צלקת בשמיים: פרידה מכריס קורנל

מאיה פישר, כתבת MAKO מוזיקה לשעבר ומצרכניות התרבות המוערכות עלי ביותר, כותבת למועדון תרבות את ההספד האישי שלה לאיש שהמוזיקה שלו תמיד הייתה שם בשביל ללוות אותה. פרידה מכריס קורנל.

יש מוזיקאים שנמצאים איתי כבר שנים. שירים מהעבר שלהם ושלי, שמלווים אותי בדרכים שונות. כשיוצאים שירים חדשים, לפעמים הם מוספים עוד שכבת עומק ליחסים שלי איתם ולפעמים לא מתיישבים עם הרף הגבוה שנבנה להם אצלי. אבל אני עדיין איתם והם איתי. מוזיקאים שהם חברים.

כזה הוא כריס קורנל. חבר אמיתי שליווה אותי לאורך תקופות שונות בחיים. לפעמים הקול שלו חיבק אותי, לפעמים הוא כעס איתי, הרבה פעמים הוא הבין אותי וביחד השתנינו וגדלנו. היו תקופות שנפגשנו בהן כל יום והיו תקופות שבמשך חודשים ארוכים כל אחד היה עסוק בענייניו. אבל תמיד חזרתי אליו, אל כריס וידעתי שהוא יקבל אותי בזרועות פתוחות.

.

באנר מועדון תרבות

את שיר הנושא של Superuknown אמא שלי התחננה שאנמיך, Preaching to the End of the World היה המנון שלי בתקופה אחרת. כשגיליתי את Hunger Strike לא האמנתי ששילוב אלוהי כזה יכול בכלל להתקיים. את Like a Stone הקדשתי אינספור פעמים לאהבה הראשונה שלי וכמה שנים לאחר מכן כשהתחלתי לשדר תכנית רדיו משלי, הגרסה האקוסטית של Billie Jean היתה בפלייליסט שלי שוב ושוב.

יש כוכבי רוק שבונים קריירה שלמה על אותו שטענץ (היי סטיבן טיילר), אבל כריס קורנל בנה את הקריירה שלו על שינויים, על התקדמות ועל הגיוון האינסופי שהוא ידע לעשות עם הקול שלו. לא תמיד הבנתי אותם, לא תמיד התחברתי אליהם (שיתוף פעולה עם טימבלנד? מה??), אבל תמיד ידעתי שבסוף עוד ניפגש. ואכן כש-Higher Truth יצא היתה לי אנחת רווחה.

שנה שעברה פגשתי אותו, את כריס המוכשר. את כריס המקסים, את הפרפורמר המהפנט והאיש הנחמד ביותר שראיתי על במה. ישבתי בהיכל התרבות, עם אהובי לצידי ושרתי איתו, עם כריס, על אמת. ולא האמנתי. לא האמנתי שהאיש האדיר הזה, עם הכישרון הנדיר שלו קרובים אלי כל כך. ואיך יכול להיות שאומן בסדר גודל כזה יושב שם ומדבר אלינו ומכניס ספונטנית איזה שיר שמישהו מהקהל ביקש והוא כזה בן אדם ולא רק כוכב מרוחק? והוא כאן, הוא מולי, אחד מהגיבורים שלי, אחד מהחברים שלי.

אני מאמינה שאני אחזור אליו עכשיו, לכריס. ונתחיל תקופה חדשה ביחד. תקופה אחרת. תקופה שאני כבר לא אצפה לחומרים חדשים ואתהה אם אני אתחבר אליהם או לא, אלא תקופה של געגוע והתרפקות על הדברים הנהדרים שהוא השאיר מאחוריו. עצוב לי היום. ומאז ששמעתי על לכתו היו רגעים בהם הרגשתי שהלב שלי ממש שבור. אבל בסוף אני נשארת עם החברות שלנו. והיא תשאר לנצח.

רוצים לקבל פוסטים חדשים לפני כולם? >> ברור, תן לי בראש!
רוצים לקרוא עוד? להגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

Chris Cornellבאנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

תמשיכו לחלום: ההופעה של איירוסמית' הייתה עייפה ומאכזבת

23 שנים חיכו מעריצי איירוסמית' להופעה נוספת שלהם בישראל. רק חבל שהם קיבלו את הצל של אותה להקה אהובה מהעבר. 

