15 שירי גשם שיחממו לכם את החורף

יש כאלה שהגשם מדכא אותם וכאלה שהוא דווקא עושה להם נעים בפנים. מה שבטוח זה שהגשם מביא איתו מוזה. קבלו 15 שירי גשם שיעבירו לכם את החורף הכי טוב שאפשר. 

A-Ha- Cryin' in the Rain
"לא תבחיני בין הגשם לדמעות בעיני…"
במקור של ה- Everly Brothers, אבל אתעקש ואומר ש- A-Ha הפכו אותו להמנון החורף האולטומטיבי.

מעבר לרוחות ולגשמים החורף תמיד מביא איתו גם סערת רגשות. הכל מקצין יותר בחורף, בטח פרידות ואהבות נכזבות כמו שמתואר בשיר הזה. אם כבר לב שבור, אז לפחות שיהיה בחורף.

Bob Dylan- A Hard Rain Gonna Fall
"כדוריות הרעל מציפות את המים…".

בשיר הכי יפה שדילן כתב בחייו, הוא כמובן לא מתייחס לגשם פשוטו כמשמעו אלא כמטאפורה לזמנים קשים, מאתגרים ואולי גם רעים שעומדים להגיע. עם כל הרומנטיזציה שמביא איתה הגשם, לפעמים החשש מהסערה עלול להפחיד לא פחות מלרגש. גם החוויה של להיות רטוב מהגשם עד העצם לא כזאת נעימה.

ואולי בכלל דילן מתכוון להרס העצמי שהאנושות לוקה בה שיכולה להרוס דבר יפה ומזכך כל כך כמו הגשם. תהא המשמעות האמיתית אשר תהא, עדיין מדובר בשיר ענק.

Creedence Clearwater Revival – Have You Ever Seen The Rain
"יש שקט לפני הסערה…"

כמו במקרה של דילן, גם השיר הזה נתפס תחילה כשיר מחאה (אצל דילן נגד פצצות האטום ומלחמת וייטנם). אבל חברי הלהקה מיהרו להכחיש את זה וטענו כי השיר מתאר את סערת הרגשות והמשברים שעברה הלהקה למרות הצלחתה. גם כאן המשמעות היא מטאפורית והגשם הוא תוצאה של חשש, פחד ועצבות.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

Eurythmics – Here Comes the Rain Again
"הנה מגיע שוב הגשם, יורד על ראשי כמו זיכרון…"

רק דייב סטיוארט ואנני לנוקס יודעים איך להפוך את טיפות הגשם לנגיעות סינתיסייזר קסומות. סטיוארט סיפר כי השיר נכתב לאחר שסשן כתיבה שלו עם לנוקס הפך לריב גדול לאחריו הביטה לנוקס בחלון ואמרה "הנה הגיע הגשם שוב". לפעמים היצירות הגדולות ביותר מתחילות מהדברים הקטנים ביותר.

Counting Crows- Raining in Boltimore
"אני מתגעגע אלייך, אני משער שאני אמור…"

Aogust and Everything After הוא מהיצירות הנוגות והיפות ביותר שנכתבו אי פעם. בין כל השירים המופלאים שמרכיבים את האלבום הזה אפשר למצוא גם את הפנינה הנסתרת הזאת. בלדת פסנתר סופר עצובה על אדם המנותק מעצמו ומהסביבה שרק מחפש איך למלא את החלל הריק שנפער בתוכו. הדיכאון של אדם דוריץ מעולם לא היה יפה כל כך. למרות שזה השיר הכי פחות מפורסם ברשימה, הוא ללא ספק אחד היפים בה.

Travis- Why Does it Always Rain on Me?
"לאן השמיים הכחולים נעלמו…?"

האמת שאת השיר הזה כללתי גם ברשימת 10 שירים לסוף הקיץ ותחילת החורף שפרסמתי בעבר, ובכל זאת היה קשה לי להתאפק מלשלב אותו גם כאן.

הסולן, פראן הילי, כתב את אחד השירים היותר אומללים ועצובים שקשורים לחורף לאחר שהגיע לאילת (כן כן, אילת שלנו) עיר השמש הניצחית וגם כאן ירד עליו גשם. קארמה או סתם מזל רע? עדיין שיר חורף מושלם.

Guns N' Roses- November Rain
"שום דבר לא נשאר לנצח, אפילו לא גשם נובמבר…"

אחד השירים הראשונים שאהבתי כילד. זוכר איך עוד בכיתה ב', בכל פעם שסלאש עלה על הפסנר ודפק את הסולו האייקוני שלו, הצטמררתי.

השיר הזה הראה שבגאנז אנד רוזס יש הרבה יותר מדיסטורשן וסולואים, מדהימים ככל שיהיו כמובן. עיבוד כלי המיתר, הליריקה, הקליפ האייקוני (הראשון שהופק טרום עידן יוטיוב שהגיע למילארד צופים), כל אלה הפכו את גאנז אנד רוזס לתופעה ואת November Rain לאחד משירי החורף הגדולים ביותר.

Led Zeppelin- The Rain song
"הרגשתי את הקור של החורף שלי…"

כשג'ורג' האריסון אמר לג'ון בונהאם ש"הבעיה עם לד זפלין היא שאין להם אף בלדה", מיהר המתופף האגדי להלשין לג'ימי פייג' שהגיב מצידו עם אחת הבלדות העדינות והיפות ברפרטואר של הלהקה. קלאסיקה חורפית שתמיד תצליח לחמם מבפנים לא משנה גם קר יהיה בחוץ.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

Blind Melon- No Rain
"אני אוהב לראות את השלוליות מתמלאות בגשם…"

איך שיר על זה שאין גשם יכול להיות חורפי? ובכן למרות הקליפ המשעשע והמוזיקה הכביכול אופטימית, השיר למעשה נכתב על ידי בסיסט הלהקה, בראד סמית', על חברה שלו בזמנו שהייתה בדיכאון וסירבה לצאת מהמיטה בכל מחיר.

"היא יחלה לגשם" בשביל לא לצאת מהבית, סיפר סמית'. ובחיאת אם זה לא מדכא אז אני לא יודע מה כן.

Roxette- The Rain
"יש דברים בחיים שלעולם לא ישתנו…"

אם כבר פופ סוכרני, מתקתק ושמאלצי אז לפחות שיהיה טוב. מארי פרדריקסון ופר גסלה אחראיים לכמה משירי הסלואו הכי חרושים במסיבות כיתה של ילדי ניינטיז, וכמה שהמוזיקה שלהם הייתה פשוטה ככה היא הייתה אפקטיבית.

הכי פשוט היה להוסיף פה את Queen of Rain המפורסם, אבל דווקא The Rain הוא אחד השירים היותר עצובים ומפתיעים שלהם שבהחלט שווה אזכור פה. 

Prince- Purple Rain
"אני רק רוצה לראות אותך עומדת תחת גשם סגול…"

רק פרינס יכול להיות להפוך את הגשם לסגול ועוד עשות את זה כל כך יפה. השיר הזה כל כך אייקוני שכל מילה נוספת תהיה כמעט מיותרת. אם אתם מחפשים שיר שיעשה לכם טוב, מרגש וכיף מבפנים בעת ובעונה אחת, זה השיר בשבילכם. 

ולאיזה מקום הוא הגיע במצעד שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80? תקליקו ותגלו? 😉

Phil Collins- How I Wish it Would Rain
"הבנתי שאכזבתי אותך ושלעולם לא אאחוז בך שוב…"

לא משנה כמה שנוא פיל קולינס, לצד כמה שירים באמת נוראיים, תמיד תמצאו בדיסקוגרפיה שלו גם כמה יציאות לא רעות, כמו השיר הזה. מגובה בגיטרה של אריק קלפטון (קולינס ניגן עבורו תופים ב- Bad Love), שר קולינס על פרידה קשוחה ופוצעת במיוחד שגורמת לו לרצות להיות רטוב לגמרי. 

בין אם אתם ממחנה קולינס ובין אם אתם לא, בין אם אתם חובבי שמאלץ או בין אם אתם לא, יש רגעים במוזיקה שפשוט עובדים, והשיר הזה הוא אחד מהם.

The Cure- Prayer's fo Rain
"שוב, כולם מחכים לגשם…"

אמרתם עצב, דיכאון, סבל אינסופי, אמרתם הקיור. השיר הזה הוא אחד הכבדים והדכאוניים באלבום הסופר עצוב Disintegration, ותאמינו לי זה אומר המון.

זה לא השיר הכי יפה של הקיור או אחד הגדולים ברפרטואר שלהם, אבל אם אתם בקטע של מצב רוח דיכאוני כשיורד גשם, השיר הזה בשבילכם.

