He's Back: בק- Colors ביקורת אלבום

סגוליםציון המועדון: ★★★★☆

לפני 3 שנים ב-2014, החליט בק לשבור לנו (שוב) את הלב. זה קרה עם Morning Phase, אלבום אקוסטי, מינימליסטי ובעיקר מלנכולי שנגע בקצוות העצב החשופים ביותר. האלבום הנפלא היה המשכו המוזיקלי והתמתי של Sea Change המופתי מ- 2002, שגם כן הציג לנו את הצד האקוסטי והרגיש של בק. מי שידוע בזכות הניסיונות המוזיקליות שלו הוכיח שהוא יודע גם לרגש. בענק. 

ועכשיו, 3 שנים אחרי Morning Phase, עם למעלה מ- 20 שנות קריירה ו-12 אלבומים באמתחתו, חוזר בק עם האלבום הפופי והשמח ביותר שלו, Colors. עד כמה פופי האלבום החדש? דמיינו הכלאה בין Happy של פראל וויליאמס לבין כל שיר של ג'סטין טימברלייק וזו תהיה נקודת התחלה טובה.

הסנונית הראשונה מתוך Colors יצאה כבר ב- 2015, בדמותו של השיר Dreams שהיה ניסיון של בק לכתוב שיר שיהיה כיף לנגן לייב. הגישה הזאת המשיכה עם בק גם אל תוך הקלטות האלבום החדש כאשר הוא מנסה לתפוס את האנרגיה של הנגינה בלייב ולהעביר אותה מהבמה אל הסטודיו ואל תוך האלבום. התוצאה היא אסופת שירים אנרגטית, מקפיצה, כיפית ופופית מאין כמוה. אני נשבע לכם שאם קייטי פרי הייתה שרה חלק מהשירים האלה, זה לא היה נשמע מוזר. 

כבר משיר הפתיחה המעולה, Colors, לא תטעו בכיוון אליו הולך האלבום. מדובר בקטע חד, מלא אנרגיה שרק יעשה לכם חשק לקפוץ (וכמה שזה מוזר לכתוב את זה בהקשר לאלבום של בק אבל נשבע לכם שזאת האמת). Seventh Heaven שמגיע לאחר מכן כבר נשמע כמו שיר אייטיז נפלא מאזור 1985 ולא מוריד את הקצב לשניה.

באנר מועדון תרבות

עוד שירים ששווה לחפש ביו טיוב הם No Distraction האנרגטי, Wow שהיה נשמע מעולה בכל אלבום של ביונסה, Fix Me שנשמע כמו בלדת אייטיז (כן, שוב) סטייל 'אולטרווקס' או משהו כזה, כאשר מעל כולם עומד Up All Night שהוא ללא כל ספק אחד משירי הפופ המושלמים ביותר שיצאו בשנים האחרונות. שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים ואני עדיין מתקשה להאמין שזה שיר של בק. פשוט גלולת כיף מרוכזת!

ועדיין, למרות השירים הנפלאים שבו Colors לא תמיד אחיד ברמתו. Dear Life למשל חלש, Squre One נשמע כמו משהו לא אפוי והאמת היא שעל Dreams אף פעם לא עפתי. בסך הכל למרות ש- Colors הוא כיף גדול והוא מופק (כרגיל) מושלם, אני עדיין לא בטוח לגבי המשקל הסגולי שלו. האלבום הוא ללא ספק אתנחתא נחמדה ומעניינת בקריירה של בק, משהו חדש שהוא טרם ניסה, אבל אני לא בטוח איזה מטען ישאר ממנו בעוד שנה או שנתיים מהיום. 

"אני כל כך חופשי" שר בק ב- I'm So Free וזה בהחלט נשמע ככה. Colors הוא קודם כל אלבום של בק עבור בק. אלבום בו הוא נותן לחיית הפופ שלו לפרוץ החוצה. האלבום החדש לא נשמע כמו אילוץ או כמו ניסיון להישמע רלוונטי ופופי, זה נשמע כמו משהו שאחרי כל כך הרבה שנים בק באמת ובתמים רצה לעשות. זה נשמע אמיתי, כנה ואותנטי. Colors אולי לא יעמוד בין יצירותיו הגדולות ביותר של בק, אבל לפעמים גם אלבום שהוא כיף טהור זה מספיק. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BECK COLORS

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

העצב האינסופי: בילי קורגן- Ogilala ביקורת אלבום

בזמן שכריס קורנל הפך לאגדה, אדי ודר נכנס עם פרל ג'אם להיכל התהילה של הרוקנ'רול וקורט קוביין קיבל כבר מזמן מעמד של אל, בילי קורגן נותר מאחור. מאיזושהי סיבה מאוד לא ברורה מנהיגה הבלתי מעורער של ה'סמאשינג פאמפקינס' וממבשרי הגראנג', מעולם לא קיבל את ההערכה וההכרה להם הוא ראוי.

גם ה'פאמפקינס', פרויקט חייו של קורגן ומי שכונתה בעבר "נירוונה הבאה" ושאחראית לאלבום הכפול הנמכר ביותר בניינטיז (Mellon Collie and the Infinite Sadness) כמעט ולא מוזכרת בנשימה אחת עם הלהקות והאמנים הנ"ל וגם לא עם אחרות כמו Alice in Chains, Mother Love Bone, Temple of the Dog ועוד. 

בנוף הגראנג' המכסח של תחילת הניינטיז, ה'סמאשינג פאמפקינס' ובילי קורגן תמיד היו מעט חריגים. הם אמנם נתנו בראש עם הרבה דיסטורשן כמו חברותיהם לז'אנר (בעיקר באלבומיהם הראשונים) אבל הם גם דאגו להוסיף מימד טקסטואלי עמוק ומאתגר יותר למוזיקה שלהם. מבחינה לירית פנה קורגן לבני הנוער בגובה העיניים וחלק איתם את סודותיו הכמוסים ביותר תוך שהוא מעטר את חוויות ילדותיו בדימויים, לעיתים מפחידים, אך ברוב המקרים קורעי לב. הטקסטים שלו לעיתים גבלו בשירה של ממש.

שיא הקריירה של הלהקה הגיע ב- 1995 כאשר שחררו את אלבום המופת הכפול Mellon Collie and the Infinite Sadness. "החומה של דור ה-X" כינה קורגן את היצירה וכמה שהוא צדק. מלבד טקסטים קורעי לב והימנוני רוק נצחיים, הכיל האלבום שלל אלמנטים מוזיקליים חריגים בז'אנר החל מבלדות פסנתר ועד נגיעות של מכונות תופים. 

ההמשך היה פחות טוב עבור ההרכב שאיבד את המתופף ג'ימי צ'מברלין, מה שהכריח את שאר החברים לחקור טריטוריות אלקטרוניות יותר. ההמשך כאמור ידע עליות (Adore) ומורדות (Zeitgeist) כאשר החבר המקורי היחיד שנשאר בלהקה כל הזמן הוא בילי קורגן עצמו. בין לבין הוא שחרר אלבום סולו אלקטרוני רע במיוחד בשם The Future Embrace בשנת 2005 ונתפס עם השנים כלא רלוונטי גם כאשר האלבומים האחרונים שלו במסגרת הדלעות הוכיחו שיש לו עוד הרבה מה לתת.

ועכשיו, אחרי כל התהפוכות, האלבומים ופרויקטי הצד, משחרר קורגן את Ogilala, אלבום האולפן האישי השני שלו. האלבום, שיוצא תחת שמו המקורי של הזמר, וויליאם פטריק קורגן, הוא חיפוש אישי אחר שקט ומזור לנשמה תוך שאיפה לסגירת מעגל עם ימי הילדות, העבר וההצלחה. 

את האלבום הפיק ריק רובין, מהמפיקים הגדולים בהיסטוריה של הרוק (רק הוט צ'ילי פפרס, איירוסמית', AC/DC, ג'וני קאש ועוד) שבהחלטה מודעת הפשיט מקורגן את סאונד הגיטרות המחוספס שכל כך מזוהה איתו והשאיר אותו להתמודד עם הפחדים חמוש בפסנתר וגיטרה בלבד. התוצאה של ההחלטה הזאת מצליחה להפתיע, לרגש ולהישמע אנושית כל כך בכל שיר ושיר. התהליך אגב מזכיר את העבודה המשותפת של רובין עם ג'וני קאש על סדרת ה- American Recordings המופלאה שלו. 

באנר מועדון תרבות

אבל לא רק מבחינה מוזיקלית קורגן חושף את עצמו אלא גם ובעיקר מבחינה לירית. מי שמכיר את הקריירה של קורגן יודע שסגור הוא אף פעם לא היה. הוא תמיד דימם עבור המאזינים שלו ולא פחד לפתוח את הפצעים העמוקים ביותר שלו אל מול כל העולם. אבל הפעם התסכול והכעס מתחלפים בהבנה והשלמה ובתהליך הזה אנחנו מקבלים בילי קורגן חשוף ומצולק שרק תרצו לחבק ולבכות איתו ביחד. 

באמת שכל השירים באלבום טובים ויורדים חלק בגרון אך מעל כולם בולטים Zowie, השיר הפותח, The Spaniards המרגש בטירוף, Aeronaut הנפלא שיצא גם כסינגל הראשון ו- Archer החותם את אסופת השירים הנפלאה הזאת. 

במובן מסוים אפשר להיות ציניים ולשאול: בשביל מה היה צריך בילי קורגן לשחרר אלבום אם גם ככה הוא הכותב הבלעדי בסמאשינג פאמפקינס? האמת היא שאין לי תשובה טובה, אבל בתחושה שלי אלבום תחת שמו הבלעדי אפשר לו להיות יותר הוא עצמו, ללא מחויבות למעריצים של הסמאשינג פאמפקינס. כמו בן אדם שנועל את עצמו לבד בחדר, יכול היה קורגן לשיר ולכתוב את אשר על ליבו ולהוציא את זה החוצה בדיוק בצורה שהוא רצה. גם The Future Embrace מ- 2005 היה שונה לחלוטין מחומרי להקת האם, רק הפעם מדובר גם באלבום טוב.

ובכל זאת, לא מדובר באלבום מושלם. לא כל השירים אחידים ברמתם כאשר בנוסף אני יכול להבין מבקרים שכתבו שאחרי 5-6 שירים האלבום התחיל להימאס עליהם כי בסך הכל כל השירים נשמעים פחות או יותר אותו דבר ומובלים על ידי פסנתר וגיטרה אקוסטית. בחלק מהקטעים (Processional או Half-Life of an Autodidact למשל) אני לא יכול שלא לדמיין את התופים ואת הדיסטורשן נכנסים ומרימים את העניינים לגבהים אחרים. 

Ogilala אולי לא יזכר לדורות אבל הוא בהחלט צעד בכיוון הנכון לשיקום הקריירה של קורגן (אם היא בכלל זקוקה לשיקום). זה אלבום שמוכיח, למי שעוד היה ספק, שקורגן הוא ממשוררי הרוק הכי פחות מוערכים בשלושים השנים האחרונות והוא עדין יכול לרגש ולקרוע את הלב. החורף אוטוטו כאן, הנה לכם אחלה פסקול שיחמם אתכם בלילה. 

ציון המועדון: ★★★★☆

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Billy Corgan

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #10: זהר מאירי גימיקית, תמי בן הדר הזויה, יובל אלמלם בשיר הגרוע בהיסטוריה ומזל שיובל מנדלסון חזר

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

זהר מאירי- קורות חיים

כשהאזנתי בפעם הראשונה לסינגל החדש של הזמרת והיוצרת, זהר מאירי, הרגשתי מעט מרומה. הרגשתי שנפלתי קרבן לגימיק זול. "קורות חיים" הוא שיר המתאר את החווייה המייגעת של כתיבת קורות החיים כמו גם את העובדה שהם לעולם יצליחו לגולל בתוכם את החיים שלנו עצמם. בסדר. נחמד. לא נפלתי. אני יכול לדמיין את השיר מתנגן בגלגל"צ, אבל מהמוזיקה שלי אני מחפש הרבה יותר עומק טקסטואלי ונפח לצלול לתוכו. 

גם כשגיליתי שהטקסט נכתב בהשראת "כתיבת קורות חיים", שירה של המשוררת הפולניה, ויסלבה שימבורסקה, תחושת "הגימיקיות" לא עזבה אותי. עכשיו תראו, אני לא מבקר ספרות או שירה, אבל כשיר פופ, "קורות חיים", לא מפליא ולא מעניין יותר מדי. הוא פרווה כמו בפלה ותפל כמו פירה בלי מלח. אותי זה לא הרשים. אולי בפעם הבאה.

אריק פלדמר- מלכודת דבש

סינגל הבכורה של אריק פלדמר נשמע סביר, נעים, נחמד ועדיין לא מצליח לעשות לי כלום. גם במקרה הזה אני לגמרי יכול לדמיין את השיר הזה מתנגן ביום שבת בצהריים בגלגל"צ יחד עם עוד שירי אמצע הדרך שעלולים לעשות נעים באוזן אבל לא הרבה מעבר לכך. זה נשמע יותר כמו ניסוי כלים לפני הדבר האמיתי. אגב, הייתי ממליץ מאוד לפלדמר לקחת כמה שיעורי קול שישפרו את אותו פלאים. הוא עדיין לא מסוגל להחזיק שיר לבדו.

באנר מועדון תרבות

תמי בן הדר- יש בעולם

תשמעו… כמו כל אחד גם לי באיזושהי נקודה בחיים היה פלרטוט עם מוזיקת עולם. יותר ניו אייג' אלקטרוני סטייל Enigma וכאלה, ועדיין אין לי מושג איך לאכול את תמי בן הדר. "יש בעולם" הוא שעטנז של מוזיקה אפריקאית, ספרדית עם קורטוב להקת "שבע" בתקופת מוש בן ארי לא עלינו, שהוא הכל חוץ מסוחף. במוזיקת עולם (ואני מניח שזו המטרה כאן) המאזין צריך לחוש רומנטיקה למקומות מרוחקים, לדמיין ארצות אחרות ונופים שונים, לברוח מחיי היום יום למיסתורין שאוצרת בחובה המוזיקה. לצערי "יש בעולם" לא מספק אף אחד מאלה. למעשה הוא לפעמים כל כך הזוי שהוא נשמע כמו פארודיה על מוזיקת עולם וזה עוד מבלי לדבר על הקליפ שלו שיגרום לכם להתכווץ בחוסר נוחות.

אני מניח שיש שוק למוזיקה הזאת והאותנטיות של תמי בן הדר יכולה לתפוס אצל מאזינים מערביים שאין להם מושג איפה ישראל ממוקמת על המפה, אבל אני מודה שזה לא כוס התה שלי ואם כבר מוזיקת עולם, יש (גם בארץ) מוזיקאים שעושים אותה הרבה יותר טוב.

יובל אלמלם- חתיך מאירופה

ובפינתנו "לא תאמינו עד כמה זה גרוע עד שתאזינו" מתארח השבוע סינגל הבכורה של הזמרת (ויש מצב שהגזמתי בתיאור) יובל אלמלם. אלמלם (מסתבר) הופיעה בתוכניות הריאליטי "אייל גולן קורא לך" ו"הכוכב הבא" – מה ששוב מעלה את התהיה האם מדובר בזמרת או פליטת ריאליטי. בכל אופן, מראש לא היו לי ציפיות לגבי השיר הזה, בטח לא לאור השם הנוראי שלו, אבל לזוועה בסדר גודל אפי כזה אפילו אני לא ציפיתי.

תראו, אין דבר רע מדי פעם במוזיקה שטותית בשביל הכיף וזה, אבל "חתיך מאירופה" הוא אשפה מוזיקלית שלוקחת את המוזיקה הישראלית 50 שנה אחורה. זאת בכלל לא מוזיקה. לא ברור איך בן אדם תבוני יכול בכלל ליהנות, שלא לומר לשיר, שורות כמו "הופה הופה חתיך מאירופה " או  "הוא אחלה בחור עם לב של ברבור". זה פשוט מביך בכל קנה מידה. זה פתטי. גם ההפקה למקרה שתהיתם נשמעת במקרה הטוב כמו פלייבק של צוות בידור באילת. יש מצב שככה מתחיל הסוף?

יובל מנדלסון- סיפור פשוט

ובהעדר אמנים חדשים שמספקים את הסחורה, כמה טוב שיובל מנדלסון שב לחיינו. אחרי שהעיר את המיינסטרים הישראלי מתרדמת ארוכה עם "שייגעצ", שיחק בקולנוע ובטלוויזיה, שחרר אלבום סולו ואלבום לילדים (מבוגרים?) בשם "יובל המנוול- שירים לבלה", חוזר מנדלסון עם סינגל חדש מתוך אלבום חדש שבדרך.

כרגיל אצל מנדלסון, גם "סיפור פשוט" הוא שעטנז מעניין של רפרנסים תרבותיים ("סיפור פשוט של דייויד לינץ', סיפור פשוט של ש"י עגנון), מחאה פוליטית ("כשהחמור בטלוויזיה הוא גם ראש הממשלה") ואמירה חברתית ("אני אקנה מעיל חדש, אולי גם אגדל מוסטש"). טוב לחיות בתחושה שעדיין יש כאן אמנים בעלי אמירה שעצם היצירה היא פסגת השאיפה שלהם. 

גם הקליפ שמלווה את "סיפור פשוט", בבימויו של רענן פוגל,  נפלא וראוי לציון. בקליפ שכולל מסע בזמן ותחרות שתיה, מתמודד מנדלסון עם עברו כשהכל מצולם בבית הספר בו הוא כיום מלמד אזרחות ובהשתתפות תלמידיו. כי תרבות זה טוב ויפה, אבל חייבים להתפרנס ממשהו.

לדו"ח המבקר #9

לדו"ח המבקר #8

לדו"ח המבקר #7

לדו"ח המבקר #6

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

יובל מנדלסון

באנר מועדון תרבות

פה גדול מכה שוב: ליאם גאלאגר- As You Were ביקורת אלבום

אלבום הסולו הראשון של ליאם גאלאגר אולי לא ישנה את העולם אבל הוא בהחלט אלבום ראוי, מקסים ומלא כיף שלא מבייש את אחד מאמני הרוק האחרונים בדורנו.

ציון המועדון: ★★★☆☆

אואזיס הייתה הלהקה הראשונה שבאמת הערצתי. הלהקה הראשונה שרכשתי אלבום שלה (What's The Story בגיל 11), הלהקה הראשונה שחיכיתי בכמיהה לכל שיר חדש שלה ולכל קליפ. זו גם הלהקה הראשונה שגרמה לי לאחוז בגיטרה. אי של שפיות בעולם שנשלט על ידי להקות בנים/בנות של סוף הניינטיז. 

באותה תקופה אואזיס הייתה הלהקה הכי גדולה על הפלנטה וכיאה למעמדה, לא עבר יום בו היא זכתה להתעלמות תקשורתית. על הטירוף היו אמונים האחים גאלאגר שסיפקו לתקשורת ים של טינופת אחד על השני עם קורטוב סיפורים פרועים על מעלליהם הביזאריים. כל מבזק MTV הוקדש למה הרסו הפעם האחים גאלאגר וכל עיתון נוער היה מלא בסיפורים על הלכלוכים ההדדיים שלהם האחד על השני. הם היו בכל מקום.

באותו זמן, ואני אומר את זה כמעריץ, ההתעסקות הפנטית הזאת באחים גאלאגר ובמוצא פיהם, הייתה לעיתים מביכה. אבל היום אני לא מסתכל אחורה בכעס (נו, הייתי חייב) אלא מבין שאואזיס, וליאם בראשה, הייתה להקת הרוק הגדולה האחרונה. היום בראייה לאחור אני מתגעגע לסיקור הזה שהיה באיזשהו מקום אולי פתטי אבל גם תשוקה אמיתית לתקופת זוהר מוזיקלית שלא תחזור עוד.

מעבר למוזיקה ולמילים שדיברו על ואל בני הנוער ומעמד הפועלים הבריטי (כיאה לטקסטים ברוק) אואזיס הייתה הלהקה האחרונה שחיה על בשרה את כל קלישאות הרוקנ'רול הכי חבוטות. והם עשו זאת בסטייל. אנשים ללא עתיד שהתגלו במקרה וכבשו בסערה את בריטניה, השתכרויות, תגרות אלימות, פיצוצי הופעות, הריסת חדרי מלון וכמובן סקס סמים ורוקנ'רול. כל אלה היו בתפריט של אואזיס והתקשורת ליקקה את האצבעות. 

שיא הפופולריות של להקה היה בשתי הופעות שקיימה בנבוורת' באוגוסט 1996 בהם צפו לפי הערכות, 400,000 איש כאשר הביקוש עמד על 10,000,000 כרטיסים, מה שהופך את ההופעה לבעלת הדרישה הגדולה בכל הזמנים. היום בעידן האינטרנט, הסמארטפונים והאינסטנט דברים כאלה כבר לא יכולים לקרות. נכון יש את גלסטנברי ושות', אבל עוצמה כזאת של להקה אחת כבר לא קיימת. בטח לא ברוק ולכן מעל הכל, החזרה של ליאם גאלאגר היא קודם כל מרגשת.

9 שנים אחרי אואזיס ו- 4 שנים אחרי Beady Eye, חוזר ליאם גאלאגר לראשונה למרכז הבמה. חצי מהצמד שאחראי לתשעים אחוז מכותרות הצהובונים בבריטניה ובראש 1 בניינטיז וכנראה גם סמל הרוקנ'רול האחרון של דור שנעלם בעידן היו טיוב, הספוטיפיי והקאזה (השם יקום דמו) משחרר את אלבום הבכורה שלו As You Were והתוצאה? מפתיעה לטובה!

כשאמן ששיאו היה לפני יותר מעשור משחרר אלבום חדש, ועוד במקרה זה אלבום בכורה, אתה יודע שהסיכוי שיהיה בו משהו אכיל הוא קלוש. אבל ליאם לא נותן להיסטוריה להפחיד אותו ומספק את הסחורה עם אלבום רוק מעולה שנשמע אקטואלי, כיפי ומספק.

באנר מועדון תרבות

What's The Story Morning Glory בן 29
מה שלא הולך עם גיטרות ילך עם יותר גיטרות: 20 שנה ל- Be Here Now

מי שעוזרים לליאם להישמע טוב ואפילו יותר פופי מתמיד (רחמנא ליצלן) הם המפיקים והכותבים גרג קארסטין (אדל, פינק, לילי אלן, פו פייטרס), אנדו וויט (ברונו מארס, לורד) ודן גרץ'-מרגורט (לנה דל ריי, Keane). יחד, נבחרת העל הזאת מוציאה מליאם את הצד היפה שבו וגורמים לו להישמע משוחרר וחופשי כאילו חובת ההוכחה מעולם לא רבצה מעל האלבום הזה. גם שרידי הבריט-פופ נוכחים וזה ממש בסדר כי הם הם חלק מה-DNA של ליאם. שירים כמו Greedy Soul ו- I've All I Need הנפלאים (השני במיוחד) יכולים היו להשתלב בטבעיות בכל אלבום של אואזיס.

חוץ מאלה בולטים באלבום הסינגלים המעולים Wall of Glass הסיקסטיזי, Chinatown המיוחד  והמהפנט (השיר האהוב עלי באלבום) ו- For What it's Worth שנואל היה מת לכתוב.

אגב נואל, לעומת חומרי הסולו שלו שתמיד סבלו ממעט מיומרנות, ליאם נשאר במקום הבטוח שלו וזה עושה טוב גם לו וגם למאזינים. יהיו אולי מי שיגידו שליאם היה צריך לנסות או לגוון אבל מבחינתי אין שום סיבה, בטח לא באלבום בכורה. זו לא פחדנות, זה המקום הטבעי שלו: רוקנ'רול פשוט, זורם, כיפי, פופי ולעיתים אף מרגש. הכל במינון ובמקום הנכון.

בסופו של יום החשיבות של As You Were היא לא במוזיקה שלו. אין בו שיר שישנה את חייכם, אין בו דברים שלא שמעתם. אבל עצם העובדה שמשהו שחשבתם שנעלם עדיין כאן היא לעיתים נחמה מספקת. ליאם הוא הדינוזאור האחרון בשבט כוכבי הרוק הגדולים ששמים זין על הכל חוץ מהאגו שלהם. הכוכב האחרון של טרום עידן האינטרנט שהדבר היחיד שמעניין אותו יותר מעצמו הוא עצמו. האיש שהספיק לריב עם כל מה שזז, שמצליח לנפק 5 קללות במשפט של 4 מילים, הפה הגדול של עולם המוזיקה חזר ואין ספק שעכשיו הולך להיות יותר מעניין. טוב שחזרת ליאם, ועוד עם אלבום לא רע בכלל!

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Liam-Gallagher-lolla-aftershow-2017-billboard-1548

באנר מועדון תרבות

40 עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את האוזניים

כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני בדרך כלל כותב פוסטים חופרים על מהות המוזיקה והקשרים החברתיים שלה וביקורות אלבומים ובלה בלה בלה. אבל יש לי גם פטיש ענק לעובדות ופרטי טריוויה מוזיקליים שמעניינים רק אנשים שהם באמת חולי מוזיקה. קבלו 40 עובדות מדהימות ומעניינות במיוחד שצברתי לאורך הדרך.  

1. Bohemian Rhapsody של קווין הוא ללא ספק אחד השירים האהובים בהיסטוריה. אולי בגלל זה הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי ב-4 שנים שונות. איך הדבר המוזר הזה קרה אתם שואלים? ובכן, השיר כבש את ראש המצעד לראשונה ב-8 נובמבר 1974 ונשאר שם 9 שבועות, כלומר עד ינואר 1975. לאחר מותו של פרדי מרקורי, שוחרר השיר שוב כסינגל ׁ(יחד עם השיר These Are the Days of Our Lives) ב- 5 בדצמבר 1991 ושהה במקום הראשון 5 שבועות ארוכים עד ינואר 1992. 

2. לפני שהתפרסמו: אלביס פרסלי היה נהג משאית, סטינג מורה לאנגלית, מדונה מלצרית ב'דאנקן דונאטס' וג'וני קאש מפענח קודים מוצפנים בצבא.

3. ואם כבר עבודות הזויות, הסיבה שבגללה בקליפ לשיר Smells Like Teen Spirit של נירוונה מופיע שרת עם מגב ודלי (ובכלל אווירה בית ספרית עם שחקני כדורסל, מעודדות וכו') היא בגלל שקורט קוביין נאלץ לעבוד כשרת בבית הספר בו למד. תקופה שצילקה אותו קשות ועיצבה את אישיותו המרדנית. 

4. הקליפ הראשון שאי פעם שודר ב-MTV הוא Video Killed the Radio Star של 'הבאגלס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם ב- MTV אירופה הוא Money For Nothing של 'דייר סטרייטס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם בערוץ 24 הוא "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" של רמי פורטיס.

5. Blue Monday הקלאסי של ניו אורדר הוא סינגל ה- 12 אינצ' הנמכר בהיסטוריה. כמה חבל  שעל כל עותק שנמכר הלהקה הפסידה כסף מכיוון שעלות יצור עטיפת הדיסקט המיוחדת שלו הייתה גבוהה מעלות המכירה. אאוץ'.

6. ואם כבר ניו אורדר, אז כשחמישה מוזיקאים מלאס וגאס חיפשו שם ללהקה המתגבשת שלהם, הם החליטו להיעזר בלהקה פיקטיבית מתוך הקליפ לשיר Crystal של ניו אורדר. שם הלהקה: The Killers.

7. שמו של הנגן היחד שלא מתהדר בזקן בלהקת ZZ Top הוא פרנק בירד (Beard).

8. ארגון זכויות בעלי החיים הבינלאומי, PETA, ביקש מצמד ה- Pet Shop Boys (או כפי שכינתה אותם תקשורת המוזיקה בארץ בשנות השמונים: "נערי חנות חיות המחמד"), לשנות את שמם ל-Rescue Shelter Boys. מיותר לציין שהצמד סרב בנימוס בריטי אופייני לבקשה ההזויה.

9. לריק אלן, המתופף של דף לפרד, יש רק יד אחת. 

10. כשוויליאם ביילי הגיע לקליפורניה, היה לו ברור שהוא זקוק לשם במה יותר סקסי. אז הוא שיכל את האותיות בצמד המילים Oral Sex והיגע לשם Axel Rose. עובדת בונוס: לפני שהוא הפך לכוכב ענק, קיבל רוז 8 דולר לשעה כדי לעשן סיגריות, במסגרת ניסוי באוניברסיטת UCLA.

באנר מועדון תרבות

11. פול סיימון זכה באיזשהו פרס גראמי לפחות פעם אחת במהלך 5 עשורים רצופים. משנות ה-60 ועד ה-2000. כבוד.

12. ללהקת הדאת' מטאל Hatebeak יש סולן ממש מיוחד מאוד בשם וולדו. מה מיוחד בו? ובכן וולדו הוא… תוכי. קונגו אפריקאי אפור ליתר דיוק ואני נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

13. מורטון הרקט, סולנה של A-Ha, מחזיק בשיא האירופאי עבור שירת התו היחיד הארוכה ביותר בשיר פופ. זה קורה בלהיט הענק של הלהקה, Summer Moved On, מ- 2001 בו שר הרקט תו אחד יחיד מבלי לעצור במשך 20.2 שניות.

14. אלביס פרסלי הוא במקור בלונדיני. הוא החל לצבוע את שיערו בשחור רק בגיל 15. ולחשוב שהיום כולם רוצים להיות בלונדיניים.

15. את העובדה ש- Thriller של מייקל ג'קסון הוא האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים כולם יודעים. אבל האם אתם יודעים מהו האלבום הנשי (של זמרת) הכי נמכר בכל הזמנים? ובכן התשובה הזאת הולכת להפתיע אתכם: Come on Over של שאניה טווין משנת 1997.

16. זוכרים את להקת ה- One Hit Wonder מהניינטיז: Chumbawumba? נו אלה ששרים את Tubthumping. עדיין לא? נו טוב זה לא שהפסדתם יותר מדי. בכל אופן אז רק שתדעו שהם מחזיקים בשיא גינס לאלבום בעל השם הארוך ביותר בהיסטוריה (קחו אוויר):
The Boy Bands Have Won, and All the Copyists and the Tribute Bands and the TV Talent Show Producers Have Won, If We Allow Our Culture to Be Shaped by Mimicry, Whether From Lack of Ideas or From Exaggerated Respect. You Should Never Try to Freeze Culture. What You Can Do Is Recycle That Culture. Take Your Older Brother's Hand-Me-Down Jacket and Re-Style It, Re-Fashion It to the Point Where It Becomes Your Own. But Don't Just Regurgitate Creative History, or Hold Art and Music and Literature as Fixed, Untouchable and Kept Under Glass. The People Who Try to 'Guard' Any Particular Form of Music Are, Like the Copyists and Manufactured Bands, Doing It the Worst Disservice, Because the Only Thing That You Can Do to Music That Will Damage It Is Not Change It, Not Make It Your Own. Because Then It Dies, Then It's Over, Then It's Done, and the Boy Bands Have Won. לא נגעתי.

17. מטאליקה היא הלהקה הראשונה והיחידה שהופיעה בכל 7 היבשות בעולם אחרי שהופיעה באנטרטיקה ב- 2013.

18. לפני שקראו להם הביטלס, ארבעת המופלאים מליברפול קראו לעצמם Johnny and the Moondogs או בעברית צחה, "ג'וני וכלבי הירח".

19. שלוש חברות מוזיקה בלבד אחראיות ללמעלה מ-80% מהמוזיקה לה אתם מאזינים: Sony BMG, Warner Music Group ו- Universal Music Group.

20. השיר לו בוצעו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה הוא  Yesterday של הביטלס. למעלה מ- 3000 כאלה כבר קיימים.

באנר מועדון תרבות

21. הקול מאחורי ה- I'm Loving it, הג'ינגל המפורסם של מקדונלדס, הוא לא אחר מאשר קולו של ג'סטין טימברלייק. הזמר האמריקאי קיבל סכום צנוע של 6 מיליון דולר עבור העניין.

22. מחקר אוסטרלי גילה שכוכבי רוק חיים בממוצע 25 שנה פחות מאנשים רגילים. מועדון ה- 27 מישהו?

23. שלושת חברי נירוונה סולקו ממסיבת ההשקה של אלבומם Nevermind אחרי שפתחו במלחמת אוכל ספונטנית.

24. שמו האמיתי של אלטון ג'ון הוא רג'ינלד קנת' דווייט, של מרלין מנסון הוא בריאן יו וורנר, של  ליידי גאגא הוא סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה ושל לורד הניו-זילנדית הוא (קחו אוויר מספר 2) אלה מריז'ה יאני יליח אוקונור.

25. דקסטר הולנד, סולנה של 'אופספרינג (Offspring), הוא דוקטור לביולוגיה מולקולרית בעוד שבריאן מיי, גיטריסט להקת Queen האגדית, מתהדר בתואר דוקטור באסטרונומיה.

26. ליאו פנדר, ממציא גיטרות הפנדר המפורסמות עליהם ניגנו במהלך ההיסטוריה אמנים כמו דייויד גילמור, ג'ימי הנדריקס, ג'ון פרושיאנטה, אריק קלפטון ואחרים, מעולם לא ידע לנגן בגיטרה.

27. Baby One More Time הוצע תחילה ללהקת הבנות TLC, השיר Toxic הוצע לקיילי מינו ו- I'm a Slave 4U הוצע לג'נט ג'קסון. מה שמעלה את השאלה: בריטני ספירס, אמנית בעלת חוש ריח ללהיטים או פח אשפה מוזיקלי?

28. השיר All Around the World של אואזיס מחזיק בתואר: השיר הארוך ביותר (09:38) שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי.

29. האלבום Born in the USA של ברוס ספרינגסטין משנת 1984, היה הראשון שהופץ בצורה מסחרית בארה"ב על גבי CD.

30. Sledgehammer של פיטר גבריאל, הוא הקליפ המשודר ביותר בהיסטוריה של MTV.

באנר מועדון תרבות

31. אדי ואן הלן מנגן גיטרה ב- Beat it של מייקל ג'קסון, ג'וני דפ (כן כן, השחקן) מנגן את גיטרת הסלייד ב- Fade in-Out של אואזיס, דייב גרוהל פינק בגיטרה את דייויד בואי בקאבר לניל יאנג I’ve Been Waiting For You ו- While My Guitar Gently Weeps לא היה יפה כל כך לולא היה זה אריק קלפטון שסיפק את צלילי הגיטרה המפורסמת.

32. ג'וש הום שר קולות רקע בשיר Knee Socks של ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys), מייקל ג'קסון תרם את קולו ל- Girls, Girls, Girls של ג'יי זי ואם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את קולו של דייויד בואי מעטר את Reflektor של ארקייד פייר (Arcade Fire).

33. מעבר להיותה סדרה מוערכת שנצפית על ידי מיליונים ברחבי העולם, מסתבר שלמשחקי הכס יש לא מעט מעריצים מוזיקאים. בין הלהקות והמוזיקאים שהתארחו בסדרה כניצבים ובתפקידי אורח תוכלו למצוא את: אד שירן, וויל צ'מפיון מ'קולדפליי', גארי לייטבאדי מ'סנואו פטרול', חברי להקת 'סיגור רוס',  חברי להקת המטאל 'מאסטודן', להקת Of Monsters and Men ועוד…

34. הג'זיסט המפורסם בהיסטוריה, לואי ארמסטרונג, ענד כל חייו שרשרת עם מגן דוד ודיבר יידיש שוטף למרות שלא היה יהודי. הסיבה? ארמסטרונג שגדל בעוני מחפיר (אביו נטש אותו בילדותו ואימו הייתה זונה) מצא בית חם אצל משפחת קרנופסקי היהודית שאימצה אותו לחיקה כאילו היה משלהם ואף העסיקה אותו בעסק המשפחתי. לאות כבוד לחברי המשפחה החליט ארמסטרונג לענוד למשך כל חייו מגן דוד.

35. השיר Like a Virgin של מדונה נכתב למעשה על ידי גבר המנסה להתגבר על פרידה. אין שום קשר ממשי לאיבוד בתולים. שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם תוכלו למצוא כאן.

36. להיט הניינטיז הענק של שינייד אוקונור, Nothing Compares 2 U, נכתב בכלל על ידי… פרינס והוקלט על ידי פרויקט הצד שלו, The Family. עוד כמה שירים שלא תאמינו שהם קאברים תוכלו למצוא בפוסט קאברים שלא ידעתם שהם קאברים ממש כאן.

37. והנה סיפור שכל ישראלי אוהב להתגאות בו. המדינה הראשונה בה זכו 'רדיוהד' (Radiohead) להצלחה היא לא פחות מאשר ישראל. לפני שהפכה להיות מפלצת אצטדיונים ואחת הלהקות המוערכות בדורה, Creep תפס בארץ ברמות מטורפות (ותודה לפרסומת של ליאור מילר ויעל אבקסיס) והפך את הלהקה לסנסציה מקומית. כך שבאזור 1993, ניתן היה לתפוס את חברי הלהקה בין היתר חותמים על דיסקים בדיסק סנטר ומופיעים ברוקסן ובקיסריה. לא פחות ממדהים. 

38. פעם תהיתם מי זאת "אנני" שמייקל ג'קסון שואל אותה אם היא בסדר בלהיט הענק שלו מ- 1987, Smooth Criminal? אז למי שלא יודע בובת אנני (Annie Doll) זו שמה הבובה עליה מתאמנים בהגשת עזרה ראשונה, והדבר הראשון שעושים בעת הגשת עזרה ראשונה הוא לשאול את המטופל "האם אתה בסדר". מכאן כל מי שעבר סדנת עזרה ראשונה יודע שהדבר הראשון שעושים הוא לשאול: ?Annie Are You OK. בום.

39. להקת הרוק הכבד, Rockbitch, שהורכבה בעיקרה מנשים ופעלה בין השנים 1984-2002, נהגה להופיע בעירום מלא, לבצע אקטים מיניים מפורשים על הבמה ובשיא הערב לזרוק קונדומים לקהל ולבחור מתוכו צופים שיצטרפו להרכב מאחורי הקלעים לאורגיה ענקית. ללא ספק מעניק משמעות נוספת לסקס, סמים ורוקנ'רול.

40. לפי שרוברט צימרמן הלך על שם הבמה, בוב דילן, הוא כינה את עצמו אלסטון גאן.

רוצה פוסטים חדשים לפני כולם?>> פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> כנס לפייסבוק!

40 עובדות.png

באנר מועדון תרבות