אני לא יכול לומר שהתאכזבתי מההופעה של איירוסמית' אתמול בפארק הירקון. הגעתי מראש עם ציפיות נמוכות. אני רגיל לסאונד הגרוע של הפארק, למיקום הבעייתי, כאשר גם העובדה שמדובר בלהקה שסך הגילאים של חבריה מגיע למיליון ושהם לא הוציאו אלבום ראוי זה 20 שנה לא תרמה לאופטימיות. ובכל אם יאלצו אותי לסכם את ההופעה במילה אחת הייתי עונה: מעפן. בשתיים, It's Complicated.

ההופעה דווקא התחילה באנרגיות לא רעות בכלל עם שני שירים בועטים, Let The Music Do the Talking ו- Young Lust. אבל אז הגיע ביצוע מביך מאין כמוהו ל- 'Cryin האהוב שהרגיש כמו התעללות בגופה כאשר טיילור לא מסוגל לשיר בגבוהים ופרי משחיט אותו גם ברגעיו היפים. פה התחלתי להבין כבר לאן אנחנו הולכים.

לא תמצאו אותי מתלונן הרבה על הקול של טיילור. ברור שהוא לא מסוגל לשיר כמו בעבר וזה אפילו נסלח (אם כי בשירים מסוימים היה נורא לראות אותו נאבק בכדי להגיע לטון הנכון), אבל מג'ו פרי ציפיתי ליותר. אני לא אגזים אם אומר שסולו אחד הוא לא ניגן כראוי. לא יודע מה עבר עליו אבל הוא לא היה במיטבו וזה עוד בלשון המעטה.

ניכר שאחרי 40 שנה על הבמות איירוסמית' יודעים את העבודה. קצת פלרטוט עם הקהל, קצת ענטוזים, להיטים וכו' אבל קליימקס לא היה כאן. רגע לספר עליו לנכדים? הצחקתם אותי. איירוסמית' היו רחוקים שנות אור משיאם ונשמעו בהרבה מדי מקרים מבולבלים, לא מסונכרנים, עייפים ופשוט לא מספיק טובים.

אם נשווה לרגע את ההופעה של אתמול להופעות של אמנים וותיקים אחרים שביקרו כאן בשנים האחרונות כמו פול סיימון, הרולינגס סטונס, אקסל רוז ואפילו הסקורפיונס אלוהים ישמור, אז אין בכלל ספק שההופעה של איירוסמית' תדחק בקלות לתחתית הרשימה. בקיצור, היה מאכזב.

רגע ביזארי ביותר נרשם לאחר שורת להיטים מקפיצה שכללה את Crazy שהוקדש, איך אם לא, לבר רפאלי, Living on The Edge ו- Rag Doll, אבל אז החליטו חברי הלהקה לחתוך לסשן שירי בלוז מעייפים ומשעממים של כמעט 40 דקות. בין היתר עם 2 קאברים לפליטווד מק. בזמן הזה כל מי שהיה לידי פשוט התיישב וחיכה עד שתעבור רוע הגזירה. הגדיל לעשות מעריץ שצרח לעבר הבמה "סטיבן, תנגנו כבר שירים שאני מכיר". אני לא מאלה שבוכים על מחסור ב"להיטים", זה קטנוני ומפגר בעיני. אבל הבעיה הייתה שהשירים הללו פגעו במרקם של ההופעה ובזרימה שלה. הם ממש היו Party Pooper במסיבה שהיא גם ככה חצי כוח.

כן, היו כמה ביצועים טובים נוספים כמו: Love in an Elevator,  ו- Janie's Got A Gun אבל אם הביצוע הטוב של הערב היה קאבר ל- Come Together של הביטלס, אז מבחינתי היה כאן פספוס. 

בהדרן סיפקה הלהקה ביצוע מאולץ להחריד ל- Dream On ואחר יותר טוב ל- Walk This Way. אולי זו העובדה שישראל היא המדינה הראשונה בסיבוב ההופעות הזה, אולי זה החום, הגיל, בר רפאלי או שובע טבעי, אבל בשורה התחתונה ההופעה של איירוסמית' בישראל תיזכר כאנקדוטה מאכזבת ולא יותר מכך.

רוצים לקבל פוסטים חדשים לפני כולם? >> ברור, תן לי בראש!
רוצים לקרוא עוד? להגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

aerosmith_1

אלבום הפופ הסודי של הנייטיז: 20 שנה ל- Music For Pleasure של מונאקו

בין 'היטמן 7' ל- OK Computer, שחרר פיטר הוק מניו אורדר את Music For Pleasure- אלבום הבכורה של פרויקט הצד שלו: 'מונאקו'. 20 שנה אחרי, זה זמן מעולה לעשות כבוד לאחד מאלבומי הפופ הכי יפים של הניינטיז שנעלמו, ולא בצדק, מרדאר ההיסטוריה. 

אחד הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות לאמן זה ששיר שלו יהיה להיט כל כך ענק שהוא יאפיל על שאר הקריירה שלו. להיט שינקז לעצמו את מלוא תשומת הלב ויאפיל על כל האחרים. One Hit Wonder אם תרצו. אז זה בערך מה שקרה עם האלבום הראשון של Monaco, פרויקט הצד של פיטר הוק, הבסיסט המיתולוגי של ג'וי דוויז'ן וניו אורדר (כמה מכם יכולים להתהדר בעובדה שהם היו חברים בשתי להקות ששינו את עולם המוזיקה?) ודייויד פוטס (גיטריסט באואזיס למשך שתי שניות ועוד שלל פרויקטים).

הלהיט שאני כמובן מדבר עליו הוא What Do You Want From Me שכולכם מכירים. ואם לא אז לחצו פליי על הקליפ ממש פה למטה ואני מבטיח לכם שתמצאו את עצמכם אומרים "אהההה נו, ברור שאני מכיר את השיר הזה". What Do You Want From Me שוחרר כסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של הצמד, Music For Pleasure, ונוגן ללא הרף ב- MTV. הבס הכל כך מזוהה של הוק, המלודיה הקליטה בטירוף וקולו המעולה של פוטס הפכו את השיר לאחד המושמעים ביותר ב- 1997, חבל רק ששם זה נגמר.

הם רק נשמעים כמו ניו אורדר

היחסים בין פיטר הוק לשאר חברי להקת האם שלו, ניו אורדר, תמיד היו סבוכים. הוא נחשב לילד הרע של הלהקה ולעיתים תכופות התנגח בשאר החברים. הפרידה הסופית והבלתי נמנעת התרחשה לבסוף ב- 2007. באלבום הקאמבק הנפלא של הלהקה, Music Complete, מ- 2015 הוא כבר לא לקח חלק.

לאור היחסים המורכבים עם ניו אורדר והאגו הענק שלו, שאף הוק להוכיח לעולם את גדולתו המוזיקלית (למרות שהוא ממש לא צריך) ולאורך השנים מצא את עצמו בשלל פרויקטים צדדיים כמו: Freebase, Revenge (סופרגרופ של נגני בס הכוללת את גארי "מני" מאינפילד מהסטון רוזס, אנדי רורק מהסמית'ס וכמובן את הוק עצמו). אבל Monaco היה המוצלח ביותר.

Music For Pleasure, שיצא כאמור ב-1997, מצליח לתפוס את רוח התקופה המוזיקלית ומשלב בצורה מופלאה בין הבריטפופ הפופולרי לבין הפופ והאלקטרוניקה שאפיינו את הקריירה של ניו אורדר. האמת היא שהשילוב הזה, יחד עם קולו של פוטס, שדומה באופן מעורר חשד לברנרד סאמנר, סולנה של ניו אורדר, הביאו אנשים רבים לחשוב (עד היום) כי שירי הפרויקט הם למעשה שירים של ניו אורדר. אבל זה כאמור, לא המצב, אפילו למרות נגינת הבס המזוהה של כך של הוק שכידוע מכוון את הגיטרה שלו אוקטבה גבוהה יותר מגיטרת בס רגילה ומנגן בעיקר מלודיות.

"מצאתי מישהו שזקוק לי…"

האלבום מתחיל חזק עם What Do You Want From Me ולכל אורכו הרגל אף פעם לא יורדת מהגז וכל שיר שמגיע לאחר מכן יפה יותר מקודמו. Shine הוא חתיכת פופ מרוממת נפש, Sweet Lips, הסינגל השני שיצא מהאלבום, נשמע רענן גם 20 שנה אחריו- Buzz Gum הוא שיא רוקנ'רולי משובח שכל להקת פופ-רוק אחרת הייתה שמחה לכתוב.

טקסטים מעולם לא היו הצד החזק של הוק. מי שמחפש עומק לצלול לתוכו לא ימצא אותו ב- Music For Pleasure. אבל "מוזיקה להנאה" (כשם האלבום) תמצאו כאן בשפע. והסאונד? מעולה כמו להקת האם. קחו לדוגמה את השיר Junk, מדובר ב- 09:14 של פלא מוזיקלי שמצליח לשלב בצורה אופטימלית אלקטרוניקה רכה לרוק. אחד מהקטעים הפחות מוערכים שיצא לכם לשמוע וחבל. גם Sedona, הקטע האחרון והאינסטרומנטלי מוכיח איזה עולם מוזיקלי מופלא וכמה כישרון יש בפיטר הוק.

