האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס: 15 שנה ל- By the Way

By the Way הוא האלבום הכי אישי, קסום ומרגש בקטלוג המפואר של הרביעייה מקליפורניה והוא גם האלבום הבאמת גדול האחרון שלהם. חוגגים 15 לילד החורג של רד הוט צ'ילי פפרס.

בין Californication המצליח והמוערך ל- Stadium Arcadium הכפול והמפלצתי, יצא ב-2002 By the Way. בהסתכלות לאחור נדמה כי הפלפלים החריפים קלעו בול בשם האלבום, "דרך אגב". 

לא חלילה כי הוא הוקלט בחיפזון או שהוא הורכב משאריות של שירים מחוממים היטב, אלא בגלל שהוא קצת נעלם בתוך הדיסקוגרפיה המרשימה של הלהקה והאלבומים מפוצצי הלהיטים והאדרנלין שאנחנו רגילים לקבל מהרביעייה מקליפורניה. אבל האמת היא שממש לא בצדק כי נכון לכתיבת שורות אלה מדובר באלבום האחרון הגדול באמת שהוציאו הרד הוט צ'ילי פפרס.

באנר מועדון תרבות

"זה הזמן שלי…"

לפני שהוא אלבום של רד הוט צ'ילי פפרס, By the Way הוא הפרויקט האישי של ג'ון פרושיאנטה. הגיטריסט המופלא שעזב את הלהקה וחזר אליה בקול תרועה רמה ב- Californication, לקח את המושכות בהקלטת האלבום ולמעשה הלחין, עיבד וכתב את התפקידים למרבית הכלים בעצמו. ה"השתלטות" הזאת של פרושיאנטה על תהלי ההקלטה לא עברה בשקט וכמעט שהביאה לפירוקה כאשר פלי איים לעזוב בטענה שקולו לא נשמע.

אבל לבסוף ידו של פרושיאנטה הייתה על העליונה והתוצאה? האלבום האישי והמרגש ביותר בקטלוג של רד הוט צ'ילי פפרס. את סאונד הפאנק-הפיוז'ן שכל כך מזוהה עם הלהקה, החליפו צלילים נוגים ורכים יותר, בעוד שאת הטקסטים על מיניות והתבגרות החליפו מילים מפוכחותת יותר על אהבה אינסופית יחד עם קורטוב של סמים (כי בכל זאת אנתוני קידיס). 

By the Way אמנם נשמע הרבה יותר כמו חומרי הסולו של פרושיאנטה ולא כמו עוד אלבום רגיל של רד הוט צ'ילי פפרס אבל זה כל כך בסדר כשהתוצאה כל כך יפה. 

"אני יכול למות למענך…"

המעריצים הכבדים של הלהקה לא ידעו אז, וכנראה גם היום, איך לאכול את האלבום הזה. אני זוכר את החברים שלי שהיו שרופים על הלהקה באותה תקופה, מסננים "מה זה החרא" הזה למשמע האלבום. אפשר כמובן להבין אותם. כאמור חוץ מהסינגלים By the Way ו- Can't Stop יחד עם Minor Thing המצוין, אף שיר לא באמת נשמע כמו שיר קלאסי של רד הוט צ'ילי פפרס. אבל האזנה נוספת תגלה לכם עולם שלם של קסם חבוי שמצליח להפתיע אותי עד היום.

כך למשל, גם בימינו, אין הרבה שירים שיצליחו לרגש אותי כמו Dosed, מחווה קסומה נוספת להלל סלובק המנוח. בשיר אגב יש לא פחות מ-4 תפקידי גיטרה שונים (כבר אמרנו פרויקט של פרושיאנטה?). אין הרבה שירים שיצליחו לצמרר אותי כמו Tear בעל ההרמוניות הקוליות שאימץ פרושיאנטה מהאזנה ממושכת לביץ' בויז. I Could Die For You שמחזיר אותי לאהבה הנכזבת מהתיכון ו- The Zephyr Song האופורי שתמיד אופף אותי במן תחושת התעלות נעימה.

"תמיד אמרת לי לחייך כשהייתי למטה…

האלבום כל כך זורם שאפילו שירים הזויים כמו Cabron (סמי הומוריסטי?) ו- On Mercury נשמעים נפלא במארג המוזיקלי הכל כך מעניין שטווה עבורנו פרושיאנטה. פשוט תאווה לאוזניים. 

By the Way אולי לא קל לעיכול ועדיין הוא פנינה מרגשת שמוכיחה שלמרות שרד הוט צ'ילי פפרס נתפסים כלהקת בני נוער (ופעמים רבות בצדק) הם לגמרי מסוגלים להוציא תחת ידם אלבום שימחץ לכם את הלב וירגש אתכם הטירוף.

הפלפלים החריפים לא הצליחו מאז להוציא יצירה גדולה אמיתית שתשתווה לה ולשאר האלבומים הקלאסיים שלהם. נו טוב, לפחות ישארו לנו הזכרונות מ- By the Way

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם!>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

RHCP

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s