Garbage- I'm Only Happy When it Rains
"למה זה מרגיש כל כך טוב להרגיש כל כך רע…"

השיר הסרקסטי הזה נכתב על ידי חברי הלהקה בהתרסה על סצנת המוזיקה האלטרנטיבית של הניינטיז וגם על חברי הלהקה עצמם שנהנים ממוזיקה "אפלה" שגורמת להם להיות עצובים. סרקזם או לא, אין ספק שגשם וחורף תמיד מחממים את הלב. 

The Jesus and Mary Chain- Happy When it Rains
"היית הגשם שלי ביום שמשי…"

קחו את הקיור, תוסיפו להם את גארבג' וקיבלתם את השיר הזה. עוד להקה ששמחה לא הייתה הצדק החזק שלה, אבל איכשהו השיר הזה יצא דווקא מרומם רוח. הטקסט מדבר על גבר שמוכן לסבול הרבה עבור האהבה שלו שאולי לא כזאת טובה עבורו. קצת כמו להירטב ביום גשום.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

rs-244379-led-zeppelin-stairway-to-heavan-lawsuit-verdict.jpg

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

מודעות פרסומת

דו"ח המבקר #21: נסטיה ילדותית, נוי רויטנברג אמיתית, ישראל מפציץ ועוד סנגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

ישראל- הכל טוב

בלי לבזבז זמן, קבלו את השיר הכי טוב של הדו"ח הנוכחי ואחד הטובים שיצאו השנה: "הכל טוב", סינגל הבכורה של היוצר ישראל.

הקטע המפתיע הזה שופע חכמה, רגישות ואינטליגנציה אינסופית שדי נדירים במחוזותינו. ישראל מצליח לשלב בצורה מופלאה בין צלילי הגיטרה החשמלית הקלאסית לבין ביטים אלקטרוניים לכדי יצירת אינדי-פופ משובחת וייחודית. 

אין ספק שההפקה יכולה להשתפר ולהיות יותר מהודקת מבחינת סאונד, מיקס וקולות, אבל זה לגמרי הכיוון הנכון!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

נוי רויטנברג- בית

וואלה התרגשתי. הסינגל החדש של הסינגר-סונגרייטר, נוי רויטנברג, הוא יצירה חשופה, כנה ומפוצצת רגש כמו שלא שמעתי כבר הרבה זמן. רויטנברג, שיצאה מהארון בגיל 16, לא מתחנפת ולא מסתתרת אלא שרה בגאווה על אהבתה לאישה וזה כל כך אמיתי ומקסים.  

בקול שברירי על מצע צלילי גיטרות שמזכיר טיפות גשם, חושפת רויטנברג רגעים קטנים של חום ואהבה שכל כך מעוררים הזדהות.  "אני אוהבת לראות את העיניים נפקחות, הנשיקות שלך נחות לי על המצח…". לפעמים הרגעים הכי פשוטים הם הכי יפים. לא שמעתי על נוי רויטנברג לפני השיר אהבה, אבל אני בהחלט מתכוון לעקוב.

נסטיה- למרות הכל 

ובתואר השיר הכי אינפנטילי של הדו"ח, קבלו את סינגל הבכורה של נסטיה, "למרות הכל". אז למרות סאונד סביר (אם כי טחון להחריד- אולי די כבר עם כל הגיטרות האקוסטיות האלה?!) ולמרות שהיא מנגנת וכותבת מגיל 14, הצליחה נסטיה במיומנות באמת מרשימה, ליצור את אחד השירים הכי משעממים והכי בנאליים ששמעתי בחיים שלי. 

זה מרגיש כאילו ילד בן 10 כתב את השיר הזה: "בחוץ יש רעב ועוני ומלחמה, בחוץ יש אי צדק וחוסר הבנה, שם בחוץ אנשים חולים אנשים בוכים אנשים מתים, ובראש שלי יש רק אותך…". סיירסלי?! זו פסגת היצירה הישראלית שאפשר להגיע אליה בשנת 2018? מביך.

The State- Better

העניין בדו"ח המבקר הוא להעניק במה ללהקות צעירות חדשות. זה לא בעיה לבקר סינגלים של אמנים מוכרים שגם ככה יכתבו עליהם, ועם זאת אני משתדל שבכל זאת הלהקות והאמנים שאני כותב עליהם יהיו לפני הוצאת אלבום או לפחות בהקלטות רציניות משום שלהקלטות חובבניות אין סוף ולא תמיד יש ערך לבקר אותן.

