10 המכות של המוזיקה הישראלית

חג הפסח הוא אמנם הזמן בו יצאנו מעבדות לחירות אבל הוא גם זמן טוב לחשבון נפש על מכות שקיבלנו בדרך. אז לכבוד החג קבלו את 10 המכות של המוזיקה הישראלית. נ.ב: יש הרבה דברים מדהימים במוזיקה המקומית אבל בא לי להיות קצת נרגן! אולי אלה המצות.

שוק מצומצם
אף אחד לא אשם שבישראל חיים רק 7 מיליון בני אדם, שוק פצפון במונחים גלובליים, ועם זאת עדיין מדובר ביי פאר בבעיה הכי קשה של המוזיקאי הישראלי הממוצע. בסופו של דבר אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי ואת הכל, כולל את המוזיקה שאנחנו מאזינים, מניעים כוחות השוק וכשהשוק קטן מי ירצה לחדש, לנסות, להתנסות או לאתגר?

מעטים האמנים הישראליים שמעזים לפנות לכיוונים שונים מהמקובל והמוכר. מעטים עוד יותר האמנים שמסוגלים לאמץ ז'אנרים ניסיוניים או לפנות לשוליים והכל מחשש לאבד קצת מהשוק הגם ככה קטנטן הזה. בארה"ב למשל חיים 312,000,000 בני אדם. מספיק שאחוז אחד מכל אלה יצרוך את המוזיקה שלך ואתה מסודר. בישראל אחוז אחד יספיק לך במקרה הטוב לכוס בירה צוננת, אז בשביל מה לנסות?

באנר מועדון תרבות

חוסר תעוזה ושבלוניות
כאמור כתוצאה של הסעיף הקודם, קשה מאוד למצוא כאן מוזיקה "שונה" ומרעננת, בטח במיינסטרים. הכל נשמע יותר מדי דומה, יותר מדי "חמוד", חסר שיניים ודי משעמם.

אבל מעבר למוזיקה, גם אמירות נחרצות, חריפות שלא לומר פוליטיות, נדיר למצוא כאן. כל זמר מתחיל יודע שמספיקה התבטאות אחת מעוררת מחלוקת ואתה מחוץ בקונצנזוס (תשאלו את ג'קו אייזנברג), מכת מוות לאמנות שלך במדינה כל כך קטנה.

ובכל זאת, אמן צריך לפעול על פי צו ליבו ולא רק על פי מה יכנס לפלייליסט או לא ולכן עדיין מאכזב לגלות שרוב השירים שמתנגנים ברדיו חסרי כל אמירה מעניינת, לאו דווקא פוליטית, אלא סתם אמירה שונה.

אותם נגנים
אם אתם לא מודעים לזה בטח תופתעו לגלות שאת המוזיקה במרבית האלבומים הישראלים מבצעים מספר מאוד מצומצם של נגנים. לא מאמינים? תעשו ניסוי, פתחו 4-5 אלבומים ישראלים מהשנים האחרונות, תעיפו מבט ברשימת הקרדיטים ותראו מי מנגן בהם. על הגיטרות סביר להניח שתמצאו את אבי סינגולדה או עמרי אגמון, על התופים בטח תגלו את אשר פדי או שי פסטרנק וכן הלאה…

שלא יהיה ספק, כל נגני האולפן הללו מוכשרים בטירוף ועדיין זו לא תהיה הגזמה לומר שכל המוזיקה הישראלית מנוגנת על ידי עשרות מוזיקאים בודדים שמביאים לכך שבסופו של דבר הכל נשמע מוכר במקרה הטוב וזהה במקרה הרע.

אני מודע לעלות היקרה של שעת אולפן ולכן אין ספק שאמן ירצה לסגור הקלטות של גיטרה, תופים או כלים אחרים במינימום זמן וכסף, אבל ברמת המקרו זה פשוט חבל.

עטיפות האלבומים
עטיפות האלבומים והסינגלים תמיד היו דלת הכניסה לעולמו הייחודי של האמן. הזמנה לקראת החוויה המוזיקלית שממתינה לך בפנים. אבל כזה חוסר יצירתיות וכזה חוסר מעוף כמו שיש בעטיפות האלבומים הישראליים באמת שקשה למצוא.

