דו"ח המבקר #9: יהונתן שלמה מנפץ סטיגמות, מורן מייזלס מלאת פוטנציאל, "ג'ואי" מזעזע ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

יהונתן שלמה- טיפה

כשקיבלתי לידי לראשונה את סינגל הבכורה של יהונתן שלמה, ראיתי את התמונה שלו והבנתי מהר מאוד שמדובר בבעל תשובה. כיאה לכך הכנתי את עצמי לעוד אחד מעשרות השירים שאני מקבל בשבוע הנעים על הציר שבין קודש לחול בדרך כלל בליווי גיטרה אקוסטית או פסנתר. בקיצור הכנתי את עצמי למשהו צפוי בואכה משעמם מוות. 

אבל אז הפעלתי את השיר ופתאום… פלא. משהו חדש, אחר מפתיע! למרות שיהונתן באמת חזר בתשובה, הוא לא הופך את האמונה למרכז היצירה שלו (תודה לאל, יש כבר מספיק כאלה) אלא מפציץ ברוק אלטרנטיבי בועט עם טקסטים יומיומיים על אהבה, אכזבה ועוד. כי הרי כמה "מפתיע" לגלות שגם למאמינים האדוקים ביותר יש רגשות ושהם מסוגלים לקחת הפסקה מבורא עולם בשביל לתת בראש עם מוזיקה מעולה. זה אמיץ וזה כיף ששוברים לך סטיגמות ישר בפרצוף. ממליץ בחום להמשיך ולעקוב.

Joey Bar- WOW

ומכיוון שלא יכולתי לחכות לסוף הדו"ח נרוץ מהר לפינתנו "לא יאמן שזה אמיתי מרוב שזה גרוע". והפעם קבלו את ג'ואי. או שעלי לכתוב באנגלית, Joey? בכל מקרה השיר הזה (וכשאני מכנה את הדבר הזה שיר אני מותח לקצה את גבולות המוזיקה פופולרית) הוא סוג של שעטנז מזעזע בין LAMFO שהיו חמים אי שם ב- 2012 לחומרים שנזרקו מרצפת חדר העריכה של דאפט פאנק (ויסלח לי הצמד פורץ הגבולות על שהזכרתי אותו בנשימה אחת עם דבר הזה).

אין מישהו שמעריך ניסיונות מוזיקליים יותר ממני. אבל WOW הוא ניסיון פתאטי לכוון לשוק הבינלאומי. אין שום גוף או היגיון פנימי בקטע הזה, ההפקה גרועה ולא משנה בכמה Auto Tune ישתמש ג'ואי, הוא פשוט לא יודע לשיר.  

באנר מועדון תרבות

מורן מייזלס- כשהדלת תפתח

מורן מייזלס הוציאה ממש לאחרונה את אלבום הבכורה שלה הנושא את שמה. "כשהדלת תפתח" הוא הסינגל האחרון מתוך האלבום ולמרות שהוא רחוק מלהיות השיר הכי טוב בו (התואר הזה שמור ל"שזיפים" וכן אני יודע זה שם ממש מוזר לשיר) הוא בהחלט מעביר את הסאונד שלו. צלילי גיטרה רכים, קצת פסנתר, עיבודי מיתר יפים ומעל כולם קולה העדין של מורן. 

כששמעתי לראשונה את "כשהדלת תפתח" האינסטינקט הראשוני שלי אמר לי שהשיר משעמם בטירוף, שהמיקס לא משהו ושזה עוד ניסיון לחקות את יובל דיין. אבל אני מודה שלאט לאט (כן, אפילו אני הופתעתי) התמסרתי לקולה המלטף של מורן ונהנתי יותר עם כל פעם ששמעתי אותו.  

כאמור האזנתי לכל אלבום הבכורה של מורן והוא לא רע בכלל. מעט בוסרי לטעמי אבל מלא פוטנציאל. בכל מקרה שווה בהחלט לעקוב. 

עדי לוי- Soil and Dust

לקראת אלבום הבכורה שלו, משחרר עדי לוי סינגל נוסף בשם Soil and Dust. השיר נכתב בעקבות השתתפותו של עדי במבצע "צוק איתן" ב- 2014 ובעיקר בתקרית בו נהרגו כמה מחבריו לפלוגה בשטחי הכינוס של קיבוץ בארי.  

תראו אין שום ספק שעדי לוי הוא אחד המוזיקאים המרעננים שיצא לי לשמוע לאחרונה. הנגינה שלו מהפנטת, הקצב נהדר וההפקה של רן שם טוב (איזבו) פשוט מעולה. ובכל זאת במקרה הזה הרושם הוא שהשלם קטן מסך חלקיו. הכל נשמע באמת טוב ומיוחד ומעניין אבל ביחד אין שום 'הוק' או משהו שיתפוס אותך בגרון. אין שום דבר שיתן לך מכה בבטן שיגרום לך לרצות להאזין לשיר הזה שוב ושוב. הוא בסדר. נחמד. לא מספיק. לפעמים צריך לזכור שהחדשנות והעניין הם לא המטרה אלא האמצעי. 

דולב פרנקל- לאן אני הולך

אין ספק שהסינגל החדש של דולב פרנקל הוא בעל הפוטנציאל המסחרי הגדול ביותר מבין השירים בדו"ח הנוכחי, אבל הוא גם המשעמם שבהם. שומעים ורואים שדולב באמת עשה הכל בשביל להוציא תחת ידיו את המוצר הטוב ביותר שיכול היה (בכל זאת הוא הפיק את האלבום בעזרת פרויקט הדסטארט מצליח) אבל לצערי מסתובבים היום לא מעט אמנים בז'אנר שעושים את מה שדולב מנסה לעשות הרבה יותר טוב. ג'ימבו ג'יי הוא רק אחד השמות שעולים לי לראש כרגע.

הכל מאוד מתקתק ב"לאן אני הולך". הכל בסדר, נחמד, חמוד ולא מתריס וחלילה גם לא מתחכם יתר מדי. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל וזה משעמם פחד! כשאני שומע שיר אני מקווה לקבל בעיטה לבטן. משהו שיהפוך לי את הקרביים. "לאן אני הולך" רחוק שנות אור מלעשות את זה ואם ככה נשמע כל האלבום של דולב אז חבל על הזמן שלכם. 

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #8

לדו"ח המבקר #7

לדו"ח המבקר #6

לדו"ח המבקר #5

לכל הדו"חות

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום

באלבומם החדש, Sleep Well Beast, הנשיונל הפכו רשמית לקולו של דור שלם של אנשים שיש להם הכל אבל אין להם כלום. זה כואב, זה עצוב אבל זה גם כל כך יפה. 

ציון המועדון: ★★★★★

ללהקות הגדולות באמת יש בדרך כלל חיי מדף מאוד ברורים. רוב הקריירות מתחילות מאלבום ראשון מדהים או מלא פוטנציאל, אלבום שני שזוכה לשבחי המבקרים, ממשיכים עם אלבום שלישי שהולך לכיוונים מסחריים יותר ואז באזור האלבום הרביעי או החמישי משהו מתחיל לחרוק. ההצלחה מתחילה לשעמם, זעם הנעורים כבה, המבקרים מתחילים לפהק והקהל הופך אדיש ועובר ללהקה הבאה. 

כמובן שיש יוצאים מן הכלל ושבקלות אפשר לחשוב על יותר מכמה דוגמאות לא רלוונטיות למחזור החיים המאוד כללי הזה שהצגתי. אבל בגדול, זה מה שקורה לרוב הלהקות. סוג של גלגל חיים שמסתיים בחוסר רלוונטיות שמחוויר לעומת ההתחלה. רק לאחרונה הרגשתי את זה עם האלבום האחרון של ארקייד פייר, Everything Now.

אבל הנשיונל מסתבר הם אנומליה. שישה אלבומים יש לניו-יורקים החביבים (במקור מאוהיו) משנת 2001, לא כולל את החדש, וכל אחד מהם יפה יותר מהקודם. בעוד 2 הראשונים, טובים ככל שיהיו, היו פחות אפויים, Aligator השלישי במספר הציג סאונד הרבה יותר מגובש שהביא את הלהקה להמונים. Boxer הבא אחריו הוא כבר אלבום מדהים, High Violet קרוב למושלם ול- Trouble Will Find Me אין לי מספיק סופרלטיבים. 

אז ארבע שנים אחרי Trouble Will Find Me החד פעמי, האם Sleep Well Beast מצליח לעמוד בציפיות ובסטנדרטים המחמירים שהנשיונל הרגילו אותנו? התשובה היא ברורה: כן.

ב- Sleep Well Beast יש את כל הדברים שלמדתי לאהוב בנשיונל. המלודיות הקליטות, העיבודים הקסומים, קול הבריטון של מאט ברנינגר ששורף את הנשמה וכמו תמיד, טקסטים מופלאים על אהבה, פחד וייאוש אשר מתובלים מדי פעם באופטימיות זהירה. בנוסף לכל אלה אנחנו מקבלים גם כמה יציאות פוליטיות (Turtleneck ו- Walk It Back) כי איך אפשר בלי בעידן טראמפ? אבל מעל הכל ולפני הכל מדובר באלבום פרידה. יותר נכון אלבום על פרידה. 

מאט ברנינגר, כמו שאר חברי הלהקה, נשוי באושר וסביר להניח גם בעושר. יש לו ילדה בת שמונה וסך הכל החיים מאירים לו פנים. ועם זאת עדיין מדובר ביצירה שעוסקת בפרידות. ברגע הזה שמפסיקים לנסות, שמפסיקים לחוות, שמפסיקים לאהוב. "אני יודע שזה לא עובד ואף אחד לא אשם בזה…" הוא שר ב- Guilty Party השקט והאלקטרוני.

באומץ רב שר ברנינגר את השדים של כולנו. את הספקות שלנו על מערכות היחסים שאנו חלק מהן. האם יכולתי למצוא מישהי טובה יותר? האם שווה לי להישאר כאן? מה מחכה לי בחוץ? "אני לא צריך אותך וחוץ מזה אני כבר בקושי רואה אותך וכשאנחנו כבר מתראים זה מרגיש כאילו את רק חצי שם. אימהות צעירות רוצות אותי, אפילו רוחות של חברות מהעבר מתקשרות מקליבלנד, הן יפגשו אותי בכל זמן שארצה" מתריס ברנינגר ב- Day I Die שבקלות עומד לצד קלסיקות ענק של הלהקה כמו Mistaken For Strangers, Bloodbuzz Ohio ו- Don't Swollow the Cup.

במקום לפרק את החבילה, ברנינגר מעדיף להתפרק על דף ועט (לעיתים יחד עם אשתו, קארן, שלקחה לראשונה חלק בכתיבה). הטקסטים האלה עוזרים לאותה "חיה" של הכותב המוכשר לישון טוב בלילה. "אמרנו שנמות רק מסודות בודדים, למה את מתחבאת ממני?" הוא פורק תסכול וחשש ב- The System Only Dreams In Total Darkness המדהים שיצא כסינגל הראשון. 

באנר מועדון תרבות

כמיטב המסורת של הנשיונל כל שיר ושיר באלבום החדש מספר סיפור ומצליח להעביר תחושות אותנטיות של סיטואציות שקל כל כך להזדהות עמן. "לכי לישון. תני לי לנהוג, תני לי לחשוב, תני לי לברר איך אני מחזיר אותנו בחזרה למקום שהיינו בו כשנפגשנו לראשונה…" הוא שר בשיר הנושא מחשבות שעברו לכל אחד ואחת מאיתנו בראש.

אבל מעל כולם עבורי עומד Carin At The Liquor Store, בלדת פסנתר מופלאה שמהדהדת ל- Pink Rabbits, כנראה השיר היפה ביותר של הלהקה, מתוך Trouble Will Find Me. לעזאזל מי היה מאמין שהם יצליחו לעשות עוד Pink Rabbits?!

למרות שהנשיונל שומרים רוב הזמן על הצלילים המזוהים עמם, Sleep Well Beast מציג אותם אלקטרוניים מתמיד אולי כזכר לשלל פרויקטים צדדיים שעסקו בהם חברי הלהקה ב-4 השנים האחרונות. רק השנה למשל שחרר ברייס דסנר (גיטרות) את "פלנטריום", אלבום שאפתני יחד עם סופיאן סטיבנס ושני מוזיקאים נוספים.

חלק מהטובקיסטים כינו את האלבום החדש "ה- Kid A של הנשיונל". זוהי הגזמה פראית גם אם היא נאמרה ביחס להתנסות המוזיקלית ולא לשינוי טוטאלי של הסאונד. מכונות התופים והסינתיסייזרים בהחלט נוכחים פה יותר מהרגיל אבל ברכות ועדינות שלרגע לא גורעות מהקסם של האלבום אלא להיפך, הופכות אותו למעניין ומאתגר יותר. 

לא אגזים אם אומר שהנשיונל הם קולו של דור. לא דור של צעירים מרדניים שמחפשים את מקומם בעולם. זהו קול של אנשים כמוני, בני שלושים פלוס, דור ה -Y אם תרצו, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה שאיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם. הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע.  "שום דבר שאני עושה לא גורם לי להרגיש שונה" מסכם ברנינגר ב- I'll Still Destroy You.

Sleep Well Beast הוא אולי לא האלבום הכי טוב של הנשיונל אבל הוא מסוג האלבומים שמזכירים לך איזה כוח עצום יש למוזיקה. מסוג האלבומים שבשבילם שווה לחיות. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Thr National

 

פט שופ פופ: 30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז

אחרי להיט ענק אחד ואלבום בכורה מצליח, חזרו הפט שופ בויז לסיבוב שני עם Actually, אלבום שהגדיר מחדש את היחסים בין פופ לאמנות גבוהה.

ציון המועדון: ★★★★★

ב-1985 הפופ האלקטרוני החדש, שהיה פורץ דרך רק כמה שנים לפני כן, כבר היה הארד קור במיינסטרים. הניאו רומנטיים וילדי הבליץ כבשו את ארה"ב עם 'פלישה הבריטית השנייה' והשליטו על העולם סדר יום אלקטרוני חדש. להקות כמו דוראן דוראן, Human League, Culture Club, יורמית'מיקס ואחרות כבשו את העולם עם צלילי הסינת'פופ והציבו סטנדרט חדש של פופ אלקטרוני משובח. על הדרך הם גם הפכו את אנגליה למרכז המוזיקלי של העולם במקומה של ארה"ב שנתפסה כמיושנת ו"זקנה".

זו הייתה תקופה מרגשת בממלכה המאוחדת. בחסות הפוסט מודרניזם, האופנה הצעקנית הפכה לדבר מקובל ולגיטימי, האנדרוגיניות הפכה למיינסטרים החדש וצלילים חדשים בקעו מהשוליים, מהטלוויזיה או מהרדיו בכל יום נתון. זוהי הייתה עת של שחרור מהנורמות החברתיות המרובעות ויצירתה של תרבות פופולרית חדשה. 

אבל הייתה גם אנגליה של מטה. אנגליה בה מעמד הביניים התקשה לשרוד תחת עול התמורות הכלכליות שהשתיתה אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר. מדינה עם בעיות חברתיות וגזעניות שאיימו לקרוע לגזרים את המרקם החברתי העדין שנוצר בשכונות מעורבות של בריטים ומהגרים. השביתות התכופות של כורי הפחם ומגזרים נוספים הפכו את החיים בממלכה המאוחדת לבלתי נסבלים כאשר מעל הכל ריחפה תמיד ה"בעיה האירית". 

כך קרה שבתוך ההדוניזם המוזיקלי של שנות ה- 80, התפתחו הרכבים ששאפו לקחת את הסגנון החדש ולהוסיף לו טוויסט של רצינות. לנגוע בנושאים האקטואליים של בריטניה ולהראות לעולם שגם פופ יכול לעסוק בנושאים פוליטיים וחברתיים בוערים. דפש מוד היו כאלה כמו גם OMD, Tears For Fears ואחרות. אבל מעל כולם עמדו 2 גברים אנגלים ואפורים למדי בשם ניל טננט (עורך ראשי במגזין המוזיקה Smash Hits) וכריס לאו (סטודנט לארכיטקטורה) שהקימו בתחילת העשור את פט שופ בויז. מטרתם המוצהרת של השניים מההתחלה הייתה להוכיח לעולם שמוזיקה אלקטרונית ופופ בפרט, יכולים להוות קרקע פורייה לדיון בנושאים עמוקים ומלאי משמעות כמו הרוק ממנו הם כל כך סלדו.

הוכחה לכך קיבל העולם כבר עם סינגל הבכורה הסופר מצליח של הצמד, West End Girls. השיר ששאב השראה מ- The Message החלוצי של גרנדמאסטר פלאש, עסק בהבדלי המעמדות בלונדון השסועה, בתרבות הצריכה ובחיים האורבניים תחת התאצ'ריזם הדורסני. השיר הקאנוני הזה היה הלכה למעשה שיר ההיפ הופ הראשון שכבש את המצעד הבריטי ופתח את דלת הממלכה המאוחדת לראפרים אפרו-אמריקאים.

באנר מועדון תרבות

אלבום הבכורה של הצמד, Please (כמה בריטי מצידם), שיצא במרץ 1986 הציג על העטיפה שלו תמונה ממוזערת של הצמד כאנטיתזה מובהקת לצבעוניות, יש היאמרו מוגזמת, שאפיינה את המוזיקה הפופולרית באותה תקופה. האלבום זכה להצלחה מסחרית וביקורתית כאחד. אבל את התותחים הכבדים הם שמרו כנראה ל- Actually, אלבומם השני.

בהרבה מובנים Actually הוא המשכו הישיר של Please וביותר ממקרה אחד הודה ניל טננט כי שירים שנכתבו ל- Actually יכלו להכנס ל- Please ולהיפך. ועם זאת, ולמרות שיצא רק 18 חודשים לאחר מכן, Actually עדיין מציג התפתחות מוזיקלית וסאונד מעניין ומגובש יותר. One More Chance שפותח את האלבום משתנה ומפתיע בלי הפסקה, It Couldn't Happen Here זוכה לתזמור כלי מיתר מפעים והדואט המשובח עם דסטי ספרינגפילד, ?What Have I Done To Deserve This, בעל העיבוד המדהים הוא אחד השירים הכי יפים של האייטיז. אין ספק שזה האלבום שעיצב את הסאונד של הבויז.

אבל בנוסף לעיבודים הנפלאים והשירים הבאמת על זמניים, Actually מציג את החומר ממנו עשויים הפט שופ בויז. את הדנא שלהם בשיאו: היכולת לשלב בין מלודיות פופ קסומות לליריקה מאתגרת. או כמו שרוברט כריסטגאו, "סנדק הרוק", מבקר המוזיקה החשוב בהיסטוריה ומעריץ גדול של הצמד כתב: "Actually הוא אלבום פופ אמיתי, עם משהו אמיתי לומר".

כך למשל Shopping עוסק בתהליכי ההפרטה הפראיים של מרגרט תאצ'ר, It Couldn't Happen Here מביע את החשש ממחלת האיידס ושובל המוות שהיא מותירה אחריה ו- King's Cross המופלא בתחנת הרכבת המיתולוגית והמוזנחת של לונדון כאנלוגיה לאנגליה המתפוררת. אבל מעל כולם ניצבים It's a Sin היוצא נגד הכנסייה ונאסר להשמעה בחלק מתחנות הרדיו בממלכה ו- Rent שמעבר להיותו שיר מופלא ביופיו המתאר אהבה נצלנית בעלת אופי קפיטליסטי מובהק, הוא גם מציג את המשפט היפה ביותר בתולדות הפופ: "אני אוהב אותך, את משלמת לי את שכר הדירה".

פט שופ בויז כאמור זכו להצלחה החל מהסינגל הראשון שלהם, אבל Actually הדגיש ביתר שאת את הייחוד של הבויז, את ייחודם בנוף המוזיקה ואת העובדה שהם כאן בשביל להשאר. ברבות השנים מכר הצמד למעלה מ-50, זכה באינספור פרסים והשפיע על אמנים כמו מדונה, הקילרס, ליידי גאגא ואחרים. הם הפכו שם נרדף לפופ איכותי ולעובדה שמוזיקה יכולה לפנות סימולטנית גם לראש, גם לרגליים וגם ללב. והכל התחיל Actually. רוצו לשמוע.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PSBACTUALLY

באנר מועדון תרבות