"אף אחד לא יכול להציל אותי"- פרידה מצ'סטר בנינגטון

הקול של בנינגטון אולי לא היה קולו של דור, אבל הוא בהחלט ביטא עבור מיליוני מתבגרים את הפחדים, התסכולים והקשיים שהם חוו בגיל ההתבגרות. את הרצון התמידי לפרוץ את הגבולות, לברוח, למרוד ומעל הכל פשוט לצעוק.

לינקין פארק היא מסוג הלהקות שכולם שמעו באיזשהו שלב בחיים שלהם. גם אם אתם לא חובבי רוק, אין מצב שגדלתם בשנות ה- 2000 ולא זמזמתם באיזשהו שלב את In The End או Numb. היום תתקשו למצוא אנשים שיודו בכך כי זה לא מגניב לשמוע לינקין פארק כמו פעם. לא סתם הכללתי אותם כאן בבלוג ברשימת 10 אמני גילטי פלז'ר שכולם נהנים לשמוע.

המוות המצער של צ'סטר בנינגטון הוציא את כל המעריצים ואת מי ששומר להם חסד נעורים, מהארון. בבת אחת הניוז פיד שלי בפייסבוק התמלא בשירי לינקין פארק ובסיפורים באמת מרגשים על הרגעים בהם שירי הלהקה היוו מזור לנפש או סתם לכיף. גם האתרים הגדולים בעולם ספדו בכבוד לבנינגטון שלקח את חייו בגיל 41 בלבד. על אף לא שמעולם זכה לעדנה ביקרותית עם לינקין פארק, התגובה הכללית רק מלמדת שבסופו של דבר היה שם משהו. משהו שאולי לא פרץ גבולות ושינה סדרי עולם, אבל בהחלט דיבר ללא מעט אנשים.

עם פתיחתו של המילניום החדש, חווה העולם גל חסר פרופורציות של להקות שהשתייכו לז'אנר חדש שנקרא "נו-מטאל" (Nu- Metal). בין Puddle of a Mud, Korn, P.O.D, Limp Bizkit ועוד מיליון אחרות, דווקא לינקין פארק היו אלה ששרדו, ואפילו בהצלחה, את מבחן הזמן והפופולריות. נכון, זה דרש מהלהקה לא פעם לפלרטט עם מלודיות ולחני פופ קליטים יותר, אבל בואו לא נשכח שכמה מאלבומיה הטובים ביותר הופקו על על ידי מפיק העל, ריק רובין, שידע לכוון אותם ולאתגר אותם מוזיקלית (ממליץ לכם לבדוק את Minutes to Midnight בהקשר הזה. אלבום מאוד מפתיע). 

גורם ההצלחה העיקרי של לינקין פארק היה בצמד הכותבים והמבצעים שלה. מצד אחד מייק שינודה שאחראי בדרך כלל על ההפקה וקטעי הראפ, ומן העבר השני, בנינגטון בעל הטקסטים הנוגים והקול הזועק שמזוהה יותר מכל עם הלהקה.

הקול של בנינגטון אולי לא היה קולו של דור, אבל עם לינקין פארק מאחוריו, הוא בהחלט ביטא עבור דורות של מתבגרים את הפחדים, התסכולים והקשיים שהם חוו בגיל ההתבגרות. את הרצון התמידי לפרוץ את הגבולות, לברוח, למרוד ומעל הכל פשוט לצעוק.

אני זוכר איך בגיל 16 שמעתי את Runaway ואת One Step Closer והרגשתי כל מילה. אני זוכר איך כעבור כמה שנים Faint הטריף אותי ו- Breaking the Habbit (ללא ספק השיר הכי טוב של הלהקה) העיף אותי, ואם תשאלו אותי אז גם היום אני חושב ש- Meteora הוא בן זונה של אלבום!

אז כמו כל חובב מוזיקה, התבגרתי ואת לינקין פארק נטשתי אי שם בשירותי הצבאי עבור דברים מאתגרים יותר. שלב טבעי באבולוציה של כל חובב מוזיקה. אבל קולו של בנינגטון תמיד יזכיר לי כמה שונה היה להתבגר בסביבה כל כך שונה תרבותית ממני. כמה רציתי לצעוק בשביל שיבינו אותי. "אף אחד לא יכול להציל אותי" זה שם השיר שפותח את האלבום האחרון של לינקין פארק. את בנינגטון אף אחד כבר לא יציל, אבל הרבה מאוד אנשים מאזינים וימשיכו להאזין למוזיקה שלו עוד שנים רבות. 

באנר מועדון תרבות

אנחנו אבלים על אמנים שהלכו לעולמם בגלל שהם מזכירים לנו תקופות בחיינו שאנחנו יודעים שלא יחזרו. נוסטלגיה מרירה עצובה על זמנים שעברו ולא ישובו עוד. סליחה על הקלישאה, אבל כשזמרים ואמנים שאהבנו מתים, משהו בנו ובזיכרונות שעיצבו אותנו, מת איתם. לכן זה לא משנה עד כמה בנינגטון או לינקין פארק "חשובים" מבחינה היסטורית או מוערכים ביקורתית, הם היו שם לצעוק את תסכולם של מיליוני נערים בגיל ההתבגרות. מיליוני נערים שתמיד ישמרו להם פינה חמה ואוהבת בלב. וזה בסוף היום מה שבאמת חשוב. זה בסוף היום מה שבאמת יזכר.

רוצה לקבל עדכונים ופוסטים חדשים לפני כולם?>> ברור, פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם בפייסבוק!

chesterbennington

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s