Music For Pleasure הוא סוג של ממתק נחבא של הניינטיז. סוד שמור לחובבי פופ-רוק אמיתיים. תצטרכו להתאמץ מאוד בשביל למצוא את האלבום הזה איפשהו ותצטרכו להתאמץ עוד יותר אם תרצו למצוא את אלבומה השני והאחרון של הלהקה, Monaco, שיצא בשנת 2000 בחברה העצמאית "פליפון" ונותר בגדר פריט אספנות. האמת היא שעד גיל נורא מאוחר לא ידעתי בכלל שיצא ללהקה אלבום נוסף, אבל הוא כמובן מחוויר ליד אחיו הבכור.

המסיבה של פיטר הוק

כבר כתבתי בבלוג לא מעט על גורס האשפה האימתני שנקרא ה"היסטוריה" שמותיר אחריו (בתקווה) את היצירות הראויות ביותר. אבל לפעמים מתחת להריסות אפשר למצוא פרחים שנבלו מבלי שאף אחד שם לב. אלבומים שנשכחו מהר מדי. אז אם אתם חובבי פופ איכותי עם קרייבינג לסאונד ניינטיז משובח, אני מאוד ממליץ לכם להצטרף באיחור אפנתי למסיבה של פיטר הוק ולתת צ'אנס ל- Music For Pleasure.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

Monaco- Music For Pleasure

דו"ח המבקר #3: איתן שפירא מרדים, שביט נוי מביך, נועה סגל מפציצה וגם, השיר הכי טוב ששמעתי עד כה השנה!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו, דו"ח המבקר, טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

איתן שפירא- עד מתי

האזנה לסינגל החדש של היוצר והזמר, איתן שפירא, מעלה שאלה נוקבת אחת: עד מתי? עד מתי נאלץ להאזין לשעמומון הזה?! השיר הוא הסינגל השני של היוצר אחרי "נרות שבת" שנכנס לפלייליסט לילה של גלגל"צ וכן, אם תהיתם אז גם כאן מדובר בבחור שגדל בבית דתי שהפך חילוני (לאחרונה אני מקבל עשרות כאלה זו תופעה של ממש).

איתן (או מי שכתב עבורו את ההודעה המביכה לעיתונות) טוען שמילות השיר הן "אוסף של זיכרונות", לי זה נשמע יותר כמו מילים רנדומליות בארץ עיר. כמה אקורדים על פסנתר והמילים "קשה, אלימות, עוני, בדידות" לא מבטיחים רגש אלא יותר בנאליות ואהמ אהמ שעמום.

נועה סגל- התפקחות

את נועה סגל אני מודה שלא הכרתי, אבל השיר החדש והנהדר שלה, "התפקחות" גרם לי לרצות להכיר. אז קראתי את ההודעה לעיתונות וגיגלתי קצת, ומסתבר שסגל היא מוזיקאית ומתופפת בעלת קילומטרז' מכובד בביצה המקומית. בין היתר ניגנה סגל עם "מארש דונדורמה", "פוטומט", "טרנטינה", "צד ג'", "נוריה" ועוד.

הניסיון והבגרות של סגל בעולם המוזיקה בהחלט באים לידי ביטוי ב"התפקחות", הסינגל השלישי מתוך אלבום הבכורה שלה שיוצא בהפקתו של יהוא ירון. דווקא בעידן שכולם רוצים רועש יותר, מוזר יותר וצבעוני יותר, הקצב האיטי, הכמעט מכשף של "התפקחות" קנה אותי. זהו שיר נפלא שבהחלט עושה חשק לעוד. אני בטוח אמשיך לעקוב וממליץ גם לכם.

באנר מועדון תרבות

ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא- עזבנו את תל אביב

גילוי נאות 1: למדתי לתואר הראשון עם ג'ימבו ויש לי איתו סוג של היכרות מינימלית. גילוי נאות 2: אני לא חובב מושבע של ראפ, היפ הופ, סקא, רגאיי ושות', אבל את ג'ימבו ג'י אי אפשר שלא להעריך. מדובר במי שנושא את דגל ההיפ הופ העברי והאיכותי על שלל גווניו. בין היתר חבר ג'ימבו בהרכב ויקטור ג'קסון (לצד איציק פצצתי ופדרו גראס) , כותב ושחקן ראשי בהצגות הראפ והשירה המדוברת "העיר הזאת", "הטרגדיה של מקבת" ו"תיכון מגשימים", ומשורר ותיק בערבי "פואטרי סלאם". בקיצור איש אשכולות בסצנה.

על אף ש"עזבנו את תל אביב" נוגע באותם נושאים שחוקים כמו המתח בין פריפריה למרכז (מי אמר טיפקס ולא קיבל?) והחיים בעוטף עזה תחת איום הטילים, הליריקה החדה והנדירה במחוזותינו של גימבו ג'יי מצליחה לחדש, לעניין, להצחיק ולרגש בעת ובעונה אחת. שווה לעקוב.

שביט נוי- בשבועות נלבש לבן

ובתואר השיר ההזוי של הדו"ח זוכה ללא ספק "בשבועת נלבש לבן" של היוצר והזמר, שביט נוי. עזבו ששם השיר מהדהד לשירים ששמענו בגן בגיל 3, שההפקה נשמע חובבנית להחריד ושקולו של שביט פשוט לא מספיק טוב, מה נסגר עם המילים?!  "איש שמן רץ לאוטובוס אחרי עשרים שנה של ישיבה"? זו לא שנינות זה סתם פוגע. "בשבועות נלבש לבן אבוא אליך עם הוואן…" באמת? זהו, נגמרו החרוזים בעולם? אני לא יודע לאן השיר הזה לוקח את שביט אבל זה בטח לא למקום טוב.

פלורה- מותר

אחרי 2 אלבומים באנגלית, חוזרת הזמרת ויוצרת האינדי, פלורה, עם אלבום חדש והפעם בעברית. על פי הסינגל הראשון ההימור לגמרי השתלם ו"מותר" הוא אחד מהשירים הישראליים הכי יפים ששמעתי השנה. אלקטרוניקה עדינה ומלטפת עם ביטים מאתגרים וכלי נשיפה מערערים אך נפלאים א-לה רדיוהד, כאשר מעל כולם מנצח קולה הרך והנוגע של פלורה.

אינסטנקטיבית "מותר" מזכיר לי את Hard Magic, אלבום הבכורה של מלכת האינדי הישראלית, רותם אור, שאני מאוד אוהב. נותר רק לקוות שכל האלבום ישמע ככה ואני מסודר לקיץ הקרוב.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לביקורת בדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק הרשמי של המועדון>>

פלורה- תמונה

דו"ח המבקר #2: שחר אבן צור שר באנגלית, תומר מוציא את הגיטרה מהבוידעם, שיר הופכת לפלסטיק ועוד…

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו, דו"ח המבקר, טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

תומר- עד שנעצור

אחרי פרינס, בונו, מוריסי וסטינג, קבלו את… תומר! על פי פוסט שכתב בפייסבוק, "עד שנעצור" הוא תוצאה של חזרתו של תומר לחיק הגיטרה האקוסטית ולעיסוק במוזיקה אחרי שלא עשה זאת שנים רבות. "הוצאתי את הגיטרה האקוסטית מה"בוידעם" (מהנרתיק המאובק) וחזרתי לנגן" הוא כתב בפוסט, ואני שואל, מאיזה בוידעם הוצאת את השיר הזה?

"עד שנעצור" הוא התגלמות כל הרעות החולות של המוזיקה הישראלית. שבלונית, משעממת, מבוססת גיטרה אקוסטית בהגזמה עם מיקס גרוע. למרות שגם עבר שיעורי פיתוח קול אינטנסיביים (שוב, על פי הפוסט בפייסבוק), הקול של תומר לא מקצועי, לא מחזיק שיר ובטח לא עובר רדיו. תומר, אתה באמת נשמע כמו בן אדם נחמד אבל אני ממליץ להשאיר את המוזיקה כתחביב.

אביב הלפרין- מקום רחוק

יש לי את כל הסיבות לא לחבב את "מקום רחוק". יש לו מילים בנאליות להחריד ("מחפש שוב את עצמי בין אלפי המכתבים ששלחתי לך אז כשהיינו קרובים, עוד שיר ועוד שיר להסביר לך במילים"), חליל "שאנטי" מעצבן כזה ובאופן כללי זה לא כוס התה שלי. אבל איכשהו? השיר הזה עובד!

קשה לי לשם את האצבע בדיוק על מה גורם לשיר הזה להיות טוב. אולי הקלילות שבו, אולי העובדה שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, אולי העובדה שהוא מצליח לתפוס איזה צליל מאוד "ישראלי". בכל מקרה מדובר בשיר יפה. השילוב בין כלי המיתר נשמע מעולה, העיבוד פנטסטי ובכלל יש בו סוג של אווירה מאוד אופטימית, חיובית ומרוממת נפש שכיף להיות חלק ממנה. זו לא יצירת מופת אבל זה בהחלט אחלה שיר.

באנר הפניה3

חני אדרי- איך

"איך הגענו למצב הזה" שואלת חני אדרי בפזמון לסינגל הרביעי (מסתבר) שלה. האמת? זו פחות או יותר השורה היחידה שהצלחתי להבין מכל השיר. חני שרה בבתים כל כך הרבה מילים בכל כך מעט זמן שפשוט בלתי אפשרי להבין מה היא אומרת. גם המיקס מצליח לקבור את הקול שלה מתחת ליותר מדי שכבות של סאונד ויותר מדי אפקטים.

מבט חטוף במילים המצורפות לקומוניקט יחשוף שלא מדובר בטקסט של א.ב יהושוע או נתן אלתרמן: "אולי הכול נגמר, אולי הלב שלי נשבר, אבל בוחרת בגללך לא להזיל יותר דמעה…".כך במחשבה שנייה אולי בכוונה אין כאן כוונה שנבין את המילים. בכל אופן, "איך", הוא ניסיון מעט פתטי של חני להישמע עדכנית או לעשות "אר אנד בי ישראלי" (נשבע לכם שזה מה שכתוב בהודעה לעיתונות), אבל אם לא שמעתם עליה עד היום, כנראה שיש לכך סיבה טובה.

שיר זוארץ- סתם ככה

הו! הנה זמרת שמודעת לעצמה ומודה שהיא "סתם ככה". השיר הזה כל כך סתמי שאני מודה שאני מתקשה למצוא אפילו מה לכתוב עליו. מה כבר אפשר להגיד? שהטקסט הוא ברמה של ילד בכיתה ג' ("כמה זמן נשאר, כמה זמן נשאר, אני אוהבת אבל אתה מבין אותי פחות…"), שההפקה נשמעת כמו שעטנז מוזר בין משהו שנשאר על רצפת חדר העריכה של משה פרץ לבין נתן גושן?

שיר היא בסך הכל ילדה בת 17, אבל אם היא תמשיך ככה, אין ספק שלא תשמעו עליה. עם מוזיקה כל כך משעממת וחסרת מעוף היא לא תגיע לשום מקום. איפה התעוזה? איפה זעם הנעורים? איפה האופי? החדשנות? שיר (ההורים שלה?) הקיפה את עצמה במערכת יח"צ משומנת של צלמים, כותבים ומפיקים אבל לצערי כל מה שהם עושים זה לנסות ולהפוך אותה למוצר פלסטיק משעמם חסר ייחוד. אחד מני רבים. אולי עד נשמע משיר בעתיד, אבל בשביל שזה יקרה היא צריכה לגדול ולפתח אישיות. קודם כל בשבילה.

שחר אבן צור- Heavy

מוניקה סקס היא אחת הלהקות הישראליות הכי אהובות עלי, מה שלצערי, אני לא יכול לומר על אלבומי הסולו של מתופף הלהקה, שחר אבן צור. למרות שאני מודה שאני לא מכיר את כל הדיסקוגרפיה שלו, הוא תמיד נתפס בעיני כ"ליצן" בחבורה ושירים כמו "ערומים" המעיק או "רמקולים" שנשמע כמו אנומליה לא קשורה ברפרטואר של להקת האם, די חיזקו את זה אצלי.

אבל עכשיו חוזר אבן צור עם אלבום חדש, שישי (!) במספר שכולו באנגלית. על פניו, החלטה תמוהה, אבל התוצאה? לפחות על פי הסינגל הראשון, מפתיעה לטובה! Heavy נשמע כמו שיר של אמן בוגר שעבר קילומטרז' בביזנס ויודע מה הוא רוצה מעצמו. אבן צור כתב את השיר לאחר שצפה בסרט דוקומנטרי של ניק קייב אודות הבן שאיבד לפני כשנה והוייב האפל והעצוב לגמרי עובר בשיר. מסקרן יהיה לשמוע את האלבום כולו.

 

רוצים לקבל את הפוסט הבא לפני כולם?>> תן לי עכשיו!

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח המבקר?>> שלחו הודעה בפייסבוק הרשמי של המועדון>>

סתם ככה