליש היא השם הכי חם בעולם המוזיקה. מעריצי פופ, היפסטרים וחובבי אינדי, כולם מחכים לאלבום הראשון המלא שלה בתקווה שתממש את ההבטחה הגלומה בה. למי שלא מעודכן, הנה תקציר הפרקים הקודמים בקריירה הקצרצרה של אייליש. 

בילי אייליש (או אם אתם ממש מתעקשים אז: בילי אייליש פיירט ביירד אוקונל) נולדה ב- 2001 בלוס אנג'לס למשפחה מוזיקלית שעסקה בשלל תחומי הבידור. היא זכתה לחינוך ביתי ובגיל 8 הצטרפה למקהלת הילדים העירונית.

בסביבות גיל 11 היא החלה לגבש לעצמה זהות מוזיקלית והתחילה לכתוב ולהלחין. את ההשראה שאבה רבות מאחיה, פיניאס אוקונל, הגדול ממנה בארבע שנים, שכבר הייתה לו להקה וניסיון בכתיבה, הלחנה והפקה. באופן הכי טבעי בעולם החלו השניים לעבוד יחד.

התפנית הגיעה ב- 2015 כאשר שיר שכתב פיניאס בשם Ocean Eyes, תחילה עבור הלהקה שלו, הפך בסופו של דבר לשיתוף פעולה עם אחותו. אייליש שחררה לעולם את השיר שהפיק לה אחיה דרך הרשתות החברתיות והחלה לצבור לעצמה עוקבים, מאזינים ושם. מהר מאוד תפס Ocean Eyes והפנה לזמרת הצעירה המון תשומת לב. בינואר 2017 יצא הסינגל על גבי EP עם 4 גרסאות רמיקס שהפך לסוג של היסטריה ברשת עם מיליוני השמעות בספוטיפיי ומחמאות מטורפות מכל עבר.

רוכבת על גלי ההייפ המשיכה אייליש להקליט ולשחרר שירים כאשר עיתונאי מוזיקה ובלוגרים מתחרים ביניהם מי יעוף עליה הכי הרבה. אפילו דייב גרוהל השווה את האימפקט שלה על הנוער של היום לזה של נירוונה.

באנר מועדון תרבות

באוגוסט 2017 יצא EP הבכורה הראשון שלה שהכיל 9 שירים וזכה לביקורות מטורפות ששמורות רק לכוכבים הנוצצים באמת. מלבד הרשתות החברתיות בהן צברה מומנטום עצום, השירים של אייליש כיכבו גם בטלוויזיה בעונה השניה של 13 Reasons Why וב- Shadowhunter.

ואם זה לא הספיק לכם בשביל להבין את עצמת הבאז הפסיכית סביב הילדה הסופר מוכשרת הזאת, אז לאלבום הבכורה שלה שיצא ממש עכשיו, היו 800,000 הזמנות מראש (Pre-saves) בשירות אפל מיוזיק, יותר מלכל אלבום אחר בהיסטוריה. זה לא טרנד, זה צונאמי שרגילים לקבל רק אמנים בסדר גודל של ביונסה, ריהאנה, ברוס ספרינגסטין ושות'. פסיכי!

ועכשיו אחרי כל הבאז, ההייפ והררי הציפיות, יצא אלבום הבכורה המלא והרשמי של בילי אייליש, ?When We All Fall Asleep, Where Do We Go האם הוא עומד בציפיות הבלתי אפשריות? כן ובכבוד. האם הוא הוא פורץ דרך או גיים צ'יינג'ינג, כפי שכתבו עליו ב- NME? אני לא חושב.

14 קטעים יש באלבום הבכורה של בילי אייליש. 14 קטעים שנעים בין אינדי פופ נעים ומחמם, אלקטרו פופ ואר נ' בי עם בסים דומיננטיים שמצליחים להרטיט את הבטן והלב. למרות הסאונד המדויק והמופק להפליא, האלבום מצליח לשמור על תחושה אינטימית, כאילו ההקלטות התקיימו בחדר השינה בבית הוריהם של בילי ואחיה. גישת ה- DIY לצד האותנטיות שמגיעים מעולם האינדי, מקנים ליצירה הזאת ארומה של איכות לא מתפשרת. 

האמת היא של- ?When We All Fall Asleep, Where Do We Go לוקח קצת זמן להתניע. השירים הראשונים בו, יפים ככל שיהיו, נשמעים מעט אנטי קליימטים, בטח ביחס להררי הציפיות. רק ב- You Should See Me With a Crown האדיר, האלבום מקבל את זריקת האנרגיה שמעיפה אותו קדימה.

ומשם זה רק הולך ומשתבח. All the Good Girls Go to Hell, נשמע כמו השיר שאיימי ויינהאוס מעולם לא הספיקה להקליט, Wish You Were Gay שנכתב על בחור ששבר לאייליש את הלב, היא פיסת פופ אקוסטי קסומה ו- When the Party's Over הוא פשוט אחד השירים הכי יפים שנכתבו בשנים האחרונות. קלסיקה מודרנית. 

אייליש לא מפחדת כבר באלבום הבכורה שלה לחקור טריטוריות מוזיקליות שונות ומשונות שלא מתכתבות ולא נכנעות למה ש"טרנדי". כך למשל קשה מאוד להגדיר את 8 הנפלא או את My Strange Addiction המוזר בקטע טוב. גם Bury a Friend האדיר, מזכיר לכל כך הרבה אמנים, אבל איכשהו מצליח להישמע כמו שום דבר ששמעתי בעבר. פשוט להוריד את הכובע ולקנא. 

לקראת סוף האלבום אייליש מורידה הילוך ובתמורה אנחנו מקבלים 2 בלדות נפלאות בדמות Listen Before I Go שמרפרף ללנה דל ריי (אחת ההשפעות המוזיקליות על אייליש) ואת I Love You היפה עד כדי כאב. על 2 הדקות האחרונות של Goodbye היה אפשר לוותר.

באנר מועדון תרבות

מעבר לשאלה: האם האלבום של בילי אייליש טוב או לא, הדבר החשוב באמת הוא האמירה שלו. אמירה שבוקעת מאלבום בכורה של ילדה בת 17 שמוכיחה שאפשר לעשות פופ אחר, שונה ומאתגר ושלגמרי שווה "להסתכן" ולשחות נגד הזרם. ההצלחה של אייליש אף מוכיחה שאנחנו, כצרכני מוזיקה, לא ויתרנו על אמנים שמסוגלים לאתגר אותנו.

האומץ של אייליש לבחור בנתיב שונה במקום להתפשר על מה ששמענו כבר מיליון פעמים, מוכיח שמדובר כאן ביוצרת אמיתית. למרות גילה, אייליש מצליחה לעשות בית ספר לכולם ולא בעזרת תמונות פרובוקטיביות באינסטגרם או קליפים חסרי משמעות ביו טיוב, אלא בעזרת נבירה עמוקה בנשמתה וברדיפה אחרי האמת האמנותית והפנימית שלה. זה מה שהופך אותה לסמל וזה מה שהופך את השיח סביבה לחשוב באמת.

אם אייליש תמשיך באותה גישה, ואני לא רואה סיבה שלא, היא תהיה מסוג האמנים הללו שהילדים שלכם ישאלו אתכם איפה הייתם כשיצא אלבום הבכורה שלה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

735219854_640

 

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים

נכון, המונח "אלבום" כבר כמעט וחלף מהעולם לטובת סינגלים דיגיטליים וסרטוני יוטיוב, אבל מאובן שכמוני ממשיך לראות באלבום (כיצירה ולא כפורמט פיזי), את פסגת השאיפות של כל אמן שמכבד את עצמו. 

האלבום הוא מבחינתי סך כל העבודה הקשה שהאמן משקיע. מסע שבו הוא מתיימר לשנות את חיי או לכל הפחות לנתק אותי מחיי היום יום לכשעה. האלבום כתפיסה, משול בעיני לציור, סרט או כל יצירת אמנות אחרת שסך חלקיה הופכים אותה למושלמת. אבל איזה באסה זה שלפעמים חלק אחד (כמעט) מקלקל הכל. 

קבלו 15 הורסי מסיבות שכמעט והצליחו להרוס אלבומים מלהפוך לקלאסיקה אמיתית (אבל רק כמעט). 

באנר מועדון תרבות

The Beatles- Yellow Submarine מתוך Revolver

באמת שאין צורך להרחיב על המשמעות וההשפעה הבלתי ניתנת למחיקה של Revolver על הקריירה של הביטלס ועל עולם המוזיקה בכלל. אבל למה? למה למען השם היה צריך פול מקרטני את השיר האינפנטילי הזה אל תוך האלבום המופלא הזה?

אסופת השירים ב- Revolver כל כך אפקטיבית, יפה וקסומה עד שהשיר הזה נשמע כל כך מיותר ולא קשור. ולא, אני לא קונה את כל תיאוריות הקונספירציה סביבו ואת כל הניתוחים הפסדו- מדעיים לגביו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר ב- Party Pooper אמיתי.

Radiohead- Climbing up the Walls מתוך OK Computer

גם 20 שנה אחרי שיצא, אין הרבה אלבומים שאני אוהב כמו OK Computer. כמעט כל שיר ושיר בו מזכירים לי פיסה מהחיים. זה אלבום שעיצב אותי מוזיקלית ואפילו מעבר לכך. אבל לשיר אחד מתוכו לא הצלחתי מעולם להתחבר.

Climbing Up the Walls אף פעם לא עמד בעיני באותם סטנדרטים של שאר השירים באלבום. אווירת ה"ניין אינצ' ניילז" הזאת לא מתאימה לקו הכללי של האלבום וגורעת מהיופי הבלתי ניתן לתיאור שלו. במקרה הטוב הוא יכול היה להיות B-Side אבל לא יותר מזה.

כל זה נכתב אגב בהנחה ש- Fitter Happier הוא לא באמת שיר אלא יותר קטע קישור, כי אם זה לא המצב, אז הוא לוקח בענק.

Oasis- She's Electric מתוך What's the Story Morning Glory

What's the Story היה האלבום השני שקניתי בחיי (הראשון היה הפסקול של "תיקים באפלה").
23 שנים חלפו מאז והיצירה הזאת עדיין מלווה אותי לכל מקום ומציפה אותי כל פעם מחדש בנוסטלגיה מתוקה ושירים נצחיים. רק חבל ש- She's Electric שם בשביל להרוס את החגיגה.

בין הררי הדיסטורשן והמלודיות הקסומות של נואל, She's Electric בולט בחולשתו ונשמע כמו ניסיון מאולץ לעשות איזשהו שיר קאנטרי או משהו בסגנון. 20 שנה אחרי שיצא What's the Story וזה עדיין אחד הקטעים המיותרים שכתב נואל גאלגאר בחייו.

R.E.M- Radio Song מתוך Out of Time

השיר הראשון באלבום הוא כרטיס הכניסה של המאזין לעולמו של האמן. שיר שנותן את הטון לקראת מה אנחנו הולכים ולכן, החשיבות שלו עצומה. עכשיו אני מנסה להבין איך אלבום כל כך טוב זכה לשיר פותח כל כך גרוע!

להגנתו, Radio Song נשמע טוב בהתחלה עם פריטת גיטרה עדינה ויפה אך מהר מאוד הוא הופך לאיזשהו שעטנז של רעיונות לא אפויים ולא ברורים שלא רומזים בשום צורה על היופי הטמון בשאר השירים. 

Daft Punk- Fragments of Time מתוך Random Access Memories

אחד האלבומים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות הוא Random Access Memories של דאפט פאנק מ- 2013. מגוון הז'אנרים שהוא נוגע בהם עצום, האורחים בו מתאימים כמו כפפה ליד הרובוטית של דאפט פאנק והחבילה הכוללת חסרת תקדים בהיקפה וביופיה.

האלבום הזניק את דאפט פאנק למעמד של מוזיקאי על עם סרטים דוקומנטריים, פרסים והכרה מכל קצוות הקשת של העשייה המוזיקלית ולגמרי בצדק!

אבל, בין כל השירים הנפלאים שבו, המתפרשים על פני כמעט 80 דקות(!) בכיף היה אפשר לוותר על Fragments of Time, שיתוף הפעולה עם הזמר והמפיק, טוד אדוורדס. אדוורדס כבר שר בעבר עם הצמד בשיר Face to Face מהאלבום Discovery, כך שבהחלט היה ניתן לוותר על הקאמבק המשותף. שיר שפשוט מחליש את האלבום ומאריך אותו שלא לצורך.

Pink Floyd- Money מתוך Dark Side of the Moon

אני מודה, אולי השיר הזה הורס לי את Dark Side of the Moon רק בגלל שהוא מוקצה מחמאס מיאוס. אין תוכנית, כתבה או דיון כלכלי באיזשהי צורה מבלי שהשיר הזה השתרבב לתוכו.

אבל גם בלי זה, Money הוא פשוט שיר בינוני. רעיונית הוא הסתדר עם הרעיונות שרצה ווטרס להעביר באלבום, אבל מוזיקלית הוא מחוויר לעומת שאר השירים שמקיפים אותו ובטח ובטח לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה. בזבוז של סולו אדיר על שיר כל כך בינוני זה פאקינג פשע.

Guns n' Roses- My World מתוך: Use Your Illusion 2

בתחילת הניינטיז אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הלהקה הכי גדולה בעולם. הם הכתיבו טרנדים מוזיקליים ואופנתיים כאחד (מי אמר בנדנדה ולא קיבל), פיצצו אצטדיונים וגרמו למיליוני ילדים ברחבי העולם לתפוס גיטרה לראשונה בחייהם ולנגן על הספה כאילו זה פסנתר כנף.

בספטמבר 1991 ובשיא תהילתם, שיחררו גאנז את צמד האלבומים האייקוניים Use Your Illusion 1+2. שני האלבומים יצאו באותו יום והפכו להצלחה מסחררת, אבל הקונצנזוס (והמכירות) מעידים על נטייה לטובת Use You Illusion 2, שגם בעיני, תמיד יתעלה על אחיו התאום.

ואכן "האלבום הכחול", כפי שהיה מכונה בארץ, מפוצץ בלהיטי ענק נצחיים, ריפים מלאי אנרגיה וכריזמה שנשפכת ממנו. רק למה לעזאזל הוא נסגר עם אחד הקטעים הכי מזעזעים, הזויים ומופרכים שאי פעם הוקלטו?! איך קרתה התקלה הזאת?!

באנר מועדון תרבות

השמועה אומרת שרוז אפילו לא עדכן את חברי הלהקה שהשיר הזה נכלל באלבום ואפשר בהחלט להבין מדוע. לפעמים זה נדמה, או אפילו סביר, שרוז עדה דווקא לשאר חברי הלהקה כי אין מצב שמישהו בעל שמיעה תקינה יהנה מהקטע הביזארי הזה שנשמע חסר קשר לחלוטין לכל הקטעים שלפניו. מדובר אמנם בקטע קצרצר של דקה ועשרים וארבע שניו, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אולי זו החברות הקרובה באותן שנים עם טרנט רוזנר מניין אינצ' ניילז שגרמו לרוז לנסות ולעשות קטע שכזה, בכל מקרה מדובר באותם הרגעים שראוי היה שההיסטוריה תתעלם מהם.

Green Day- Extraordinary Girl מתוך: American Idiot

אחרי שנים בתעשייה, האלבום American Idiot, ששיחררו גרין דיי ב- 2006, הביא ללהקה לא רק הצלחה מסחרית אלא סוף סוף גם הערכה אמנותית כבירה שבאה לידי ביטוי בשלל פרסים, מאמרים ואפילו מחזמר בפאקינג ברודווי.

האלבום, שהיה סוג של אופרת רוק, היווה את הפסקול המושלם לעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר ו"המלחמה בטרור" של הנשיא ג'ורג' בוש. שירים כמו Holiday, Wake me Up When September Ends ו- Boulevard of Broken Dreams תפסו את רוח התקופה ונשמעים רלוונטיים גם היום.

את אסופת השירים הזאת דואג להרוס השיר Extraordinary Girl. אפשר לטעון שמבחינה לירית הוא רלוונטי וחשוב, אבל בגדול הוא פשוט נשמע כמו אילוץ. טקסט שזכה מן ההפקר להפוך לשיר באלבום מוצלח ומצליח מבלי שהיה ראוי לכך. או בקיצור, שיר מעפן רצח.

The Stone Roses- Don't Stop מתוך: The Stone Roses

לא אכפת לי כמה מגניב הקטע הזה של לנגן שיר אחורה ו"לגלות" משהו חדש, באלבום שלם זה תקוע כמו עצם בגרון. Don't Stop הוא השיר הרביעי באלבום הבכורה הפנומנלי של הסטון רוזס, והבעיה איתו היא שלמעשה הוא השיר השלישי באלבום (Waterfall המדהים) שפשוט מנוגן אחורה. מי שממש יתעקש לנגן אותו אחורנית ולשמוע אותו כפי שחברי הלהקה התכוונו, יגלה טקסט שונה וכמה טוויסטים נוספים אבל לא יותר מזה. 

ואם ההסבר היה מעיק, אז תארו לכם כמה הוא מעיק באמת כשהוא תקוע באמצע אלבום. כל כך מעצבן ומיותר.

The Cure- Friday I'm in Love מתוך: Wish

Wish הוא בעיני אחד האלבומים הפחות מוערכים שלא בצדק שכתב רוברט סמית' בחייו. כמה עצב וכמה יופי שוכנים זה לצד זה באלבום התשיעי והקסום של הקיור.

העניין הוא שבתוך כל העצב הזה, מגיח פתאום Friday I'm in Love, שהוא לא שיר גרוע, אבל נשמע כל כך מחוץ לקונטקסט של האלבום עד שהנוכחות שלו נשמעת כמו טעות, ולא מוצלחת במיוחד. 

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה בעולם: 25 שנה ל- Wish של קיור

Arctic Monkyes- Fireside מתוך: AM

ללא שום ספק אחד האלבומים שהולכים לתת פייט בגזרת מצעדי העשור למיניהם ברחבי לעולם הוא AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז. למרות שאני עדיין מוצא אותו "נחות" לעומת Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, אין בכלל ספק שבעוד 20 שנה יסתכלו הנערים של היום על – AM בנוסטלגיה מתוקה. 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני תמיד דואג לדלג עליו: Fireside. איזה שיר בינוני ומעצבן. כל כך לא בסטנדרטים שאלכס טרנר הרגיל אותנו. מה לו ולשירים כמו R U Mine, Knee Socks או I Wanna Be Yours שהוא בעיני אחד משירי הסיום היפים ביותר שנכתבו אי פעם. שיר שהוא לא רק מעפן, הוא אשכרה מעיב על חוויית ההאזנה שלי ל- AM. באסה לי.

Red Hot Chili Peppers- Throw Away Your Television מתוך: By the Way

כבר כתבתי כאן בעבר שאני חושב ש- By the Way הוא האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס. אני באופן אישי חושב שהוא גם הטוב ביותר שלהם (בבקשה אל תהרגו אותו). אבל עם כמה שאני אוהב אותו, יש שיר שאני באופן אוטומטי מדלג עליו, Throw Away Your Television.

כנראה שבאלבום עם סאונד כל כך שונה ממה שהמעריצים רגילים לקבל מהפפרס, היה חשוב ללהקה להכניס שיר שיזכיר את הפאנקיות והגרוביות שכל כך מזוהה איתה. אבל בתכלס, מדובר בשיר בינוני לכל היותר שבולט לרעה באלבום עם כל כך הרבה עומק ויופי. 

Death Cab For Cutie- Expo '86 מתוך: Transatlanticism

במרכז כל היופי הזה שנקרא Transatlanticism, נמצא שיר מעצבן במיוחד שקוראים לו Expo '86. כמו חצ'קון על פרצוף יפה, ככה השיר הזה תקוע באמצע אחד האלבומים המרגשים והיפים שיצאו בשנות האלפיים. אני לא חושב שאי פעם סיימתי לשמוע אותו עד הסוף. 'פילר' כל כך מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

Beach Boys- Let's Go Away for A while

אין לי שום דבר עקרוני נגד קטעים אינסטרומנטליים באלבומים. לפעמים הם מספקים את ההפסקה והספייס בין הקטעים ומאפשרים למאזין "לנשום" ולהרגע. שני קטעים כאלה יש בPet Sounds המופתי של הביץ' בויז. אך בעוד ששיר הנושא, Pet Sounds, מצליחה לעניין עם סאונד שונה ביחס לשאר האלבום, הקטע הראשון, Lets Go Away for a While הוא פרטי פופר רציני במיוחד. 

מדובר בקטע מיותר, חסר ייחוד שלא מצליח להתעלות כמו שאר השירים שסובבים אותו. בין I'm Waiting for the Day המרומם ל- Sloop John B המקפיץ, הקטע הזה מרגיש תקוע ובעיקר ממש מיותר.  

Beck- Paper Tiger

ב- 2002, 3 שבועות בלבד לפני חתונתם המיועדת ואחרי 9 שנים ביחד, נטשה את בק ארוסתו והותירה אותו שבור לרסיסים. הטלטלה הרגשית הזאת הביאה את בק לוותר על המוזיקה הניסיונית שאפיינה אותו עד אז, לטובת הגיטרה האקוסטית. התוצאה היא Sea Change, אחד האלבומים הנוגים והיפים ביותר שאי פעם נכתבו. 

כאמור רוב השירים באלבום הם על טהרת הגיטרה האקוסטית והפסנתר, אבל כנראה שהרגלים קשה לשנות ובק התעקש לשלב לפחות שיר אחד "מעניין" וניסיוני יותר מהשאר, Paper Tiger. האמת שאין הרבה מה לכתוב עליו מלבד העובדה שהוא אחד השירים החלשים והמעיקים, לא רק באלבום, אלא בכל הקריירה של בק. אולי הוא שם רק בגלל שאבא שלו עיבד את כלי המיתר ולא היה לו נעים. 

אבל הכי גרוע זה המיקום שלו. מדובר בשיר השנ באלבו, רוצח מומנטום נוראי. זו דוגמה נהדרת לכמה סדר השירים באלבום זה דבר שאין להקל בו ראש. אבל עדיין אלבום בן זונה כן?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

4b6f5c10ec60b5b33d06fc738f461d58

באנר מועדון תרבות

ספיישל פורים: התחפושות הכי מפורסמות בעולם המוזיקה

לכבוד החג הכי צבעוני וכיף שיש, קבלו 10 אמנים ולהקות שהפכו את התחפושת לאמנות של ממש.

קיס

הלהקה הראשונה שידעה לעשות כסף ממרצ'נדייז יותר מהמוזיקה שלה. מה קיס לא מכרו? מחוברות קומיקס, דרך בובות ועד לתיקי אוכל, הכל הלך וכל זה התאפשר בזכות גימיק האיפור שהיום נראה קצת מעפן אבל אז היה ייחודי ומגניב להחריד.

ארבעת חברי הלהקה התאפרו במשך שנים על פי ארבע דמויות פרי יצירתם: ילד הכוכבים, איש החלל, השד ואיש החתול (שהיה הכי מעפן אם תשאלו אותי). זה אולי נראה מצלחיק היום אבל הדמויות הללו הביאו את קיס להמונים והפכו אותה לאחת הלהקות המצליחות והאהובות ביותר בתולדות הרוקנ'רול.

kissoct2018promo_638

סליפנוט

איפור זה כל כך שנות ה- 70, אז חברי להקת סליפנוט החליטו לקחת את הגימיק צעד אחד קדימה ולעטות על עצמם מסכות מרושעות ויש היאמרו אף מלחיצות, כל הזמן. התירוץ היה נקיטת עמדה נגד המסחריות של המוזיקה ורצון שהמאזינים יתמקדו במוזיקה עצמה במקום בפרסונה ובלה בלה בלה. הרי ברור שהמסכות והסטייל המקריפ של הלהקה היה זה שגם בסופו של דבר הקנה לה את תשומת הלב הראשונה. גימיק או לא? קשה להתווכח עם הצלחה וסליפנוט היא הצלחה כבירה בעולם המטאל.

slipknot-2019

ליידי גאגא

אל תתנו לפוזה הזמרת המיוסרת שמועמדת לאוסקר להטעות אתכם, ליידי גאגא הייתה ועודנה יצירת אמנות בפני עצמה. מה לא לבשה על עצמה הליידי? רובי M-16 כחזייה, שמלה שעשויה מבובות קרמיט, שמלה עשוה מחרסינה, שמלה עשויה מנתחי בשר (נשבע לכם) וזו רק ההתחלה. 

היום כאמור ליידי גאגא התמתנה משהו, אבל לעד נזכור לה איך בתחילת המילניום היא החזירה את הצבע ללחיים של חובבי הפופ והייתה התופעה הכי צבעונית בעולם. 

BSm916yCcAAFqW0

פט שופ בויז

הרבה לפני ליידי גאגא, כריס לאו וניל טננט היו המושיעים של עולם הפופ עם סדרת להיטים אלמותית ששילבה בין פופ רקיד לטקסטים מושחזים על פוליטיקה, חברה, כלכלה ומיניות. כיאה לצמד שרצה להוכיח שגם מוזיקת פופ יכולה להיות בעלת אמירה "רצינית", הקפידו טננט ולאו לכל אורך שנות השמונים להתלבש בקפידה לרבות טוקסידואים ועניבות. 

אבל שנות התשעים היו סיפור אחר לגמרי עבור הבויז. עם צאת אלבומם המופתי, Very מ- 1993, שבר הצמד את כל הקרירות האופיינית לו והתהדר בסרבלים כתומים וכובעים מחודדים בקליפ ל- Can You Forgive Her, פאות צבעוניות בקליפ ל- I Wouldn't Normally Do This Kind of Thing וסרבלים צבעוניים עם קסדות תואמות בקליפ המפורסם ל- Go West.

באותה שנה זכו הבויז בישראל בתואר להקת השנה כש- Go West אף זוכה בתואר שיר השנה. אך יותר מכל ילידי שנות התשעים יזכרו אותם תמיד כ"קטשופ בויז" בזכות הפרסומת לקטשופ אסם שהייתה כולה מחווה את גדולה ל- Go West. אבל זה עוד כלום לעומת החצאיות והפאות שחבשו ב- 1999 בתקופת האלבום Nightlife.

 

אלטון ג'ון

אבל עם כל הכבוד לליידי גאגא והפט שופ בויז, הרבה לפניהם היה זה סר אלטון ג'ון ששיגע את עולם המוזיקה עם תחפושות שונות ומשונות. האימג'ים והתחפושות השונות, סייעו לאלטון ג'ון הביישן להחצין את אופיו הפרוע על הבמה ולהשתחרר אל מול הקהל שהגיע לצפות בו. 

בין עשרות, אם לא מאות, התחפושות שעטה על עצמו אלטון במהלך השנים, ההזויה והאולי המפורסמת מכולן היא זו של דונלדק דאק שלבש בהופעה בסנטרל פארק בניו יורק בספטמבר 1980.

פיטר גבריאל 

עוד אמן שהיה אשף תחפושות הוא פיטר גבריאל בתקופת ג'נסיס. המוזיקה של חלוצי הרוק המתקדם הייתה כל כך קשה לנגינה עד שחבריה נאלצו לנגן חלק גדול מהשירים שלהם בישבה תוך שהם מתרכזים בכל כוחם לא לטעות בשום תו. 

בכדי לאזן את ההופעה המשעממת משהו של הלהקה, נהג גבריאל להתחפש בשלל תחפושות הזויות שהתכתבו עם הטקסטים העוד יותר הזויים שכתב. בין היתר התחפש גבריאל על הבמה לאביר, שועל, פרח ענקי, עטלף ועוד שלל דמויות ביזאריות שהמציא ממוחו הקודח ושיחרטו בזיכרון הקולקטיבי לעד.

ביטלס

אחרי שכבשו את העולם עם שלל להיטי רוקנ'אול מתקתקים, היו מוכנים הביטלס לעבור את השלב הבא באבולוציה שלהם ולהפוך ללהקה "רצינית" על כל המשתמע מזה. כחלק מהטרנספורמציה הזאת החליטו הביטלס להשיל מעליהם את התדמית המצוחצחת של הנערים התמימים מליברפול ולעטות על עצמם להקת אלטר אגו בשם "להקות הלבבות הבודדים של סמל פפר".

באנר מועדון תרבות

התדמית החדשה של הביטלס לוותה בפסקול מוזיקלי חדשני שהוכיח שברבעיית הנערים מליברפול יש הרבה יותר מרק Love Me Do.

אבל לא רק המוזיקה השתנתה אלא גם כל הסטייל של הביטלס שהתהדרו בתלבושות צבעוניות וצעקניות שנגדו את חליפות השחור ל בן שאפיינו את הרבעייה עד אז. כפי שמרמזת על כך העטיפה של Sgt. Peppers Lonely Heart Club, הביטל הישנים מתו, להקה חדשה נולדה לעולם. 

170601_xt8hz_rci-beatles_sn635

דייויד בואי

לא סתם אחד הכינויים של דייויד בוא הוא "הזיקית האנושית". האיש שהתנסה בכל סגנון מוזיקלי אפשרי דאג לשנות את התדמית והסטייל שלו ללא הפסקה כאשר הדמות המפורסמת ביותר ש"עטה" על עצמו היא כמובן זיגי סטארדסט, החייזר שהגיע ללמד אותנו על מין ומוזיקה. לא בהכרח בסדר הזה. אחד האמנים שהשפיעו על האסתטיקה של המוזיקה הפופולרית יותר מכל אחד אחר.

A+Tribute+to+David+Bowie+_+Ziggy+Stardust+_+My+Hero

דאפט פאנק

"קרתה תאונה באולפן ההקלטות שלנו, עבדנו על הסמפלר שלנו ואז בדיוק בשעה 09:09 בתשיעי בספטמבר הוא התפוצץ. כששבנו להכרה גילינו שהפכנו לרובוטים…". זה מה שכתבו דאפט פאנק ב- 2001 לאחר שחשפו לראשונה את תחפושות הרובוטים הכל כך מזוהות עמם. 

זה לא שלפני כן תומס באנגלטר וגיא מנואל חשפו את עצמם. הם תמיד דאגו להישאר אנונימיים. זכורה להם למשל הפעם בה הופיעו בתוכנית אירוח עם שקיות אוכל חומות לראשם. בכל מקרה אין ספק שתדמית הרובוטריקים יושבת כמו כפפה ליד עם המוזיקה האלקטרונית של הצמד והדבר סייע לפופולריות שלהם להרקיע שחקים. 

p01fb5j0

שלושה גיטריסטים במחיר אחד: אנגוס יאנג/ ווס בורלנד/באקטהד

עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לבסיסטים, למתופפים ולפעמים אפילו לסולנים, כולם יודעים שהכוכבים האמיתיים על הבמה הם הגיטריסטים. ועד כמה שמדובר בעם מוכשר, הוא ללא ספק יכול להיות גם הזוי לעיתים. 

