האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום

ציון המועדון: ★★★☆☆

לקורא הממוצע כתיבת ביקורת נראית כמו תהליך פשוט שלא לומר פשטני. המסקר מאזין לאלבום פעם או פעמיים וכותב אם אהב או לא אהב. אבל האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר, לפחות במקרה שלי.

עולם המוזיקה הוא עולם שכולו רגש ולכן גם הביקורת היא שק מלא של סנטימנטים ורגשות שנשפכים על הדף. כתיבת ביקורת מוזיקה אמיתית היא רכבת הרים אמוציונלית דרכה אתה מנסה לתאר לקורא האובייקטיבי מה המוזיקה עשתה או לא עשתה לך.

ההקדמה הזאת באה לתאר לכם את חרדת הקודש בה אני ניגש לבקר כל אלבום ועל אחת כמה וכמה את אלבומה החדש של אחת הלהקות האהובות עלי אי פעם- ארקייד פייר. איך לעזאזל אני ניגש לכתוב ביקורת על להקה ששינתה לי את החיים, להקה שלימדה אותי מחדש מה זאת מוזיקה, ובעיקר איך אני אכתוב שהאלבום החדש שלהם הוא אכזה?!

"השקר הלבן של השגשוג האמריקאי…"

אחרי שזכו לכל סופרלטיב אפשרי (ובצדק) והפכו לאחת הלהקות החשובות בעולם, כזאת שאלבום חדש שלה הוא עדיין בגדר אירוע, Everything Now אלבומם החמישי של ארקייד פייר לא עומד בציפיות. עזבו ציפיות, הוא לא עומד בסטנדרטים שהציבה הלהקה לעצמה וממשיך לצערי את ההתדרדרות שהחלה עם Reflektor.

כבר עם הסינגל הראשון, Everything Now, אפשר היה לשמוע שמשהו חורק במכונה. למרות ההפקה המהוקצעת של תומאס בנגלטר (דאפט פאנק) שנשמעת כמו מאש-אפ בין ABBA ו- Talking Heads, לקח לי הרבה זמן להתחבר לשיר כשגם החיבור הזה הוא מאולץ משהו. הקטע ממשיך את הקו הלירי האנטי מטריאליסטי של באטלר ושסיין, מנהיגי הלהקה הבלתי מעורערים, רק חבל שב- The Suburbs, הם כבר עשו את זה והרבה יותר טוב.

אבל שיר הנושא הוא עוד פנינה ביחס לשירים אחרים באלבום. Signs Of Life הוא קטע דיסקו סבנטיז איום ונורא על הריקנות של הדור הנוכחי וחוסר הסיפוק שלו מהכל בערך. Chemistry הוא גרסה חיוורת ומזעזעת במיוחד ל- Flashbulb Eyes מהאלבום הקודם שגם ככה לא היה מהשירים הבולטים בו. Good God Damn משעמם להחריד, ומעל כולם בולטים בנוראיותם, Infinite Content ו-Infinite_Content (לא, לא מדובר באותו שיר). בעוד הראשון נשמע כמו חיקוי דהוי ל- Month of May או Ready to Start מ- The Suburbs, השני הוא כל מה שארקייד פייר לא: סתמי. אף שיר מכל אלה לא היה מתקבל אפילו כבי-סייד לשלושת האלבומים הראשונים של הלהקה וזה אומר הכל. 

באנר מועדון תרבות

הרושם שמתקבל משני האלבומים האחרונים של ארקייד פייר הוא שתשומת הלב עברה מהמוזיקה לצד השיווקי והחזותי. זה בא לידי ביטוי בקמפיינים דיגיטליים משוגעים לקראת כל סינגל חדש, פתיחת חשבונות טוויטר מסתוריים, פרסומות פיקטיביות לדגני בוקר ועוד. כל ההייפ הזה עושה רושם שהפך למטרה במקום לאמצעי וזה מאכזב. כי בעבר גם כשעיטרו את המוזיקה שלהם בקליפים אינטראקטיביים ושלל ירקות, תמיד עמדה מאחוריהם מוזיקה על זמנית מרסקת.

"תהיי הוונדי שלי ואני אהיה פיטר פן…"

למרות הכל יש גם כמה נקודות אור ב- Everything Now. למשל Peter Pan המקסים או Put Your Money on Me הנוגע שמהדהד ל- Tame Impala. גם Electric Blue מצליח לרגש ו- Creature Fear הניו-ווייבי שעוסק בבני נוער אבדניים ושטופי מוח מהעידן הדיגיטלי, בו רק אם אתה סלב אתה שווה משהו, הוא שיר מעולה. שלא יהיה ספק, אלבום מאכזב של ארקייד פייר עדיין טוב יותר מרוב האלבומים שקיימים היום, אבל ציפיתי ליותר. יש תחושה של יותר מדי סגנונות ויותר מדי רעיונות שלא התגבשו סופית.

דווקא בפעם הראשונה שחומת ההפקה הגרנדיוזית נופלת אנו מקבלים את אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של ארקייד פייר, We Don't Deserve Love שנועל את האלבום. "אם לך לא מגיעה אהבה ולי לא מגיעה אהבה, האם מגיע לנו…?"שואל באטלר בפגיעות ומצליח לפרק לי את הלב. מודה שבפעם הראשונה ששמעתי את השיר פשוט בכיתי. 

