האהבה לא מתה: Chvrches- Love is Dead ביקורת אלבום

האלבום השלישי של ה- Chvrches הוא לא יצירת מופת אבל הוא כן אלבום פופ מעולה, כיף וראוי. לפעמים זה כל מה שצריך. אה כן, והוא גם מכיל את אחד השירים הטובים שיצאו השנה, ותודה למאט ברנינגר.

ציון המועדון: ★★★☆☆

אחרי 2 אלבומים בהם כונתה המוזיקה של הצ'רצ'ס (Chvrches) בשלל תיאורים פלצניים כאלה ואחרים כמו "אינדי פופ" או "אינדיטרוניקה", באלבומם השלישי, Love is Dead, הטריו מגלזגו סוף סוף חושף את האמת: מדובר בהרכב פופ לכל דבר ועניין. Take it Or Leave it.

בלי חארטות, בלי התנצלויות וללא צליל גיטרה אחד לרפואה, Love is Dead הוא אלבום פופ ראוי. וזו לא אמירה של מה בכך. בעידן בו הפופ הוא ביט ראפ אחד ארוך ומלחמת צ'ילבות בין טיילור סוויפט לקייטי פרי, הצ'רצ'ס עושים פופ אלקטרוני לא מתנצל שנשען על מסורות הסינת'פופ הקלסי של שנות השמונים. לא כל המעריצים ההיפסטרים של הלהקה אהבו את הפופ הטהור אליו צעדו חברי ההרכב בגאון, אבל בגדול זו בעיה שלהם.

Love is Dead הוא כמו נסיעה ב'דלוריאן' של דוק ומורטי חזרה ל- 1985. אבל בקטע טוב כן? כל כך הרבה רפרנסים מוזיקליים יש באלבום הזה. בין רסיסי הצלילים והשירים אפשר לשמוע את Depeche Mode, Pet Shop Boys, סינדי לאופר ועוד עשרות אמני סינת'פופ משנות השמונים מהם שאבו הצ'רצ'ס את ההשראה המוזיקלית. אפילו דייב סטיוארט מ- Eurythmics האגדית היה פיזית באולפן ההקלטות עם הטריו על תקן יועץ ומנטור.

אולי הסיבה שהצ'רצ'ס לקחו ב- Love is Dead את הפופ שלהם לקצה, קשורה גם בעובדה שלראשונה הם נעזרו במפיק חיצוני – גרג קרסטין שעבר בין היתר עם סיה, 'פו פייטרס', בק, פינק ועוד רבים אחרים. קרסטין גיבש את הסאונד של ההרכב והוציא אותו החוצה ללא פילטרים ובצורה הרבה יותר פומפוזית מבעבר.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

כבר ב- Graffiti שפותח את האלבום אפשר להבין שהצ'רצ'ס לא באים לשחק משחקים ועם סאונד פופ אפי ממכר וחם שמחבק אותך פנימה, קשה שלא להתמכר. המומנטום ממשיך גם עם Get Out, הסינגל הראשון והעצמתי וממשיך לכל אורך האלבום. עוד שירים מעולים הם Never Say Never הנפלא, Miracle האדיר, Graves הפוליטי העוסק בסוגיית הפליטים ("הגופות נשטפות אל החוף…"). ו- Wonderland שסוגר את האלבום. אבל מעל כולם עומד My Enemy, הדואט עם, סולן להקת The National, מאט ברנינגר. השילוב בין קול הבריטון העמוק של ברנינגר לבין קול הפופ הנפלא של לורן מייברי יוצר את אחד השירים הטובים שיצאו השנה.

Love is Dead הוא לא אלבום מושלם. אפשר היה בכיף לצמצם אותו מעט (הוא מכיל 13 שירים) משום שבהעדר תכנים עמוקים שיגרמו לך להרהר בנשמתך (כן, יש הרבה טקסטים נגד מלחמות ובעד אהבת חינם אבל היי, לא מדובר בבוב דילן כן?), הוא סוג של ממצה את עצמו. זה לא אלבום משנה חיים או משהו כזה אבל הוא כן אלבום פופ עשוי טוב, שנשמע נהדר ופשוט כיף. לפעמים זה כל מה שצריך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

28577179_2113948861965029_6853814969219647370_n

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

מודעות פרסומת

5 שנים ל- Random Access Memories של דאפט פאנק

יש מעט מאוד אלבומים מושלמים ועוד מעט יותר אלבומים שמצליחים להגדיר מחדש את גבולות המוזיקה המוכרת לנו. Random Access Memories הוא כזה, ו- 5 שנים אחרי הוא ממשיך להרקיד ולהישמע רענן כמו ביום בו יצא. במילה אחת: קלאסיקה.