אלבומים גדולים זכורים בזכות הפן הויזואלי שלהם לא פחות מאשר מזה המוזיקלי. החומה של פינק פלויד, Abby Road של הביטלס, מחכים למשיח של שלום חנוך הן רק דוגמאות ספורות לכך.
הנה פוסט שכתבתי בנושא עבור בלוג העיצוב EMBED.

נשבע לכם שעל 90% מהאלבומים הישראלים תמצאו את פרצופו של האמן בוהה במבט מהורהר אל עבר האופק. בלי חזון, בלי ליצור איזושהי סקרנות, כלום ושום דבר. הצד הויזואלי של האמן תמיד שיקף והשלים את סך היצירה שלו, וכשהויז'ואל כל כך משעמם, מה נגיד על המוזיקה?

12509670_10207924313966283_2334062270414667363_n

תמיד מפגרים אחרי שאר העולם
מכירים את ההנחה הזאת שכל מה שחם בעולם מגיע באיחור של 5 שנים לישראל? אז כמובן שקשה להשליך את זה על כל תחומי החיים, אבל תרבותית יש בטענה הזאת המון.

קשה עד בלתי אפשרי למצוא אמנים שעושים בארץ מוזיקה שכרגע היא הדבר החם מעבר לים. מתלהבים מהלופר של נטע ברזילי? Chvrches קניה ווסט, בון איבר ואחרים עושים זאת כבר שנים (אגב, כל הכבוד לנטע שאימצה את האסתטיקה הנפלאה הזאת, זה השוק שתמיד מתעכב).

הדבר רלוונטי גם לטקסטים הבנאליים שממשיכים לשעמם אותנו בעברית, להפקות המיושנות המבוססות שכבות על גבי שכבות של גיטרות אקוסטיות לקליפים המרדימים ועוד. אני חייב לציין שבשנים האחרונות כן יש רוחות של שינוי עם אמנים כמו רותם אור, נטע ברזילי, Flora ואפילו סטטיק ובן אל (לפחות בסטייל) אבל זה עדיין לא מספיק.

אינטונציה גרועה באנגלית
אין לי שמץ של בעיה עם אמנים ששרים באנגלית, רוסית, ערבית, איטלקית, צ'רקסית ואלוהים יודע מה. הרצון לפרוץ לשווקים גדולים יותר ברור לי. אבל אם החלטתם לשיר שלא בשפת האם, שלכם תדאגו לעשות את זה כמו שצריך!

אין שבוע שאני לא מקבל לפחות סינגל אחד של אמן ישראלי ששר באנגלית רצוצה על גבול המביכה. לפעמים השיר לא רע בכלל אבל האנגלית הופכת אותו למביך וזה פשוט חבל.

באנר מועדון תרבות

פליטי ריאליטי
נכון זו לא תופעה חדשה ופליטי ריאליטי כובשים מצעדים בכל רחבי העולם כבר כמעט 2 עשורים, אבל התחושה היא שבישראל זה בהגזמה.

בהעדר אלטרנטיבה ולייבלים שתומכים באמנים חדשים, המיינסטרים מעדיף ללכת על המוכר והבטוח ועל אמן שרבבות ישראלים כבר ראו בפריים טיים. זה כמובן לגיטימי אבל הבעיה היא שהאמנים הללו מגיעים בדרך כלל כמוצר סינטטי, בנאלי "לעוס" ועשוי עם ים של יח"צ ושירים משעממים למות.

ברור שיש יוצאים מן הכלל אבל בואו נשתחרר מהדבר הזה ונבין שגם אמנים שלא הרימו להם את המסך יכולים לעשות מוזיקה טובה.

קיסריה
פסגת שאיפתו של כמעט כל אמן ישראלי היא להופיע בקיסריה. לסמן וי על מעוז האליטה המוזיקלית המקומית וכמובן לעשות גם כמה ג'ובות (עוד משתמשים במילה הזאת?) על הדרך. אבל האמת היא שמדובר באחד המקומות הגרועים ביותר להופעות בעולם!

המבנה המיושן (ולא רק בקטע היסטורי), תחושת הניתוק מהאמן והסאונד המזעזע, הופכים את חווית ההופעות בקיסריה לברירת מחדל בהעדר אלטרנטיבה ראויה. משום מה אנשים נורא נהנים שם. באמת שאין לי ממש מושג למה.

שמרנות ונוסטלגיה
להוציא כמה סצנות שוליים פה ושם, ה- DNA הישראלי הוא עדיין שמרן ומסורתי ואפשר להרגיש את זה בכמעט כל תחום בחיים. החל מאי הפרדת הדת מהמדינה דרך המיליטריזם שאופף אותנו ועד לעובדה שבביטוח לאומי עדיין משתמשים בפקס.

אין כאן הרבה קהל שפוקד לעיתים קרובות הופעות של להקות חדשות רגע לפני הפריצה. אין סיקור אמיתי של הסצנה האלטרנטיבית, אין חתירה אחר החדש והמרענן. מדינת ישראל מקדשת את העבר בשירת קריוקי לאומית והופעות מפוצצות של שלמה ארצי בקיסריה, ועם כל הכבוד לשלמה ארצי או שלום חנוך, אייל גולן ואחרים הגיע הזמן להתקדם.

מירי רגב
חסרת התרבות והספורט מתגאה בעובדה שהיא באה "לעשות סדר" בתרבות הישראלית, למחות אליטות ישנות ולהמליך חדשות. רק חבל שעל הדרך היא גם מטילה מורא על יוצרים, מייבשת תקציבים, נוטלת כבוד מיוצרי עבר (למה שרית חדד צריכה לשיר באירועי יום העצמאות ה- 70 את "נתתי לה חיי" ולא דני סנדרסון או אלון אולארצי'ק בעצמם?) ומתנהגת באגרסיביות משוועת.

המטרה של המוזיקה היא לחבר ולא לפלג, להפיץ אהבה ולא לסכסך, לעורר מחשבה ולא להגביל אותה. חבל שזה הפרצוף של מי שאמונה על התרבות הנשגבת בעולם.

ובכל זאת בשביל לסיים בנימה חיובית הנה כמה המלצות ישראליות משלי שאתם מוזמנים לבדוק:

Totemo (רותם אור) מלכת האינדי הישראלית. מהיוצרות המקומיות האיכותיות והקסומות ביותר שצמחו פה. אנומליה בשוק המקומי שאתם פשוט חייבים להכיר.
Flora – עוד זמרת ויוצרת אלקטרונית נוגעת, לשעבר הקלידנית של אסף אבידן. שחררה בשנה שעברה את אלבומה השלישי (הראשון בעברית) והנפלא "מקום".
נטע ברזילי – לימדה את הישראלים מה זה לופר. קשה עדיין להתייחס אליה כי היא שחררה רק שיר אחד, אבל אותי היא מסקרנת. שיהיה בהצלחה באירוויזיון.
כלבי פבלוב – להקה מוכשרת בטירוף שפועלת כבר זמן רב ולא מפחדת מהמילה רוק. ממליץ לעקוב!
עדי אולמינסקי – אמנית פופ אלקטרוני מעולה שעושה הרבה כבוד לז'אנר וגם לישראל אי שם בחו"ל.
נדב דלומי – מיוצרי האינדי החושבים והאיכותיים של השנים האחרונות. הוציא בשנה שעברה את המיני אלבום המשובח Happiness.
ג'ימבו ג'ייבחור מוכשר כמו שד. כותב בחסד, מצחיק, שנון שלא מפסיק להפתיע. אם ארץ נהדרת גילתה אותו אז גם אתם צריכים. תבדקו את אלבום הבכורה המעולה שלו, "בואו לפני" שיצא בשנה שעברה.
Garden City Movment – הרכב הצ'ילווייב האלקטרוני (אני אזרום עם כל הגדרה שתבחרו למוזיקה שלהם) שחרר ממש עכשיו את Apollonia, האלבום האולפן המלא הראשון שלו, והוא קסום כמו כל הדברים שהם עשו עד עכשיו.

וכמובן שטוב שיש איתנו עם אמנים והרכבים כמו 'טיפקס', 'מוניקה סקס', דודו טסה ואחרים שאף פעם לא מאכזבים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

10 המכות של המוזיקה הישראלית

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s