"אם מרוב עצים את לא רואה את היער, תשרפי את כולם ואת העפר תביאי לי…"

כשסיפרתי לחבר עד כמה אני מאוכזב מ- Everything Now הוא ענה לי בפשטות: "זה קורה לגדולים ביותר" והמשיך שבאופן בלתי נמנע, כל להקה גדולה הופכת לצל של עצמה ככל שעובר הזמן. במקרה של ארקייד פייר אני מקווה שהוא טועה וש- We Don't Deserve Love הוא ההוכחה שללהקה שאני כל כך אוהב יש עוד כמה כדורים בקנה. 

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם!>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

Arcade-Fire-everything-now-tracklisting

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

דו"ח המבקר #7: שירה שבלונית, עומר לוקח את המוזיקה שלו ברצינות וקבלו את כוכב הפופ הגדול של ישראל. בערך…

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

יעל אייזנברג- שם לילד 

הסינגל השני של יעל אייזנברג מתוך אלבום הבכורה שלה, "אני יודעת שמדובר בסוף", נשמע כמו מסע בזמן אל עבר סוף שנות השבעים ותחילת השמונים, לזמנים בהם הפוסט-פאנק היה הדבר הכי חם על הפלנטה. ג'וי דוויז'ן פינת הקליק. אני מעריך את האומץ של יעל והשיר בהחלט מצליח לרגש ולעניין כאחד. עם זאת, אני לא מצליח להשתחרר מההרגשה שהשיר נשמע בוסרי. אפילו על גבול הדמו אם תרצו. אין לי ספק כי יעל אימצה בכוונה תחילה את הקו המנימליסטי, אבל יתכן כי מפיק אחר היה מצליח להוציא מהשיר הזה יותר. בכל אופן, שווה לעקוב.

עומר קורן- חמצן

אני מודה. אני לא חובב שירי משוררים. אבל עומר קורן בהחלט עושה כבוד לז'אנר (אם בכלל אפשר לקרוא לזה ז'אנר) עם הסינגל החדש שלו "חמצן". השיר מגיע מתוך ה-EP "יש לי אישה", המורכב כולו משירי משוררות. על פניו פרויקט יומרני שלא לומר פלצני, אבל גם ללא ספק אמיץ ומעניין. ולפי "חמצן" אני נוטה יותר לכיוון החלק השני של המשפט.

באנר מועדון תרבות

"חמצן", על פי מילים של דליה רביקוביץ', זוכה תחת ידיו של עומר לעיבוד מרתק והפקה מלוטשת המשרתים את קולו הנעים והמלטף. אם זה לא מספיק לכם בשביל לשמוע את השיר, תעיפו מבט בקליפ המרגש בו מככבים עידו גרינגרד, אמן תנועה עם מוגבלות, ובתו רעיה. "חמצן" אולי לא יתנגן אצלי בלופים בזמן הקרוב, אבל כולי הערכה לאמנים כמו עומר שעדיין לוקחים את האמנות הזאת שנקרא מוזיקה ברצינות.

Selfish Shepherd- Run

להקת הרוק הצפונית מוציאה סינגל נוסף, רביעי מתוך אלבום הבכורה שלה, וממשיכה לקצור מחמאות. אבל האמת שעלי זה לא עובד. יש ב- Selfish Shepherd משהו מאוד יומרני, סוג של חשיבות עצמית כזאת שלא ברורה לי מאיפה היא מגיעה. כן, הם חברה מוכשרים והסינגל החדש שלהם, Run, רחוק מלהיות גרוע, אבל הכל מרגיש לי כמו קלישאת רוק מיושנת. לבסיסט יש ראסטות, למתופף כובע "מגניב", הסולן צורח איפה שצריך והכל כל כך סטנדרטי ורגיל. Run לא מחדש כלום, לא בארץ ובטח לא בשוק הבינלאומי. נחמד, לא יותר מזה.

שירה- בסוף כל יום

בשניות הראשונות של "בסוף כל יום", סינגל הבכורה של הזמרת שירה קיזלשטיין (ביתו של המתופף המפורסם, דובי קיזלשטיין) אמרתי לעצמי איזה כיף. שיר פופ קליל, מופק היטב עם סאונד עכשווי ומעניין. אבל מהר מאוד ההתלהבות שלי נעלמה. קולה של שירה נשמע עדיין בוסרי והמילים. או המילים. כמה בנאליות אפשר להכיל בשיר אחד? "אתה בוכה, בועט בקיר, אני שקופה אז נעלם, אתה כועס על עצמך, נתת לי את עולמך, יצאת לחפש את האשם במלחמה". זה טקסט כל כך גרוע שהוא אפילו לא ראוי להלחנה. 

לאור העובדה ששירה לומדת ב'רימון' אני יכול להבין מאיפה המניירות המיותרות והשבלוניות. ולפי "בסוף כל יום" יש לזמרת הצעירה עוד דרך ארוכה לעבור לעבור.

ג'ייסון- צריך אותך

אי אפשר לסגור את הדו"ח בלי ההלצה השבועית שמגיעה הפעם בדמותו של ג'ייסון. ואם לצטט את ההודעה לעיתונות אז קבלו את "כוכב הפופ החדש של ישראל". עכשיו תראו. מי שעוקב אחרי הדו"חות והבלוג שלי בכלל, יודע שאין לי שום דבר נגד פופ. להיפך. אני אוהב פופ איכותי לא פחות מרוק. אבל ג'ייסון הוא לא יותר מפרודיה. בדיחה גרועה על חשבנו ג'סטין ביבר. ערימת קלישאות נטולת נשמה שלידה סטטיק ובן אל תבורי נשמעים כמו סיימון וגרפונקל. אפילו סתם גילטי פלז'ר אין בשיר הזה. בשורת הפופ החדשה של ישראל כנראה ולא תצא מימית 2000 שם צולם הקליפ (נשבע לכם). 

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #6

לדו"ח המבקר #5

לדו"ח המבקר #4

לכל הדו"חות

cover.jpg

באנר מועדון תרבות

"אף אחד לא יכול להציל אותי"- פרידה מצ'סטר בנינגטון

הקול של בנינגטון אולי לא היה קולו של דור, אבל הוא בהחלט ביטא עבור מיליוני מתבגרים את הפחדים, התסכולים והקשיים שהם חוו בגיל ההתבגרות. את הרצון התמידי לפרוץ את הגבולות, לברוח, למרוד ומעל הכל פשוט לצעוק.

לינקין פארק היא מסוג הלהקות שכולם שמעו באיזשהו שלב בחיים שלהם. גם אם אתם לא חובבי רוק, אין מצב שגדלתם בשנות ה- 2000 ולא זמזמתם באיזשהו שלב את In The End או Numb. היום תתקשו למצוא אנשים שיודו בכך כי זה לא מגניב לשמוע לינקין פארק כמו פעם. לא סתם הכללתי אותם כאן בבלוג ברשימת 10 אמני גילטי פלז'ר שכולם נהנים לשמוע.

המוות המצער של צ'סטר בנינגטון הוציא את כל המעריצים ואת מי ששומר להם חסד נעורים, מהארון. בבת אחת הניוז פיד שלי בפייסבוק התמלא בשירי לינקין פארק ובסיפורים באמת מרגשים על הרגעים בהם שירי הלהקה היוו מזור לנפש או סתם לכיף. גם האתרים הגדולים בעולם ספדו בכבוד לבנינגטון שלקח את חייו בגיל 41 בלבד. על אף לא שמעולם זכה לעדנה ביקרותית עם לינקין פארק, התגובה הכללית רק מלמדת שבסופו של דבר היה שם משהו. משהו שאולי לא פרץ גבולות ושינה סדרי עולם, אבל בהחלט דיבר ללא מעט אנשים.

עם פתיחתו של המילניום החדש, חווה העולם גל חסר פרופורציות של להקות שהשתייכו לז'אנר חדש שנקרא "נו-מטאל" (Nu- Metal). בין Puddle of a Mud, Korn, P.O.D, Limp Bizkit ועוד מיליון אחרות, דווקא לינקין פארק היו אלה ששרדו, ואפילו בהצלחה, את מבחן הזמן והפופולריות. נכון, זה דרש מהלהקה לא פעם לפלרטט עם מלודיות ולחני פופ קליטים יותר, אבל בואו לא נשכח שכמה מאלבומיה הטובים ביותר הופקו על על ידי מפיק העל, ריק רובין, שידע לכוון אותם ולאתגר אותם מוזיקלית (ממליץ לכם לבדוק את Minutes to Midnight בהקשר הזה. אלבום מאוד מפתיע). 

גורם ההצלחה העיקרי של לינקין פארק היה בצמד הכותבים והמבצעים שלה. מצד אחד מייק שינודה שאחראי בדרך כלל על ההפקה וקטעי הראפ, ומן העבר השני, בנינגטון בעל הטקסטים הנוגים והקול הזועק שמזוהה יותר מכל עם הלהקה.

הקול של בנינגטון אולי לא היה קולו של דור, אבל עם לינקין פארק מאחוריו, הוא בהחלט ביטא עבור דורות של מתבגרים את הפחדים, התסכולים והקשיים שהם חוו בגיל ההתבגרות. את הרצון התמידי לפרוץ את הגבולות, לברוח, למרוד ומעל הכל פשוט לצעוק.

אני זוכר איך בגיל 16 שמעתי את Runaway ואת One Step Closer והרגשתי כל מילה. אני זוכר איך כעבור כמה שנים Faint הטריף אותי ו- Breaking the Habbit (ללא ספק השיר הכי טוב של הלהקה) העיף אותי, ואם תשאלו אותי אז גם היום אני חושב ש- Meteora הוא בן זונה של אלבום!

אז כמו כל חובב מוזיקה, התבגרתי ואת לינקין פארק נטשתי אי שם בשירותי הצבאי עבור דברים מאתגרים יותר. שלב טבעי באבולוציה של כל חובב מוזיקה. אבל קולו של בנינגטון תמיד יזכיר לי כמה שונה היה להתבגר בסביבה כל כך שונה תרבותית ממני. כמה רציתי לצעוק בשביל שיבינו אותי. "אף אחד לא יכול להציל אותי" זה שם השיר שפותח את האלבום האחרון של לינקין פארק. את בנינגטון אף אחד כבר לא יציל, אבל הרבה מאוד אנשים מאזינים וימשיכו להאזין למוזיקה שלו עוד שנים רבות. 

באנר מועדון תרבות

אנחנו אבלים על אמנים שהלכו לעולמם בגלל שהם מזכירים לנו תקופות בחיינו שאנחנו יודעים שלא יחזרו. נוסטלגיה מרירה עצובה על זמנים שעברו ולא ישובו עוד. סליחה על הקלישאה, אבל כשזמרים ואמנים שאהבנו מתים, משהו בנו ובזיכרונות שעיצבו אותנו, מת איתם. לכן זה לא משנה עד כמה בנינגטון או לינקין פארק "חשובים" מבחינה היסטורית או מוערכים ביקורתית, הם היו שם לצעוק את תסכולם של מיליוני נערים בגיל ההתבגרות. מיליוני נערים שתמיד ישמרו להם פינה חמה ואוהבת בלב. וזה בסוף היום מה שבאמת חשוב. זה בסוף היום מה שבאמת יזכר.

רוצה לקבל עדכונים ופוסטים חדשים לפני כולם?>> ברור, פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם בפייסבוק!

chesterbennington

הכל במקום הנכון: רדיוהד בישראל- ביקורת הופעה

בין רוג'ר ווטרס וה- BDS , דרך העימותים בהר הבית ועד לפלייבק של בריטני ספירס, ההופעה של רדיוהד בפארק הירקון אתמול הייתה רגע של חסד. של רוגע. של נורמליות. כמאמר הלהיט שסגר את הערב, לרגע אחד יכולת לאבד את עצמך ולהתמסר לחוויה מוזיקלית נשגבת של להקה חד פעמית.

אין לי מושג איך נגשים לכתוב ביקורת על הופעה של פאקינג רדיוהד. אחת הלהקות הגדולות בעולם והחשובות בדורנו פירקה לי את הלב לפני פחות משעה ואני יושב מול המחשב ומתלבט מה ואיך לכתוב. אני מרגיש שקטונתי. לעולם לא אצליח להעביר במילים את מה שאני מרגיש ברגע ש- Let Down מתנגן, אז על אחת כמה וכמה איך אני אמור להעביר לכם מה הרגשתי כששמעתי אותו מבוצע לייב לראשונה עבורי. אבל בכל זאת אמ;לק היה מדהים.

ההופעה הראשונה של רדיוהד בישראל מזה 17 שנה, לא יכולה להישפט בפרמטרים רגילים ושחוקים שמבקרים אוהבים להשתמש בהם כמו: כמות להיטים, תקשורת עם הקהל וכו'.  סורי, זה לא שם. מי שקצת מכיר הופעות של רדיוהד יודע שכמו הקריירה שלהם, גם על הבמה הוא יקבל להקה דינאמית, לא צפויה ובטח לא כזאת שבאה להעניק לצופה על מגש של כסף את מבוקשו. אז למי שהתאכב מכך שלא שמע את High and Dry, Street Spirit, Just ועוד, כנראה שלא עקבתם אחרי הלהקה ב-15 השנים האחרונות. 

20170719_203107

ההופעה נפתחה בסביבות 20:30 עם Daydreaming המהפנט מתוך A Moon Shaped Pool. לפתוח הופעת ענק אל מול 50,000 איש עם בלדת פסנתר מהרהרת, היא לא החלטה של מה בכך, אבל היא נתנה את הטון לאופי של ההופעה שבעיני היה יותר מופנם ואינטימי. כן קצת מצחיק להגיד אינטימי על מופע בסדר גודל כזה, אבל בניגוד לאיירוסמית' או גאנז אנד רוזס, רדיוהד לא באו לתת בראש, אלא להעניק חוויה מוזיקלית אחרת. הם לא ביקשו שתרקדו, שתעופו באוויר ואז תרוצו לספר לחברה כמה מגניב היה. הם פשוט רצו שתאזינו. שתתרגשו. וזה עבד. מיד עם השיר השני, Lucky, הלב שלי התרסק לרסיסים ואני נשבע שלא הייתי היחד.

כאמור, רגעי שיא לא היו חסרים בהופעה. 15 Step הצליח להרקיד ולגרום לקהל לשאוג "איך זה שסיימתי איפה שהתחלתי?", All I Need הקסים כתמיד, Idioteque המופלא הכניס לאטרף, No Surprises ההמנוני כבש את הפארק כאשר מעל כולם בעיני, עמד ביצוע מופתי ל- Reckoner. אבל האמת היא שאם תשאלו כל אחד מ-50,000 הצופים שהיו אמש בפארק איזה שיר הכי עשה להם את זה, תקבלו תשובות שונות ומגוונות. 

20170719_212318

אפשר להתווכח מפה ועד הודעה חדשה של סדר השירים, למה היה וידיאו ארט על המסכים ולא תמונות ישירות מהבמה ובלה בלה בלה. אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: רדיוהד נותנים על הבמה את הכל. הקול של יורק מיוסר, קסום ושמור בצורה בלתי רגילה (וזה עוד בלי לדבר על הריקוד האפילפטי). ג'וני גרינווד לא מפסיק לעבוד ולעשות קסמים עם שלל הכלים עליהם הוא מנגן (ואיזה דברים מיוחדים קורים כשהוא אוחז בגיטרה), קולין גרינווד לא מפספס שום תו ובכלל כל הלהקה נשמעת על הבמה טוב לא פחות מאשר בדיסק. 

ניכר גם שההופעה בישראל הייתה אקסטרה מיוחדת עבור החמישייה מאוקספורד. זו הייתה ההופעה הארוכה ביותר של ההרכב בעשור האחרון עם לא פחות מ- 27 שירים שהיו במקום הנכון וכל אחד ואחד מהם נשמע מושלם. ואם זה לא מספיק אז היה גם ממש נוסטלגי לשמוע את תום יורק מעלה זיכרונות מהביקור הראשון של הלהקה בארץ אי שם ב-1993 כשהופיעו במועדון הרוקסן שניה לפני שהעניקו לקהל מתנה נוסטלגית במיוחד וניגנו את Creep שהם בקושי מנגנים בהופעותיהם. 

20170719_203644

רדיוהד היא להקה של מעט מילים (ראוי לציין שבשלב מסוים זרק יורק את המילה "יאללה" לכיוון חבריו ללהקה, מה שזיכה אותו בתשואות רמות במיוחד), אבל האמת היא שהם לא צריכים כי המוזיקה עושה זאת מספיק טוב עבורם. בהתייחסו לתחינות של ווטרס וחבריו ל- BDS שלא להופיע בישראל, הגיב יורק בסיום ההופעה כי "בסופו של דבר אנחנו עושים מוזיקה" וזו הייתה בדיוק מהות ההופעה. לא זיקוקים, לא קשקושים. פשוט שעתיים וחצי של מוזיקה מופלאה שחרטה בי זיכרון נהדר שיהדהד בתוכי שנים קדימה. נקווה שלא יעבור עוד 17 שנים עד הגיחה הבאה שלהם ארצה. 

רשימת השירים בהופעה של רדיוהד בפארק הירקון

Daydreaming
Lucky
Ful Stop

Airbag
15 Step
Myxomatosis
All I Need
Pyramid Song
Everything in Its Right Place 
Let Down
Bloom
Identikit
Weird Fishes/Arpeggi
The Numbers
2 + 2 = 5
Bodysnatchers
Idioteque

Encore:
No Surprises
Nude
Like Spinning Plates
(You and Whose Army? was… more )
Lotus Flower
Paranoid Android
Reckoner

Encore 2:
Creep 
The Bends
(Not on written setlist; My… more )
There There
Karma Police
(Thom solo extended singalong outro)

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #6: רועי נחום מרגש, תומר בן-אפרים מתאמץ, ולמה זמרת בת 25 עדיין לומדת בבית הספר?

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו, דו"ח המבקר, טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

ליאל- מחייכת

כמה אני שמח בשביל ליאל שהיא מחייכת, כמה חבל שהיא עלולה לגרום לכל מי שיאזין למוזיקה שלה להיות עצוב. "מחייכת" הוא תצוגת תכלית לאיך לא עושים פופ ב-2017. ההפקה מיושנת ומרושלת, המיקס גרוע, והקליפ… אוי הקליפ! למה זמרת בת 25 לומדת עדיין בבית ספר? בריטני ספירס את לא ליאל יקירתי.

במודעה לעיתונות כתוב ש"מחייכת משדר כולו העצמה נשית" (עם סימן קריאה חזק ובולט). עכשיו תקשיבו אני לא מתחסד או פמיניסט אבל מי שימצא מסרים של העצמה נשית בשיר הזה מוזמן ליצור קשר כי כל מה שאני מצאתי זה: "יודעת שהוא לא מתייפייף רק בשבילי בחורות לוקחות מספר והן בתור איתי…" או  "יש לי כל מה שהוא רצה מחייכת אבל לא טיפשה..". אין ספק שבקרוב נראה אלפי נשים יוצאות לכיכר העיר לשרוף חזיות.


תומר בן-אפרים- אחד בלב

כשקראתי את ההודעה לעיתונות שצורפה לסינגל החדש של תומר בן-אפרים, התפלאתי לגלות שהוא כבר הוציא לא פחות מארבע אלבומים(!). איך לא שמעתי אפילו את השם שלו תהיתי לעצמי, ואז לחצתי פליי על "אחד בלב".

תשמעו, אני בטוח שיש איפשהו בעולם אנשים שעלולים ליהנות מהשיר הזה (חרשים?), אבל כל המאשאפ המוזיקלי הזה שנשמע כמו מוש בן ארי פינת תומר יוסף ממש לא כוס התה שלי. תומר מנסה לעשות משהו מגניב ופאנקי, וזה עלול היה להיות נכון אם השנה הייתה 2001, אבל התוצאה הסופית היא מביכה, לא מעניינת ומזיעה ממאמץ. אז אם לא שמעתם עד היום על תומר בן-אפרים, אין לי ספק שתמשיכו לא לשמוע עליו.

Stellar Lane- Reflection

תראו, הסינגל החדש של Stellar Lane רחוק מלהיות גרוע, העניין הוא שהוא פשוט לא כזה מעניין. הוא נשמע כמו עוד שיר של מיליון להקות אחרות, מ'לינקין פארק' דרך 'ניקלבק' ועד סינרגיה. יו ניים איט (ואני בטוח שאם תגידו את זה לחברי הלהקה הם יהיו בטוחים שאין לכם מושג על מה אתם מדברים).

בנוסף, וזה עלול להישמע קצת מוזר, אבל יש תחושה ש- Reflection סובל קצת מ-Overproduction, כומר הוא מופק יתר על המידה. המהות של הרוק היא החספוס, הכעס, האותנטיות, אבל במקרה של השיר הזה, הכל כל כך נכון, כל כך מופק, כל כך נוצץ עד שהשיר נשמע נטול כל נשמה אמיתית. כמו חיקוי שעל עשרות, אם לא מאות דברים אחרים ששמענו בעבר. אז אם אתם בני 14 והתחלתם ממש עכשיו ללמוד לנגן  על גיטרה, יש מצב ש- Reflection יעשה לכם את זה. אם לא, שימו דיסק של רדיוהד או משהו אחר ותהנו הרבה יותר.

באנר מועדון תרבות

נ.ב אין לי שום דבר נגד שירה באנגלית, אבל אין שום סיבה לשיר באנגלית אם אתה עושה את אותה מוזיקה שעושים מיליונים מעבר לים הרבה יותר טוב. בקיצור, אין טעם למכור קרח לאסקימוסים (בהנחה שיש איזושהי חשיבה לעתיד של השוק הבינלאומי).

רועי נחום- ערבה

זה כל כך לא אני. זה כל כך לא הטעם שלי, אבל איכשהו ערבה של רועי נחום פשוט עושה לי את זה בטירוף! אני מאוד אזהר בדברי כאן ואנסה לא לצאת כופר, אבל משהו בשיר הזה מהדהד לי ל…בון איבר, אחד האמנים האהובים עלי בעשור האחרון. יש מצב שאני מגזים, אבל באופן מוזר השירה של רועי מצליחה לנחם, להרגיע ולהשקיט את הלב בעוד המוזיקה מופקת כל כך נכון ויפה אבל גם לא מדי בכדי שלא תיהרס האמת הפנימית של השיר.

לאלה מצטרפים כלי נגינה מיוחדים כמו קנטלה (כלי מיתר פיני), אודו (כלי הקשה אפריקא) ועוד אשר מגיחים מדי פעם אך תוך ההרמוניה הכללית של השיר ומוסיפים נגיעות של צבע מבלי ליפול לקלישאות של מוזיקת עולם וכו'. 

"ערבה" הוא הסינגל החדש של רועי מתוך אלבומו השני "רועי נחום- השני שלי". הראשון יצא ב- 2011, ואני כבר ממתין לו בכיליון עיניים וממליץ גם לכם.

דניאל פוגל- Stick Your Nose In

ועכשיו לשיר ההזוי של הדו"ח. Stick Your Nose In של דניאל פוגל נשמע כאילו בוב דילן דילן אכל את טום וויטס שנשנש את ניק קייב. וכן, זה גרוע כמו שזה נשמע. האנגלית נשמעת פרובנציאלית להחריד, הגיטרה לא מכוונת, יש בריחות מהקצב (01:17) ובכלל מדובר בלא יותר מהקלטה חובבנית שראוי היה אם לא הייתה יוצאת לעולם. לעולם!

משיחת פייסבוק קצרה, עושה רושם שדניאל בחור נחמד שמנסה לשמר את הגחלת הדועכת של הרוק הקלאסי. אז קודם כל סחטיין דניאל, אבל מכל הלב אני ממליץ לך להישאר מאחורי הקלעים כי לשיר או ליצור זה פשוט לא הקטע שלך.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק הרשמי של המועדון>>

לדו"ח המבקר #5

לדו"ח המבקר #4

לדו"ח המבקר #3

לכל הדו"חות

cover_רועי נחום_40207.jpg

באנר מועדון תרבות

האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס: 15 שנה ל- By the Way

By the Way הוא האלבום הכי אישי, קסום ומרגש בקטלוג המפואר של הרביעייה מקליפורניה והוא גם האלבום הבאמת גדול האחרון שלהם. חוגגים 15 לילד החורג של רד הוט צ'ילי פפרס.

בין Californication המצליח והמוערך ל- Stadium Arcadium הכפול והמפלצתי, יצא ב-2002 By the Way. בהסתכלות לאחור נדמה כי הפלפלים החריפים קלעו בול בשם האלבום, "דרך אגב". 

לא חלילה כי הוא הוקלט בחיפזון או שהוא הורכב משאריות של שירים מחוממים היטב, אלא בגלל שהוא קצת נעלם בתוך הדיסקוגרפיה המרשימה של הלהקה והאלבומים מפוצצי הלהיטים והאדרנלין שאנחנו רגילים לקבל מהרביעייה מקליפורניה. אבל האמת היא שממש לא בצדק כי נכון לכתיבת שורות אלה מדובר באלבום האחרון הגדול באמת שהוציאו הרד הוט צ'ילי פפרס.

באנר מועדון תרבות

"זה הזמן שלי…"

לפני שהוא אלבום של רד הוט צ'ילי פפרס, By the Way הוא הפרויקט האישי של ג'ון פרושיאנטה. הגיטריסט המופלא שעזב את הלהקה וחזר אליה בקול תרועה רמה ב- Californication, לקח את המושכות בהקלטת האלבום ולמעשה הלחין, עיבד וכתב את התפקידים למרבית הכלים בעצמו. ה"השתלטות" הזאת של פרושיאנטה על תהלי ההקלטה לא עברה בשקט וכמעט שהביאה לפירוקה כאשר פלי איים לעזוב בטענה שקולו לא נשמע.

אבל לבסוף ידו של פרושיאנטה הייתה על העליונה והתוצאה? האלבום האישי והמרגש ביותר בקטלוג של רד הוט צ'ילי פפרס. את סאונד הפאנק-הפיוז'ן שכל כך מזוהה עם הלהקה, החליפו צלילים נוגים ורכים יותר, בעוד שאת הטקסטים על מיניות והתבגרות החליפו מילים מפוכחותת יותר על אהבה אינסופית יחד עם קורטוב של סמים (כי בכל זאת אנתוני קידיס). 

By the Way אמנם נשמע הרבה יותר כמו חומרי הסולו של פרושיאנטה ולא כמו עוד אלבום רגיל של רד הוט צ'ילי פפרס אבל זה כל כך בסדר כשהתוצאה כל כך יפה. 

"אני יכול למות למענך…"

המעריצים הכבדים של הלהקה לא ידעו אז, וכנראה גם היום, איך לאכול את האלבום הזה. אני זוכר את החברים שלי שהיו שרופים על הלהקה באותה תקופה, מסננים "מה זה החרא" הזה למשמע האלבום. אפשר כמובן להבין אותם. כאמור חוץ מהסינגלים By the Way ו- Can't Stop יחד עם Minor Thing המצוין, אף שיר לא באמת נשמע כמו שיר קלאסי של רד הוט צ'ילי פפרס. אבל האזנה נוספת תגלה לכם עולם שלם של קסם חבוי שמצליח להפתיע אותי עד היום.

כך למשל, גם בימינו, אין הרבה שירים שיצליחו לרגש אותי כמו Dosed, מחווה קסומה נוספת להלל סלובק המנוח. בשיר אגב יש לא פחות מ-4 תפקידי גיטרה שונים (כבר אמרנו פרויקט של פרושיאנטה?). אין הרבה שירים שיצליחו לצמרר אותי כמו Tear בעל ההרמוניות הקוליות שאימץ פרושיאנטה מהאזנה ממושכת לביץ' בויז. I Could Die For You שמחזיר אותי לאהבה הנכזבת מהתיכון ו- The Zephyr Song האופורי שתמיד אופף אותי במן תחושת התעלות נעימה.

"תמיד אמרת לי לחייך כשהייתי למטה…

האלבום כל כך זורם שאפילו שירים הזויים כמו Cabron (סמי הומוריסטי?) ו- On Mercury נשמעים נפלא במארג המוזיקלי הכל כך מעניין שטווה עבורנו פרושיאנטה. פשוט תאווה לאוזניים. 

By the Way אולי לא קל לעיכול ועדיין הוא פנינה מרגשת שמוכיחה שלמרות שרד הוט צ'ילי פפרס נתפסים כלהקת בני נוער (ופעמים רבות בצדק) הם לגמרי מסוגלים להוציא תחת ידם אלבום שימחץ לכם את הלב וירגש אתכם הטירוף.

הפלפלים החריפים לא הצליחו מאז להוציא יצירה גדולה אמיתית שתשתווה לה ולשאר האלבומים הקלאסיים שלהם. נו טוב, לפחות ישארו לנו הזכרונות מ- By the Way

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם!>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

RHCP

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #5: ליר משעממת, סבינה מעניינת, צד ג' פוליטיים ואיך זה נשמע כשאושיית רשת מנסה לשיר?

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו, דו"ח המבקר, טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

ליר- רציתי לדבר איתך

ערימה כזאת של כלום ושום דבר באמת לא שמעתי כבר הרבה זמן. סינגל הבכורה של ליר, מתוך אלבום הבכורה שלה, הוא תצוגת תכלית של שעמום טוטלי מתובל בפיהוק על מצע נחירות. שוב גיטרה אקוסטית "מרגשת", שוב מילים על אש ומים עם כמה סלסולים מכורח המציאות ומילים שיש מצב שנכתב על ידי תלמיד כיתה ג'. אם זה השיר הראשון דרכו אנו אמורים להיחשף לנפשה המיוסרת שלי ליר ולמה שהיא מציעה עבורנו מוזיקלית, עדיף לדפדף הלאה. 

Sabina- Purple Ribbons

כמו ליר, גם סבינה מתהדרת בשם במה אחד וגם היא בדרך לאלבום בכורה. אבל חוץ מזה שמיים וארץ מפרידים בין השתיים. הסינגל החדש והשני במספר של סבינה הוא תצוגת תכלית של הפקה עדכנית (שומעים שהשיר הופק בחו"ל) עם מיקס מאוזן שמצד אחד מאפשר מספיק ביטוי לכל התפקידים והצלילים בשיר ומצד שני גם לא בולע את קולה הרך והנעים של סבינה. 

אני לא בטוח שהאנגלית של סבינה שנולדה בגרמניה ועלתה לישראל בגיל 15 מספיק עוברת. אבל עם הפקה שמהדהדת לזמרות כמו לורד ולנה דל ריי השיר הזה מספיק מעניין ומאתגר בשביל להמשיך לעקוב אחריה. אני אעשה את זה וממליץ גם לכם כי קשה למצוא בארץ פופ אלטרנטיבי איכותי כמו של סבינה. שאפו.

צד ג'- משחק המיעוטים

לפני הכל אני חייב להוריד את הכובע בפני צד ג'. מדובר באחד ההרכבים הבודדים (אם לא היחיד ששמעתי בזמן האחרון) שהטקסט שלו עוסק ישירות בפוליטיקה עכשווית. במדינה קיצונית (לכל צד שתבחרו) כמו שלנו, שחיה על חרבה, זה לא דבר מובן מאליו. הרבה פעמים אני תוקף כאן אמנים על טקסטים רדודים מלאי כלום וצד ג' הם לגמרי לא המקרה. שוב, לא משנה לאיזה צד של המפה הפוליטית אתם משתייכים, מדובר באנומליה מקומית. 

באנר מועדון תרבות

אחרי שבן שליו מ"הארץ" כינה את סינגל הבכורה שלהם, "שורו", "השיר האנטי-מתנחלי החריף ביותר שנשמע כאן כבר הרבה זמן", ממשיכים בצד ג' לעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים והפעם במיעוטים, ואיך אנו תופסים אותם בחברה. כאמור, שאפו על העיסוק בנושא הנפיץ והלא פשוט, אבל אם להיות אמיתיים השיר עצמו פשוט חלש. הפקה מעט עבשה, פשוטה ומשעממת. צד ג' הוא הרכב פולק אבל גם פולק פשוט אפשר לעשות מעניין ע"ע ג'יין בורדו. בסופו של דבר לא משנה כמה המסרים שלך אמיצים, אם המוזיקה משעממת הם פשוט לא יעברו לאף אחד ו"משחק המיעוטים" לא עושה לי חשק ממשי לשמוע עוד שירים של הלהקה.

Tahel- Late Bloomer

תהל היא יוצרת, אמנית ומוזיקאית ותיקה בסצנה האלטרנטיבית המקומית. בעולם מוזיקלי שנשלט ברובו על ידי ילדים יוצאי ריאליטי, כיף לקבל זמרת בוגרת שלא מפחדת מגילה (36 רחמנא ליצלן) ולומר שגם לה יש מקום בעולם על אף פריחתה מאוחרת. Late Bloomer, הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלה, Unfold שיצא בקרוב, הוא בהחלט ראוי. הוא נשמע כנה, מעניין ומופק היטב. הבעיה היא, שלמרות שהופק לפניהם, השיר נשמע יותר מדי כמו רותם אור או גארדן סיטי מובמנט, אבל ממש. אולי בשל העובדה שמי שמקסס אותו הוא רועי אביטל מהמובמנט שגם הפיק את האחרון של רותם אור. התחושה הזאת גרמה לי לתהות האם מה שאי שומע הוא אמיתי ולא פשוט חיקוי של סאונד מוכר.

יתכן שיקח לתהל עוד זמן למצוא את הקול שלה ואת הסאונד שלה וכשזה יקרה אני בטוח שיהיה הרבה יותר קל להתחבר אליה. אבל בינתיים מדובר בשיר לא רע בכלל ובזמרת עם המון פוטנציאל.

בן זיני וטיילור- טיי

ונסגור את הדו"ח בפינתנו "שירים כל כך גרועים שעד שלא תאזינו להם לא תאמינו שהם אמיתיים". והפעם: בן זיני (אושיית רשת על פי ההודעה לעיתונות) וטיילור (אושיית אינסטגרם על פי ההודעה לעיתונות) חוברים בכדי לגרום לאוזניים של כולנו לדמם. תכלס, לבקר את השיר הזה יהיה קל מדי אז אני פשוט אוותר, אבל יותר מאשמח לשמוע מה אתם חושבים עליו. בהצלחה.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק הרשמי של המועדון>>

סבינה

כולם אוהבים סוף שמח: Tears for Fears ביקורת הופעה

בהופעה הראשונה שלהם אי פעם בישראל, נתנו טירז פור פירס, סט גדוש להיטים, מלא נוסטלגיה וערימות של רגש. בקיץ שכולל הופעות של איירוסמית', גאנז אנד רוזס, רדיוהד, פיקסיז, פט שופ בויז ועוד, ההופעה של הצמד הוותיק הייתה ללא ספק ההפתעה של הקיץ.

בין כל ההופעות והאמנים שמציפים אותנו הקיץ, ההופעה של טירס פור פירס עברה קצת מתחת לרדאר ולא בצדק. נכון, לא מדובר בלהקה נוצצת כמו איירוסמית', רדיוהד או אפילו בריטני ספירס, אבל הופעתם הראשונה בישראל של רולנד אורזבל וקורט סמית' היא לא פחות מהיסטורית. בכל זאת מדובר בצמד שהיה מחלוצי הגל החדש של שנות השמונים שניפק מספר לא מבוטל של שירים אלמותיים ששילבו באופן מופתי רוק ופופ עם סאונד התקופה בתיבול טקסטים חברתיים ונוגים שלא קל למצוא בעולם הפופ.

"אין לי מושג למה לקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע לכאן" תהה אורזבל במהלך ההופעה לקול תשואות הקהל. אבל מה זה משנה? העיקר שהם סוף סוף הגיעו וסיפקו קתרזיס לאלפי המעריצים שחיכו לראות אותם על אדמת ארץ הקודש כבר שנים.

וכיאה ללהקה שניגנה כאן בפעם הראשונה, ויתר הצמד על הניסיוניות והשירים הלא מוכרים וסיפק פלייליסט שכולו להיטים. כך למשל ללא משחק מקדים נפתחה ההופעה עם להיט הענק Everybody Wants to Rule The World (עם מחווה קטנה לקאבר של לורד מ-2003) שנתן את האות למסיבת אייטיז נוסטלגית אותנטית ומלאת רגש.

וכן, המון רגש היה במנורה מבטחים אתמול. ממש אפשר היה להרגיש עד כמה הקהל הישראלי, שגדל על הקלאסיקות של הלהקה, היה צמא לשמוע שירים כמו Change, Pale Shelter, Mad World ואחרים לייב. כל הביצועים היו נאמנים למקור, אנרגטיים, ונפלאים כאשר מדהים עד כמה ואיך השתמרו קולותיהם של אורזבל וסמית' שנמצאים עמוק בעשור השישי לחייהם. סטיבן טיילור, תלמד.

באנר מועדון תרבות

מעבר לפתיח העצמתי ו- Mad World האהוב נורא במחוזותינו, נרשמו שיאים נוספים עם Break it Down Again המעולה שיצא דווקא כשאורזבל הנהיג לבדו את המותג Tears for Fears, Head Over Hills ו- Shout שנעל בעצמה ערב מוזיקלי מפתיע בטיבו ומלא קסם. הפתעה מיוחדת הייתה כשאורזבל גילה לקהל שהוא מודע לכמות האמנים שמגיעים הקיץ לישראל ויחד עם שאר הלהקה בצעו מחווה נפלאה לרדיוהד כשביצעו את Creep.

כמאמר הקלישאה החבוטה, טירז פור פירז באו אולי קטנים (הכל יחסי כמובן) אבל יצאו גדולים והותירו את הקהל הישראלי עם תקווה שההופעה הבאה שלהם בארץ לא תהיה בעוד 40 שנה.

קבלו עכשיו תוכן בלעדי חינם!>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם בפייסבוק!

TFF

רשימת השירים:

1. Everybody Wants to Rule the World

2. Secret World

3. Sowing the Seeds of Love

4. Pale Shelter

5. Break It Down Again

6. Everybody Loves a Happy Ending

7. Change

8. Mad World

9. Memories Fade

10. Closest Thing to Heaven

11. (Creep (Radiohead cover

12. Advice for the Young at Heart

13. Badman's Song

14. Head Over Heels

15. Woman in Chains

Shout .16