בואו בראש פתוח: Arca ביקורת אלבום

וואו. זו המילה היחידה שעולה לי לראש לאחר ההאזנה ל- Arca של המפיק הונצואלי המוערך, אלחנדרו גרסי. הוא מפחיד, יפה, מלחיץ, קסום, הזוי ומרגש גם יחד. זה לא אלבום שיתאים לכולם, אבל מוזיקלית הוא ללא ספק הישג יוצא דופן.

זה כמה שנים שאלחנדרו גרסי הידוע כ"ארקה", צובר לעצמו שם של כבוד בקרב חובבי האוונגרד. האלקטרוניקה הניסיונית שלו הפכה שם נרדף לאיכות ולפריצת גבולות כאשר בשנים האחרונות גם הכוכבים הגדולים לא אדישים לכישרון וגייסו אותו לשורותיהם. בין היתר הספיק ארקה להפיק את קניה ווסט, FKA Twigs, ביורק ואחרים. ללא ספק רפרטואר מרשים. 

למוזיקאי המוערך נחשפתי דרך שלל ביקורות מוזיקה, כתבות, סיקורים ובעיקר דרך עבודתו המשותפת עם ביורק שאני נורא אוהב. אבל רק כאשר אלבומו השלישי, שנקרא בפשטות Arca, החל לעטר את ראשי מצעדי הסיכום השנתיים, החלטתי שאני חייב לתת לו הזדמנות. זה לא היה קל, אבל לגמרי היה שווה את זה. 

אני לא מכיר את העבודות הקודמות של ארקה, ועדיין האלבום החדש שלו הצליח לרתק אותי באופן שמעט מאוד אלבומים הצליחו לעשות בשנים האחרונות. רובו ככולו של Arca איטי, מלטף ונוגע ברמות שקשה להסביר תוך שהוא מצליח שלא לשעמם אפילו לרגע. המוזיקה האלקטרונית והעדינה כל כך מצליחה לחדור אל תוך הנשמה ואיכשהו לטלטל ולנחם אותה בעת ובעונה אחת. מדהים. 

אם הייתי צריך, הייתי ממליץ לכם לכבות את האורות, להכין כוס יין ואולי ממחטה או שתיים, ולהתמסר לצלילים החד פעמיים של האלבום הזה. זהו אמנם מסע מוזיקלי לא שגרתי אבל מרתק.

כאמור ארקה הוא ונצואלי ששר בספרדית, ולמרות שאני חצי צ'יליאני (מהצד של אמא, אל תשאלו) שלא מבין מילה בספרדית, זה לא גרע במאומה מההנאה שלי מהאלבום. אולי דווקא בגלל שאין לי מושג מה הוא שר מצאתי את את עצמי מתרגש כמו ילד קטן מהשירה העדינה אך ההחלטית כל כך שלו.

קטעים כמו Sin Rumbo ,Anoche, Reverie ומעל כולם, Piel שפותח את האלבום ו- Desafío פשוט הצליחו לרסק לי הלב לחתיכות. אין ספק ש- Arca הוא הישג מוזיקלי אמיץ שלא לומר מעורר השתאות.

בכלל כל האלבום הזה מעורר מחשבה ומערער. הוא מהפנט לחלוטין ובין אם תתחברו אליו או לא, המוזיקה לא תרפה מכם בכזאת קלות וזו כוחה של יצירה אמיתית. כמו שידידה טובה תיארה אותו: "זה כמו סרט אימה טוב על הגבול שבין פסיכי, למטריד למגניב".

moadon-tarbut-24

כאמור Arca הוא תצוגת תכלית של הפקה שלמרות המינימליזם שלה, מצליחה להיות עשירה ומדויקת כל כך. אין תו אחד מיותר, אין הברה אחת שלא במקום. הכל כל כך נקי ועם זאת עמוס ברגש. זהו ניצחון מפואר שמוכיח כאן מעבר לכל ספק שמדובר באחד המוזיקאים והמפיקים המוכשרים ביותר שפועלים כיום.

קשה גם לנתק את השיח על ארקה מהצד החזותי שלו. התחפושות המוזרות שהוא מתהדר בהן ובעיקר הקליפים המלחיצים משהו שלגמרי הצליחו להדיר שינה מעיני הופכים את המוזיקה שלו לחוויה הרבה יותר קשוחה. מעבר לעובדה שהקליפים נראים כמו סצנות שנלקחו מסרטים של מ. נייט שאמלאן או גיירמו דל טורו, הם גם מאוד הומו-ארוטיים (ארקה הוא הומוסקסואל מוצהר), כך שאם אתם הומופוביים אני פחות ממליץ לכם לצפות בקליפים. 

מכירים את המעצבנים האלה שלמדו קולנוע ועכשיו הם ממליצים לכם על איזה סרט אוסטרי זר שזכה באוסקר ב- 1976 אבל לכם סתם בא לדפוק את הראש אל מול הרובוטריקים? אז אני אקח על עצמי לרגע את תפקיד הממליץ הפלצן ואפציר בכם לתת הזדמנות ל- Arca. אני הראשון שאודה שהאלבום הזה רחוק מלהתאים לכל אחד. אבל אם אתם מחפשים מוזיקה מעט אחרת, שונה ומאתגרת, תנו לו הזדמנות. כבו את האור, קחו נשימה ארוכה ותצללו לעולם ההזוי של ארקה. אני מבטיח שלא תצטערו וגם אם כן תמיד תוכלו לשנוא אותי. 

ציון המועדון: ★★★★★

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

arca_xl

moadon-tarbut-24

מודעות פרסומת

אוטופיה מוזיקלית: ביורק- Utopia ביקורת אלבום

אני אוהב את ביורק. עכשיו תעשו לי טובה ותחסכו ממני את המבט המזלזל במקרה הטוב או המבולבל במקרה הפחות טוב כי לא משנה איך תסתכלו על זה, ביורק היא מהיוצרות הכי מוזיקליות שדרכו אי פעם על האדמה. אישה שכל כולה, כל התכלית שלה היא מוזיקה טהורה. יוצרת שהצלילים והתווים זורמים בעורקיה וחיים בעמקי נשמתה כמו אצל מעט מאוד יוצרים שעדיין מהלכים בינינו היום. אמנית שעצם ההוויה שלה היא יצירת אמנות בפני עצמה.

ברור, לא קל לעכל אותה וגם אני לא תמיד בטוח איפה עובר אצלה הקו שבין יומרנות לגאונות, אבל אם אתם באמת אוהבים ומוקירים מוזיקה, אתם לא יכולים שלא להעריך אותה. את האומץ שלה לשבור מוסכמות כל פעם מחדש ולעזאזל להמציא את המוזיקה מחדש עם כל אלבום שלה. חושבים שרדיוהד מאתגרים? הצחקתם את ביורק. היא כבר מזמן שכחה את מה שתום יורק רק עכשיו לומד (ושלא יהיה ספק אני מת על תום יורק כן?).

באנר מועדון תרבות

כבר הרבה זמן שרציתי לכתוב עבור ביורק כתב הגנה, (לא שהיא ממש צריכה אותי, המוזיקה שלה עושה את זה מספיק טוב), אבל כל זה רק תירוץ לדבר האמיתי: האלבום החדש. ואם שרדתם עד כאן בטח תרצו לדעת איך הוא. ובכן בקצרה: מעולה!

Utopia, אלבומה התשיעי של הפלא האיסלנדי, מגיע שנתיים אחרי Vulnicura, אלבום הפרידה המרטיט שלה מבעלה דאז, מת'יו באמי. אך בעוד Vulnicura (ללא ספק בין שלושת אלבומיה הטובים ביותר) היה מלנכולי מטבעו והתהדר בכלי מיתר סטייל Homogenic המופתי, Utopia, כשמו כן הוא, מלא אופטימיות וקורן שמחה הרבה יותר מקודמו הקודר.

למעשה ביורק מתארת את Utopia כ"אלבום הטינדר" שלה בשל התכנים שלו העוסקים בקשרים  רומנטיים ודייטים. ואכן האלבום החדש הוא חגיגה של אהבה, צבע וחיים חדשים אחרי אותה פרידה כואבת.

אט אט, בעדינות וברגש טווה עבורנו ביורק את עולמה האוטופי והאופטימי עם שלל צלילים קוסמיים, ציוצי ציפורים, רוחות מלטפות ועוד. כל התיאורים הללו אגב הם לא דימויים פרי דימיוני אלא צלילים של ממש המשולבים באלבום.

כיאה לקו האמנותי של ביורק, Utopia הוא חגיגה מוזיקלית מופלאה מאין כמוה. כמו Vulnicura, גם הפעם את עמדת המפיק מאייש Arca הונצואלי שמצליח להנגיש במיומנות מרשימה את המורכבות המוזיקלית הבלתי מתפשרת של ביורק. שלא תטעו. המוזיקה עדיין יומרנית, מתקדמת, ולא קלה לעיכול אך עם זאת עדיין נגישה. מי שחושש מאלבומים ניסיוניים דוגמת Biophilia או Medúlla יכול להירגע.

ועם זאת אני לא יכול שלא להשתחרר מהתחושה שהאלבום יכול היה להיות מהודק יותר. 14 שירים שנמתחים על פני למעלה מ- 70 דקות מרכיבים מסע לא פשוט שלעיתים נשמע מעט רפטטיבי. מרגישים את פרץ היצירתיות שבקע מביורק בכל אחד ואחד משירי האלבום הזה אבל ניתן היה לוותר על חלק מהקטעים ולא רק על הדקה וארבעים וארבע שניות שמרכיבות את Paradisia.

באנר מועדון תרבות

ועם זאת אי אפשר שלא לסלוח לה כאשר מאזינים לשירים כמו The Gate, Bleeinsg Me, Arisen My Senses המדהים, Future Forever . כל אלה ועוד ממשיכים להוכיח שביורק היא יוצרת חד פעמית ומי שמוותר עליה מראש בגלל דעות קדומות או חשש מוזיקלי פשוט מפסיד. הלוואי ונזכה לעוד אמנים שיאתגרו אותנו אפילו חצי ממה שביורק מאתגרת אותנו באלבומים שלה. עד שזה יקרה אז אני בהחלט ממליץ לכם לצלול אל תוך האוטופיה של ביורק. 

ציון המועדון: ★★★

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Björk-Utopia-1236x640

באנר מועדון תרבות

 

דו"ח המבקר #11: Jigi מפציץ, Dorka סתמית, בית ספר לנבואה נפלאים ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

JIGI- Trouble

אחת הסיבות שבגללן התחלתי לכתוב את את דו"ח המבקר הייתה בכדי להעניק במה לאמנים צעירים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם המוזיקה. מקום לשפוט יצירות שעוד לא "התלכלכו" במקומות אחרים. ואכן כמו שקיוויתי אני מקבל כמעט מדי יום סינגלים של אמנים שחלקם רק החלו להקליט, חלקם כבר יותר מבוססים, חלקם עומדים בפני אלבום, חלקם רק הקליטו שיר אחד – הכל לגיטימי ולכולם יש מקום.

כשקיבלתי את הסינגל Trouble של JIGI והבנתי שהמוזיקה של הבחור עדיין בחיתוליה, אני מודה שלא ציפיתי להרבה. למעשה, בכלל לא תכננתי לכתוב עליו. אבל אז החלטתי לתת צ'אנס ו… וואו! פשוט וואו! כבר מהשנייה הראשונה התמכרתי לקטע המופלא הזה! 

Trouble הוא שיר רוק לפנים, לא מתחכם אבל גם לרגע לא משעמם. מקפיץ, מלהיב, לא מתנצל- הכל בחבילה אחת. גם הקול של גי'גי מלא בחיים ואנרגיה כאשר אפילו השירה האנגלית נשמעת מעולה. למעשה מעטים האמנים המקומיים שיכולים לשיר ככה באנגלית ולצאת מזה בחיים. לייק ענק גם למפיק הבאר שבעי המוכשר, מיקי אביעוז, שאין לי ספק שאתם תשמעו עליו עוד הרבה (שאפו על סולו ה"פנדר רודס"). אני אתמצת את זה במשפט אחד: בשביל שירים כאלה אני כותב על מוזיקה. שווה לעקוב.

DORKA- Never

אני מעריך את הניסיון של מעיין דור (להלן, "דורקה") ליצור איזשהו קטע פופ EDM שנשמע אקטואלי ביחס למה שקורה מעבר לים, אבל התוצאה הסופית חלשה להחריד. כל כך הרבה רעיונות מוזיקליים נזרקו אל תוך העריכה בזמן ההקלטות שהתוצאה הסופית נשמעת כמו בלאגן אחד שלם. אנדרלמוסיה שנוצרה כאילו על ידי ילד שלמד זה עתה הפקה ובא לו לנסות הכל מהכל. כלי נשיפה, ביט 'אר נ' בי' שהופך למזרחי, תפקידים ווקאליים מיותרים כל אלה ועוד מקשים להאזין לשיר ולהבין מה קורה בו. עם קצת יותר הידוק ופחות בלאגן זה עוד איכשהו יכול היה לעבור אבל כרגע זה סתמי. וזה הדבר הכי גרוע שאפשר לומר על מוזיקה.

באנר מועדון תרבות

בית ספר לנבואה- הנה ימים באים

איך זה נשמע כשארבע חברה דתיים מחליטים לתת ברוק? בדיוק במו בית ספר לנבואה. ההרכב שפועל מ- 2014 מורכב מלא פחות מאשר 4 בוגרי ישיבות שעושים רוק לפנים ונשמעים פשוט מעולה! "הנה ימים באים" הוא סנונית ראשונה מתוך אלבום קונספט חדש בשם "מי אתה ומה אתה עושה פה באמצע הרחוב" בהפקתו של פילוני. האלבום מורכב בסך הכל מ- 5 שירים אך כולם בעלי מטרה אחת- לספר סיפור אחד מכמה זוויות שונות.

כמה נדיר למצוא להקות רוק נפלאות בימינו (לא רק בארץ) ובית ספר לנבואה, לפחות על פי הסינגל החדש שלהם, בהחלט עונים להגדרה. כמה מוסכמות שוברים החברה הנהדרים האלה. פשוט שיר מעולה שלעיתים נשמע כמו שייגעצ ולפעמים כמו Sum 41 אבל הוא בעיקר נשמע כמו להקה רעבה ומלאת תשוקה שרוצה פשוט לתת בראש ולהראות לעולם מה הם שווים. אם כל האלבום ישמע כמו "הנה באים ימים" אז אין לי ספק שבית הספר לנבואה לגמרי בכיוון הנכון ואני רוצה עוד מזה.

ענת אסתר חיטמן- אוויר אחר

אחרי שנים של דשדוש לא ברור, (כי כישרון תמיד היה שם) עושה רושם שענת אסתר חיטמן סוף סוף מצאה את עצמה. "אוויר אחר", סינגל הבכורה מתוך ה- EP החדש שלה, הוא רוקנ'רול לא מתחנף, עשוי טוב וממכר. הריף האיטי והסקסי מרפרף קצת לארקטיק מאנקיז ואם ככה הולך להישמע האלבום החדש אז אין ספק שחיטמן סוף מצאה את הסאונד שעושה לה הכי טוב. שווה לעקוב.

טוניק קלוניק- כל העצב הזה

לפעמים הגבול בין יומרנות וגאונות הוא נורא דק, כפי שאפשר לשמוע בסינגל הבכורה של ההרכב טוניק קליניק. כאשר קיבלתי  את הסינגל עודכנתי מראש שקשה לעכל את הסגנון המוזיקלי של הלהקה ושהוא נע בין דארק קברט, רוק פסיכדלי ופוסט פאנק. "כל העצב הזה" מתקרב אולי לקברט מטורף כלשהו אבל למען האמת אני לא מוצא אותו מאתגר כמו שאני מוצא אותו מעיק. הקטע לעיתים מזכיר לי (מעט) את הג'ירפות או את נושאי המגבעת, אבל הוא חסר את החן והסטייל של שני ההרכבים. לפחות הקליפ מגניב.

לדו"ח המבקר #10

לדו"ח המבקר #9

לדו"ח המבקר #8

לדו"ח המבקר #7

לדו"ח המבקר #6

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

22540193_10155066367012081_4788791475294805568_n

באנר מועדון תרבות