10 טיפים למוזיקאי העצמאי

כולכם כבר מכירים את "דו"ח המבקר", המקום בו אני נותן במה לסינגלים חדשים ומבקר אותם. רוב האמנים ששולחים לי את הסינגלים שלהם לביקורת הם אמנים צעירים שסובלים מחוסר ניסיון בענף שבא לידי ביטוי בתוצרים לא מספיק איכותיים, תדמית לא ברורה ויחסי ציבור גרועים עד לא קיימים.

אז כשירות לציבור, קבלו פוסט אורח נוסף במועדון תרבות, והפעם גלית קאשי, מנהלת יחסי ציבור ומיתוג שמשתפת אותנו ב- 10 טיפים למוזיקאי העצמאי. 

country-946706_1280

1. קחו רגע זמן, עצרו את הכל ותחשבו עליכם. תנסו להבין למה בחרתם להיות מוסיקאים ומה אתם רוצים לתת לעולם, מה החזון שלכם? התשובה שלכם עשויה להיות מאוד עוצמתית ומניעה לעשייה וחשובה להמשך הדרך. יש הבדל בין תחביב לבין מקצוע. אז נא להתנהג בהתאם.

2. שחררו את הפרפקציוניסטיות – "קשה לי לשחרר"- משפט שאני שומעת המון מאמנים. נכון, זה קשה, אני יודעת, אבל זה מעכב ומסוכן ועלול לגרום לכם לנטוש את העשייה לחלוטין. זה בסדר לא להיות מושלמים. תזכרו שאתם מתפתחים, אתם כלי, מה שיצא מכם היום שונה ממה שיקרה בשנה הבאה או באלבום הבא. למדו לקבל ביקורות קצת בריחוק, המוסיקה שלכם היא לא האישיות שלכם. אתם רק הצינור.

3. תפתחו מיומנויות נוספות – כל מוסיקאי עצמאי חייב להפנים שעל מנת להתקדם ולהצליח, בנוסף לכתיבת מוסיקה טובה, מחובתו לפתח כישורים נוספים שחיוניים להתקדמותו והצלחתו כגון: עריכת וידיאו בסיסית, פוטושופ, קריאה והתעדכנות בפלטפורמות המדיה הדיגיטליות (יש קורס נהדר ב "מעוף" למדיה חברתית. תנסו).

4. "עשה זאת בעצמך" – המיתוס של "השיר יצא בלינקטון/פטיפון/מייסונג", נראה כבר מה יהיה איתו, משול לזריקת השיר לפח. תבינו שאתם רק שורה בג'ימייל של שדרנים והעורכים ואתכם מגיעים עוד עשרות שירים ביום. במידה ולא לקחתם יח"צ מקצועי, עשו את העבודה בעצמכם אחרת באמת שחבל על ההשקעה והכסף.

5. תדמית ובידול – בים של חומרים מוסיקלים ורשתות חברתיות, הפן הויזואלי הוא קריטי! לא זורקים תמונה אקראית שנראית לנו יפה, אלא מתחילים בתהליך של חשיבה מראש כחלק מהתהליך האסטרטגי שלכם. התמונות והגרפיקה זה רושם ראשוני ותפקידם לייצג את האמירה שלכם. מהו הרושם שאתם עושים כשמתבוננים בכם? אם זה לא יהיה נכון זה עלול בפרוש להצביע עליכם כחסרי טעם ויהיו לכך השלכות. בנוסף, עליכם ליצור בידול מכל השאר. כדי למצוא אתכם אתם צרכים לבלוט, אבל לבלוט נכון.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

6. עבדו ושוב עבדו – גם אם לקחתם יחסי ציבור מקצועיים, עליכם להבין שתפקידכם הוא ליצור תוכן מעניין, להשיג קהל בהתמדה ולעבוד קשה כל הזמן. יש דברים שאף אחד לא יעשה במקומכם, זכרו שזה התפקיד שלכם.

7. קומוניקט –מה הופך קומוניקט לטוב? סיפור מעניין. כזה שיגרום למי שקורא בו להתייחס למוסיקה שלכם אחרת ולהאזין לה. זה יכול להיות בצורת עיסוק לא שיגרתי, אירוע מעניין שקרה לכם במהלך ההקלטות, סיפורים מאחורי הטקסטים ועוד. לעולם אל תשתמשו בתיאורים מוגזמים סטייל: "הדבר הבא" וכאלה. מילת המפתח היא – עניין.

8. במה – כשאתם כבר עולים על הבמה, בבקשה היפטרו מהזהות היומיומית שלכם. התלבשו טוב, הראו טוב ותנו "שואו". אלה שיראו אתכם ישמשו כשגרירים שלכם ויספרו עליכם לאחרים, אבל דבר כזה יתקיים אך ורק אם תמלאו את חובתכם כאמנים מצוינים. יש בגדים למכולת ויש בגדים להופעה. השקיעו בנראות שלכם והשקיעו בסדר השירים שירגש, בעמידה שלכם, בזמן המופע שישאיר טעם של עוד בכל פרט ופרט כדי שהקהל ייצא נפעם וישמש עבורכם שופר.

9. הנכסים הדיגיטלים שלכם משולים לשטחי פרסום, זכרו שאנשים מופצצים בהמון מסרים מידי יום והנטייה היא לסנן. כשאתם מתפעלים את הפייסבוק שלכם או האינסטגרם או כל חשבון אחר, עשו זאת בחכמה. צרו תוכן מעניין, כתבו פוסטים מעניינים, שתפו אבל בזהירות. הימנעו מסחטנות ריגשית והימנעו מחפירות מאסיביות על מנת שלא לעורר אנטיגוניזים. דעו מתי להעלות פוסט ושיר ומתי לא. טיימינג איז אבריטינג.

10. תשקיעו בלימודים – אפשר ללמוד הרבה בחינם אבל יש דברים ששווה להשקיע בהם כמו ציוד טוב או השכלה טובה. השכלה היא כלי עבודה חשוב מאין כמוהו. היא ארגז הכלים שאתם צריכים בכדי לצעוד בדרך הלא פשוטה לעיתים שלכם, וזאת השקעה שתחזיר את עצמה, תחסוך לכם טעויות והרבה כסף.

גלית קאשי היא מנהלת יחסי ציבור ומיתוג של אמנים ומתמחה בקידום אמנים "טרום פריצה" לצד אמנים וותיקים. כמו כן, מרצה על יחסי ציבור בקורס השלם לאמנים "לנהל את הקול" מבית תות תקשורת בניהולו של אסף מימון.
galitK.pr@gmail.com

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

גלית קאשי ערוך

צילום: משה נחומוביץ

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

מודעות פרסומת

דו"ח המבקר #22: Okword לא מביכים, "שלז" מביך, עדי בר נפלאה ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

Okword- Perfect

Perfect הוא סינגל הבכורה של צמד הרוק האלטרנטיבי Okword (שיר ביז ואלכס לוש). השיר מתאר את התחושות הנלוות לשגרת היום יום והניסיון המתמשך לרצות את הסביבה גם אם זה לפעמים בא על חשבון עצמנו.

הסינגל נפתח בצורה אקוסטית, הססנית משהו ויש תחושה שלוקח לו זמן להתניע. אבל עם קצת סבלנות מגלים שאט אט מתווספות עוד ועוד שכבות מעניינות של סאונד למארג הכולל עד שהכל נפתח ומתפוצץ לחוויה רוקנ'רולית משובחת. עם כל שניה שעברה מצאתי את עצמי מתמסר ונהנה מכל רגע.

הנגיעות האוריינטליות בעיני היו חסרות כל ערך, מיותרות שלא לומר מרגיזות. עם קצת יותר ניקיון היה פה שיר אפילו יותר טוב אבל בשביל סינגל ראשון, זה בהחלט עושה לי חשק לשמוע מה עוד יש לצמד הזה להביא, כך שלגמרי מומלץ להמשיך ולעקוב. 

אגב, חובה לציין את הקליפ הנפלא לשיר, שמשום מה הזכיר לי דברים של ביורק, וזו כנראה המחמאה הכי גדולה שהצמד יכול היה לקבל ממני. 

יקיר דיין- המציאות הזאת

אין מי שמעריך יותר ממני מוזיקה שמנסה לאתגר את המאזינים שלה. אבל "המציאות הזאת", סינגל בכורה מתוך אלבום חדש של יקיר דיין, נשמע פשוט… גרוע! וזה בהנחה שהוא במת ניסה לעניין ולא סתם יצאה לו הקלטה גרועה.

לכל אורכו, "המציאות הזאת" מצוי תחת מתקפת דיסטורשן חסרת מעצורים שאם בשניות הראשונות עוד הייתה מובנת, היא מהר מאוד ממצה את עצמה והופכת מעיקה. בכלל השר הזה נשמע כמו חיקוי למשהו שהיה עדכני בסביבות 1995. לא אקטואלי, לא מעניין ופשוט לא טוב.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

תובל אלדר- והצל על הקיר

יש לי סלידה אוטומטית מבלדות אקוסטיות ישראליות שנשמעות כאילו יצאו כולן מאותו פס יצור על שם בית הספר 'רימון'. אבל איכשהו "והצל על הקיר" של תובל אלדר, שעונה לכל ההגדרות האלה, כולל 'רימון'(!), עובד.

אני לא כל כך יודע להסביר למה ואיך אבל ההפקה המלוטשת והקול העמוק של תובל הסבו את תשומת ליבי לטקסט הנפלא שעושה המון כבוד לשפה העברית: "והצל על הקיר נוגה מתנועע כמו אז שפסעתי לבד, השקית הריקה רשרשה עם הרוח, על סף הרחוב המרופד…". הטקסט, ההפקה, העומק, הכל היפנט אותי. שווה לעקוב.

שלז- פורטוגל

אמנם "שלז" (מתן לוינברג) הוא שם הבמה הכי גרוע שאמן יכול היה לתת לעצמו, לפחות הוא מצדיק את המוזיקה הגרועה שבאה איתו. "פורטוגל" הוא שיר כל כך גרוע שהוא צריך ז'אנר משלו. הקטע הזה נשמע מיושן להחריד, חובבני, עם טקסט מביך ודיקציה של ילד בן שש (מה זה לעזאזל "גם אני יכול לגיד לך"?! מה זה "לגיד"?! זה אפילו לא עברית לעזאזל!). אם אתם רוצים לשמוע איך לא עושים מוזיקה ב- 2019 תנו פליי. אם לא בא לכם לדמם מהאוזניים, אתם יכולים לעבור לשיר הבא.

עדי בר- כולן משוגעות

בין נועה קירל, עדי בטי, אגם בוחבוט ואחרות שמייצרות בעיקר זבל פלסטיקי, מנחם לדעת שיש גם יוצרות פופ לא מתפשרות שיודעות לספק יצירה ואמירה מעניינת. "כולן משוגעות" הוא סינגל הבכורה של היוצרת עדי בר וגם אם הוא לא התוצר הכי מלוטש בעולם, הוא מפתיע, רלוונטי ומדבק בטירוף.

הטקסט החשוף של עדי שעוסק במערכת יחסים חצי מתפקדת, מלווה בהפקה מינימליסטית ועדינה שהולמת אותו בצורה די מושלמת. אם עושים פופ, אז שישמע ככה. אני אהבתי!

לדו"ח המבקר #21
לדו"ח המבקר #20
לדו"ח המבקר #19
לדו"ח המבקר #18

לדו"ח המבקר #17
לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

10 שנים ל- Merriweather Post Pavilion של אנימל קולקטיב

יש כל כך מעט אלבומים שמצליחים לשנות את הצורה בה אנחנו שומעים מוזיקה אבל Merriweather Post Pavillion הוא כזה ואפילו יותר.

ציון המועדון: ★★★★★

לאחר ששיחררו את אלבומם השביעי, Strawberry Jamהחליט ג'וש דיב, גיטריסט אנימל קולקטיב- הרכב האינדי, אקספרימנטלי, אלקטרוני, פסיכדלי ומה שתרצו, מבולטימור, לקחת פסק זמן מעשייה מוזיקלית. כתוצאה מכך החליטו חברי הלהקה הנותרים לכתוב שירים ללא התייחסות לגיטרה בכלל. העניין הזה לא היה חדש ברפרטואר של אנימל קולקטיב שתמיד התהדרו במוזיקה ניסיונית, אבל הפעם הם החליטו ללכת עם זה עד הסוף.

בהשפעת אלבום הסולו השלישי של מייסד הלהקה, פנדה בר (הגאון!), שכללה הלהקה את השימוש שלה בכלים אלקטרוניים ובעיקר בסמפלרים. התוצאה היא שכבות על גבי שכבות של סאונד שיוצרים את Merriweather Post Pavillion, אלבומם השמיני שהתקבל בהתלהבות ששמורה לאלבומים יחידי סגולה. "אחד מציוני הדרך האמריקאיים של המאה הנוכחית" הוא כונה במגזין Uncut והם לא הגזימו, זה באמת אלבום יחיד במינו.

אחד עשר שירים מרכיבים את Merriweather Post Pavillion, אחת מפסגות היצירה האלקטרונית, הפסיכדלית והאוונגרדית שידענו. אחד עשר שירים שיוצרים חוויה מרגשת, נוגה, הזויה ומטורפת של צלילים שנכנסים לך לנשמה ולא מרפים. זוהי יצירה מטלטלת שכמו רכבת הרים לא תשאיר אתכם משועממים לרגע.

"האם אני באמת כל הדברים שסובבים אותי?"

לא פשוט להתחבר ל- Merriweather Post Pavillion. זה לא אלבום נגיש ולא מיידי, אבל הוא כן מסוג האלבומים שגם אם לא מתחברים אליהם מאיזושהי סיבה, אי אפשר שלא להעריך אותם. את הרצון לדחוף את גבולות המוזיקה לקצה, את יצר ההרפתקנות ואת הניסיון לחדש ולא להישאר סטטיים. במובן הזה אנימל קולקטיב תמיד היו חלוצים והפעם יותר מתמיד.

שתיים וחצי הדקות הראשונות של In the Flowers שפותח את האלבום עוד יכולות להישמע "תמימות" משהו, אבל זה רק השקט שלפני הסערה כי לפתע ובלי הכנה מוקדמת כמעט הוא הופך למפץ מוזיקלי אדיר לפרצוף. פרץ חסר מעצורים של יופי שמיימי שיביא כל בן אדם לסף דמעות. 

My Girls, השיר הכי מפורסם מהאלבום שמגיע ישר לאחר מכן, הוא כבר אחד משירי הפופ הגדולים שנכתבו אי פעם וכן, זה מצחיק לכתוב "פופ" בהקשר של אנימל קולקטיב. אפשר אולי להתפשר על "פופ מתקדם" אבל התוצאה לא תשנה. מדובר בשיר מושלם(!) שאוצר בתוכו תקווה כל כך קטנה לפשטות ואהבה. "לא אכפת לי מדברים חומריים או מסטטוס חברתי, אני רק רוצה 4 קירות לבנות שלי" שר פנדה בר ומאוד קשה שלא להאמין לו.

"האם גם אתה מפחד?"

Also Frightened שמגיע לאחר מכן הוא אחד השירים המבריקים והנוגים ביותר העוסק בחוויית ההורות הטרייה אבל לא מהזווית הרומנטית, אלא מזאת החרדתית. כיצד הילדים שלנו תופסים את העולם? האם החלומות שלהם יתגשמו? האם המציאות תענה על הציפיות שלהם? 

הדוגמה של Also Frightened ממחישה כי למרות הסאונד העשיר כל כך, השירים מכילים בתוכם גם טקסטים אמיתיים וארציים על ילדות, הורות, צמיחה ומוות. ועם זאת שלא תטעו, זה לא אלבום "כבד" מדי. רוב אלבומי המופת מתיימרים להכיל בתוכם מסרים משמעותיים, אבל Merriweather Post Pavillion מוצא את האיזון המופלא בין הראש לבין סתם כיף טהור, כמו שמוכיח Summertime Clothes הקיצי והמדבק בטירוף.

Daily Routine גם הוא חתיכת קסם, Bluish שבא אחריו הוא פסגת מופת נוספת ו- Taste נוגע בשלמות. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא מקור נפלא לחפירה מוזיקולוגית שלא לומר אקדמאית ולכן אחסוך אותה מכם. מה שמדהים הוא שאיכשהו כל הבלילה המוזיקלית הזאת, שמורכבת מכל כך הרבה טקסטורות וקולות מצליחה להתחבר בסינרגיה מופלאה לכדי יצירה אחת קוהרנטית יוצאת דופן.

"לא יעזור לשמור את זה בפנים"

ועם כל השירים המופלאים שיש בו, Brother Sport שסוגר את האלבום, הוא השיר שמצליח לעורר בי הכי הרבה אמוציות. לא משנה כמו עצוב אהיה, כמה בדאון, השיר הזה, שנשמע בהרבה חלקים כמו 'גרייסלנד' של פול סיימון על טריפ, תמיד יצליח לגרום לי לחייך. הוא תמיד ישים הכל בפרופורציה כי האנרגיה שבוקעת ממנו היא משהו שקשה להסביר במילים. הוא עושה לי כל כל טוב עד שהוא יכול פשוט לגרום לי לבכות. 

את השיר כתב פנדה בר בשביל לעודד את אחיו מאט שזמן תקופה לא פשוטה ואיזה כיף לקבל מתנה כזאת מאחיך. כשהתאומים הבנים שלי חגגו את יום הולדתם השלישי, ציטטתי להם בברכה שלי חלק ממילות השיר ואיחלתי להם: "עד שלגמרי תגדלו, יש לכם הזדמנות ממש טובה, להיות אמיתיים ולצעוק הכל חזק החוצה…". השיר הזה מסמל שחרור, את הצורך שלנו לצעוק, לפרוק, לרוץ, להשתולל, להיות אנחנו ולא לשמור שום דבר בפנים, ממש כמו המוזיקה של Merriweather Post Pavillion.

באנר מועדון תרבות

בעידן המוזיקה המודרנית בו האלבום כקונספט מת לטובת הסטרימינג, Merriweather Post Pavillion שייך לזן אחר של אלבומים שמכבדים את עצמם. זוהי יצירה, על כך המשתמע מכך, עם קשר הדוק בסאונד, בליריקה ובתמות שעוטפות את הכל יחד. כמו שהמונה ליזה לא תהיה שלמה ללא המבט החודר בעיניה, כך אם נעלים נדבח אחד מהאלבום הזה, התחושה היא שהוא לא באמת יהיה שלם. 

הגישה הזאת, שרואה באלבום יצירה אחת שלמה ולא אוסף שירים מקריים, מציבה מסגרת קונספטואלית שמאפשרת לנו כמאזינים לחוות את מלוא המשמעות המוזיקלית אליה התכוון המשורר. זה מה שהופך יצירות כמו OK Computer, Dark Side of the Moon, The Suburbs ואחרים לאלמותיים.

כמו יצירות של ג'קסון פולק, כמו סרטים של טרנטינו, Merriweather Post Pavillion הוא אלבום חסר מעצורים, מלא יצירתיות, אמיץ, נועז, מסעיר ופורץ דרך. זה מה שאני דורש שהמוזיקה שלי תהיה וזה מה שהפוך את האלבום הזה ליצירה כל כך מיוחדת. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

האזינו עכשיו לפרק הפודקאסט המלא שלי על Merriweather Post Pavillion!

animal-collective

באנר מועדון תרבות