לאורך ההיסטוריה שלל גיטרסטים עטו על עצמם תחפושות, חליפות, כובעים ושלל חפצים שיהפכו למזוהים עמם. סלאש והכובע המפורסם או בוטסי קולינס והלבוש הראוותני הן רק דוגמאות אחדות. אבל אני יכול לחשוב על שלושה שהפכו את התחפושת לדרך החיים. 

הראשון הוא אנגוס יאנג הגיטריסט האלמותי של AC/DC עם תחפושת ילד בית הספר שלו. האמת שלאנגוס היו מגוון רעיונות לתחפושות לפני שבחר להיות ה"ילד הרע" של הלהקה. בין היתר הוא חשב על תחפושת של סופרמן, זורו וגורילה עד שאחותו הגתה ואף תפרה את התחפושת הראשונה שלו כילד טוב מבית הספר.

אבל זה כלום לעומת 2 החברים הבאים, הגיטריסט ווס בורלנד (הידוע בעיקר בגיטריסט של לימפ ביזקיט לשעבר) שנוהג לצבוע את פניו ואת כל גופו ולעטות על עצמו מסכות מלחיצו ו- Buckethead, הגיטריסט בריאן קרול שעוטה מסכה לבנה ודלי של KFC על הראש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

 

באנר מועדון תרבות

הרוק מת? שטויות! רק צריך לדעת איפה לחפש אותו. פוסט אורח במועדון

יובל יוספסון, עורך ראשי ומייסד רדיו "זה רוק", בפוסט אורח עצבני במיוחד בו הוא מסביר למה הרוק חי מתמיד, למה מהפכת הדיגיטל היא ברכה ולמה לכל אלה שתקועים בסבנטיז כדאי להתקדם!

האם הרוקנרול מת? גוסס? מיצה את עצמו? התשובה היא לא. חד משמעית לא. לי באופן אישי נמאס מהשאלה וההתעסקות הטרחנית בעניין הזה. הרוק מעולם לא נעלם ולעולם לא ייעלם. כל עוד יש אנשים שאוהבים לייצר את המוזיקה הזאת, ואנשים שאוהבים לשמוע אותה, אין באמת סיבה לדאגה.

בכל כמה שנים עולה מחדש הטענה הזאת על פני השטח. השנה היא 2019 ועדיין ישנם אנשים, גם אנשי רדיו לצערי, לרוב חובבי רוק קלאסי שגדלו על לד זפלין פינת פינק פלויד בואך הביטלס (שכבודם במקומם מונח כמובן), התקועים בקונספציה שהרוק שהיה פעם וההשפעות שלו כבר אינן יכולות להתקיים היום. אותם אנשים מסרבים להבין שהסבנטיז היו בסבנטיז ועברו מאז "רק" 40 שנים. אנחנו בסוף העשור השני של שנות האלפיים, תתקדמו, תפקידו של שדרן הרדיו הוא לחנך את הקהל לפעמים. לנבור,לחפש, לחדש, להפתיע…

37347204_1770683109676799_1610229702226608128_n.jpg

למה נזכרתי בזה דווקא עכשיו? קודם כל אני חי בתוך העולם הזה כבר שנים. כאיש בוקינג ומנהל ועורך ראשי בתחנת "רדיו זה רוק", אני נחשף יום יום לכמויות עצומות של חומרים חדשים, אמנים חדשים והופעות בארץ ובעולם שלא מקבלים את הביטוי המגיע להם? אומרים שהרוק מת? שטויות! רק צריךלדת איפה לחפש.

הייתי חייב להוציא את זה מהמערכת גם בעקבות אחד הערבים ההיסטוריים שידע המטאל הישראלי,כאשר שתי להקות ענק הנמצאות בשיאן, "מסטודון" ו"בהמות", הרעידו בפברואר האחרון את תל אביב בערב מטאל מטורף! אז גם הבנתי שנפל דבר. הגלגל שוב הסתובב לכיוון הגיטרה הבס והתופים.

2 הופעות סולד אאוט, 2 הפקות שונות שעלו על הנוסחה והחליטו לא להתגושש אלא לחבור אחת לשנייה ולפרגן ולשתף פעולה. היה מדהים לראות איך שוקי וייס (מסטודון) מפרגן לישי שוורץ (בהמות') ולהפך, עד כדי העלאת אתרי המכירה להופעה המקבילה בפרסומים שלהם, המם "מסטודות' ובהמון" שהפך לשם דבר ובכלל כל הוייב הזה היה חיובי והוכיח שהרוק לא הלך לשום מקום, הוא חי ובועט, בטח כשנותנים לו במה ומאמצים אותו.

באנר מועדון תרבות

הרוק, המטאל, האלטרנטיב, ושומו שמיים אפילו הגראנג' (תנוחו, אני יודע שאין דבר כזה גראנג') נמצאים בתנופה שבאמת הרבה שנים לא הייתה. העידן הדיגיטלי מאפשר לנו, צרכני המוסיקה בכלל ושדרני הרדיו בפרט, להגיע למחוזות רחוקים ונפלאים, להקות וסצנות עכשוויות, מקומיות ובינלאומיות מוכיחות כל יום מחדש שהרוק רחוק מלהיכחד.

בעולם ובעיקר באירופה וארה"ב – הרוק המשיך להיות חלק גדול שלא לומר עיקרי מתרבות המיינסטרים.  בישראל הרוק מצא את המפלט שלו מחוץ למיינסטרים, מחוץ לגזרה הגלגל"צית/99 "אף אמית". הוא נמצא בשטח, פועם ובועט. אם ב'אינדינגב' ואם ב'רדיו הקצה' ו'ברדיו זה רוק', אם בתור קהל שנוהר להופעות וממלא את המועדונים כמעט כל ערב ואם זה בתור להופעות של להקות שפשוט מייצרות תוכן מדהים ומשובח באכויותיו.

36875916_1755302684548175_3761898559633358848_n

בתחילת שנות האלפיים, האלקטרוניקה התחילה להרים את ראשה. בתחילת העשור הנוכחי הפופ הים תיכוני בגזרה המקומית השלים מהפך והשתלט לחלוטין על כל הפריים טיים הרדיופוני, ובטח ובטח הטלויזיוני.

התחנות הגדולות החלו לעשות כל מה שעושים בגלגלצ, שם נוסחת ה"סופשבוע רגוע" השמידה כל חלקה טובה של איכות. טקסטים רדודים הפונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, שיטת פלייליסט מהונדסת גנטית על מנת להמשיך לסמם את ההמונים, ולמעשה רצח בדם קר של מוסד הרדיו והשדרן העורך. תחנת 88FM שהייתה מפלט לאוהבי המוזיקה (לא רק רוק כמובן, אלא שלל סגנונות) הושמדה גם היא לפני כשנתיים ע"י התאגיד ומאז בעצם בעולם הרדיופוני נוצר ואקום.

אבל העתיד מסמן לרוק הזדמנויות חדשות לפרוץ את חומת השתיקה שהוקמה סביבו בישראל. בשנים הקרובות יתחולל מהפך עצום בתחום השידור הרדיופוני כאשר המגמה מתחילה כבר היום. תחנות ה- FM לאט לאט מאבדות מכוחן ומתפוגגות והמלך החדש – הרדיו האינטרנטי (מי פה עדיין לא מאזין לפודקאסטים ומיקסקלאודים למשל?) יהיה זה שייתן את הטון. המאזינים חכמים, שולטים במדיות, ולא נותנים שיאכילו אותם בפלייליסטים מובנים לשעת השקיעה או קרן פלס בפקקים. אין תחליף לשדרן שמביא את השיר הנכון עם ההגשה הנכונה.

הרוקנרול? הוא כאמור, הוא המרוויח הגדול מהעסק הזה. מאזינים וקהלים רבים מתחילים להחשף שוב למגוון העצום הקיים בארץ ובעולם. הופעות הרוק מפוצצות לחלוטין, בטח כשמדובר בהופעות מחו"ל, מפיקים גדולים בתחום מנהלים רכבת אווירית של הרכבים, המקומיים זוכים לחמם ענקים, והקהל רעב ומשווע לעוד.

ואלי הכי חשוב, גם הרוק המקומי כמובן מרוויח מאוד מהעניין הזה עם פריחה משוגעת בתחום. כיום לחובבי הרוק יש בית חדש בשם "רדיו זה רוק" שפתחתי בעזרת הקהל עצמו עם מאות תומכים בפרוייקט מימון המונים. התחנה משדרת רוק ומטאל בלבד עם דגש על יוצרים מקומיים. אנחנו גם מפיקים ערבי להקות ישראליות, מסיבות (ליין אימו פאנק רוק משובח, מסיבת Come As You Are), מחוות, יום הגראנג' השנתי ,מצעד שיר השנה ברוק העברי, מצעד הרוק העולמי, ועוד…

יש את רדיו 'הקצה' המדהים של מורי ורבי קוואמי, שנותנים את הטוויסט האלטרנטיבי, והם למעשה חלוצי ז'אנר הרדיו האינטרנטי בארץ והתחושה היא שאחרי תקופת קיפאון, דברים קורים ובגדול. אז תפתחו את האוזניים, אנחנו בעיצומו של צונאמי יצירתי ורוקיסטי במיוחד. האמת נמצאת שם. אני שומע ומשדר אותה כל יום.

לבסוף המסר העיקרי שאני רוצה להעביר כאן היא שהגיע הזמן להתקדם! היום הכל נמצא בהישג יד. מה שהיה בשנות השבעים לא יחזור (אלא אם אתם גרטה ואן פליט). הרוק לא מת, הוא נמצא כאן מתחת לאף שלכם.  צאו להופעות של האמנים המקומיים שלכם, זה מה שהכי חשוב לדעתי, תתמכו בהם ברגליים והם ימשיכו לתת לכם את האגרוף בבטן הזה שרק רוקנרול יודע לתת. אסיים במילים שאני אומר כל בוקר בסיום התוכנית שלי, תגבירו!

לרדיו "זה רוק"
לרדיו "זה רוק" בפייסבוק

26993900_1581201841958261_8738180875628976973_n.jpg

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות