מה שלא הולך עם גיטרות ילך עם יותר גיטרות: 20 שנה ל- Be Here Now של אואזיס

ציון המועדון: ★★★☆☆

אלבומם השלישי של Oasis הוא האחרון בתור הזהב שלהם. עם צאתו הוא נתפס ככישלון מהדהד אבל בשנים האחרונות הוא הולך וזוכה לעדנה ביקורתית. אז איפה האמת? כמו תמיד אי שם באמצע.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את הקליפ לשיר D'you Know What I Mean. הייתי בן 12 עם פז"מ של שנתיים חרישה על Defenetly Maybe ו- What's The Story Morning Glory וחיכיתי בכיליון עיניים לשיר חדש של הלהקה האהובה עלי.

ואז יום אחד זה הגיע. ככה Out of The Blue עבורי. הדלקתי את הטלוויזיה כהרגלי על MTV וקלטתי בזווית העין את חברי הלהקה יורדים אט אט ממסוק צבאי ומתחילים לג'מג'ם. זר לא יבין את ההתרגשות שעלתה בי. על רקע חורבות מלחמה ואל מול עשרות צעירים מרדנים המדליקים נורים ורימוני עשן, הפציצו אואזיס ב- 7 דקות ו- 23 שניות אפיות ומגלומניות להחריד שב- MTV דאגו לשדר במלואם בתקופה שלערוץ עוד היה אכפת ממוזיקה. רעש מופלא של גיטרות ופידבקים יחד עם קולו המוכר של ליאם גאלאגר הפכו בין רגע לגל של סאונד גדול מהחיים שהציף את האזניים שלי בכל טוב. אין ספק, הלהקה הגדולה בעולם חזרה ובענק. 

כמובן שמיד רכשתי את הסינגל (כן, היו כאלה פעם) וחרשתי אותו לעייפה במשך חודש שלם עד שסוף סוף שמתי את ידי על האלבום המיוחל. אבל אז קרה דבר מוזר. מהר מאוד אחרי שלחצתי על כפתור ה'פליי' כל ההתרגשות התפיידה כלא הייתה. חיפשתי את הנשמה של אואזיס, את קולו של מעמד הפועלים הבריטי, את הטקסטים הלא גאוניים אך המאוד ארציים של נואל, אבל כל אלה התחבאו תחת הררי גיטרות. מה רבה הייתה אכזבתו של אותו ילד שכמעט וחגג בר מצווה.

עכשיו תראו, אואזיס מעולם לא הייתה להקה שהתקמצנה על גיטרות (ע"ע: Colombia, Morning Glory, Rock 'n' Roll Star ועוד…) אבל Be Here Now נשמע כאילו המבוגר האחראי השאיר את הילדים לבד והם ניצלו את הרגע בשביל להגביר את הווליום במגברים עד הסוף בשביל לחרפן את השכנים. בחלק מהשירים יש כל כך הרבה תפקידי גיטרה וכל כך הרבה דיסטורשן שהתוצאה היא מן עיסה מוזיקלית לא ברורה כשאפילו המילים נאבקות לצאת החוצה. 

לפעמים זה נשמע כאילו ממרום מושבם כלהקה הגדולה בעולם (ושלא תטעו, ב-1997 אואזיס הייתה הלהקה הכי גדולה בעולם) כל המגלומניה פרצה החוצה ללא פיקוח וללא מעצורים. לעיתים עוד ניתן להכיל את זה (Fade In-Out או  I Hope, I Think, I Know) אבל לפעמים פחות (My Big Mouth או It's Getting Better Man).

כל זה לא בא לומר ש- Be Here Now הוא אלבום גרוע. ממש לא. הוא אלבום לא מספיק מהודק, חסר פרופורציות באורך שלו ומעל הכל מפוספס, אבל גרוע הוא לא. חוץ מ- D'you Know What I Mean שלדעתי לא מקבל את הקרדיט הראוי לו, גם Stand By Me המושמץ הוא אחלה שיר (שוב, עם יותר מדי תפקידי גיטרות אבל עדיין), All Around The World הוא יצירת מופת בעיני ומעל כולם עומד השיר שתמיד גורם לי לבכות, Don't Go Away שכתב נואל בזמן שאימו היה מאושפזת בבית החולים והוא היה בטוח שהוא מאבד אותה. כל אלבום, לא אכפת לי איזה, שמכיל שיר כמו Don't Go Away לא יכול להיות כזה גרוע. 

Be Here Now הוא האלבום שנמכר בקצב הכי מהיר בהיסטוריה הבריטית. 424,000 עותקים ממנו נמכרו רק ב-24 השעות הראשונות לצאתו. פסיכוטי לגמרי. המספרים האלה מראים כמה הייפ היה סביב אואזיס. כמה חשובה היא הייתה לקהל הבריטי ובאיזה נאמנות הוא גמל לה חזרה. אבל מעבר לכך, ממחישים המספרים את הציפיות העצומות שהיו מהלהקה לשחרר עוד יצירת מופת ולכן ל- Be Here Now מלכתחילה לא היה שום סיכוי לעמוד ברף הציפיות שהוצב לו.

לא באמת משנה איזה אלבום הגאלאגרים היו משחררים הוא לא היה עומד בקריטריונים המחמירים של אלבומיהם הראשונים והעל זמניים וזאת הסיבה לכך שהביקורות שקטלו את האלבום בזמן הווה היו קצת לא פייריות כי Be Here Now, על כל מגרעותיו, ויש כאלה, לא אלבום כזה רע. הוא פשוט לא טוב כמו אחיו הבוגרים.

באנר מועדון תרבות

ככל שהביקורות הלכו והחריפו גם המכירות הואטו ועד 1999 האלבום הפך האלבום לנמכר ביותר בחנויות יד שנייה (כלומר, הכי הרבה אנשים נפטרו ממנו לחנויות יד שנייה). הכישלון (היחסי) של Be Here Now בביקורות ובמכירות מסמל את סוף עידן הבריט-פופ ואת סופה של אואזיס כלהקה הגדולה על הפלנטה. זמן לא רב לאחר מכן אף נטשו אותה ה"פולים" פול "בונהד" ארתורס ופול "גיגסי" מקאגן מדור המייסדים. 

בניגוד לאחרים אני שמרתי לאחים גאלאגר חסד נעורים והמשכתי לעקוב אחריהם עד בערך אמצע העשור החדש של המילניום, ולמרות שהוציאו עוד אלבומים מושמצים לצד כאלה שהוכתרו כקאמבקים מהוללים, Be Here Now היה ונשאר האלבום הכי שנוי במחלוקת שלהם. היצירה השאפתנית ביותר שלהם שבסופו של דבר הביאה לנפילתם. אבל כמו שליאם אומר I Don't Give a Fuck, אני עדיין אוהב אותו. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Image result for oasis be here now

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

לחיים- HAIM- Somthing to Tell You ביקורת אלבום

אלבומם השני של האחיות לבית חיים, לא מגיע לפסגות של קודמו אבל הוא עדיין אחד מאלבומי הפופ-רוק הטובים של השנה. עם קצת יותר תעוזה יכול היה להיות כאן אלבום באמת יוצא דופן.

ציון המועדון: ★★★☆☆

2013 הייתה אחת השנים הטובות שידע עולם המוזיקה בעשור האחרון. דייויד בואי חזר עם אלבום הקאמבק המפואר שלו- The Next Day, 'ארקטיק מאנקיז' הפציצו עם AM, 'הנשיונל' ריגשו עם Trouble Will Find Me, 'דאפט פאנק' הרקידו עם Random Access Memorries וזה עוד מבלי לדבר על Reflektor של 'ארקייד פייר', Modern Vampire in the City של 'ומפייר ויקנד', Like Clockwork של קווינס אוף דה סטון אדג' ועוד אלבומים מופלאים שיזכרו לעוד הרבה שנים קדימה. 

בין כל היצירות הבאמת מופלאות הללו, יצא גם Days Are Gone, אלבום הבכורה של HAIM שלמרות התחרות המאתגרת זכה לסופרלטיבים כמעט חסרי תקדים והפך את הלהקה לדבר הכי חם בעולם.

תקציר הפרקים הקודמים למי שעדיין לא מכיר: אסתי, דניאלה ואלונה הן בנותיו של מוטי חיים, שחקן כדורגל במכבי יפו של שנות ה-70 ומתופף מקצועי. לאחר שירד לארה"ב, התחתן מוטי והקים יחד עם אישתו ובנותיו להקת קאברים משפחתית איתה הופיע במגוון מקומות ואירועים.

כשגדלו, הבינו שלושת האחיות שלנגן קאברים זה קטן עליהם והעמיקו את ידיעותיהן המוזיקליות. אסתי למדה מוזיקה ב- UCLA היוקרתית בזמן שדניאלה הצטרפה ללהקה של לא אחר מאשר ג'וליאן קזבלנקס, סולן הסטרוקס. אחרי שכל אחת השתפשפה בעיסוקיה, הבינו האחיות שאין סיבה להתכחש לקארמה והקימו יחד את HAIM.

פסט פורוורד ל- 2013. Days Are Gone יוצא וכאמור קוצר מחמאות משני צידי האוקיינוס. הסטייל, השיק והמלודיות הממכרות הפכו את HAIM לדבר הכי נכון בסביבה לחברה קבועה בפסטיבלים הגדולים בעולם.

כמו שאר התופעות המוזיקליות החמות, גם ההצלחה של HAIM דילגה בנונשלנטיות על השוק המקומי הלא מעודכן (די ביזארי ביחס לפרובנציאליות הישראלית שממהרת ליחס לעצמה כל רבע תוצר כחול לבן). אבל זה כמובן לא מנע מהשלישייה להפוך לאחד ההרכבים הלוהטים בעולם. 

ועכשיו, 4 שנים אחרי, מגיע Somthing to Tell You, האלבום השני והמדובר של HAIM. האם הוא טוב כמו קודמו? לא. אבל הוא עדיין מהאלבומים המשובחים שיצאו השנה.

Somthing to Tell You הוא אלבום של כיף טהור. עם שלל לחנים מעולים ומלודיות מדבקות שמופקות מעולה, כמעט כל הקטעים בו מצליחים להקפיץ או לרגש, לעיתים אף בעת ובעונה אחת.

כך למשל Want You Back הפותח הוא פנינת פופ הקרובה לשלמות, Nothing's Wrong שמגיע מיד אחריו נשמע כמו שעטנז אייטזי נפלא בין פליטווד מק למדונה. Ready For You הוא תצוגת תכלית של פופ עכשווי בשנת 2017 בעוד שיר הנושא נוסק לפסגות המשובחות ביותר. 

בכלל, אסתי, דניאלה ואלונה הגיעו חדות להקלטות האלבום הזה והן ללא ספק נמצאות בו במיטבן. הן נשמעות טוב, מנגנות טוב, הכימיה ביניהן רק הולכת ומשתפרת וכל החוויה הזאת יוצאת החוצה בצורה הכי טהורה שאפשר, עם מוזיקה פשוט מעולה. ניכר היטב שהן לוקחות את המוזיקה שלהן ברצינות.

באנר מועדון תרבות

למרות כל הסופרלטיבים הללו, יש שני דברים מרכזיים שמפריעים לי ב- Somthing To Tell You ושמונעים ממנו להפוך למאסטרפיס אמיתי: ראשית האלבום לא מציג איזושהי התפתחות מוזיקלית לעומת קודמו. נכון שהוא מעט יותר אקלקטי אבל בגדול הבנות נשארות נאמנות מדי לאותו סאונד שהוכיח את עצמו בפעם הקודמת.

אפשר כמובן להבין את זה, מדובר בסך הכל באלבום שני. ולמרות זאת (ופה אני עלול לסתור את עצמי עם חלק מהדברים הנ"ל) יש לי קצת בעיה עם ההפקה האובר נקייה שלו. אני מאוד אוהב הפקות "מתקדמות" ומלוטשות ואכן האלבום הזה נשמע מעולה ומופק נהדר, אך לעיתים הוא סובל מ- Overproduction (הפקת יתר) עד לרמה שחלק מהשירים בו נשמעים כמעט מכאניים. חסר קצת לב. קצת חספוס. 

לא מפתיע שהשיר היחיד בו לקחה הלהקה את המוזיקה שלה צעד קדימה ויצאה מהשבלונה המוכרת, הוא גם השיר הטוב ביותר בו ביי פאר. מדובר ב- Right Now בעל סאונד מתקדם ומאתגר יותר שמהווה קרקע פוריה לבנות להישמע מחוספסות וכנות יותר מכל שיר אחר באלבום. ללא ספק פנינה. הלוואי ונקבל יותר כאלה בעתיד. הקליפ אגב צולם כולו ב- One Shot על ידי לא פחות מהבמאי המוערך מפול תומאס אנדרסון.

אישיו נוסף שלי עם האלבום הוא הליריקה. HAIM היא להקה על טהרת הנשיות. היא מורכבת משלוש בנות חזקות, לא מתפשרות, לעיתים קשוחות ורחמנא ליצלן, גם סקסיות. מדובר בשלוש בנות שהגיעו לאן שהגיעו בעשר אצבעות ובעבודה קשה, אז למה לעזאזל כל זה לא עובר במילים?

כמעט כל הטקסטים באלבום מתארים סיטואציות של גברים שעוזבים, נוטשים, בורחים, ומכאיבים לבנות, בעוד הן נשארות מאחור, פגועות מייחלות לחזרתם. ההתרפסות הזאת בפני המין הגברי כל כך לא תואמת את הסטייל של הבנות ואת התדמית שלהן. תאמינו לי אני רחוק מלהיות פמיניסט אבל מה עם קצת העצמה נשית? 

ובכל זאת למרות המגבלות והחסרונות שלו, Somthing To Tell You הוא עדיין אחד האלבומים הטובים שיצאו השנה. הוא מרענן, מופק נפלא וממכר. אם הן רק יעזו יותר בעתיד אין לי ספק שהן יכבשו עוד הרבה פסגות. אני בטוח אמשיך לעקוב וממליץ גם לכם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

HAIM.jpg

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #8: ספיישל לועזי! נדב דלומי מוכיח את עצמו, Fixed Stars לא אפויים, Gunned Down Horses הזויים ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

נדב דלומי- TIME

כבר הרבה זמן שנדב דלומי (כן כן, אח של) נחשב לתקוות האינדי הישראלי ולאחד היוצרים האיכותיים בסביבה. שלל הסופרלטיבים שקיבל האמן הדרומי באופן אוטומטי גרמו לי להיות חשדן כלפיו, אפילו להתעלם ממנו קצת כי הרי מה לכתב פלצן כמוני ולזמר שהוא קונצנזוס? קונצנזוס זה משעמם.

אז הנה אני עושה תיקון וכותב על נדב דלומי ועושה זאת בלב שלם כי הסינגל החדש שלו Time, מתוך ה-EP הלועזי שלו, Happiness הוא פנינה אמיתית. ההפקה של יוסי שטרית הבאר שבעי לא מביישת את ההפקות הישראליות המושקעות ביותר. אמריקה זה כאן מסתבר. הקול של דלומי חודר ומרגש ובכלל מדובר בסאונד חדשני ומרענן שכל כך חסר בסצנה המקומית. למרות שאני לא מכיר את הרפרטואר שלו, Time ללא ספק עושה חשק להתעדכן. 

אלעד זבינסקי- That Summer

אם תפתחו את המילון תחת הערך בנאלי יש סיכוי גדול שתמצאו שם את אלעד זבינסקי. איזה שעמום, איזה חוסר מעוף, איזו שבלוניות. מהקליפ המביך בו אלעד מהלך על חוף היום עם מבט מיוסר אל עבר האופק, דרך המילים הפתטיות, על השיר הזה כתוב בענק: מ-ב-י-ך! 

Gunned Down Horses- Summersong

Gunned Hown Horses היא להקה חיפאית שמחלקת את זמנה בין ישראל ואירופה. לאחר אלבום אולפן אחד שנוצר בשיתוף עם הזמרת הפינית ג׳ני אליזבת׳, מתכוננים הסוסים להוציא אלבום נוסף וזהו הסינגל הראשון מתוכו. סביר להניח שהתגובה של 9 מתוך 10 ישראלים ל-Summertime תהיה: מה זה החרא הזה?!" אבל אני מאמין שזו גם בדיוק התגובה שהלהקה רוצה לקבל. אז אני אפתיע אתכם (ואקווה לא לאבד על זה קוראים), אבל ממש אהבתי את השיר!

אוונגרד? רוק מתקדם? לא ברור וגם לא ממש משנה. Summersong הוא קטע הוא רווי סגנונות ובלתי ניתן להגדרה ואולי מכאן גם הקסם שלו. טוב, "קסם" זו מילה גדולה, "משיכה" נשמעת כמו מילה מתאימה יותר. בכל מקרה השיר הזה הוא בהמי, מלוכלך וכל כך כיף שבא לי עוד ממנו. Bring it On!

באנר מועדון תרבות

Fixed Stars- Friend

כשיצרו איתי קשר, הבטיחו לי חברי Fixed Stars הירושלמים "רוק בועט ומלודיות מרגשות במיוחד". לצערי את זה לא קיבלתי, מה שכן קיבלתי זה תוצר לא אפוי על גבול החובבני. פוטנציאל אני חייב להודות שיש שם אבל המילים הבנאליות, ההפקה הפשטנית ומעל הכל האנגלית שפשוט לא עוברת ומתובלת בזיופים, עושים רושם שיש ל- Fixed Stars עוד דרך לעבור. עוגה שיצאה מהתנור לפני הזמן, כך גם הלהקה הירושלמית זקוקה לעוד זמן אולפן ועוד עבודה בכדי להיות תוצר אפוי וראוי יותר. שוב, פוטנציאל בהחלט יש שם. אני הייתי מציע גם לבינתיים לוותר על האנגלית. 

Stephane Legar ft. Julieta- Like That

ובמסגרת מתקפת "שירי הקיץ" שאנו סובלים ממנה בחודשיים האחרונים, קבלו את הזוועה התורנית של הרקדן ואושיית הרשת סטפן לאגר, והזמרת שעשתה הכל בכדי לפרוץ ולא הצליחה, ג'ולייטה. יש לי הרבה מה לכתוב על הקטע הזה, אבל מכיוון שאני לא רוצה לפגוע יותר מדי בנפשות הפועלות, אנא הרשו לי לתאר את הביקורת שלי באימוג'ים: 💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #7

לדו"ח המבקר #6

לדו"ח המבקר #5

לכל הדו"חות

pic

באנר מועדון תרבות

לורד- Melodrama ביקורת אלבום

ציון המועדון: ★★★★☆

בתוך עולם הפופ הנשלט על ידי שלל קייטי פריות, ריהאנות וטיילור סוויפטיות, באה לורד ועושה לכולן בית ספר עם אלבומה השני Melodrama. האמת היא שלתייג את לורד כזמרת פופ לצד השמות הנ"ל יעשה לה עוול כי היא הרבה מעבר לזה. גוון הקול, ההפקה, העומק הטקסטואלי, כל אלה ועוד הופכים את הזמרת הניו-זילנדית לאחת התופעות הבולטות והאיכותיות בעולם המוזיקה הפלסטיקי. 

4 שנים אחרי שפרצה לתודעה בגיל 16 בלבד עם Pure Heroine המשובח, חוזרת לורד עם אלבום שני בוגר יותר, אפל יותר ומהודק הרבה יותר. Melodrama היא יצירת פופ אקלקטית, אלגנטית ומשובחת במיוחד. אבל עזבו אתכם מהמילים הגבוהות, האלבום הזה פשוט פצצה.

"זה רק עוד ערב חסר חן…"

Melodrama היא יצירה על אהבה. אבל לא כזאת שמתייפייפת וכיפית וכל החרא הזה, ממש לא. זו יצירה על אהבה כואבת ושורפת שלמרות הטירוף והקסם שבה, בסוף היא תמיד מתרסקת לך בפנים. אהבה כזאת שסוחפת אותך בערב וגורמת לך להקיא בהנגאובר של הבוקר. "אני אבוא לקחת את החפצים שלי אבל אני לא יכולה לשחרר…" מתוודה לורד על ליבה השבור ב- Green Light הנפלא. 

אבל לורד לא אחת כזאת שתשב בבית ותבכה על מר גורלה ואת שברון הלב שלה היא דואגת לחגוג במסיבה הדוניסטית של אלכוהול וזיונים. על פניו המתכון המושלם ללב שבור, אבל לא משהו שמגיע בלי מחיר, ואת המחיר הזה היא דואגת לחלוק איתנו בכנות אמיתית. וכך כשהיא שרה "אנחנו מלך ומלכה בסוף השבוע אבל מה נעשה כשנתפכח?" קשה שלא להזדהות.

באנר מועדון תרבות

לכל אורך האלבום, לורד לא פוחדת לדמם על המילים, לחטט בפצעים שהותירה ההצלחה המוקדמת ואף לתקוף את התעשייה שהיא עצמה חלק ממנה. למרות שעל פניו מדובר בילדה בת 20 שהעולם פרוס לרגליה, פשוט אי אפשר שלא להאמין לה. אי אפשר שלא לרצות לחבק אותה, להודות לה על שהיא שרה את מה שכולנו מרגישים ולקוות שגם היא תמצא את השלווה שהיא מחפשת. 

"אני מעמסה…"

אין מתאימה מהמילה "מלודרמה" בכדי לתאר את האלבום הזה. כמו מצבי הרוח של לורד, כך גם השירים נעים בין הפאתוס לרגוע, בין השמח לעצוב והכל בהפקה מהוקצעת ומלוטשת שלא פוגמת לרגע באותנטיות של לורד כיוצרת וכמבצעת. 

הפער שבין הכוכבנות למציאות, האהבה וההערצה ממיליונים לעומת החסך באחד שימלא את מה שהלב באמת צריך, זה המקום בו מתקיים Melodrama וזה מקום שאני ממליץ לכם בחום להיכנס אליו. לא מדובר באלבום שישנה סדרי עולם ולא בטוח כמה נזכור ממנו בעוד 5 שנים מהיום, אבל זה אלבום טוב. ולפעמים זה כל מה שצריך.

רוצים תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

LORDE.jpg

באנר מועדון תרבות