10 המכות של המוזיקה הישראלית

חג הפסח הוא אמנם הזמן בו יצאנו מעבדות לחירות אבל הוא גם זמן טוב לחשבון נפש על מכות שקיבלנו בדרך. אז לכבוד החג קבלו את 10 המכות של המוזיקה הישראלית. נ.ב: יש הרבה דברים מדהימים במוזיקה המקומית אבל בא לי להיות קצת נרגן! אולי אלה המצות.

שוק מצומצם
אף אחד לא אשם שבישראל חיים רק 7 מיליון בני אדם, שוק פצפון במונחים גלובליים, ועם זאת עדיין מדובר ביי פאר בבעיה הכי קשה של המוזיקאי הישראלי הממוצע. בסופו של דבר אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי ואת הכל, כולל את המוזיקה שאנחנו מאזינים, מניעים כוחות השוק וכשהשוק קטן מי ירצה לחדש, לנסות, להתנסות או לאתגר?

מעטים האמנים הישראליים שמעזים לפנות לכיוונים שונים מהמקובל והמוכר. מעטים עוד יותר האמנים שמסוגלים לאמץ ז'אנרים ניסיוניים או לפנות לשוליים והכל מחשש לאבד קצת מהשוק הגם ככה קטנטן הזה. בארה"ב למשל חיים 312,000,000 בני אדם. מספיק שאחוז אחד מכל אלה יצרוך את המוזיקה שלך ואתה מסודר. בישראל אחוז אחד יספיק לך במקרה הטוב לכוס בירה צוננת, אז בשביל מה לנסות?

באנר מועדון תרבות

חוסר תעוזה ושבלוניות
כאמור כתוצאה של הסעיף הקודם, קשה מאוד למצוא כאן מוזיקה "שונה" ומרעננת, בטח במיינסטרים. הכל נשמע יותר מדי דומה, יותר מדי "חמוד", חסר שיניים ודי משעמם.

אבל מעבר למוזיקה, גם אמירות נחרצות, חריפות שלא לומר פוליטיות, נדיר למצוא כאן. כל זמר מתחיל יודע שמספיקה התבטאות אחת מעוררת מחלוקת ואתה מחוץ בקונצנזוס (תשאלו את ג'קו אייזנברג), מכת מוות לאמנות שלך במדינה כל כך קטנה.

ובכל זאת, אמן צריך לפעול על פי צו ליבו ולא רק על פי מה יכנס לפלייליסט או לא ולכן עדיין מאכזב לגלות שרוב השירים שמתנגנים ברדיו חסרי כל אמירה מעניינת, לאו דווקא פוליטית, אלא סתם אמירה שונה.

אותם נגנים
אם אתם לא מודעים לזה בטח תופתעו לגלות שאת המוזיקה במרבית האלבומים הישראלים מבצעים מספר מאוד מצומצם של נגנים. לא מאמינים? תעשו ניסוי, פתחו 4-5 אלבומים ישראלים מהשנים האחרונות, תעיפו מבט ברשימת הקרדיטים ותראו מי מנגן בהם. על הגיטרות סביר להניח שתמצאו את אבי סינגולדה או עמרי אגמון, על התופים בטח תגלו את אשר פדי או שי פסטרנק וכן הלאה…

שלא יהיה ספק, כל נגני האולפן הללו מוכשרים בטירוף ועדיין זו לא תהיה הגזמה לומר שכל המוזיקה הישראלית מנוגנת על ידי עשרות מוזיקאים בודדים שמביאים לכך שבסופו של דבר הכל נשמע מוכר במקרה הטוב וזהה במקרה הרע.

אני מודע לעלות היקרה של שעת אולפן ולכן אין ספק שאמן ירצה לסגור הקלטות של גיטרה, תופים או כלים אחרים במינימום זמן וכסף, אבל ברמת המקרו זה פשוט חבל.

עטיפות האלבומים
עטיפות האלבומים והסינגלים תמיד היו דלת הכניסה לעולמו הייחודי של האמן. הזמנה לקראת החוויה המוזיקלית שממתינה לך בפנים. אבל כזה חוסר יצירתיות וכזה חוסר מעוף כמו שיש בעטיפות האלבומים הישראליים באמת שקשה למצוא.

אלבומים גדולים זכורים בזכות הפן הויזואלי שלהם לא פחות מאשר מזה המוזיקלי. החומה של פינק פלויד, Abby Road של הביטלס, מחכים למשיח של שלום חנוך הן רק דוגמאות ספורות לכך.
הנה פוסט שכתבתי בנושא עבור בלוג העיצוב EMBED.

נשבע לכם שעל 90% מהאלבומים הישראלים תמצאו את פרצופו של האמן בוהה במבט מהורהר אל עבר האופק. בלי חזון, בלי ליצור איזושהי סקרנות, כלום ושום דבר. הצד הויזואלי של האמן תמיד שיקף והשלים את סך היצירה שלו, וכשהויז'ואל כל כך משעמם, מה נגיד על המוזיקה?

12509670_10207924313966283_2334062270414667363_n

תמיד מפגרים אחרי שאר העולם
מכירים את ההנחה הזאת שכל מה שחם בעולם מגיע באיחור של 5 שנים לישראל? אז כמובן שקשה להשליך את זה על כל תחומי החיים, אבל תרבותית יש בטענה הזאת המון.

קשה עד בלתי אפשרי למצוא אמנים שעושים בארץ מוזיקה שכרגע היא הדבר החם מעבר לים. מתלהבים מהלופר של נטע ברזילי? Chvrches קניה ווסט, בון איבר ואחרים עושים זאת כבר שנים (אגב, כל הכבוד לנטע שאימצה את האסתטיקה הנפלאה הזאת, זה השוק שתמיד מתעכב).

הדבר רלוונטי גם לטקסטים הבנאליים שממשיכים לשעמם אותנו בעברית, להפקות המיושנות המבוססות שכבות על גבי שכבות של גיטרות אקוסטיות לקליפים המרדימים ועוד. אני חייב לציין שבשנים האחרונות כן יש רוחות של שינוי עם אמנים כמו רותם אור, נטע ברזילי, Flora ואפילו סטטיק ובן אל (לפחות בסטייל) אבל זה עדיין לא מספיק.

אינטונציה גרועה באנגלית
אין לי שמץ של בעיה עם אמנים ששרים באנגלית, רוסית, ערבית, איטלקית, צ'רקסית ואלוהים יודע מה. הרצון לפרוץ לשווקים גדולים יותר ברור לי. אבל אם החלטתם לשיר שלא בשפת האם, שלכם תדאגו לעשות את זה כמו שצריך!

אין שבוע שאני לא מקבל לפחות סינגל אחד של אמן ישראלי ששר באנגלית רצוצה על גבול המביכה. לפעמים השיר לא רע בכלל אבל האנגלית הופכת אותו למביך וזה פשוט חבל.

באנר מועדון תרבות

פליטי ריאליטי
נכון זו לא תופעה חדשה ופליטי ריאליטי כובשים מצעדים בכל רחבי העולם כבר כמעט 2 עשורים, אבל התחושה היא שבישראל זה בהגזמה.

בהעדר אלטרנטיבה ולייבלים שתומכים באמנים חדשים, המיינסטרים מעדיף ללכת על המוכר והבטוח ועל אמן שרבבות ישראלים כבר ראו בפריים טיים. זה כמובן לגיטימי אבל הבעיה היא שהאמנים הללו מגיעים בדרך כלל כמוצר סינטטי, בנאלי "לעוס" ועשוי עם ים של יח"צ ושירים משעממים למות.

ברור שיש יוצאים מן הכלל אבל בואו נשתחרר מהדבר הזה ונבין שגם אמנים שלא הרימו להם את המסך יכולים לעשות מוזיקה טובה.

קיסריה
פסגת שאיפתו של כמעט כל אמן ישראלי היא להופיע בקיסריה. לסמן וי על מעוז האליטה המוזיקלית המקומית וכמובן לעשות גם כמה ג'ובות (עוד משתמשים במילה הזאת?) על הדרך. אבל האמת היא שמדובר באחד המקומות הגרועים ביותר להופעות בעולם!

המבנה המיושן (ולא רק בקטע היסטורי), תחושת הניתוק מהאמן והסאונד המזעזע, הופכים את חווית ההופעות בקיסריה לברירת מחדל בהעדר אלטרנטיבה ראויה. משום מה אנשים נורא נהנים שם. באמת שאין לי ממש מושג למה.

שמרנות ונוסטלגיה
להוציא כמה סצנות שוליים פה ושם, ה- DNA הישראלי הוא עדיין שמרן ומסורתי ואפשר להרגיש את זה בכמעט כל תחום בחיים. החל מאי הפרדת הדת מהמדינה דרך המיליטריזם שאופף אותנו ועד לעובדה שבביטוח לאומי עדיין משתמשים בפקס.

אין כאן הרבה קהל שפוקד לעיתים קרובות הופעות של להקות חדשות רגע לפני הפריצה. אין סיקור אמיתי של הסצנה האלטרנטיבית, אין חתירה אחר החדש והמרענן. מדינת ישראל מקדשת את העבר בשירת קריוקי לאומית והופעות מפוצצות של שלמה ארצי בקיסריה, ועם כל הכבוד לשלמה ארצי או שלום חנוך, אייל גולן ואחרים הגיע הזמן להתקדם.

מירי רגב
חסרת התרבות והספורט מתגאה בעובדה שהיא באה "לעשות סדר" בתרבות הישראלית, למחות אליטות ישנות ולהמליך חדשות. רק חבל שעל הדרך היא גם מטילה מורא על יוצרים, מייבשת תקציבים, נוטלת כבוד מיוצרי עבר (למה שרית חדד צריכה לשיר באירועי יום העצמאות ה- 70 את "נתתי לה חיי" ולא דני סנדרסון או אלון אולארצי'ק בעצמם?) ומתנהגת באגרסיביות משוועת.

המטרה של המוזיקה היא לחבר ולא לפלג, להפיץ אהבה ולא לסכסך, לעורר מחשבה ולא להגביל אותה. חבל שזה הפרצוף של מי שאמונה על התרבות הנשגבת בעולם.

ובכל זאת בשביל לסיים בנימה חיובית הנה כמה המלצות ישראליות משלי שאתם מוזמנים לבדוק:

Totemo (רותם אור) מלכת האינדי הישראלית. מהיוצרות המקומיות האיכותיות והקסומות ביותר שצמחו פה. אנומליה בשוק המקומי שאתם פשוט חייבים להכיר.
Flora – עוד זמרת ויוצרת אלקטרונית נוגעת, לשעבר הקלידנית של אסף אבידן. שחררה בשנה שעברה את אלבומה השלישי (הראשון בעברית) והנפלא "מקום".
נטע ברזילי – לימדה את הישראלים מה זה לופר. קשה עדיין להתייחס אליה כי היא שחררה רק שיר אחד, אבל אותי היא מסקרנת. שיהיה בהצלחה באירוויזיון.
כלבי פבלוב – להקה מוכשרת בטירוף שפועלת כבר זמן רב ולא מפחדת מהמילה רוק. ממליץ לעקוב!
עדי אולמינסקי – אמנית פופ אלקטרוני מעולה שעושה הרבה כבוד לז'אנר וגם לישראל אי שם בחו"ל.
נדב דלומי – מיוצרי האינדי החושבים והאיכותיים של השנים האחרונות. הוציא בשנה שעברה את המיני אלבום המשובח Happiness.
ג'ימבו ג'ייבחור מוכשר כמו שד. כותב בחסד, מצחיק, שנון שלא מפסיק להפתיע. אם ארץ נהדרת גילתה אותו אז גם אתם צריכים. תבדקו את אלבום הבכורה המעולה שלו, "בואו לפני" שיצא בשנה שעברה.
Garden City Movment – הרכב הצ'ילווייב האלקטרוני (אני אזרום עם כל הגדרה שתבחרו למוזיקה שלהם) שחרר ממש עכשיו את Apollonia, האלבום האולפן המלא הראשון שלו, והוא קסום כמו כל הדברים שהם עשו עד עכשיו.

וכמובן שטוב שיש איתנו עם אמנים והרכבים כמו 'טיפקס', 'מוניקה סקס', דודו טסה ואחרים שאף פעם לא מאכזבים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

10 המכות של המוזיקה הישראלית

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

דו"ח המבקר #17: Hadar מרדימה, INYU נכשלים, רמי פיינשטיין לא מצחיק ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

The Odds- INYU

The Odds (סיכויים/הסתברויות) הוא הסינגל הראשון שמשחרר לרדיו הרכב הפופ האלקטרוני, INYU. ומה הסיכויים שלו להצליח אתם בטח שואלים את עצמכם? ובכן, אפסיים. The Odds מנסה להישמע כל כך מתקדם, כל כך מתחכם, כלכך מעניין עד שהוא קורס אל תוך הכלום של עצמו.

INYU מנסים לשלב בתוך סינגל הבכורה שלהם שלל ז'אנרים והשפעות ממגוון עולמות, אבל התוצאה לא מתחברת לכדי שיר, בטח לא אחד בעל משקל סגולי או עניין. כל הסיפור הזה מזיע ממאמץ ועל הספקטרום שבין יומרני למופתי The Odds הוא כישלון מהדהד.

מסע- עיני אהובי

היזהרו, מתקפת שאנטי לפניכם! אני מניח שיש קהל מצומצם שיהנה מ"עיני אהובי", הסינגל החדש והמקושקש של להקת "מסע", אבל זה לא כוס התה שלי (בלשון מעטה). תמיד היה קשה לי לקנות את אווירת העלק רוחניות הזאת ואת כל ה"בואו נפתח את הלב" והחרא זה. לכן גם מעולם לא מצאתי את עצמי מתחבר למוש בן ארי, "שבע", "שלנה עליך" ואחרים. במאמר מוסגר, דווקא אצל שוטי הנבואה, שהשכילו לשלב פאן בתוך הרצינות התהומית של החוזרים מהודו, זה עבד.

בכל מקרה, מילא השריטות שלי, אבל גם במישור המוזיקלי "עיני אהובי" לא מחדש כלום. יש כל כך הרבה להקות והרכבים מקומיים ובינלאומיים שאימצו את הסאונד ההודים שעושים את זה כל כך הרבה יותר טוב (ג'וני גרינווד ושי בן צור עם אלבומם Junjun זו רק דוגמה אחת). "עיני אהובי" לא יתנגן יותר ואני מניח שגם לא אצל יותר מדי אנשים כי מעל הכל, הקטע הזה פשוט מעפן.

רמי פיינשטיין- רק אנחנו

"רק אנחנו" הוא הסינגל החדש מתוך אלבומו השלישי של רמי פיינשטיין. ואם אתם תוהים איך זה שלא שמעתם עליו עד עכשיו, ובכן… פשוט תקשיבו לקטע הזה ותבינו לבד.

הסינגל החדש מנסה להוביל איזשהו מסר חתרני של אנטי חתונה, או תתחתנו איך שבא לכם עם מי שבא לכם (איזה נושא מוזר לשיר), אבל הוא פשוט נשמע, איך לומר זאת בעדינות… מביך.

באנר מועדון תרבות

כיאה למסר מוזר מלכתחילה, השיר מתהדר בקליפ מוזר לא פחות שנפתח במשפט "השנה היא שנת 2018 ומדינת ישראל עדיין אינה מכירה בנישואין בין אדם לבובה". מצחיק? לא. חתרני? לא. והשיר? דל ומשעמם כמו פירכית דלת קלוריות. אהה ואם תהיתם אז אז בסוף הקליפ פיינשטיין אכן מתחתן עם בובה וכן, זה חתיכת WTF רציני.

בכל מקרה לא ברור את מי פיינשטיין, שמתפקד כסוג של אתנחתא מוזיקלית קומית בתוכנית של סלוצקי ודומינגז בערוץ הספורט, מנסה לתקוף? את הרבנות? את "תעשיית החתונות"? את מי שלא דואג לחמם את הסטייק שאיכשהו תמיד מגיע קר לשולחן? לא ברור אם זו בכלל בדיחה.

בכל מקרה עם מילים כמו: "בואי נציית לחוקים שלנו ולא לחוקים של כולם, אם נסתכל מסביב זה ממש לא מרהיב ורחוק מלהיות מושלם…" אני לא בטוח כמה רחוק הוא יכול להגיע.

קייט ואור מארחות את נתן בן ארי- מברזיל עד אורוגוואי

העובדה שהעונה החמה של השנה עוד לא התחילה לא תיתן לקייט ואור (התשובה הנשית לסטטיק ובן אל?) לעצור אותן בדרך ללהיט של קיץ. אתם כבר מכירים את זה. יחד עם היתושים, חום האימים והערסים באילת, הקיץ מביא איתו גם את תופעת שירי הקיץ מעיקים וברי החלוף שחוץ מלעצבן לא באמת עושים משהו למישהו.

אז הנה, מרץ עוד לא הסתיים ושתי הפקאצות מהיו טיוב, קייט ואור, מחוזקות (או מוחלשות במקרה הזה) על ידי נתן בן ארי, הבן של מוש (שנראה בדיוק כמוהו), מזיעות ממאמץ (כי בכל זאת קיץ) בניסיון לייצר להיט מסיבות לקיץ.

עכשיו ברור שלהיטי קיץ לא נועדו לגרות את האינטלקטואל של מאזין. המטרה שלהם היא פשוטה, להרקיד ולעשות נחמד בבטן. סך הכל לגיטימי אבל "מברזיל ועד אורוגוואי" נטול כל חן, אפילו הבסיסי ביותר, שעלול להעלות חיוך או להעניק הרגשה טובה.

באנר מועדון תרבות

זה שיר מעיק ומתאמץ שמנסה בכוח להישמע מגניב למרות שרוב הזמן הוא נשמע יותר כמו בדיחה מאשר ניסיון ליצור משהו אמיתי. קחו למשל את המשפט: "משלב לי את הים עם שמש ואננס טרי בצד מאמש…". בחיאת? איך אננס כול להיות טרי אם הוא מאמש? זה סתם מביך, גם אם הכוונה הייתה ליצור אוקסימורון טקסטואלי רווי משמעויות תרבותיות שיאתגרו את המאזין. בהנחה שזה לא המקרה, אתם יכולים לדלג.

Hadar Opp- Yours

אז חיפשתי ונברתי והפכתי כל לינקטון וכל מייל שקיבלתי בניסיון לחתום את הדו"ח הזה ברוח חיובית. לצערי לא הצלחתי לכן אתם מוזמנים להשתעמם איתי למוות עם Yours, הסינגל החדש של הדר אופ (Hadar Opp) שנשמע כמו 1000 שירים אחרים שקיבלתי לאינבוקס שלי. מתסכלת היא עבודתו של מבקר המוזיקה 😔

מתסכלת היא עבודתו של מבקר המוזיקה 😔

לדו"ח המבקר #16
לדו"ח המבקר #15
לדו"ח המבקר #14
לדו"ח המבקר #13
לדו"ח המבקר #12
לכל הדו"חות
אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

הדר הפ

באנר מועדון תרבות

מותו של האלבום

בשבוע בו הלך לעולמו ראס סולומון, מייסד רשת Tower Records תנצב"ה, התבשרנו על כניסתה הרשמית של Spotify לישראל. מעבר לעובדה שהאירוניה תלתה את עצמה, זה גם הרגע הרשמי בו האלבום כקונספט תרבותי פינה את מקומו לשיר הבודד.

"תחילה הייתה המילה. לאחר מכן הגיע מעבד התמלילים המחורבן. אחר כך הגיע מעבד המחשבות. אחר כך מות הספרות וכך זה ממשיך… (דן סימונס, 'היפריון').

כמו כל דבר טוב גם ספוטיפיי מגיעה לארץ באיחור אופנתי של כמה שנים אחרי שהשתלטה על עולם המוזיקה. Apple Music, Google Music, Deezer ואפילו Tidel של ג'יי זי ניסו לעשות רוח של מתחרות, אבל כשזה מגיע לסטרימינג, ספוטיפיי היא הפלטפורמה השלטת.

ואכן שם המשחק בשנים האחרונות הוא הסטרימינג. לא עוד קבצי MP3, לא עוד טורנטים ובטח לא עוד מוצר פיזי. אם פעם היינו משלמים על 12 שירים 80₪, היום על 35 מיליון שירים נשלם 20₪ בחודש. מדהים. אבל זה לא מגיע בלי מחיר…

music-on-your-smartphone-1796117_1280

לכל אורך ההיסטוריה, כל חידוש טכנולוגי גרר איתו הפחדות בלתי פוסקות מצד חברות התקליטים. על הקסטה אמרו שהיא "תהרוג את תעשיית המוזיקה" (ציטוט מדויק מפי מודעה בעיתון שפרסם ארגון תעשיית התקליטים הבריטי ב- 1981), על MTV אמרו שהוא הורג את התוכן, על קבצי ה-MP3 אמרו שהם פוגעים בהכנסות של האמנים (ותשאלו את לארס אולריך ממטאליקה שגרר את הלהקה למלחמה חסרת סיכוי ואף מגוחכת בשיתוף הקבצים).

שלא תבינו אותי לא נכון, יש אמת בחלק מהטענות האלה, אבל את הטכנולוגיה אי אפשר לעצור. וטוב שכך. אף פעם לא תשמעו אותי אומר "פעם היה יותר טוב". אני בז לאנשים האלה שבטוחים שהמוזיקה של "פעם" הייתה טובה יותר והיום הכל חרא. בכל דור ובכל עשור הייתה מוזיקה מצוינת לצד מזעזעת. גם כשזה מגיע להתפתחויות הטכנולוגיות.

אז סלח לי אבי כי חטאתי. אני נהנה מספוטיפיי. מאוד. זה לא מונע ממני לרגע לקנות דיסקים ותקליטים כאילו אין מחר, לזה אני עדיין מכור, אבל הפשטות של הסטרימינג ממכרת ומתאימה לעולם בו אנו חיים ב- 2018.

ובכל זאת אם יש משהו שמפריע לי בעידן הדיגיטלי ובמה שמייצגות ספוטיפיי וחברותיה זה את מותו של האלבום. אל תתבלבלו עם מותו של התקליט או הדיסק, אלה רק התוצרים הפיזיים. האלבום הוא מכלול היצירה המורכבת ממספר שירים המוטבעים על גבי הדיסק או התקליט. הסיפור שהאמן רוצה שנקשיב לו, התוצר האמנותי שמשליך על התרבות בו הוא נוצר.

באנר מועדון תרבות

בעבר השאיפה של כל אמן או הרכב הייתה לשחרר אלבום. זה היה הייצוג המוזיקלי אופטימלי. אסופת השירים הטובה ביותר שניתן היה להקליט. כמכלול הוא מייצג את היכולת להעביר תמות, עמדות ורעיונות גדולים הרבה יותר מאשר שיר בודד. הוא מפתח הכניסה לעולם אחר של מוזיקה ומשמעויות.

גם מוזיקלית האלבומים מתאפיינים בסאונד מסוים, ייחודי רק להם שמובל בדרך כלל על ידי מפיק ספציפי, מה ששוב הופך אותו ליצירה הנשגבת ביותר של האמן. לאמנות עצמה. מבחינתי להקשיב לשיר אחד ולא לאלבום כולו זה כמו להסתכל רק על כתף של מונה ליזה ולא על הדיוקן כולו.

העידן הטכנולוגי החדש ביטל את הצורך באלבום המלא. מספיק להפציץ בלהיט אחד בשביל למלא אולמות, לגרוף תמלוגים ולהביא השמעות בספוטיפיי. כמובן שהרדיפה אחרי הלהיט תמיד הייתה נחלתה של המוזיקה הפופולרית, אבל העידן החדש מייתר את הצורך בלהכניס אותו למסגרת של אלבום ומתוך כך גם להשקיע במוצר התרבותי הזה שנקרא אלבום.

מספיק רק להסתכל על סטטיק ובן אל תבורי שזוכים להצלחה עצומה מבלי ששחררו אפילו אלבום אחד. גם הלהיט הכי גדול של שנה האחרונה, 'דספסיטו', של הזמר הפורטוריקני, לואיס פונסי, יצא בלי להיכלל בשום אלבום דבר שלא יכול היה לקרות פעם.

turntable-1337986_1280

כשאני מאזין למוזיקה אני מחפש חוויה. לכן אני מוצא את עצמי מתחבר לאמנים שלוקחים את המוזיקה שלהם ברצינות ושעדיין מתייחסים לאלבום כתוצר הסופי והמלא של עבודתם. אמנים שמקליטים אלבום כיצירה חד פעמית, אותנטית, מלאת רגש ומשמעות.

כשאני לוחץ פליי על אלבום של ארקייד פייר, בון איבר, פינק פלויד ואחרים, אני יודע שאני יוצא למסע. אני יודע שכל שיר ושיר יתחברו יחד לכדי חוויה שתהיה משמעותית עבורי.

אם אדלג על אחד משירי האלבום החוויה לא תהיה מלאה ואם אאזין לשיר בודד הוא ירגיש לי יתום. זו כמובן גישה רומנטית אבל זה בדיוק מה שאני מחפש במוזיקה.

זו גם החוויה שמכרה לנו טאוואר רקורדס. היא אולי לא המציאה את האלבום כקונספט אמנותי אבל היא כן היוותה את הייצוג הבולט ביותר שלו.

בהעדר ביקוש למוצר פיזי נסגרו החנויות, וללא חנויות פיזיות קיבלנו את ספוטיפיי. מוזיקה יותר זולה ונגישה אבל עם קצת (ואני אשתדל לא להיות אנכרוניסטי מדי) פחות נשמה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות