להתפרק בחיוך- Disarm של סמשינג פאמפקינס

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של יצירות אלמותיות שגם היום עושות צחוק ממבחן הזמן והפעם…בילי קורגן הצליח לעשות הרבה בחייו אבל לגרום להורים שלו להתרגש או להתפרק מכעסם בחיוך הוא מעולם לא הצליח. מועדון השיר הקלאסי מצדיע לבילי קורגן שטראומות הילדות שלו המגולמות Disarm הפכו לפסקול של כולנו.

"מה ילד אמור לעשות…"

Disarm היא מסוג המילים האלה שקשה לתרגם אותם לעברית מבלי לאבד את הכוונה המקורית של המשורר. הפירוש המילולי שלה הוא כמובן "לפרק מישהו מנשקו", לנטרל אותו. אך עם זאת יש גם משמעויות נוספות של נטרול אדם לא רק מנשקו הפיזי, אלא מהרגשות השליליים שלו. לרכך אותו, להשאיר אותו חשוף ונטול מגננות.

"Disarm You With a Smile…" שר בעדינות קורגן את המילים הראשונות בשיר המופלא הזה. מדהים איך משפט כל כך קטן אוצר בתוכו יופי כל כך גדול. זה מסוג השירים האלה שאפשר להתאהב בהם רק מהמשפט הראשון.

ועם זאת, עם כמה שהמשפט הזה יפה, כך הוא גם טומן בחובו עצם אינסופי (מעריצי הפאמפקינס הבינו?) כי בילי קורגן הצליח לעשות הרבה בחייו אבל לגרום להורים שלו להתרגש או להתפרק מכעסם כלפיו בזכות חיוך הוא מעולם לא הצליח לעשות.

"השנים שורפות…"

ויליאם פטריק קורגן הבן נולד ב- 1967 באילנוי. בגיל 3 הוריו נפרדו והוא ואחיו ריקי נשארו בחזקת אביהם שהספיק במהרה להתחתן בשנית. לאחר גירושיו השניים של אביו של בילי, הוא, ריקי ואחיהם למחצה ג'סי שהיה בעל צרכים מיוחדים וקשור מאוד לבילי, עברו להתגורר עם אמם החורגת. באופן טרגי התבגר בילי תחת חסותה של אימו החורגת בזמן שהוריו הביולגיים רחוקים ממנו פיזית ונפשית. זה עוד היה יכול לעבוד אילולא אימו החורגת הייתה מכה ומתעללת בו נפשית ופיזית.

את התסכול ממצבו הוציא בילי הצעיר בספורט בו הוא הצטיין בשל גובהו ויתרונו הפיזי. אך כשאלה נעלמו, הוא גילה עולם חדש, עולם המוזיקה. כנער התחנך בילי על ברכי 'לד זפלין', 'בלאק סאבאת', 'הסמית'ס' ו'הקיור' ובמהרה החל לנגן עם להקות מקומיות כאשר הטראומה הנפשית והפיזית של ילדותו מלווה אותו לכל מקום כמו צלקת שלעולם לא תגליד.

באנר מועדון תרבות

את הסמשינג פאמפקינס הקים בילי קורגן באזור 1988 עם הגיטריסט, ג'יימס איהא שעבד איתו בחנות התקליטים מקומית, הבסיסטית דרסי רצסקי והמתופף, ג'יימי צ'מברליין. אלבום הבכורה של הרביעייה, Gish, יצא ב-1991 ובמסגרת גל הגראנג' של התקופה זכה להצלחה בסצנת מוזיקת הרוק האלטרנטיבי שהרימה את ראשה.

הבאז סביב קורגן וחבריו רק הלך וגדל והשמועות על "נירוונה הבאה", כפי שכונו הפאמפקינס לא פעם על ידי תקשורת המוזיקה האמריקאית, הביאו בסופו של דבר להחתמת ההרכב בענקית Virgin Records. הלחץ הנפשי על הדלעות לנפק אלבום שיצדיק את ההחתמה היה גדול ובמהרה התגלעו חיכוכים וחילוקי דעות בין חברי הלהקה, אך זה כלום לעומת המתח הנפשי העצום שחווה קורגן במטרה לנפק את היצירה הכי טובה שלו. 

ייסורי הכתיבה והסשנים האינסופיים באולפן ההקלטות עם המפיק האגדי, בוצ' ויג (קורגן יקליט שוב ושוב בעצמו את רוב הכלים באלבום-  עובדה שהפכה את המתחים בין חברי הלהקה לקורגן לעימותים של ממש), יתבררו בסופו של דבר כמוצדקים כשאלבומם השני של הסמשינג פאמפקינס, Siamese Dream, שיצא ב- 1994, הפך אותם לאחת מהלהקות הרוק הגדולות בעולם.

"הרוצח שבי זה הרוצח שבך…"

13 שירים נפלאים יש ב- Siamese Dream. אם זה Cherub Rock העצמתי, Today האדיר, או Mayonaise המרגש, 13 שירים שהביאו את סמאשינג פאמפקיס לפסגת עולם הרוק בעידן הפוסט קורט קוביין. אך מעל כל השירים בלט אחד, כנראה השיר הכי פשוט ואינטימי בקריירה של הסמשינג פאמפקינס ושל בילי קורגן, Disarm.

"אף פעם לא באמת היה לי אתה האומץ לרצוח את ההורים שלי, אז במקום כתבתי על זה שיר". כך יתאר לימים בילי קורגן את Disarm, שיר שהוא סך כל היחסים המורכבים שלו עם הוריו אימו החורגת. ואכן Disarm מציג את בילי קורגן בצורה הכי חושפנית, פגיעה וזועמת שלו. 

מי היה צריך עוד קאמבק של סמשינג פאמפקינס?

השיר נכתב על ידי בילי בתקופה של לחץ נפשי כבד שהתחדד עם חוסר ההערכה התמידי שקיבל בילדותו. כילדים כל מילה, כל הברה או אפילו מבט מצד ההורים שלנו הוא עולם ומלואו עבורנו, האפקט אף קיצוני יותר כאשר ההורים מבטלים את ילדיהם או מורידים אותם ומשפילים אותם וזה בדיוק מה שקורגן חווה בילדותו. קטן, פגיע, לא יוצלח ובהרבה מובנים פשוט אפס. תחושות הזרות והניכור הללו הם שליוו אותו עת שכתב את Disarm ולמעשה ילוו את הטקסטים של קורגן לכל אורך הקריירה שלו.

הזעם העצום שאגר בתוכו קורגן יוצא החוצה בשיר בצורת טקסט מאוד אלים שכולל משפטים כמו: "הרוצח שבי זה הרוצח שבך" ו"חותך אותך כמו שאת רוצה שאחתוך את הילד". תחנות רדיו וטלוויזיה רבות בחרו שלא לשדר את השיר (בעיקר בבריטניה). אבל המילים הללו (שנתפסו תחילה כעוסקות בהפלה) רק ממחישות את האש שחיה בקרבו של קורגן שגדל בסביבה שתמיד הקטינה אותו, לא האמינה אותו וצילקה אותו. 

"השיר הזה הוא על הילדות שלי ואיך הפכתי לחרא…." הוסיף באחד הראיונות המאוחרים איתו בילי קורגן. מדהים איך הכאב של האחד הוא פס הקול לנחמה של האחר. 

"אני שולח את החיוך הזה אלייך…"

השנה יצאו הסמשינג פאמפקינס המאוחדים (מלבד דרסי) לסיבוב הופעות חדש במסגרתו הם נותנים בראש עם סט פסיכי של שלוש ורבע שעות (!). ההופעה נפתחת בביצוע אקוסטי ואינטימי של קורגן ל- Disarm. רצה אלוהי היו טיוב וההופעה מסיאטל עלתה לרשת ונתפס בה קטע קטן וקסום ב- 01:08 שממחיש אולי יותר מכל את כוחה של המוזיקה וגם כנראה עד כמה עצמתי ואקטואלי נשאר עדיין Disarm. מספר פעמים סיפר קורגן כי לא משנה כמה פעמים הוא ינגן לייב את השיר הזה, הוא יתרגש כל פעם מחדש ולגמרי אפשר לראות את זה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

9dcd9a51a0dba8ea542f55cfb188fce9

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

עדיין נהנים מהשקט: דפש מוד- Enjoy the Silence

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של יצירות אלמותיות שגם היום עושות צחוק ממבחן הזמן והפעם… כמעט 30 שנה לאחר שיצא, עדיין אין דבר כיף יותר מאשר ליהנות מהשקט עם דפש מוד. 

"התפרצו אל תוך עולמי הקטן…"

הנה סיטואציה שכל ילד ניינטיז מכיר: שמעת שיר ברדיו או ב- MTV, אהבת אותו ועכשיו בא לך לשמוע אותו שוב. מה עושים? בהיעדר יוטיוב, ספוטיפיי, iTunes וטרום עידן הקאזה והאימיול (השם יקום דמן) האופציה הסבירה להאזין שוב ושוב לשיר שבאמת אהבת היא לקנות את האלבום המלא בו הוא נמצא. לעזאזל אפילו סינגלים כמעט ובלתי אפשר היה למצוא בארץ כי היבואנים חששו מפגיעה במכירות האלבומים.

כך אני זוכר את עצמי בגיל 12 או 13 בערך, מבקש מאבא שלי שיקנה לי את Violator של Depeche Mode כי שמעתי את Enjoy the Silence ב- MTV ונורא אהבתי אותו. במחיאת, איך אפשר שלא? לא הכרתי את השיר כשיצא בזמן אמת כי הייתי צעיר מדי, אבל גם באמצע שנות התשעים עדיין היית חייב לקנות את הדיסק המלא גם אם כל מה שרציתי זה לחרוש בריפיט עוד ועוד על אותו שיר אחד ויחיד.

אז קיבלתי את הדיסק ואני זוכר עד היום כיצד התפעלתי מהורד האדום ששובר את הרקע השחור העז שמסביבו. האור בקצה המנהרה מעולם לא היה אדום יותר. פתחתי את עטיפת הפלסטיק, הנחתי את השיר בנגן התקליטורים (זוכרים?) ושקעתי. ואז שוב, ושוב, ושוב…

באנר מועדון תרבות

כמובן שבגיל הזה לא הייתה לי את הסבלנות הנדרשת בכדי לעבד ולהכיל אלבום שלם של דפש מוד, זה יגיע בגיל מאוחר יותר, אבל את Enjoy the Silance חרשתי גם חרשתי. פעם אחר פעם ובמשך שנים שמתי את השיר הזה בנגן התקליטורים בבית ובדיסקמן בדרך לבית הספר ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש.

אבל אז, וכמו בכל קשר רומנטי, התחלנו להתעייף האחד מהשני. אני עברתי לרעות בשדות זרים עם פינק פלויד, אואזיס, רדיוהד ואחרים ודפש מוד נשארה סוג של זיכרון ילדות מתוק. Enjoy the Silence נשאר ברקע כאחד השירים שעיצבו בדיעבד את טעמי המוזיקלי, אבל בווליום יותר נמוך. נחלת העבר. פיסה מפעם שהייתה ואיננה.

"מילים הן חסרות משמעות.."

פסט פורוורד ל- 2009, אני בדרך למכללה וברדיו מכריזים בחגיגיות שדפש מוד סוף סוף מגיעים לארץ באופן רשמי, ועם איזה שיר בוחר הקריין לסיים את הדיווח? ניחשתם נכון: Enjoy the Silence. אבל אז משתנה אצלי משהו.

פתאום, אחרי למעלה מעשור שלא שמעתי אותו, נפלה עלי תובנה לכאורה פשוטה, אך משמעותית: מדובר בשיר מושלם. כן כן חברים, מעטים השירים שאני יכול לכנות אותם מושלמים, אבל Enjoy the Silence הוא מיחידי הסגולה שזכו להצטרף למעגל המאוד מצומצם שלי. 

המעריצים הפנאטים של דפש מוד יגידו שברפרטואר הלהקה יש שירים יפים יותר בעוד שאחרים יגידו שיש מושלמים ממנו. אבל כנראה שהטענות הללו יעלו (ומהבחינה הזאת די בצדק) בעיקר בגלל העובדה שמדובר בשיר, מה לעשות, טחון. אבל זה הקטע עם קלסיקות, שלא משנה כמה פעמים תשמעו אותם, תמיד יהיה בהם אותו זיק של גאונות דרכו תבינו למה השיר הזה כל כך גדול. 

"כל מה שאי פעם רציתי נמצא כאן בזרועותיי…"

כשמרטין גור הציג לראשונה את Enjoy the Silence לשאר חברי הלהקה, היה מדובר בבלדת פסנתר, מינימליסטית ואיטית, לא משהו חריג ברפרטואר של גור וההרכב. היה זה אלן ויילדר שהתעקש שהשיר צריך להיות קצבי יותר.

גור שבהתחלה לא אהב את הרעיון התרכך והשיר קיבל תופים וקצב. אך כאן לא הסתיימו ההברקות של ויילדר. "אולי תוסיף מעל המוזיקה מעט גיטרה" אמר למרטין גור שמצידו מיד חשב על אחד הריפים הכי פשוטים והכי ממכרים בהיסטוריה של הפופ. לימים יספר גור: "אחרי זה, הסתכלנו אחד על השני ובפעם הראשונה בהיסטוריה של הלהקה כולנו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, זה הולך להיות להיט".

20 שנה ל- Ultra של דפש מוד. לפוסט המלא>>

ואכן Enjoy the Silence היה להיט. מה זה להיט, היסטריה של ממש. על התפר שבין שנות השמונים העליזים לתחילת הניינטיז האלטרנטיביות, Enjoy the Silence היה ההמנון המושלם לדור מבולבל שנע בין חושך לאור, בין אהבה לתיעוב עצמי ובין רעש לשקט. 

השיר אף הביא את הלהקה לפסגות חדשות של הצלחה. "עברנו עשור של עליה מתמדת בפופולריות שלנו" סיפר דייב גהאן בראיון למגזין Q ב- 2008. "אבל שום דבר לא הכין אותנו להצלחה של Violator. פתאום התחלנו לקבל צ'קים עם סכומים עצומים של תמלוגים ויכולנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים". 

"מילים הן טריוויאליות, העונג נשאר…"

מה שמייחד קלסיקה היא הכוח שלה להישאר רלוונטית תמיד, ובמקרה של Enjoy the Silence, סיכוי טוב שהשיר רלוונטי היום יותר מהזמן בו שוחרר לאוויר העולם לפני כ- 29 שנים. בעידן הדיגיטל ואוטוסטרדת המידע הבלתי אפשרית שהמוח שלנו נלחם להכיל בכל שנייה, כל מה שאנחנו יכולים לקוות לו הוא טיפה של שקט בים של רעש. תחינה לרגע אחד של ווליום נמוך והתבוננות עצמית בין עולמות האינטרנט, הטלוויזיה והמכשיר הסלולרי. 

השיר זכה לתחייה מחודשת ב- 2004 ברמיקס מידיו של איש לינקין פארק, מייק שינודה, שהוסיף לו את הנו-מטאל של התקופה והעניק לו טוויסט רוקיסטי מפתיע באיכותו. גם כריס מרטין מקלדפליי עשה מחווה לקליפ האייקוני של השיר כשהתחפש למלך הנודד ברחובות בקליפ נוסף ל- Viva La Vida. הקליפ בוים על ידי הבמאי המפורסם, אנטון קורבין, שעבד רבות עם דפש מוד והפיק כמובן גם את הקליפ הבלתי נשכח ל- Enjoy the Silence.

Enjoy the Silence, הוא סך כל הדברים הנפלאים בדפש מוד ובמוזיקה בכלל. רגע מזוקק של גאונות. רגע מזוכך של היסטוריה שיחרט לעד בתולדות המוזיקה הפופולרית. בקיצור, קלסיקה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

dm

באנר מועדון תרבות

 

10 טיפים למוזיקאי העצמאי

כולכם כבר מכירים את "דו"ח המבקר", המקום בו אני נותן במה לסינגלים חדשים ומבקר אותם. רוב האמנים ששולחים לי את הסינגלים שלהם לביקורת הם אמנים צעירים שסובלים מחוסר ניסיון בענף שבא לידי ביטוי בתוצרים לא מספיק איכותיים, תדמית לא ברורה ויחסי ציבור גרועים עד לא קיימים.

אז כשירות לציבור, קבלו פוסט אורח נוסף במועדון תרבות, והפעם גלית קאשי, מנהלת יחסי ציבור ומיתוג שמשתפת אותנו ב- 10 טיפים למוזיקאי העצמאי. 

country-946706_1280

1. קחו רגע זמן, עצרו את הכל ותחשבו עליכם. תנסו להבין למה בחרתם להיות מוסיקאים ומה אתם רוצים לתת לעולם, מה החזון שלכם? התשובה שלכם עשויה להיות מאוד עוצמתית ומניעה לעשייה וחשובה להמשך הדרך. יש הבדל בין תחביב לבין מקצוע. אז נא להתנהג בהתאם.

2. שחררו את הפרפקציוניסטיות – "קשה לי לשחרר"- משפט שאני שומעת המון מאמנים. נכון, זה קשה, אני יודעת, אבל זה מעכב ומסוכן ועלול לגרום לכם לנטוש את העשייה לחלוטין. זה בסדר לא להיות מושלמים. תזכרו שאתם מתפתחים, אתם כלי, מה שיצא מכם היום שונה ממה שיקרה בשנה הבאה או באלבום הבא. למדו לקבל ביקורות קצת בריחוק, המוסיקה שלכם היא לא האישיות שלכם. אתם רק הצינור.

3. תפתחו מיומנויות נוספות – כל מוסיקאי עצמאי חייב להפנים שעל מנת להתקדם ולהצליח, בנוסף לכתיבת מוסיקה טובה, מחובתו לפתח כישורים נוספים שחיוניים להתקדמותו והצלחתו כגון: עריכת וידיאו בסיסית, פוטושופ, קריאה והתעדכנות בפלטפורמות המדיה הדיגיטליות (יש קורס נהדר ב "מעוף" למדיה חברתית. תנסו).

4. "עשה זאת בעצמך" – המיתוס של "השיר יצא בלינקטון/פטיפון/מייסונג", נראה כבר מה יהיה איתו, משול לזריקת השיר לפח. תבינו שאתם רק שורה בג'ימייל של שדרנים והעורכים ואתכם מגיעים עוד עשרות שירים ביום. במידה ולא לקחתם יח"צ מקצועי, עשו את העבודה בעצמכם אחרת באמת שחבל על ההשקעה והכסף.

5. תדמית ובידול – בים של חומרים מוסיקלים ורשתות חברתיות, הפן הויזואלי הוא קריטי! לא זורקים תמונה אקראית שנראית לנו יפה, אלא מתחילים בתהליך של חשיבה מראש כחלק מהתהליך האסטרטגי שלכם. התמונות והגרפיקה זה רושם ראשוני ותפקידם לייצג את האמירה שלכם. מהו הרושם שאתם עושים כשמתבוננים בכם? אם זה לא יהיה נכון זה עלול בפרוש להצביע עליכם כחסרי טעם ויהיו לכך השלכות. בנוסף, עליכם ליצור בידול מכל השאר. כדי למצוא אתכם אתם צרכים לבלוט, אבל לבלוט נכון.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

6. עבדו ושוב עבדו – גם אם לקחתם יחסי ציבור מקצועיים, עליכם להבין שתפקידכם הוא ליצור תוכן מעניין, להשיג קהל בהתמדה ולעבוד קשה כל הזמן. יש דברים שאף אחד לא יעשה במקומכם, זכרו שזה התפקיד שלכם.

7. קומוניקט –מה הופך קומוניקט לטוב? סיפור מעניין. כזה שיגרום למי שקורא בו להתייחס למוסיקה שלכם אחרת ולהאזין לה. זה יכול להיות בצורת עיסוק לא שיגרתי, אירוע מעניין שקרה לכם במהלך ההקלטות, סיפורים מאחורי הטקסטים ועוד. לעולם אל תשתמשו בתיאורים מוגזמים סטייל: "הדבר הבא" וכאלה. מילת המפתח היא – עניין.

8. במה – כשאתם כבר עולים על הבמה, בבקשה היפטרו מהזהות היומיומית שלכם. התלבשו טוב, הראו טוב ותנו "שואו". אלה שיראו אתכם ישמשו כשגרירים שלכם ויספרו עליכם לאחרים, אבל דבר כזה יתקיים אך ורק אם תמלאו את חובתכם כאמנים מצוינים. יש בגדים למכולת ויש בגדים להופעה. השקיעו בנראות שלכם והשקיעו בסדר השירים שירגש, בעמידה שלכם, בזמן המופע שישאיר טעם של עוד בכל פרט ופרט כדי שהקהל ייצא נפעם וישמש עבורכם שופר.

9. הנכסים הדיגיטלים שלכם משולים לשטחי פרסום, זכרו שאנשים מופצצים בהמון מסרים מידי יום והנטייה היא לסנן. כשאתם מתפעלים את הפייסבוק שלכם או האינסטגרם או כל חשבון אחר, עשו זאת בחכמה. צרו תוכן מעניין, כתבו פוסטים מעניינים, שתפו אבל בזהירות. הימנעו מסחטנות ריגשית והימנעו מחפירות מאסיביות על מנת שלא לעורר אנטיגוניזים. דעו מתי להעלות פוסט ושיר ומתי לא. טיימינג איז אבריטינג.

10. תשקיעו בלימודים – אפשר ללמוד הרבה בחינם אבל יש דברים ששווה להשקיע בהם כמו ציוד טוב או השכלה טובה. השכלה היא כלי עבודה חשוב מאין כמוהו. היא ארגז הכלים שאתם צריכים בכדי לצעוד בדרך הלא פשוטה לעיתים שלכם, וזאת השקעה שתחזיר את עצמה, תחסוך לכם טעויות והרבה כסף.

גלית קאשי היא מנהלת יחסי ציבור ומיתוג של אמנים ומתמחה בקידום אמנים "טרום פריצה" לצד אמנים וותיקים. כמו כן, מרצה על יחסי ציבור בקורס השלם לאמנים "לנהל את הקול" מבית תות תקשורת בניהולו של אסף מימון.
galitK.pr@gmail.com

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

גלית קאשי ערוך

צילום: משה נחומוביץ

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דו"ח המבקר #22: Okword לא מביכים, "שלז" מביך, עדי בר נפלאה ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

Okword- Perfect

Perfect הוא סינגל הבכורה של צמד הרוק האלטרנטיבי Okword (שיר ביז ואלכס לוש). השיר מתאר את התחושות הנלוות לשגרת היום יום והניסיון המתמשך לרצות את הסביבה גם אם זה לפעמים בא על חשבון עצמנו.

הסינגל נפתח בצורה אקוסטית, הססנית משהו ויש תחושה שלוקח לו זמן להתניע. אבל עם קצת סבלנות מגלים שאט אט מתווספות עוד ועוד שכבות מעניינות של סאונד למארג הכולל עד שהכל נפתח ומתפוצץ לחוויה רוקנ'רולית משובחת. עם כל שניה שעברה מצאתי את עצמי מתמסר ונהנה מכל רגע.

הנגיעות האוריינטליות בעיני היו חסרות כל ערך, מיותרות שלא לומר מרגיזות. עם קצת יותר ניקיון היה פה שיר אפילו יותר טוב אבל בשביל סינגל ראשון, זה בהחלט עושה לי חשק לשמוע מה עוד יש לצמד הזה להביא, כך שלגמרי מומלץ להמשיך ולעקוב. 

אגב, חובה לציין את הקליפ הנפלא לשיר, שמשום מה הזכיר לי דברים של ביורק, וזו כנראה המחמאה הכי גדולה שהצמד יכול היה לקבל ממני. 

יקיר דיין- המציאות הזאת

אין מי שמעריך יותר ממני מוזיקה שמנסה לאתגר את המאזינים שלה. אבל "המציאות הזאת", סינגל בכורה מתוך אלבום חדש של יקיר דיין, נשמע פשוט… גרוע! וזה בהנחה שהוא במת ניסה לעניין ולא סתם יצאה לו הקלטה גרועה.

לכל אורכו, "המציאות הזאת" מצוי תחת מתקפת דיסטורשן חסרת מעצורים שאם בשניות הראשונות עוד הייתה מובנת, היא מהר מאוד ממצה את עצמה והופכת מעיקה. בכלל השר הזה נשמע כמו חיקוי למשהו שהיה עדכני בסביבות 1995. לא אקטואלי, לא מעניין ופשוט לא טוב.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

תובל אלדר- והצל על הקיר

יש לי סלידה אוטומטית מבלדות אקוסטיות ישראליות שנשמעות כאילו יצאו כולן מאותו פס יצור על שם בית הספר 'רימון'. אבל איכשהו "והצל על הקיר" של תובל אלדר, שעונה לכל ההגדרות האלה, כולל 'רימון'(!), עובד.

אני לא כל כך יודע להסביר למה ואיך אבל ההפקה המלוטשת והקול העמוק של תובל הסבו את תשומת ליבי לטקסט הנפלא שעושה המון כבוד לשפה העברית: "והצל על הקיר נוגה מתנועע כמו אז שפסעתי לבד, השקית הריקה רשרשה עם הרוח, על סף הרחוב המרופד…". הטקסט, ההפקה, העומק, הכל היפנט אותי. שווה לעקוב.

שלז- פורטוגל

אמנם "שלז" (מתן לוינברג) הוא שם הבמה הכי גרוע שאמן יכול היה לתת לעצמו, לפחות הוא מצדיק את המוזיקה הגרועה שבאה איתו. "פורטוגל" הוא שיר כל כך גרוע שהוא צריך ז'אנר משלו. הקטע הזה נשמע מיושן להחריד, חובבני, עם טקסט מביך ודיקציה של ילד בן שש (מה זה לעזאזל "גם אני יכול לגיד לך"?! מה זה "לגיד"?! זה אפילו לא עברית לעזאזל!). אם אתם רוצים לשמוע איך לא עושים מוזיקה ב- 2019 תנו פליי. אם לא בא לכם לדמם מהאוזניים, אתם יכולים לעבור לשיר הבא.

עדי בר- כולן משוגעות

בין נועה קירל, עדי בטי, אגם בוחבוט ואחרות שמייצרות בעיקר זבל פלסטיקי, מנחם לדעת שיש גם יוצרות פופ לא מתפשרות שיודעות לספק יצירה ואמירה מעניינת. "כולן משוגעות" הוא סינגל הבכורה של היוצרת עדי בר וגם אם הוא לא התוצר הכי מלוטש בעולם, הוא מפתיע, רלוונטי ומדבק בטירוף.

הטקסט החשוף של עדי שעוסק במערכת יחסים חצי מתפקדת, מלווה בהפקה מינימליסטית ועדינה שהולמת אותו בצורה די מושלמת. אם עושים פופ, אז שישמע ככה. אני אהבתי!

לדו"ח המבקר #21
לדו"ח המבקר #20
לדו"ח המבקר #19
לדו"ח המבקר #18

לדו"ח המבקר #17
לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

10 שנים ל- Merriweather Post Pavilion של אנימל קולקטיב

יש כל כך מעט אלבומים שמצליחים לשנות את הצורה בה אנחנו שומעים מוזיקה אבל Merriweather Post Pavillion הוא כזה ואפילו יותר.

ציון המועדון: ★★★★★

לאחר ששיחררו את אלבומם השביעי, Strawberry Jamהחליט ג'וש דיב, גיטריסט אנימל קולקטיב- הרכב האינדי, אקספרימנטלי, אלקטרוני, פסיכדלי ומה שתרצו, מבולטימור, לקחת פסק זמן מעשייה מוזיקלית. כתוצאה מכך החליטו חברי הלהקה הנותרים לכתוב שירים ללא התייחסות לגיטרה בכלל. העניין הזה לא היה חדש ברפרטואר של אנימל קולקטיב שתמיד התהדרו במוזיקה ניסיונית, אבל הפעם הם החליטו ללכת עם זה עד הסוף.

בהשפעת אלבום הסולו השלישי של מייסד הלהקה, פנדה בר (הגאון!), שכללה הלהקה את השימוש שלה בכלים אלקטרוניים ובעיקר בסמפלרים. התוצאה היא שכבות על גבי שכבות של סאונד שיוצרים את Merriweather Post Pavillion, אלבומם השמיני שהתקבל בהתלהבות ששמורה לאלבומים יחידי סגולה. "אחד מציוני הדרך האמריקאיים של המאה הנוכחית" הוא כונה במגזין Uncut והם לא הגזימו, זה באמת אלבום יחיד במינו.

אחד עשר שירים מרכיבים את Merriweather Post Pavillion, אחת מפסגות היצירה האלקטרונית, הפסיכדלית והאוונגרדית שידענו. אחד עשר שירים שיוצרים חוויה מרגשת, נוגה, הזויה ומטורפת של צלילים שנכנסים לך לנשמה ולא מרפים. זוהי יצירה מטלטלת שכמו רכבת הרים לא תשאיר אתכם משועממים לרגע.

"האם אני באמת כל הדברים שסובבים אותי?"

לא פשוט להתחבר ל- Merriweather Post Pavillion. זה לא אלבום נגיש ולא מיידי, אבל הוא כן מסוג האלבומים שגם אם לא מתחברים אליהם מאיזושהי סיבה, אי אפשר שלא להעריך אותם. את הרצון לדחוף את גבולות המוזיקה לקצה, את יצר ההרפתקנות ואת הניסיון לחדש ולא להישאר סטטיים. במובן הזה אנימל קולקטיב תמיד היו חלוצים והפעם יותר מתמיד.

שתיים וחצי הדקות הראשונות של In the Flowers שפותח את האלבום עוד יכולות להישמע "תמימות" משהו, אבל זה רק השקט שלפני הסערה כי לפתע ובלי הכנה מוקדמת כמעט הוא הופך למפץ מוזיקלי אדיר לפרצוף. פרץ חסר מעצורים של יופי שמיימי שיביא כל בן אדם לסף דמעות. 

My Girls, השיר הכי מפורסם מהאלבום שמגיע ישר לאחר מכן, הוא כבר אחד משירי הפופ הגדולים שנכתבו אי פעם וכן, זה מצחיק לכתוב "פופ" בהקשר של אנימל קולקטיב. אפשר אולי להתפשר על "פופ מתקדם" אבל התוצאה לא תשנה. מדובר בשיר מושלם(!) שאוצר בתוכו תקווה כל כך קטנה לפשטות ואהבה. "לא אכפת לי מדברים חומריים או מסטטוס חברתי, אני רק רוצה 4 קירות לבנות שלי" שר פנדה בר ומאוד קשה שלא להאמין לו.

"האם גם אתה מפחד?"

Also Frightened שמגיע לאחר מכן הוא אחד השירים המבריקים והנוגים ביותר העוסק בחוויית ההורות הטרייה אבל לא מהזווית הרומנטית, אלא מזאת החרדתית. כיצד הילדים שלנו תופסים את העולם? האם החלומות שלהם יתגשמו? האם המציאות תענה על הציפיות שלהם? 

הדוגמה של Also Frightened ממחישה כי למרות הסאונד העשיר כל כך, השירים מכילים בתוכם גם טקסטים אמיתיים וארציים על ילדות, הורות, צמיחה ומוות. ועם זאת שלא תטעו, זה לא אלבום "כבד" מדי. רוב אלבומי המופת מתיימרים להכיל בתוכם מסרים משמעותיים, אבל Merriweather Post Pavillion מוצא את האיזון המופלא בין הראש לבין סתם כיף טהור, כמו שמוכיח Summertime Clothes הקיצי והמדבק בטירוף.

Daily Routine גם הוא חתיכת קסם, Bluish שבא אחריו הוא פסגת מופת נוספת ו- Taste נוגע בשלמות. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא מקור נפלא לחפירה מוזיקולוגית שלא לומר אקדמאית ולכן אחסוך אותה מכם. מה שמדהים הוא שאיכשהו כל הבלילה המוזיקלית הזאת, שמורכבת מכל כך הרבה טקסטורות וקולות מצליחה להתחבר בסינרגיה מופלאה לכדי יצירה אחת קוהרנטית יוצאת דופן.

"לא יעזור לשמור את זה בפנים"

ועם כל השירים המופלאים שיש בו, Brother Sport שסוגר את האלבום, הוא השיר שמצליח לעורר בי הכי הרבה אמוציות. לא משנה כמו עצוב אהיה, כמה בדאון, השיר הזה, שנשמע בהרבה חלקים כמו 'גרייסלנד' של פול סיימון על טריפ, תמיד יצליח לגרום לי לחייך. הוא תמיד ישים הכל בפרופורציה כי האנרגיה שבוקעת ממנו היא משהו שקשה להסביר במילים. הוא עושה לי כל כל טוב עד שהוא יכול פשוט לגרום לי לבכות. 

את השיר כתב פנדה בר בשביל לעודד את אחיו מאט שזמן תקופה לא פשוטה ואיזה כיף לקבל מתנה כזאת מאחיך. כשהתאומים הבנים שלי חגגו את יום הולדתם השלישי, ציטטתי להם בברכה שלי חלק ממילות השיר ואיחלתי להם: "עד שלגמרי תגדלו, יש לכם הזדמנות ממש טובה, להיות אמיתיים ולצעוק הכל חזק החוצה…". השיר הזה מסמל שחרור, את הצורך שלנו לצעוק, לפרוק, לרוץ, להשתולל, להיות אנחנו ולא לשמור שום דבר בפנים, ממש כמו המוזיקה של Merriweather Post Pavillion.

באנר מועדון תרבות

בעידן המוזיקה המודרנית בו האלבום כקונספט מת לטובת הסטרימינג, Merriweather Post Pavillion שייך לזן אחר של אלבומים שמכבדים את עצמם. זוהי יצירה, על כך המשתמע מכך, עם קשר הדוק בסאונד, בליריקה ובתמות שעוטפות את הכל יחד. כמו שהמונה ליזה לא תהיה שלמה ללא המבט החודר בעיניה, כך אם נעלים נדבח אחד מהאלבום הזה, התחושה היא שהוא לא באמת יהיה שלם. 

הגישה הזאת, שרואה באלבום יצירה אחת שלמה ולא אוסף שירים מקריים, מציבה מסגרת קונספטואלית שמאפשרת לנו כמאזינים לחוות את מלוא המשמעות המוזיקלית אליה התכוון המשורר. זה מה שהופך יצירות כמו OK Computer, Dark Side of the Moon, The Suburbs ואחרים לאלמותיים.

כמו יצירות של ג'קסון פולק, כמו סרטים של טרנטינו, Merriweather Post Pavillion הוא אלבום חסר מעצורים, מלא יצירתיות, אמיץ, נועז, מסעיר ופורץ דרך. זה מה שאני דורש שהמוזיקה שלי תהיה וזה מה שהפוך את האלבום הזה ליצירה כל כך מיוחדת. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

האזינו עכשיו לפרק הפודקאסט המלא שלי על Merriweather Post Pavillion!

animal-collective

באנר מועדון תרבות