דו"ח המבקר #15: אוזי זולטק עוד כאן, "דור המבול" נחמדים, רועי גליק מרתק ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

אוזי זולטק- אפילו לא את

בדו"ח הקודם כתבתי על להקת הרוק האלטרנטיבית, "פרקט", בהנהגת נועה שץ שנותנת בראש למרות שזה רחוק מלהיות הז'אנר המועדף על הישראלים בשנים האחרונות. למעשה הרושם הוא שצריך להיות אמן ממש אמיץ בכדי ליצור מוזיקת רוק אמיתית במקום שסובל משוק כל כך מצומצם. לכן אני כל כך שמח שאוזי זולטק עדין בסביבה.

זולטק, זמרת רוק גותי, כבד, מטאל, איך שתרצו לקרוא לזה, די מוכרת בסצנה המקומית. חדי הזיכרון מביניכם אולי יזכרו אותה מהריאליטי של ערוץ 24, "מה שקורה באילת", או מהדואט המיותר עם הצל, "מה שאת התחלת". אבל מה שחשוב זה שהיא עדיין איתנו כי רוקיסטיות אמיתיות זה מצרך נדיר, בטח ובטח בביצה המקומית ו"אפילו לא את" מוכיח את זה.

לאוזי יש את כל החבילה. מהסטייל, דרך הקול המעולה ועד הטקסטים המעט בוסריים אבל עדיין חשופים, שמראים שמדובר ביוצרת אמיתית. מלבד העובדה שהמוזיקה שלה פונה לקהל יעד מצומצם יחסית, לא כל כך ברור לי למה זולטק לא הצליחה לסחוף אחריה יותר. יכול להיות שעם קצת יותר מזל והפקה יותר מהודקת ואקטואלית אוזי עוד תזכה להוביל אחריה ים של נערות מרדניות לבושות שחורים שילכו אחריה כמו אחרי איימי לי מ- Evanescence בימיה הטובים או ארית שחף מהיהודים. למי שרוצה להכיר, "אפילו לא את" מאלבומה האחרון, "אקדח טעון", הוא אחלה מקום להתחיל.

גילת שטיינר דור- ימי סערה

ובניגוד לזולטק שם What You See is What You Get, גילת שטיינר דור מנסה לעשות הרבה דברים בסינגל הבכורה שלה ואיכשהו מצליחה לחרב את הכל. השניות הראשונות של "ימי סערה" עוד נסבלות אבל ברגע שהקול של נכנס לתמונה אתה מבין שטוב כבר לא יצא מכאן.

גלית למדה ב'רימון', ושרה בשלל פרויקטים מוזיקליים רק שלא מממש ברור לי איך? לא רק שהיא מזייפת לאורך כל השיר, היא גם תוקפת אותו באגרסיביות מחרידה שרק עושה חשק שהדבר הזה יסתיים כבר. אגב, מסתבר שמעבר להיות זמרת ("זמרת") גלית היא גם דוגמנית, שחקנית, יוצרת ומה לא? אם הייתי צריך לתת לה עצה הייתי ממליץ לה בחום להתמקד בדבר אחד שהיא טובה בו, ולשיר זה לא אחד מהם.

באנר מועדון תרבות

דור המבול- חופשי…

יש מצב שהקומוניקט (ההודעה לעיתונות) שקיבלתי על "חופשי", סינגל הבכורה של להקת דור המבול, הוא הגרוע ביותר בהיסטוריה. והרי הוא לפניכם: "הם צעירים, הם חמודים, הם אוהבים רוק בדם והם רוצים להחזירו ללב המיינסטרים". מי כתב את זה? ילד בן 13? איזה עורך מוזיקלי יקרא את ההודעה הזאת ויגיד לעצמו: "הנה להקה ששווה לשדר!". ולמה אני חופר על זה? כי חופשי הוא אחלה שיר.

למרות שהטקסט נע על הגבול שבין בוסרי לילדותי ולמרות ההפקה אובר גרנדיוזית, לדור המבול יש פוטנציאל לא רע לרשת את סינרגיה כלהקת רוק המחמד שגלגל"צ תרצה לחבק (ואני לא אומר את זה בקטע רע). איפשהו בין Green Day ל- Three Days Grace וקצת Kings of Leon, אני חושב שלדור המבול לגמרי יש מקום כאן. הם לא יהפכו עולמות אבל אני יכול לראות אותם מקבלים ים של אהבה מנערים ובעיקר נערות שהגיטרה עושה להם את זה. שימו לב גם להופעת האורח של גדי וילצ'רסקי בקליפ.

רועי גליק- את ואני בזמן

אמנים רבים וגדולים יצרו מוזיקה שמימית כשהם נעולים בביתם הרחק מהאולפנים גדולים וטירוף היום יום. ג'סטין ורנון מבון איבר המושלמים ופיטר סילברמן והאנטלרס עליהם כתבתי ממש לאחרונה הם רק דוגמה. והנה מגיע לאוזני יוצר חדש בשם רועי גליק שגם הוא טוען שנכון לעכשיו הוא "מקליט ופועל לבד בבית" ושומעים את זה.

שומעים את זה בעדינות של שיר הביכורים שלו, "את ואני זמן". שומעים את זה באותנטיות, ובאווירה הכמעט אינטימית שהשיר משרה ואני אוהב את זה.

המוזיקה של רועי ללא ספק אינה מתאימה לכולם (בלשון המעטה) אבל כל כך כיף לשמוע סוף סוף קצת מוזיקה ניסיונית, קצת אוונגרדיות בין כל השעמום הזה שנקרא המוזיקה הישראלית. סוף סוף יצירה אמיתית לשם היצירה. ובכל מקרה שיר שנפתח עם משפט מקסים:  "את ואני עומדים על החול עונדים חלקי חילוף…" לא באמת יכול להיות רע. אני כבר מחכה לשמוע מה עוד יש לרועי לתת לנו.

דרור לביא- חסד

"חסד", הסינגל האחרון מתוך אלבום בכורה של דרור לביא, "כח המשיכה", ללא ספק מוכיח שהמוזיקה של היוצר מגיעה ממקום אמיתי וכנה אבל לצערי הוא לא תפס אותי. לא הרגשתי שום התפתחות או עניין וגם לא את הניצוץ הזה שיבעט לך בבטן ושתרצה ממנו עוד. לא מדובר בשיר רע, אלה פשוט בוסר. משעמם.

אגב, מכיוון שהאלבום השלם כבר בחוץ, אני מודה שתוך כדי כתיבת שורות אלה גם הגנבתי כמה האזנות לחלק משירי האלבום, מה שעוד יותר חיזק את דעתי שמדובר בתוצר ראשוני, סוג של ניסוי כלים לפני הדבר האמיתי שאולי יקרה באלבום הבא.

לדו"ח המקר #14
לדו"ח המבקר #13
לדו"ח המבקר #12
לדו"ח המבקר #11
לדו"ח המבקר #10
לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

 

זואי זולטק

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

האהבה מתה- על Hospice של The Antlers

Hospice, אלבומם השלישי של The Antlers, מספר את סיפורו של עובד הוספיס שמתאהב במטופלת גוססת. אל תצפו לסוף טוב.

לפני קצת יותר משנה העליתי כאן פוסט על 15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם שמאז הפך לאחד הפוסטים הנקראים ביותר של מועדון תרבות (מסתבר שיש הרבה אנשים עצובים בעולם).

אבל כשכתבתי את הפוסט המדובר לא הכרתי את 'הוספיס' ובדיעבד אני מרגיש כמו אידיוט מושלם כי לידו אלבומים כמו Sea Change של בק או Disintegration של הקיור נשמעים כמו מסיבות כיתה. פאק קוראים לאלבום הוספיס שזה המקום אליו אנשים הולכים בשביל למות כן?

ובכל זאת כמאמר הקלישאה, עדיף מאוחר מאשר אף פעם, ולמרות שאין בו שום דבר שמח, אני יותר משמח שגיליתי את האלבום הזה כי כמה שהוא קורע את הלב ככה הוא גם מלא ביופי.

"אין שום דבר שאוכל לעשות בשביל להציל אותך, המקהלה תשיר והדבר הזה יהרוג אותך…"

כמו ג'סטין ורנון עם בון איבר, גם הסיפור של 'הוספיס' מתחיל במוזיקאי בשם פיטר סילברמן שהחליט להתבודד בדירה בניו יורק תוך שהוא מדיר את עצמו מכל פעילות חברתית בשביל להתרכז במוזיקה. הפעם, בניגוד לשני אלבומיו הקודמים, צירף אליו סילברמן גם שני נגני אולפן שהפכו את האנטלרס מפרויקט סולו ללהקה של שלושה.

התוצאה היא אלבום שמוזיקלית נשמע טוב יותר ולירית מגובש יותר. ה- Lo-Fi (היי Neutral Milk Hotel), הניסיוניות והאינטימיות לחלוטין כאן, אך האלבום נשמע קוהרנטי ומהודק מאי פעם, עניין קריטי כאשר מדובר באלבום קונספט.

"רגע, אלבום קונספט אמרת?" כן. אבל אל תרתעו לא מדובר באיזה אופרת רוק פומפוזית סטייל Tommy, מגלומנית כמו The Wall (כבודן הענק במקומן מונח) או אפילו יצור כלאיים מהסוג של American Idiot. 'הוספיס' הוא אלבום קטן ואינטימי להחריד המגולל את סיפורו של מטפל בהוספיס המתאהב במטופלת שגוססת וחיה על זמן שאול. לא מסופר לנו מפורשות ממה סובלת מושא האהבה של המטפל אך יש די הרבה רמיזות לכך שמדובר בסרטן. לא שזה ממש משנה, סיפור האהבה הזה גם ככה לא נועד להתממש וזה לא ספוילר. זו מהות האלבום.

באנר מועדון תרבות

גם באלבומים העצובים והקודרים ביותר שאתם יכולים לחשוב עליהם יש נקודות אור דרכן ניתן לראות ניצוץ של תקווה. אפילו אלבומים שעוסקים באופן ישיר במוות ואבדן "חוטאים" באופטימיות זהירה. כך למשל ב- Funeral של ארקייד פייר נוכל למצוא סגירת מעגל מרגשת, ב- Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס נמצא מחילה וכפרה ואפילו Skeleton Tree של ניק קייב מסתיים ב" זה בסדר עכשיו…".

אבל כאן לא תמצאו את ה- Lovesong של Disintegration. 'הוספיס' הוא יצירה היא קשה להאזנה, לעיתים קשה מדי, שמציגה את הצדדים הכי שחורים של האובדן. החל מהכעס, הדיכאון והסיוטים דרך תיאורי בתי החולים, הרופאים והצינורות ועד לבכי, התסכול והגעגועים. סילברמן לא משאיר אפילו חרך אחד דרכו יוכל להיכנס מעט אור ולאזן במשהו את החושך. על הכל שורה אווירה קלסטרופובית ולא מרחמת שפשוט תשרוף לכם את הנשמה.

מחפשים סוף טוב? זה לא האלבום בשבילכם. לעזאזל סוף טוב, מחפשים מעט אופטימיות? תשכחו מזה. 'הוספיס' ידחוף לכם את האמת המרה לפנים כבר מהשיר הראשון. האהבה לא תמיד מנצחת, אנשים מתים, אלה החיים, עכשיו תתגברו על זה.

"לפתע כל המכונות הפסיקו לעבוד בבת אחת והמוניטורים צפצפו בפעם האחרונה.
מאות אלפי מיטות ריקות יש בכל בתי החולים, רק שלי תפוסה…"

כאמור, בניגוד ליצירות אחרות שנגעו בסרטן, אבדן וכו', בסיפור של 'הוספיס' אין שום רומנטיזציה. אפילו לא זכר למשפטים נוסח: "אני מודה על הזמן שהיה לנו ביחד", "אני מאושר עכשיו שהיא מצאה שלווה". אלה משפטים שמתאימים לסרטים הוליוודיים ופחות לחיים עצמם.

מערכת היחסים שמתוארת לנו ב'הוספיס' היא סופר מורכבת ולצד אהבה גדולה היא היא מציגה לנו גם סצנות אותנטיות ויום יומיות של עצבים, האשמות הדדיות, זריקת חפצים, סיוטים נוראיים, הפלה, אבא דפוק ועוד שלל תיאורים מדויקים מדי שכולנו מכירים מהחיים. המוות מסתבר לא הופך את הכל לקל יותר. להיפך.

באנר מועדון תרבות

ואם בכל זאת תרצו ליהנות מ'הוספיס' אתם תצטרכו להשקיע בו ולשקוע איתו. חוץ מ- Bear הקרוב לשלמות ו-Two שמצליח לפרק אותי בכל פעם מחדש, אין בו שיר שיתפוס אתכם ישירות ולכן צריך ממש לרצות להתמסר לסיפור וליופי החבוי בו. אפילו השירה של סילברמן תאלץ אתכם להגביר את הווליום משום שהוא שר כל כך חלש עד שלעיתים קשה לבין מה הוא אומר. בהתחלה זה עצבן אותי אבל עם הזמן קיבלתי את העובדה שהקול שלו הוא עוד חלק בסיפור העצוב הזה שאף אחד לא ממש רוצה לצעוק אותו החוצה.

יום לפני שדודה שלי נפטרה מאותה מחלה מחורבנת, כתבתי את הטקסט הבא:

"החיים מלאי ניגודים…
היום הגעתי שוב לאחד המקומות שהיו הכי קרובים לליבי. מקום בו הרגשתי תמיד בבית במשך כל כך הרבה זמן. מקום עם כל כך הרבה זיכרונות טובים וחוויות. בית, במלוא מובן המילה, שתמיד קיבל אותי לא משנה איך ומתי.
וגם היום כמו בכל יום אחר לא התאכזבתי. הממטרות עבדו במלוא המרץ בכדי להשקות את הדשא הירוק כל כך. השמיים היו כחולים ויפים מתמיד, הציפורים צייצו, הפרחים פרחו, והאוויר… אוי האוויר הנפלא של הקיבוץ. הפסטורליות בשיאה.
ואז בתוך הבית… הניגוד המושלם. עצב אינסופי שמפלח את הלב ונבלע רק בתוך דמעות של עצב ופרידה. לתמיד….
הטוב תמיד ישכון לצד הרע, היפה תמיד יסבול מצילו של המכוער והשמחה לעד תלווה בצער. תגידו לאהובים שלכם כל יום שאתם אוהבים אותם ותנצלו כל רגע בחיים…"

למרות העצב האינסופי של 'הוספיס', חשוב שיצירות כאלה קיימות. הן מזכירות לנו שלא יכול להיות טוב ללא רע. הן מזכירות לנו שאף פעם לא נעריך עד שלא נפגע, שאחרי הכל אנחנו אנושיים. הן מזכירות לנו שעצב הוא חלק אינטגרלי מהחיים ולהיות עצוב זה הכי אנושי שיש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

THE ANTLERS

באנר מועדון תרבות

"כשאת אינך"- פרידה מדולורס או'ריורדן סולנית הקרנבריז

אחד הקולות הגדולים של הניינטיז נדם עם מותה של דולורס או'ריורדן סולנית הקרנבריז. פוסט פרידה לאחד הקולות שעיצבו את הניינטיז.

אחד הצלילים הכי זכורים לי בתור ילד אלו אותן זעקות משונות שבקעו מהרמקולים של אחי הגדול. זעקות שלאוזניו של ילד בן שבע או שמונה נשמעו כמו "זאמבה" או משהו כזה. רק לאחר מכן התברר לי שאלה ה- The Cranberries ושהזעקות המוזרות האלה הן למעשה סולנית ההרכב, דולורס או'ריורדן שצועקת את נשמתה על עוולות המלחמה.

אולי באותה גיל לא הבנתי לעומק למה בדיוק מתכוונת דולורס כשהיא שרה "זומבי", מה הן עוולות מלחמה ובטח שלא את הקונפליקט הבריטי-אירי (השיר נכתב כתגובה להתקפה של ה- IRA האירי בה נהרגו 2 ילדים בריטיים). מה שכן נחרט בי זה קולה העצמתי שמפלח את הבית כולו ומרעיד לך את הלב. משהו שפשוט בלתי אפשרי להתעלם ממנו.

לא רק אני חשבתי כך מסתבר. כמעט בכל בית שנכנסתי אליו ראיתי את ארבעת האירים יושבים על ספה ומסתכלים עלי מעל עטיפת אלבומם הסופר מצליח והלא מוערך מספיק, No Need to Argue. זה היה ללא ספק אחד האלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90.

אלבומם השני של הקרנבריז הביא להם תהילת עולם. אבל גם אלבום הבכורה, Everybody Else Is Doing It, So Why Can't We? עם להיט העל Linger פרט על הנימים הכי דקים בנשמתי בעוד ש- To the Faithful Departed תמיד הבעיר בי אנרגיות מטורפות. ועם זאת תמיד אהבתי הכי הרבה את Bury the Hatchet.

באנר מועדון תרבות

זה לא פופולרי להגיד את זה אבל אני חושב שדווקא באלבום הזה דולורס הייתה בשיאה. קולה התבגר והשתפשף, הזעם התמתן ואפילו ניצוצות של אופטימיות היו שם. זה אלבום שליווה אותי הרבה שנים הלאה ושירים כמו Shattered, Dying in the Sun, You and Me ו- Just My Imagination מצליחים לרגש אותי ולעשות לי כיף גם היום.

כל כך הרבה נוסטלגיה יש לי עם דולורס. קולה תמיד יזכיר לי איך פרטתי יחד איתה את האקורדים הראשונים בחיי. איך ביליתי שעות עם חברים בהאזנה לכל האלבומים של הלהקה. הקול שלה אפילו מזכיר לי את הלילות בבסיס בהם הייתי יוצא לנגן מחוץ לחדרי כאשר מסביבי מצטופפים ציפורי לילה לשירה בציבור מאולתרת שתמיד הייתה מסתיימת איכשהו עם Animal Instinct.

בעידן בו כוכבות פופ נמדדות על פי מידת העור שהן חושפות, דולורס הייתה שייכת לזן אחר של זמרות רוק לא מתחנפות ושיודעות לשלב בהצלחה רגש, עצמה ונשמה ענקית. היא תיזכר ברשימה אחת עם שירלי מנסון, ביורק, אנוק ואחרות כקולות שעיצבו את הניינטיז. לא פחות.

בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מספיד יותר מדי אמנים גדולים. יותר מדי אמנים שאני אוהב. זה עצוב וזה גורם לי לחשוב על עצמי ועל זה שאני מתבגר בזמן שכל האנשים שגדלתי עליהם הולכים ונעלמים.

הדבר היחיד שמנחם היא שמוזיקה טובה, לא משנה כמה היא מוערכת או לא, תמיד תשרוד. לעזאזל, אין תלמיד גיטרה שעבר אצלי שלא למד לפחות שיר אחד של קרנבריז, כך שלפחות אני יודע שבגזרה שלי דולורס תמשיך לשיר עוד הרבה שנים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

120229810-44878b12-cf9a-4153-9009-3f3feb6297cb

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #14: פז פרל חרוש, "פרקט" נותנים בראש, עינב ג'קסון כהן מדהימה ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

פז פרל- נוגע לא נוגע

נשבע לכם, אבל אמיתי! שפעם אמרת לחבר שלי שהוא חובב מוזיקה כמוני, שהמשפט "נוגע לא נוגע" הוא כנראה החרוש במוזיקה הישראלית (אילו רק הייתי שומר את הוואצאפ בשביל להוכיח לכם!). אבל בכל מקרה, כיאה למשפט חרוש, גם הסינגל השני של פרז פרל מתוך אלבום הבכורה שלו שיצא בקרוב, לא ממש מחדש.

שוב בלדה על אהבה נכזבת וקשר הרסני שלא מצליחה לעניין יותר מדי עם משפטים כמו: "אל תדאגי, אני אומר לך שזה לא בריא להתקרב כך אליו מניסיון, אני אומר לך שזה יכאב...". אז כן זה כואב, בעיקר לאזניים. כמובן שטקסט משעמם חייב (ציניות כמובן) חייב להגיע גם עם מוזיקה מאימה וכך "נוגע לא נוגע" מתפאר בסאונד מאוד ישראלי, שלא לומר מיושן, הכולל כרגיל: גיטרה מלנכולית על מצע פסנתר, כלי מיתר ופיהוק. דווקא הקול של פרל מלא פוטנציאל (מזכיר קצת את אוהד שרגאי) אבל למה לבזבז אותו על שירים כל כך פשטניים? מבאס.

עינב ג'קסון כהן- שלוש אפשרויות

את עינב ג'קסון כהן אני זוכר מבית הספר 'רימון' בו למדתי. לא הכרתי אותה בשום צורה אבל מאז ועד היום היא הפכה לאחת מיוצרות האינדי המוערכות בארץ ואני השתרכתי מאחורה. אולי בשל המשקעים לי עם בית הספר או סתם מעצלנות. אבל עכשיו הגיע הזמן לעשות תיקון וסוף סוף להקשיב ברצינות לשיר שלה. אז כמו שאומרת הקלישאה, טוב מאוחר מאשר אף פעם. 

"שלוש אפשרויות" הוא סינגל נוסף מתוך אלבומה החדש ג'קסון, "שני לבבות" ומדובר בקסם טהור. בדיוק ככה עושים בלדת פסנתר פשוטה, כנה ויפה שמצליחה להישמע לא מתאמצת למרות שאתה יודע שהושקעה מחשבה בכל תו ותו. הטקסט הנפלא של דאנה איבגי ("תגידי פעם אחת ואז נוכל להמשיך לשקר…"). מקבל עיבוד פשוט וקסום מאין כמוהו שעושה הרבה חם בלב ובעיקר המון חשק לשמוע את האלבום המלא. אז אחרי הרבה שנים אני עושה את התיקון ומתמכר. עינב כהן ג'קסון, את נפלאה!

שגיא להט- עולם שקוף

OK אני אוהב את זה! רגע לפני ששגיא להט משחרר את אלבום הבכורה שלו, הוא משחרר את "עולם שקוף", סינגל בוגר, מעניין ויפה שעושה חשק לאלבום המלא. "עולם שקוף" הוא דוגמה לשיר נטול יומרות אמנותיות גדולות שמצליח בעזרת הפקה מתאימה להיות מעניין ומרגש בפשטות שלו. בקונטקסט הזה אפילו תובנות רחוב כמו "האמיץ יבחר להישאר החכם יברח…" נשמעות מתוחכמות ואני לא כותב את זה לרעה, להיפך.

לי השיר הזה גרם להרגיש טוב וללא ספק עשה לי חשק לשמוע עוד. אני גם חייב לציין לטובה גם את הקליפ הנפלא שמלווה את הסינגל. אהבתי פלוס!

באנר מועדון תרבות

שחר בן ניצן- שיר של גשם

אין דבר מנחם יותר בימי החורף הקרים מאשר שיר שיעשה חם בלב. גם אין מתבקש יותר ביום גשום להאזין לשיר ששמו הוא "שיר של גשם", רק חבל שהדבר היחיד שהשיר הזה גרם לי לרצות לעשות הוא לצאת החוצה ולהירטב בתקווה לאיזה דלקת אוזניים שתמנע ממני את השעמום הגנרי זה. 

השניות הראשונות עם הגיטרה עוד מעוררות תקווה אבל ההמשך כולו שעמום רדום ומרדים של כלום ושום דבר. גם הטקסט נשמע פרודי כאילו נכתב על ידי תסריטאי ארץ נהדרת: "זה שיר ליום גשום, כשהכבישים מעורפלים, אין אורות ולא רואים לאן נוסעים – אז מנחשים…". המילים הללו מתחרות בבנליותם רק בהודעה לעיתונות שליוותה את הסינגל בה גילינו ששחר בן ה-21 סיים את מגמת המוזיקה בהצטיינות. באמת מדהים.

פרקט- הפוך

למרות השם הנורא (פרקט? סיריאסלי?) והעובדה ש"הפוך" לא יהפוך את עולמכם, מדובר בלא פחות מנס לשמוע להקת רוק אלטרנטיב מקומית שלא מפחדת לתת בראש. סינגל הבכורה של להקת האלטרנטיב הדנדשה הזאת בהנהגתה של נוגה שץ, אולי לא מבריק אבל מרענן ומלא אנרגיות כמו ששיר רוק עצמתי צריך להיות. 

גישת ה- DIY הפאנקיסטית שורה על השיר הזה ויש לי המון כבוד לחברה האלה שהחליטו ללכת נגד הזרם ובמדינה שאינה ממש חובבת רוק (בלשון המעטה) ללכת אחרי הלב שלהם ולתת בדיסטורשן. נראה לאן זה יתפתח.

 

לדו"ח המבקר #13
לדו"ח המבקר #12
לדו"ח המבקר #11
לדו"ח המבקר #10
לדו"ח המבקר #9
לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

עינב כהן גקסוןם

באנר מועדון תרבות