The State, להקת רוק חדשה שנוסדה ב- 2017, משתייכת לסוג ההרכבים שאני לא מבקר משום שהם עדיין לא נמצאים לפני הוצאת אלבום או EP והם ממש בתחילת דרכם, אבל מה לעשות שהשיר הראשון שלהם, Better (שהוקלט לייב בחזרה), הוא פשוט בן זונה של שיר!

למרות שלא הוקלט בצורה מקצועית האנרגיה שמתפרצת מהשיר פשוט בלתי ניתנת לעצירה. איזה טכניקה ואיזה קול יש לזמר, מאי שם טוב. ג'ף באקלי היה מקנא! הנה להקה ישראלית שלא מפחדת לעשות רוק מתוחכם ומפוצץ.

הדבר היחיד שאני לא סגור לגביו היא השירה באנגלית שאמנם עוברת בצורה סבירה פלוס אבל בעוד שבארץ אין הרבה להקות שנשמעות כמו The State, בחו"ל הן יהיו עוד אחת ממיליון. בכל מקרה, הלהקה הבטיחה ממש בקרוב שני שירים חדשים ואני הולך לעקוב. ממליץ גם לכם.

לדו"ח המבקר #20
לדו"ח המבקר #19
לדו"ח המבקר #18

לדו"ח המבקר #17
לדו"ח המבקר #16
לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

promo_נסטיה_50421

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

מי היה צריך עוד קאמבק של סמאשינג פאמפקינס?

עם שלושה חברים מייסדים מתוך ארבעה, מתקמבקים Smashing Pumpkins פעם נוספת עם אלבום חדש ומבטיחים לנו שהפעם זה הדבר האמיתי. זהו, שזה לא. יש מצב שהגיע הזמן לסגור את הבסטה.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

הנה וידוי: אני מת על Smashing Pumpkins. אני חושב שהלהקה ומנהיגה הבלתי מעורער, בילי קורגן, הם מהרכבי הרוק הפחות מוערכים שלא בצדק שצמחו במחצית הראשונה של שנות התשעים.

אבל מאיזושהי סיבה, הפאמפקינס תמיד חסו בצילן של להקות כמו 'נירוונה', 'פרל ג'אם', 'סאונדגארדן' ואחרות, ולא תמיד קיבלו את הכבוד המגיע להם. אולי זה בגלל שבזמן שקוביין, ודר וקורנל דאגו לשמר את סאונד הגיטרות המכסח ואת רוח הנעורים של הגראנג', הדלעות לא פחדו לשנות ולהשתנות. "העתיד הוא במוזיקה האלקטרונית. באמת נראה משעמם להמשיך רק לנגן רוק" אמר בראיון הגיטריסט ג'יימס איהא עוד ב- 1996.

גם קורגן עצמו אף פעם לא חשש להתקדם ולכתוב טקסטים פואטיים, על גבול השירה שהיו נראים לפרקים עדינים וזרים מדי לז'אנר.

ובכל זאת הסמאשינג פאמפקינס הפכו לאחד הסמלים המובהקים של שנות ה- 90 ואף היו אחראים לאלבום הכפול הנמכר ביותר של העשור עם יצירת המופת שלהם, Mellon Collie and the Infinite Sadness.

ואז קרה מה שקרה לרוב להקות הרוק של התקופה. המתופף ג'ימי צ'מברליין לקח מנת יתר של סמים וניצל ממוות ברגע האחרון (שותפו למעשה, ג'ונתן מלוויין, שליווה את ההרכב בהופעותיו על קלידים, לא היה בר מזל ומת במקום). בעקבות התקרית צ'מברליין פוטר מהלהקה ב- 1996 במה שלימים יכונה על ידי קורגן כ"החלטה הכי גרועה שלנו" וצדק, משום שלאחריה הפאמפקינס כבר לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו.

אבל קורגן עשה הכל בכדי לשמר את השם סמאשינג פאמפקינס בחיים ויצא לסדרת הרפתקאות שנמשכת כבר 20 שנה בשביל לנסות ולשחזר את מה שנשאר מהשם המפואר של מי שכיכבה בכל פלייליסט רוק של הניינטיז.

בין היתר עברה הלהקה במחוזות המוזיקה האלקטרונית, ניסתה את כוחה ביצירת אלבומי קונספט, התפרקה וחזרה, המייסדים ג'יימס איהא ודרסי רצקי עזבו, צ'מברליין חזר ואז עזב שוב ועשרות מוזיקאים עברו תחת מטריית העל הזאת שנקראת הסמאשינג פאמפקינס. הקבוע היחיד במשוואה הזאת נותר בילי קורגן.

להוציא כמה שירים באמת יפים שיצאו לאורך השנים, התוצאה של כל הבלאגן הזה הייתה שלל אלבומים לא אחידים ברמתם שהעידו שהלהקה איבדה את דרכה וגרוע מזה, את הרלוונטיות שלה.

והנה בכל זאת, 4 שנים אחרי אחרי האלבום האחרון שנשא את שמם, מתקמבקים הסמאשינג פאמפקינס שוב עם אלבום חדש ועם ליין אפ חדש ישן (בפעם המיליון) הכולל הפעם את בילי קורגן, ג'ימי צ'מברליין (בפעם המי יודע כמה), ג'יימס איהא שחוזר ללהקה לראשונה מאז שעזב אותה בשנת 2000 וג'ף שרודר שהצטרף להרכב בשנת 2007.

הבשורה ששלושת חברי הלהקה המייסדים מתאחדים שוב ועוד תחת הפקתו של ריק רובין (רד הוט צ'ילי פפרס, AC/DC, איירוסמית', ג'וני קאש ועוד), יצרה איזושהי צפייה שמשהו מעניין הולך לקרות. משהו נוסטלגי, שונה ומרענן. אבל לצערי האלבום העשירי של הלהקה, Shiny and Oh So Bright Vol. 1 / LP: No Past. No Future No Sun ממשיך את הבינוניות שמלווה אותה כבר שנים.

למעשה האלבום החדש אפילו רע יותר מקודמיו. בעוד ש- Monuments to an Elegy לא היה אחיד ברמתו אך ניפק את Being Beige ואת Run2Me האדירים ו- Oceania בכלל הפתיע לטובה, המאמץ החדש של קורגן וחבריו מחוויר הן לעומת העבר הקרוב ובטח ובטח לעומת האלבומים הקלאסיים של ההרכב משנות ה-90.

האלבום שמכיל רק 8 שירים (הקצר ביותר ברפרטואר של הלהקה), נפתח דווקא נחמד עם Knights of Malta ו- Silvery Sometimes Ghosts וגם מצליח פה ושם להציג כמה רגעים נחמדים, בעיקר Solara ו- With Sympathy, אבל זה הכל פחות או יותר.

זוהי אסופת שירים לא רעה אבל גם לא ממש טובה. הכל נחמד, בסדר, סביר אבל לא בשביל זה ציפינו בכיליון עיניים לאיחוד אמיתי של הסמאשינג פאמפקינס. 

הרושם הוא שקורגן כל כך התלהב מהחזרה של שני חבריו המייסדים עד שהוא רצה לשחרר את האלבום כמה שיותר מהר לפני שאחד מהם שוב יתחרט ויברח. אבל קורגן הוא אחד ממשוררי הרוק האיכותיים והכנים ביותר שפועלים בשלושים השנים האחרונות ולכן ההתפשרות על אלבום כל כך בינוני פשוט מרגיזה.

גם מבחינת הסאונד האלבום הזה לא ממש ברור. מצד אחד אין בו את החספוס או הסאונד האפל והכבד שאפיין את הלהקה באלבומיה הראשונים, ומצד שני אין בו את ה"קלילות" המוזיקלית (היחסית כמובן) של אלבומים כמו Adore ו- Monuments to an Elegy. לא פה ולא שם. פשוט פרווה.

בכלל, שנים שאני לא מצליח להבין מדוע מתעקש קורגן, בקנאות דתית כמעט, לשמר את המותג סמאשינג פאמפקינס בחיים. גם ככה הוא כותב לבדו את כל המילים, הלחנים ובהרבה מקרים אף מנגן בעצמו על כל הכלים (אחת הסיבות לפירוק ההרכבה המקורי), אז מה הקטע?

רק בשנה האחרונה הוא שחרר את Ogilala, אלבום הסולו השני והאולטרה מרגש שלו שהוכיח שהוא כבר מזמן לא צריך את השם של להקת האם בשביל להיות חתום על מוזיקה טובה.

שלא תבינו לא נכון, האלבום החדש לא גרוע או זוועתי או משהו כזה, אלא הוא פשוט מרגיש מיותר. כשאתה חתום על יצירה תחת השם סמאשינג פאמפקינס אתה מחויב לסאונד מסוים שבמקרה הטוב כבר שמענו ובמקרה הרע נשמע כמו ניסיון לשחזר ימים שכבר לא יחזרו.

אז בילי היקר, אין לך מה לדאוג. הדלעות המתפוצצות שלך כבר הטביעו את חותמן לעד על עולם המוזיקה. אין טעם להמשיך ולהזכיר לנו שאתם קיימים בכדי לתחזק את המותג. זה הרגע לעזוב את הקן ולהמשיך ליצור את המוזיקה המופלאה שלך בעצמך. מספיק כבר עם הפארסה המתמשכת הזאת שנקראת הסאמשינג פאמפקינס שרק מביישת את נעוריה של מי שהייתה אחת מלהקות הרוק הגדולות של הניינטיז ואולי בכלל. עם האלבום החדש זה אפילו מרגיש קצת פתאטי.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

tmpCEbkjZThe-Smashing-Pumpkins_Shiny-and-oh-so-Bright-vol-1באנר מועדון תרבות

עד פופ: מיוז- Simulation Theory ביקורת אלבום

Simulation Theory הוא האלבום הכי "פופי" ברפרטואר של מיוז, אבל למרות (או בגלל) זה, הוא לא מצליח לסחוף. התוצאה היא אלבום בינוני להחריד ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

מיוז תמיד הייתה להקה שלקחה את המוזיקה שלה ברצינות. יש שיאמרו אפילו ברצינות מדי. עם אלמנטים של רוק המתקדם, סאונד אפי, סינפונייטות שלמות וטקסטים שנעים על הציר שבין התנגדות פוליטית, התקוממות, וטכנולוגיה מתקדמת, האזנה לכל אלבום של מיוז הייתה חתיכת חוויה. לטוב ולרע. 

אבל לקראת האלבום החדש החליטו מת'יו בלאמי, כריס וולסטנהולם ודומיניק האוורד לשנות לרגע את החשיבה וללכת למקומות פחות "כבדים" ו"רציניים". לראשונה החליטו השלושה שלא לעבוד על קונספט לאלבום מלא אלא להקליט כל שיר בנפרד ללא רעיון מרכזי שיאחד את כולם. בנוסף החליטו חברי ההרכב גם להצטייד במגוון מפיקי פופ שיעבדו בנפרד על שירים שונים בכדי "להקליל" את הסאונד של הלהקה ולהרחיב את המנעד המוזיקלי שלה למחוזות חדשים.

בין המפיקים שלקחו על עצמם את המשימה הלא פשוטה הזאת אפשר למצוא את Shellback (ג'והן שוסטר) שעבד בין היתר עם אריאנה גרנדה, בריטני ספירס וטיילור סוויפט. מפיק ההיפ הופ, 'טימברלנד', שעבד עם ג'סטין טימברלייק, מיסי אליוט וביונסה ומייק אליזנדו שעבד בין היתר עם אמינם, מארון 5 וסנופ דוג.

מיוז כבר פלירטטו בעבר עם הפופ בשלל שירים כמו לדוגמה Supermassive Black Hole, Madness והקטע האהוב עלי ביותר ברפרטואר של הלהקה, Undisclosed Desire (כן נו, תסקלו אותי אחר כך), אבל באלבום החדש הם הולכים עם העניין עד הסוף. הגיטרות התמתנו לטובת הסינתיסייזרים בעוד שהדיסטורשן מונן למינימום על חשבון מכונות התופים. התוצאה היא האלבום הפופי ביותר ברפרטואר של מיוז.

אך עם כל שינוי הסאונד עם זה שאני תמיד בעד לנסות ולחדש, במקרה הנוכחי, זה לא ממש עובד.

באנר מועדון תרבות

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז

אחרי 3 האזנות רצופות התקשיתי לזכור שיר אחד שרצח לי את הנשמה. משהו שאוכל לאחוז בו בשביל לחזור ולהקשיב לאלבום הזה עוד ועוד. אין כאן המנוני ענק כמו Hysteria, Knights of Cydonia, Citizen Erased, New Born ואחרים שהפכו את מיוז לאחת הלהקות האהובות על הפלנטה. עם כל הכבוד לסאונד החדש, צריך גם שירים טובים שיסחפו וב- Simulation Theory אין מספיק כאלה. 

אפשר לומר שהאלבום הזה הוא סוג של מסע מתעתע בזמן שמנסה למזג את ההפקות הגרנדיוזיות והסופר מודרניות של מיוז עם צלילי הרטרו של האייטיז. זה עובד לפרקים, אבל גם כשזה קורה, לאורך אלבום שלם הנוסחה ממצה את עצמה די מהר.

כאמור אני מכבד להקות שרוצות לחדש, לרענן ולשנות אבל במקרה הזה גם מהות הקשר בין מיוז לבין הסאונד של האייטיז הוא די תמוה. כשדאפט פאנק הוציאו את Random Access Memories שכולו היה שיר הלל למוזיקה של הסבנטיז ותחילת האייטיז, היה שם קו מחבר מאוד ברור בין המוזיקה של הצמד הצרפתי לבין הגיבורים עליהם גדלו (Giorgio by Moroder הוא מתחרה רציני על תואר שיר העשור מבחינתי). אפשר היה להתרגש מכל תו ותו ולהרגיש בעצמות את האהבה של ההרכב למוזיקה שעיצבה את דרכו המוזיקלית. 

במקרה הנוכחי, מיוז דואגים להחדיר לנו את הרטרו בכוח לגרון עד לרמה שזה לא אמין. אפילו הקליפים מפוצצים רפרנסים לסרטים, טכנולוגיה ותופעות תרבותיות מהאייטיז כאילו היו סרט של סטיבן שפילברג. "טרון", "מסע הכזבים של ביל וטד", משחקי ארקייד, אנשי זאב ועוד סמלים שידאגו שלא תשכחו לרגע שמיוז עושים "כבוד" לשנות השמונים. לעזאזל אפילו את עטיפת האלבום עיצב האמן קייל למברט שאחראי בין היתר לכרזות הרשמיות של 'פארק היורה' ו- Strange Things. 

אני לא רוצה לומר שהחיבור של מיוז עם האייטיז הוא אופורטוניסטי, אבל הוא בהחלט לא מספיק קוהרנטי ולצערי גם לא ממש מחזיק אלבום שלם. 

הפתיחה דווקא אופטימית עם Algorithm הטוב ו- The Dark Side המעניין אבל משם העסק הופך לעיסה לא אחידה של שירים ביטים אלקטרוניים, גיטרות וערוצים על גבי ערוצים של צלילים  שלא מתחברים לעצמם. 

בולטים בנוראיותם Propaganda שנשמע כמו ניסיון הזוי לעשות פרינס ו- Break it to me המזעזע שמרגיש כמו שאריות אייטיז על סטרואידים. 

דווקא כשמיוז משילים מעצמם מעט מהמניירות המוזיקליות ונשמעים "אנושיים" יותר, הם מספקים את השיר הטוב באלבום, Somthing Human הנפלא. זה למרות קולות ה"אה אה אה" מזכירים בטירוף את Genie in a Bottle של כריסטינה אגילרה).

אי אפשר להגיד על Simulation Theory שהוא אלבום רע, אבל הוא גם לא כזה טוב, ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז. 

אחרי קריירה בת כמעט שני עשורים שנים ועם 8 אלבומים מאחוריהם, מיוז נחשבים כבר דינוזאורים במושגים של ימינו. מי שאוהב ימשיך לאהוב ומי שעדיין לא מבין על מה המהומה כנראה שכבר לא יבין לעולם, בטח לא בזכות האלבום החדש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

MUSE.jpg

באנר מועדון תרבות

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

אלבומם השני של החבורה מניו יורק שאחראית לתחייתו של הרוק בתחילת המילניום, לא מגיע לפסגות של קודמו אך עדיין לא ראוי לחותמת "האלבום המאכזב" שדבקה בו.

ציון המועדון: ★★★★☆

באנר מועדון תרבות

אחת מהקונספציות שאני הכי שונא במוזיקה היא "תסמונת האלבום השני". אותה גישה מוטעית ומפגרת שהאלבום השני לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה והאיכויות של אלבום הבכורה. בעוד שאפשר למצוא לתיאוריה הזאת כמה צידוקים, אני יכול לחשוב בכיף על רשימה מכובדת של אמנים שהאלבום השני שלהם עולה עשרות מונים על אלבום הבכורה שלהם.

'רדיוהד', 'פט שופ בויז', 'נירוונה', 'דאפט פאנק', 'ביורק', 'פיקסיז', בוב דילן, (להמשיך?), כולם הפציצו באלבומים שניים מדהימים שהמשיכו לקריירות מדהימות עוד יותר. ובכל זאת המושג הזה "תסמונת האלבום השני" עדיין קיימת ובועטת אצל מבקרי מוזיקה, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא Room on Fire שכבר 15 שנה סופג ביקורות על כך שהוא הרבה פחות טוב מ- ?Is This It וממש לא בצדק. 

"החדר עולה באש בזמן שהיא מתפשטת…"

ב- 30 ביולי 2001 שחררו הסטרוקס האלמוניים את ?Is This It שיהפוך בין לילה לקלסיקה ואת הלהקה להיסטריה. בזכות האלבום זכה הרוק לתחייה מחודשת והפך שוב לדבר הכי מגניב על הפלנטה. הוא גם פתח את הדלת לאמנים כמו 'הווייט סטרייפס', 'קינגס אוף ליאון', פרנץ פרדיננד', 'יה יה יה'ז' ואחרים, שישתלטו במחצית הראשונה של העשור על המיינסטרים ויחזירו לדיסטורשיין את הכבוד שעשה רושם שאבד לו.

במצב העניינים שנוצר לא היה שום סיכוי לסטרוקס להוציא אלבום שיתעלה על ?Is This It . לא משנה מה הם היו רוקחים באולפן, כל אלבום שיצא אחר יצירה חד פעמית שכזאת נידון לחיות בצילה, ואתם יודעים מה? זה בסדר ואפילו מובן. אבל מכאן ועד לערימות הביקורת שסופג Room on Fire כבר 15 שנה המרחק הוא ארוך מאוד. 

15 שנה ל- ?Is This It של הסטרוקס

אם רוצים להיות ממש מדויקים אז בצאתו קיבל האלבום השני של הסטרוקס, שיצא באוקטובר 2003, ביקורות די חיוביות בסך הכל. אבל לאורך השנים משהו השתבש ו- Room on Fire הפך לחתול השחור של הלהקה. האח הפחות מוצלח. אבל האמת היא שמדובר שהן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים הנעריים ומלאי החרמנות של קזבלנקס, מדובר באלבום שהוא לא אח קטן, אלא ממש תאום לקודמו. 

"הסטרוקס לא התפתו לשנות ולתקן סאונד שלא צריך שום תיקון…" נכתב על האלבום בביקורת חיובית ב'רולינג סטון', וזה לגמרי נכון. בנקודת הזמן הזאת לא הייתה שום סיבה ללהקה לשנות ולהתנסות בדברים חדשים בשביל לצאת "חדשניים" והכל. זה יגיע בשלב מאוחר יותר.

באנר מועדון תרבות

גם לי לקח לא מעט זמן להתקדם מ- ?Is This It ולשמוע מה עוד יש ללהקה להציע. אבל אני זוכר עד היום את השנייה המדויקת בה האזנתי ל- ?What Ever Happend שפותח את האלבום ואיך עפתי לאוויר. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה נעורים יש בשיר הזה. ההתאהבות הייתה מיידית. 

Reptilia שמגיע לאחר מכן הוא חתיכת שיר אדיר שמצליח להכניס אותי לטירוף בכל פעם מחדש ועל Automatic Stop אין מה לדבר. בכלל החלק הראשון של האלבום (עד Between Love & Hate כולל), הוא יצירת רוק משובחת שלא נופלת משום אלבום רוק אחר שיצא בעשרים השנים האחרונות כאשר גם The End Has No End ו- I Can't Win מהווים סגיר נפלא לאלבום שלהגיד עליו אנדרייטד יהיה אנרדייטד.

"אני רוצה שישכחו אותי…" 

בסופו של דבר מי שיקבע אם Room On Fire יחיה לנצח הם לא המבקרים אלא הקהל ואני זוכר שכל פעם שלימדתי את אחד מתלמידי ותלמידות הגיטרה שלי שיר מתוכו הם התלהבו בטירוף והתאמנו עליו ללא הפסקה. 

אז לא, Room On Fire הוא לא ?Is This It והאמת היא שאני אוהב את Angles המושמץ ואת Comedown Machine המעולה אפילו יותר. אבל עדיין מדובר באלבום רוק אדיר שהסיבה היחידה שהוא לא זכיר יותר היא בגלל אחיו הבכור והמוצלח.

"אני רוצה שישכחו אותי" זועק קזבלנקס ממש בפתיחת האלבום כאילו מבקש מכולם להתקדם מהצל של המאסטרפיס הראשון שלו. אני בכל אופן לא אשכח אף פעם את Room on Fire, אתה יכול להיות רגוע ג'וליאן. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

StrokesPMVH010411-2

באנר מועדון תרבות