ציון המועדון: ★★★★★

כבר מתחילת דרכם היו צמד היוצרים האלקטרוני הצרפתי, גיא מנואל ותומס באנגלטר, שונים בנוף. הם בכלל ניסו את מזלם כלהקת פאנק אך אחרי שגילו את סצנת הרייבים החדשה שכבשה את אירופה בחצי הראשון של שנות ה-90 הם הבינו מה הייעוד שלהם.

השניים ללא הרף שיכללו את נוסחאות ההאוס והדאנס, התיכו את האלקטרוניקה עם שלל ז'אנרים אחרים, אימצו רובוטים כאלטר אגו בכדי לשמור בקנאות על פרטיותם, צילמו קליפים מרהיבים וחדשניים (מי אמר Around the World?) והקפידו על יצירה אלקטרונית עצמאית ללא התערבות מחברות התקליטים (דבר שבאופן נדיר היה מעוגן בחוזה שלהם).

דאפט פאנק מעולם לא נכנעו לכוחות השוק והניעו את הקריירה שלהם בעצמם, בזכות מוזיקה אלקטרונית איכותית ששינתה את חייהם של מיליונים והביאה את הדאנס כמעט לכל בית בעולם.

אנושיים אחרי הכל

אחרי 2 אלבומים סופר מוצלחים ומצליחים (Homework ו- Discovery שלווה בסרט אנימה) שחררו באנגלטר ומנואל ב- 2005 את אלבומם השלישי Human After All. האלבום שלא ממש זכה לקידום מצד הצמד קיבל ביקורות מעורבות ויש שאמרו שהצמד איבד את זה. אבל כמה שהם טעו.

בשנים לאחר מכן התעסק הצמד בכל מני פרויקטים כאשר הגדול ביניהם הוא כתיבת פס הקול לסרט "טרון: המורשת" שיצא ב-2010. אחרי שנים של צפייה לסרט המשך ללהיט משנת 1982, "טרון: המורשת" התקבל בתחושות מעורבות למרות פסקול שזכה לשבחים.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אבל החשיבות שבעבודה על הפסקול של טרון עבור דאפט פאנק הייתה הרבה יותר גדולה ממה שנראה אז בפועל. בפעם הראשונה בקריירה שלהם התנסו באנגלטר ומנואל בעבודה רצינית עם נגני אולפן לרבות תזמורים ועיבודים לכלים איתם טרם עבדו. העניין החדש לגמרי פתח את הראש לצמד המוזיקאים הצרפתיים, שעם הידע החדש שלהם נכנסו לפרויקט הגדול של חייהם. 

להחזיר את החיים למוזיקה

8 שנים חלפו בין Human After All ל- Random Access Memories אבל ההמתנה הייתה שווה כל מאית שניה. אלבומם הרביעי של דאפט פאנק הוא חתיכת יצירה מפעימה, חד פעמית ומושלמת מבחינה מוזיקלית של צמד מוזיקאים מהגדולים שידענו בשלושת העשורים האחרונים. 

אך מה שעוד יותר מייחד את היצירה הזאת ומקנה לה נופך אישי ונוסטלגי, היא העובדה שהיא מצליחה לאגד בתוכה את כל הסגנונות, האייקונים והאמנים שהשפיעו על הצמד בעבר ובהווה. עם הנשמה של הסבנטיז, הסאונד של האייטיז, הרוק של הניינטיז וה- EDM של שנות האלפיים, Random Access Memories הוא שעטנז מוזיקלי חסר תקדים בהיקפו וביופיו. בית ספר להפקה מוזיקלית. "רצינו לשחק עם העבר" אמר בנגלטר, והוא קלע בול. 

אבל זה לא הכל. בזכות עבודתם על פסקול הסרט "טרון: המורשת", החליטו הצמד לאמץ את השימוש בנגני אולפן חיים כאשר הרעיון המנחה היה להחזיר את התשוקה למוזיקה בצורתה החיה. חוץ משיר אחד (Contact) לא נעשה באלבום כלל שימוש בסמפלרים והתוצאה: אלבום מוזיקה אלקטרונית שנעשה כולו בכלים חיים.

"לעולם לא נהיה שוב לבד…"

כיאה לאלבום שמתהדר בשלל נגני אולפן ומשלב במיומנות בין מגוון סגנונות מוזיקליים, ב- Random Access Memories מתארחים כל מני אמנים, שלא לומר אייקונים מוזיקליים היסטוריים, שהיוו השראה על המוזיקה של הדאפט פאנק בעבר והיום.

שיתוף הפעולה המפורסם ביותר הוא זה של באנגלטר ומנואל עם גיטריסט הפנאק ואבי להקת Chic האגדית, נייל רוג'רס. כשהוא על הגיטרה הקליטו דאפט פאנק שלושה שירים: Give Life Back to Music ,Lose Yourself to Dance והלהיט הענק של האלבום, Get Lucky. בשני האחרונים מתארח בעמדת הזמר פארל ויליאמס. 

האלקטרוניקה של דאפט פאנק בשילוב הפאנק של נייל רוג'רס והאר נ' בי של ויליאמס, הביאה את דאפט פאנק לרמות חדשות של הצלחה מסחרית. Get Lucky הפך במהרה לאחד הלהיטים הגדולים של השנה וכנראה של העשור כולו. האלקטרוניקה האירופית והסול האמריקאי מעולם לא נשמעו טוב כל כך. 

אבל זוהי רק ההתחלה. ב- Within, בלדת פסנתר מופלאה, מתארח הפסנתרן המחונן וזוכה הגראמי "צ'ילי גונזאלס" (ג'ייסון צ'ארלס בק). ב- Touch המדהים שנשמע כאילו נשלף מהסבנטיז, ומכיל את המשפט המושלם If Love is the Answer You're Home, מתארח המלחין, הכותב והזמר פול וויליאמס. ב- Fragments of Time מתארח המפיק האגדי, טוד אדוורדס וב- Doing it Right האדיר מתארח לא אחר מאשר פאקינג Panda Bear מ- Animal Colloctive. 

"קוראים לי ג'ובאני ג'ורג'יו אבל כולם קוראים לי ג'ורג'יו"

כל השירים באלבום נושקים לשלמות אבל עבורי מעל כולם נמצאים שניים. הראשון הוא Instant Crush בו מתארח אחד האמנים האהובים שלי באופן אישי, סולן להקת הסטרוקס והאיש הכי מגניב על הפלנטה, ג'וליאן קזבלנקס. יש מעט מאוד שירים בחיי שאני יכול לקרוא להם מושלמים, אבל עבורי Instant Crush הוא אחד מהם. בפעם הראשונה ששמעתי אותו פשוט בכיתי. בכיתי מכמה שהוא יפה, ואם אתם חושבים שאני מגזים אתם מוזמנים לשאול את אשתי.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

השיר השני החל מהרצון של באנגלטר ומנואל להכיר תודה ליוצר האלקטרוני האגדי, ג'ורג'יו מורודר. לפיכך ביקש הצמד ממורודר להקליט את עצמו מדבר על שנותיו הראשונות כיוצר. התוצאה היא Giorgio by Moroder: מחווה מוזיקלית שעושה כבוד למורודר יותר מכל סרט דוקומנטרי שאי פעם יצלמו עליו או מכל פרס שאי פעם יוענק לו. 

השיר בין ה- 9 דקות נע הלוך ושוב על הספקטרום שבין דיסקו, פאנק והאוס והוא מבוצע כולו בכלים חיים (על חטיבת הקצב אמונים הבסיסט ניית'ן איסט והמתופף עומר חאקים שניגנו עם האמנים הגדולים בעולם). בעיני מדובר באחד הקטעים החשובים של העשור האחרון. הצלחה כבירה ליצור קטע דאנס עם נגינה חיה באולפן. 

"שברים של זמן.."

יכול להיות שחמש שנים זה לא מספיק זמן בכדי לקבוע אם יצירה תיזכר לעוד שנים רבות. יכול להיות שזה לא מספיק זמן לדעת האם היא נטעה שורשים בזיכרון הקולקטיבי של יוצרים אלקטרונים עתידיים ומבקרי מוזיקה פלצנים כמוני כאחד. אבל בעיני אין ספק שהוא אחד מאלבומי העשור. יצירה שכולה אהבה טהורה וכנה למוזיקה. יצירה שמראה איך ז'אנרים שונים יכולים להפוך לתלכיד אחד וליצור משהו חדש שפשוט לא היה קיים לפני כן. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

c_scale,fl_progressive,q_80,w_800

Daft-Punk-black-suitsרוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ארקטיק מאנקיז: Tranquility Base Hotel & Casino ביקורת אלבום

האלבום השישי של ארקטיק מאנקיז אמנם אמיץ, מיוחד ושונה אבל הוא לא מצליח לסחוף. אחרי 5 שנים של שקט וביחס לשאר הרפרטואר של הלהקה, Tranquility Base Hotel & Casino הוא אכזבה.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

היחסים שלי עם ארקטיק מאנקיז הולכים הרבה שנים אחורה. עוד לפני שמאזיני גלגל"צ גילו אותם באזור AM, תלמידים שלי לגיטרה כבר הביאו את חנות הדיסקים המקומית (כן יש עוד אחת כזאת בבאר שבע) למצב בו הם נאלצו להזמין לפחות פעם בחודש סטוק אלבומים נוסף של הרביעייה משפילד.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אי אפשר להאשים אותי בחוסר חיבה עזה לאהבה לקופים הארקטים. Whatever People Say Thats What I'm Not הוא בעיני יצירת מופת אדירה, AM אלבום באמת מפעים, פאק אני אפילו אוהב את Suck it and See המושמץ. אולי בגלל כל זה האכזבה שלי מ- Tranquility Base Hotel & Casino כל כך גדולה. ואולי גם בגלל שמדובר באלבום שהוא פשוט לא מספיק טוב.

"הגיטרה איבדה את היכולת שלה להעניק לי רעיונות" (אלכס טרנר ל-NME)

כשהחלו לזרום הידיעות על כך שהאלבום החדש של ארקטיק מאנקיז הולך להיות שקט ומלנכולי, בניגוד לאחרים, אני דווקא שמחתי. אני בעד שינויים. לא רציתי עוד AM מהסיבה הפשוטה כי כבר יש AM. אחרי שנים של דיסטורשן חשבתי שיהיה מעניין לשמוע את טרנר והחברים שלו מפשיטים מעצמם מניירות של כוכבי רוק ומתחברים לצד הרגיש שלהם.

אז לא, ממש לא מפריע לי שאין גיטרות באלבום החדש, מפריע לי שהוא פשוט לא מספיק טוב. בטח בסטנדרטים שהמאנקיז הרגילו אותנו.

ואם כבר שינוי אז לפחות שיהיה מעניין או חדשני. הויתור על הגיטרה החשמלית לטובת הפסנתר לא לוקח את הלהקה לטריטוריות חדשות ומסקרנות או אל גבהים אמנותיים חדשים. לכל אורכו האלבום מרגיש מנומנם מדי, משהו שנע בין ג'אז פיפטיז סטייל, שאנסונים צרפתיים ומוזיקת מעליות. גם השירים היותר טובים באלבום נשמעים כמו רעיונות חצי אפויים שלא ממש הספיקו להתפתח.

כשרדיוהד נטשו את הדיסטורשן וחתכו לאלקטרוניקה ב- Kid A זו הייתה חתיכת הצהרה אבל כזו שגם מגובה בשירים שומטי לסת. התחושה ב- Tranquility Base Hotel & Casino היא שהכל נשאר סטטי ומנומנם. לא גרוע, אבל גם לא באמת כובש.

"רק רציתי להיות אחד מהסטרוקס…"

העובדה ש- Tranquility Base Hotel & Casino נכתב כולו על ידי אלכס טרנר על הפסנתר בביתו שבלוס אנג'לס, מקנה לו אופי יותר אישי. בהרבה מובנים זה אלבום סולו של טרנר הרבה יותר מאלבום של ארקטיק מאנקיז. 

אז אמנם לא ברור איפה הייתה בקרת האיכות של שאר חברי הלהקה בשירים החדשים, אבל אפשר לפחות להתנחם בעובדה שטרנר ממשיך להיות כותב שירים חד פעמי. במומחיות ובשנינות האופיינית לו מצייר בפנינו טרנר תמונה של כוכב רוק שרק מחפש לברוח מהמעמד, הפוליטיקה והטכנולוגיה הנוגסת באיטיות ובהתמדה ביחסים הבין אישיים. בהשפעת סרטי מדע בדיוני, טרנר בורח אל החלל החיצון הפיזי (Tranquility Base הוא שמו של בסיס הירח בו נחתו האסטרונאוטים הראשונים) אך בעיקר זה שבתוך מוחו הקודח.

ובכל זאת יש גם כמה נקודות אור. Star Treatment הפותח שמציג את המשפט הנפלא: "רק רציתי להיות אחד מהסטרוקס, עכשיו תראו את הבאלגן שגרמתם לי לעשות…", הוא קטע אינטימי ומקסים. American Sport נפלא ו- Four Out of Five הוא באמת קסם. כל כך חבל ששאר האלבום לא שומר על אותה רמה ולא מתרומם מעל הסביר.

"אתם זוכרים איפה הכל התדרדר…?"

בדיעבד ההחלטה לא לשחרר שום סינגל נראית היום ברורה לחלוטין. זה אלבום נטול סינגלים או "להיטים" ואם אתם מקווים למצוא בו את ה- Do I Wanna Know או את Mardy Bum הבאים, כנראה שתתאכזבו.

בעידן בו גיבורי גיטרות הם זן הולך ונעלם, Tranquility Base Hotel & Casino לא מהווה בשורה לחובבי הרוק. אבל מילא, הבעיה היא שהוא לא מהווה בשורה בכלל. מבחינתי טרנר עצמו דווקא טרנר עצמו סיכם את Tranquility Base Hotel & Casino הכי טוב עוד ב- 2006: You're not from New York City, you're from Rotherham. כל מה שנותר לקוות זה שמדובר במכה קלה בכנף ושהקופים לא איבדו את זה. נתראה באלבום הבא.

10 שנים ל- Whatever People Say That's What I'm Not
10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

AM

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

מותו של הרוק? על פשיטת הרגל של 'גיבסון'

חברת הגיטרות האלמותית, גיבסון, הגישה בקשה רשמית לפשיטת רגל. האם הצרות הכלכליות של אחד מסממני הרוק המובהקים ביותר מסמל את מותו הקרב של הז'אנר?

אחרי שמועות רבות עכשיו זה רשמי. יצרנית הגיטרות האגדית, 'גיבסון' (Gibson), הגישה בקשה רשמית לפשיטת רגל. החברה שנוסדה ב- 1894 ומוצריה מזוהים עם נגני ענק כמו ג'ימי פייג', רנדי רודס, זאק ויילד, בוב מארלי, סלאש ועוד רבים וטובים אחרים, נמצאת בחובות של 500 מיליון דולר ומתקשה להתאושש.

בכלל שוק הגיטרות החשמליות נמצא במשבר עצום כאשר הכנסותיו ירדו מכמיליון וחצי דולר לשנה לכמיליון בלבד בעשור האחרון. למרות הנתון הזה גיבסון טוענת כי מה שסיבך אותה הן בעיקר השקעות בחטיבת החדשנות שפיתחה ועסקאות כמו רכישת חטיבת האודיו של 'פיליפס' ב- 2014.

גיבסון אמנם הודיעה כי הגיעה להסדר על 69% מחובותיה, מה שיאפשר לה להמשיך לפתח ולמכור את מוצרי הליבה שלה. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שאם חברה כל כך ותיקה, כל כך אייקונית ושכל כך מזוהה עם תרבות הרוק כמו ג'יבסון', נכנסת לקשיים, זו רק מראה למשבר שעובר על הז'אנר כולו.

"הרוק מת. רק הראפ חשוב".

אם לא נבהלתם עד עכשיו, בוודאי לא תשמחו לשמוע שעוד מותגי גיטרות הודיעו על קשיים. כך למשל דירוג האשראי של חברת 'גיטר סנטר' האמריקאית הורד בעקבות חוב של 1.6 כשגם יצרנית גיטרות אייקונית נוספת, 'פנדר' (Fender), הודיעה על קשיים.

אז נכון, אין ספק שבהרבה מקרים האשמה נופלת על מנהלי החברות שלא תמיד יודעים לתכנן לעתיד או לבנות תכנית עבודה פרקטית. גם השקעות כושלות וניתוח נתונים מטעה הביאו למצב הזה, אבל אי אפשר שלא לתהות האם אנשים פשוט פחות מנגנים על גיטרות חשמליות בשנים האחרונות. על פי הנתון היבש שמציין כי מכירות הגיטרות החשמליות נחתכו בשליש בעשור האחרון התשובה היא חד משמעית: כן. אבל מדוע?

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ובכן לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין שתור הזהב של הרוק כבר מזמן מאחורינו. נסו לחשוב על להקת רוק אחת גדולה בעולם וסביר להניח שתסגרו את הפינה עם ארקטיק מאנקיז ו'פו פייטרס' (דייב גרוהל אגב מנגן על גיבסון). מי ששולט במוזיקה הפופולרית כבר 2 עשורים הם ההיפ הופ, הראפ והמוזיקה האלקטרונית. הדור הצעיר נטש בהמוניו את הגיטרה עבור המחשב, הלופר והמיקרופון.

אחרי הכל היה זה לא אחר מאשר רוג'ר דלטרי, סולן הרוק האגדית, The Who, שאמר עוד באוקטובר 2016 "הרוק מת. רק הראפ חשוב".

טיילור סוויפט אשמה?

"אולי עידן הגיטרה הסתיים" אמר אריק קלפטון בכבודו ובעצמו כשנדרש לסוגיה בפסטיבל הסרטים האחרון בטורונטו אליו הוזמן בעקבות סרט דוקומנטרי חדש שצולם עליו. אבל לא בטוח שזה באמת מה שמתרחש.

במאמר של הוושינגטון פוסט מינואר האחרון בשם "המוות האיטי של הגיטרה החשמלית", נטען כי מכירות הגיטרות האקוסטיות דווקא נמצאות בעלייה (ביחס לחשמליות) בעיקר בגלל טיילור סוויפט שהיא כידוע האמנית המצליחה ביותר על הגלובוס. הפולק-פופ שלה משמעותי מאוד לקהל המוזיקאים הצעיר שרוצה לחקות אותה ואת הסאונד שלה. "היא הגיטריסטית המשפיעה ביותר בשנים האחרונות…" אמר עליה מנכ"ל "פנדר'. לא פחות ולא יותר. תוסיפו לסוויפט את הפופ המתקתק של אד שירן, סם סמית' ואפילו קולדפליי והמגמה היא ברורה. פחות דיסטורשן, יותר אקוסטי.

בשנים האחרונות גם מורי הגיטרה בישראל נמצאים במצוקה בשל מיעוט תלמידים. בהרבה מקומות בארץ אף נסגרו בתי ספר פרטיים ללימודי מוזיקה. אפילו "כלי זמר" חדלו בצורה רשתית להעניק שיעורי גיטרה. קצת עצוב לא?

ובכל זאת קצת אופטימיות?

היסטורית הרוק תמיד היה האנדרדוג. הוא צמח משירת העבדים השחורים, חי בשוליים ורק בשנות החמישים של המאה העשרים כבש את מיינסטרים כגם לאחר מכן הוא תמיד זגזג בין השוליים למרכז. מי שנשאו את הסצנה על כתפיהם הם בעיקר גיבורי גיטרה כמו ג'ימי פייג', אריק קלפטון, ריצ'י בלקמור, קורט קוביין ואחרים שבזכות כריזמה בלתי רגילה ויכולת מופלאה על הכלי השאירו אותו בחיים. ילדים הסתכלו עליהם בהערצה ורצו לנגן כמותם. היום אותם גיטריסטים הם זן נכחד ואין מי שימלא את החלל.

אבל בכל זאת הנבואה נתנה לשוטים והגלגל מסתובב. ז'אנרים פופולריים תמיד קמים ונופלים ומוקדם מדי להספיק את הגיטרות החשמליות. הרוק הוא תרבות שלא ניתן להעלים בקלות. קהל מעריציו אולי הולך וקטן, אבל הוא עדיין קהל קנאי מאוד שאהבתו לז'אנר היא בלתי מתפשרת. גם גיבסון עצמה תמשיך לייצר את דגמי הדגל שלה ולמעשה תחזיר עטרה ליושנה בכך שתתמקד בהן יותר מאשר בדברים אחרים. ללא ספק מהלך מבורך.

אז אפשר להרגע. אנחנו לא בדרך לעולם נטול גיטרות. אני לא רואה יקום בו ילד צופה בסלאש עולה על הפסנתר של אקסל בקליפ ל- November Rain ולא רוצה לחקות אותו.

אי אפשר להתעלם מהעובדה הברורה שימיה הזוהרים של הגיטרה החשמלית מאחוריה. אבל זה ממש בסדר כי זה מעולם לא היה מיינסטרים להיות רוקר. אני בטוח שכבר עכשיו דור חדש, צעיר ומצומצם מחכה בכיליון לאחוז בגיטרה הראשונה שלו ולקרוע את העולם. אם כבר קלישאות, הם אולי מעטים אבל איכותיים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

סלאש

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני