​10 שירים על התבגרות, נוסטלגיה ומה שביניהם

כן כן, הנה הגיע לו היום הזה בו אני מזדקן בשנה וחוגג יום הולדת. אז לציון 32 שנות קיומי קבלו רשימה מיוחדת של 10 שירים על התבגרות, הזדקנות, נוסטלגיה ועוד, שגם השפיעו על טעמי המוזיקלי באופן אישי. 

Beatles- In My Life

את ארבעת המופלאים גיליתי בשלב מאוחר יותר בחיי. זה התחיל מ- Abby Road ו- Sgt. Pepper ולאט לאט הזדחל אל תוך אלבומים ישנים יותר ושירים נחבאים יותר. אחד מאותם שירים היה עבורי In My Life (כן נו, לקח לי זמן להגיע לשם). "פיסת אמנות קטנה" כינה את השיר הזה ג'ון לנון בצדק, אבל פיסה כזאת שאוצרת בתוכה כל כך הרבה רגש ונוסטלגיה נדיר למצוא גם בימינו.

David Bowie- Changes

האיש שעשה הכל לפני כולם, הזיקית, האיש שנפל מכוכב אחר, מוכיח בקלאסיקה הזאת שגם לו יש רגשות וגם הוא אנושי. את השיר הפשוט הזה ביחס לרפרטואר הפסיכי והמגוון כל כך שלו, כתב בואי בעת שעבר מגוון שינויים בחייו האישיים, בראשם הפיכתו לראשונה לאבא. בנוסף מתייחס בואי בשיר להתרחקותו מהמיינסטרים ולשינויים האמנותיים שהוא עתיד לעבור תוך בחינה רפלקטיבית של הקריירה שלו עד כאן.

Smashing Pumpkins- 1979

המוזיקה והטקסטים של בילי קורגן והסמשינג פאמפקינס, תמיד פנו לבני נוער ולכל הדברים שמעסיקים אותם. הניכור, הניסיון להשתלב, רגשי הנחיתות וכמובן זעם הנעורים, השירים של הדלעות מלאים במוטיבים הללו. לא סתם מכונה אלבום המופת הכפול שלהם מ-1995, Mellon Collie and The Infinate Sadness, אשר מתוכו נלקח השיר, "החומה של דור ה- X" (הכוונה היא כמובן לאלבום The Wall של פינק פלויד).

גם 1979 לא שונה והוא עוסק במעבר שבין הנעורים להתבגרות. ברגעים האלה שאתה כבר מתחיל לעשות דברים של "מבוגרים" כמו למצוא עבודה, להוציא רישיון, אבל בתוכך אתה עדיין מרגיש ילד. כי בינינו, מי מאיתנו לא מרגיש ילד לפעמים.

Arcade Fire- In the Backseat

זה כנראה השיר הכי עצוב ברשימה וכיאה לשיר שחותם אלבום בשם "הלוויה", אתם לא תופתעו לגלות שהוא עוסק ב… כמה מפתיע… מוות. אבל רגע, זה לא כזה דיכאוני כמו שזה נשמע. למעשה השיר הזה של להקת הרוק הקנדית הוא אלגוריה מרגשת ומלאת קסם לכוחו של לגלגל החיים שלעולם לא יעצר.

תחילה מספרת לנו הזמרת, רזין שסיין, עד כמה היא אוהבת לנסוע במושב האחורי של המכונית שם היא יכולה ליהנות מהנופים המתחלפים, לישון או פשוט להיות עם עצמה. אבל עכשיו כאשר עץ המשפחה שלה מאבד אט אט את עליו, עליה לעבור למושב הנהג ולאחוז בהגה, כמטאפורה להיותה המבוגרת עכשיו כשאחרים הלכו לעולמם.

Alphaville- Forever Young

מי מאיתנו לא פנטז אף פעם על להישאר צעיר לנצח? על פניו להיט האייטיז של אלפאוויל הגרמנים הוא שיר אופטימי החוגג את הנעורים. אבל אם תקשיבו לעומק, תוכלו למצוא בין השורות של השיר שנכתב בזמן המלחמה הקרה, גם הרבה פחד. פחד מפני ההתבגרות, המוות ועוד. "מקווים לטוב אך מצפים לרע מכל…" שר הסולן, מריאן גולד, בשיר שהפך להמנון הנעורים האולטימטיבי.

The Killers- When You Were Young

השיר הזה היה הסינגל הראשון מתוך Sam's Town, אלבומם השני של הקילרס, שהושפע מאוד מהמוזיקה של ברוס ספרינגסטין. כיאה לטקסטים של "הבוס", הלכו פה חברי הלהקה על שיר התבגרות "קלאסי" השואב את ההשראה שלו מ- Born to Run ו- Thunder Road של ספרינגסטין שגם הם שירי התבגרות נפלאים.

When You Were Young נוגע בכל נקודות הנוסטלגיה הקרובות לליבנו ומתאר כיצד משתנה תפיסת המציאות שלנו ככל שאנו מתבגרים ואיך אנו נוהגים להסתכל תמיד אחורה לילדותנו ולגלות מה הותרנו מאחור.

The Who- My Generation

פיט טאוסנד ראה בעצמו שופר לקולם של בני הנוער ושל תת תרבות ה'מודס' בעיקר. לא סתם שירי הלהקה מכוונים לבני הנוער ובעיקר לאלה המתקשים למצוא לעצמם מקום בעולם ומרגישים מנודים ומנוכרים. "הדור שלי" מכנה אותם טאוסנד וזה דור שאינו מאמין בדור ההורים המיושן והמסורתי שרוצה להגביל את מחשבותיהם ובטח שלא בפוליטיקה, בצבא או בשיטה.  "אני מקווה למות לפני שאזדקן" שר דולטרי את אחת השורות המזוהות כנראה יותר מכל, עם רוח הרוקנרול ובני הנוער.

Fleetwood Mac- Landslide

"גם אני מתבגרת. אפילו ילדים מתבגרים…" כתבה סטיבי סטיבי ניקס באחד השירים המרגשים והיפים ביותר ברפרטואר של פליטווד מק. ניקס כתבה את השיר הזה ברגע של משבר בחייה בו הפרויקט המוזיקלי שלה עם לינדזי בקינגהאם נכשל והיא התלבטה האם לחזור ללימודים או להישאר בעולם המוזיקה. לשמחתנו היא נשארה ולפי הסיפור, שלושה חודשים לאחר מכן היא ולינדזי הצטרפו לפליטווד מק והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

Pet Shop Boys- Being Boring

השיר הזה של, אשפי הפופ הבריטיים, נבחר על ידי המגזין TIME כאחד מ-100 השירים הגדולים בהיסטוריה וזה ממש לא בחסד. מדובר ביצירה מופלאה, מלאת קסם ונוסטלגיה העוסקת בהתבגרות ובאופן בו החיים מקבלים פרספקטיבה שונה בכל שלב חדש. "מעולם לא חלמתי שאהפוך להיות המפלצת שהתכוונתי להיות…" שר טננט בקולו המלטף. כל סופרלטיב שארעיף על השיר הזה לא יצליח לתאר עד כמה הוא טוב, אז פשוט אציין שלדעתי זהו ללא ספק זה אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם. לפחות עבורי.

Pink Floyd- High Hopes

כשכל החברים שלי בכיתה ה' תלו בחדרים שלהם פוסטרים של הבקסטריט בויז, ספייס גירלז, פיטר אנדרה ושות', אני הופנטתי מהמוזיקה של פינק פלויד שהכיר לי אחי הגדול. מעל כל היצירות וערימות השירים של הלהקה שלא יכולתי להפסיק לשמוע, התאהבתי דווקא ב- High Hopes, בעיקר בזכות בקליפ המרהיב שלו. השיר (והקליפ) נכתב מתוך פרספקטיבה אוטוביוגרפית של דייויד גילמור הנזכר בנוף ילדותו ובכל מה שאיבד והרוויח בחייו. נקודת השיא: סולו הסלייד המושלם של גילמור על גיטרת 'סטיל' בסוף השיר. זה לא יהיה מוגזם לומר שזה השיר שגרם לי להתאהב במוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

מודעות פרסומת

הלוואי ויהיו עוד אלבומים כאלה בעולם- 25 שנה ל- Wish של הקיור

האלבום התשיעי של רוברט סמית' וחבריו הוא שילוב מופלא בין המלנכוליה הגותית לפופיות האפלה שכל כך מאפיינים את הלהקה. הלוואי והם היו חוזרים לעשות עוד אלבומים כאלה.

מעטות הלהקות שהשפיעו באמת על דורות של אמנים כמו הקיור. העגמומיות הלירית והמלודיות הקסומות של רוברט סמית' וחבריו, היוו מקור השראה בלתי נדלה לעשרות מתבגרים שהפכו בעצמם לאמנים משפיעים. גם במרחק הזמן, הרפרטואר הבלתי נדלה של הלהקה ממשיך להישמע רענן ורלוונטי ואלבומיהם הקלאסיים, The Head at The Door, Kiss Me Kiss Me Kiss Me, Faith ומעל כולם Disintigration, עדיין מצליחים לרגש גם היום, אולי אפילו יותר מתמיד.

בתוך הקטלוג רחב היריעה והמרשים לכל הדעות של הקיור, יש יותר מאלבום אחד שלא זוכה לכבוד הראוי לו. Bloodflowers הנהדר מ-2000 ו- The Cure מ-2004 הן דוגמאות טובות לכך, אבל מעל כולם נמצא Wish, אלבומה התשיעי של הלהקה שיצא ב- 1992. Wish הוא האלבום הנמכר ביותר של הקיור, זה שהביא אותה להמונים ועדיין איכשהו בתחושה שלי, הוא לא מקבל את המקום הראוי לו. אז 25 שנה לאחר צאתו, הגיע הזמן לעשות כבוד לאחד האלבומים הכי פחות מוערכים של הניינטיז והכי פחות מוערכים של הקיור.

"אני באמת לא יודע מה אני עושה כאן,  הייתי צריך להישאר במיטה הלילה…" 

אחרי שהוכיחו בשנות ה-80 שהם יכולים לעשות פופ מתוחכם וכיפי לא פחות טוב מאשר בלדות אפלות וקורעות לב, שחררו ב- 1989 הקיור את יצירת המופת המונומנטלית שלהם, Disintigration. "התפוררות" הייתה היצירה השלמה ביותר של רוברט סמית' והלהקה אשר החזירה אותם לימי שירי הדיכאון והסאונד האפל שכל כך אפיין אותם בתחילת הדרך. עד היום מדובר באלבום פורץ דרך אשר נחשב לאחד המשפיעים בתולדות הרוק. תשאלו את סטן מארש מסאות'פארק שכינה אותו "האלבום הטוב ביותר אי פעם" באחד הפרקים.

היה ברור אם כן, כי לא משנה איזה אלבום תוציא הלהקה אחרי Disintigration, אין שום סיכוי שהוא יעמוד בציפיות המבקרים והמעריצים כאחד. אבל תנו לי לגלות לכם סוד קטן, Wish לא פחות טוב מקודמו המפלצתי. זהו אלבום המשלב באופן מושלם בין המלנכוליה הכואבת כל כך של Disintigration לבין הפופ הכיפי, האפל והאיכשהו אופטימי שלה.

זה מתחיל עם Open, שיר בו מתאר סמית' איך זה להיות תקוע במסיבה או באירוע שאתה לא רוצה להיות בו. לזייף חיוך, להרגיש לא קשור למקום ולהתנחם באלכוהול- אהבה ותיקה של סמית'. לאחר מכן מגיע High, שיר אהבה פשוט וקסום מהאיש שהביא לנו את Lovesong המושלם. אבל מי שמכיר את סמית' יודע שהאופטימיות היא דבר חמקמק ולכן מיד לאחר מכן אנו מקבלים את Apart הכואב המדבר על אהבה גוועת. "איך התרחקנו כל כך הרבה האחת מהשני? היינו כלכך קרובים, חשבתי שהאהבה הזאת תשרוד לנצח". אבל שום דבר לא נשאר לנצח אצל רוברט סמית', האיש והדיכאון שסירב להביא ילדים לעולם בטענה כי: "התנגדתי להיוולד, אז למה שאעשה את זה למישהו אחר? לחיות זה נורא עבורי".

"לא נותר אף אחד בעולם שאוכל להיאחז בו…"

אבל שלושת השירים הראשונים הם רק המתאבן ואם יש ל-Wish נקודת חולשה, היא נעוצה בסדר השירים בו. למרות ששלושת השירים הראשונים טובים, אלו שבאים אחריהם הם באמת בליגה אחרת. וכך האלבום נכנס להילוך גבוה עם From the Edge of the Deep Green Sea השמימי שכל פעם מחדש גורם ללב שלי לאיים לפרוץ מהחזה החוצה. זהו שיר על אהבה, פרידה, תשוקה, כמיהה וכל מה שבניהם שכתוב בצורה כל כך יפה כמו שרק סמית' יכול לכתוב. "לעולם אל תתן לי ללכת היא אמרה. חבק אותי ככה עוד מאות, אלפי, מיליוני ימים. אבל לפתע היא מאטה ומביטה בפני הנשברות. מדוע אתה בוכה? מה אמרתי? זה רק גשם, חייכתי בעודי מוחה את הדמעות". 

"יש לך הכל אבל אין לך איש, כמו האדם האחרון עלי אדמות", מתריסה אישה מפתה במיוחד בסמית' ב- Wendy Time, עוד פנינת פופ מושלמת שמוכיחה בפעם המי יודע את גדולתו הלירית והמלודית כאחת של סמית'.

לאחר מכן מגיעה חרב הפפיות הגדולה בקריירה של הקיור, Friday I'm in Love. מצד אחד הלהיט הקליל הזה הזה הביא את הלהקה להמונים וחשף אותה לקהל חדש לחלוטין אחרי שפומפם ללא הפסקה ב-MTV. אבל מן העבר השני, הוא כל כך לא מייצג אותה או את Wish לצורך העניין. שיר שהוא מן סוג של אנומליה כזאת שאין לי מושג איך לאכול אותה. אפילו סמית' בעצמו אמר ש"אנשים שאוהבים את Friday I'm in Love, הם לא מעריצים של הקיור". הוא לא אמר את זה בשביל לעורר אנטגוניזם כמובן, אלא כי הוא פשוט לא מייצג את הלהקה בשום צורה. אני אישית לא חושב שזה שיר כזה גרוע, אבל בתוך המארג הטקסטואלי המרגש והכל כך גבוה של Wish הוא באמת נשמע קצת מוזר, בטח כשלאחריו מגיע, Trust, שיקרע לכם את הנשמה.

"זה יום מושלם פשוט לשחרר…"

שיאו של האלבום מגיע עם שני שירים שמציגים בצורה מופלאה כל כך את הדיכוטומיה המוזרה של הלהקה: מצד אחד עצבות אינסופית ומן העבר השני אופטימיות חסרת מעצורים. Doing the Unsuck הוא שיר אופורי, מרומם רוח שכולו טירוף וכיף חסרי מעצורים בעוד ש- A Letter to Elise שמגיע מיד אחריו מספר את סיפורה של עוד מערכת יחסים הגוועת לאיטה. שני השירים הללו הם מהאהובים עלי ברפרטואר של הקיור כאשר A Letter to Elise הוא כנראה היפה ביותר שסמית' אי פעם כתב.

Cut שמגיע מיד אחר כך מוציא החוצה את הסאונד הכבד יותר של הלהקה בעוד ש- To Wish Impossible Things האובדני פשוט ירסק את הלב שלכם לחתיכות. "כל מה שאי פעם ביקשתי נעלם" מקונן סמית'. האלבום נסגר עם End, שלמרות הטקסט הנפלא שבו, לא מצליח להגיע לגבהים של שאר השירים. "אני חושב שהגעתי לנקודה בה לוותר או להמשיך הן שתי אפשרויות ללא מוצא עבורי".

Wish הוא כאמור האלבום המצליח ביותר של הקיור. אולי זאת הסיבה שהוא נתפס על ידי המבקרים כ"פופי" ו"פשטני" מדי. אולי זה Friday I'm in Love שמרתיע אחרים מלצלול לתוכו. תהא הסיבה אשר תהא, אין ספק שמדובר באחת היצירות היפות של שנות ה-90 ואחת הפחות מוערכות שלא בצדק ברפרטואר המופלא של הלהקה. או בקיצור, הלוואי והיינו מקבלים עוד אלבומים כאלה.

רוצים לקבל את הפוסטים החדשים לפני כולם? >> ברור, תן לי בראש!
אהבתם?>> פרגנו בלייק של אהבה בפייסבוק

דו"ח המבקר #1: לוכדי חלומות, דת, להקת בנות מביכה ושרית חדד אחת.

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו, דו"ח המבקר, טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

אלמוג סבן- יום של שקט

לפני שתאזינו ל"יום של שקט", אני ממליץ בחום להצטייד בכרית ולוכד חלומות כי מדובר בפצצת שעמום כמותה לא שמעתי כבר הרבה זמן. הסינגל השני של סבן (מי שימצא את הראשון מוזמן ליצור קשר עם המערכת) הוא בלדת פסנתר קיטשית ודביקה שלא תבייש את דניאל סלומון, דור דניאל ועוד שלל דניאלים משעממים. אם כבר התגברתם על העיבוד המיושן להחריד ואווירת הנכאים הכללית, הטקסט כל כך קלישאתי שאפילו ילדים בני 16 ירגישו מובכים להאזין לו. "אז תגידי לאן את תלכי מכאן ולאן תחזרי, אז תגידי לאן את תחזרי מכאן אם לא אלי". לא, זה לא שיעור בעברית אלה המילים של השיר. מוזר נכון?

בכל מקרה, הקול של אלמוג לא כזה רע וגם מכלול ההפקה, רק חבל שכל זה מתבזבז על שטויות בנאליות וחסרות מעוף.

קילי הלפרין- תשליך

בניגוד לאלמוג סבן, קילי הלפרין דווקא השכילה לכתוב טקסט ראוי. בין גל המתחזקים במוזיקה הישראלית ע"ע אביתר בנאי, אהוד בנאי, שולי רנד, רות נודלמן ואפילו ברי סחרוף, "תשליך" של הלפרין נשמע טבעי ואין לי ספק שיש לו מקום בשוק המקומי. "תשליך" הוא לא שיר מדהים, וההפקה כולה נשמעת בוסרית למדי, אבל פוטנציאל בהחלט יש כאן. הטקסט וקולה המלטף של קילי מוכיח כי החיבור בין קודש לחול לא מוצה עד תום ולמי שאוהב את הז'אנר (אם בכלל אפשר לקרוא לו כך) עלול לגמרי להתאהב. שווה לעקוב.

טריגר- יש לי

התגעגעתם לדסטניז צ'יילד? קבלו את "טריגר" או בשם ה"גזעי" יותר שלהן, 3GR, להקת בנות חדשה שמאיימת להתפייד באותה מהירות כמו להקת "חמסה" הממש לא מיתולוגית. על פי ההודעה לעיתונות, שלישיית טריגר "מסתמנת להיות הצלחה גדולה ולעשות הרבה רעש בתחום" (מי לעזאזל כתב את זה?), בינתיים הרעש היחיד שהן עושות זה כשהן מנסות לשיר.

שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שמץ של בעיה עם פופ, בטח לא עם פופ איכותי שעשוי טוב, אבל "יש לי", סינגל הבכורה של שלישיית הבנות שהכימיה ביניהן עובדת כמו ספינת פאר וקרחון ענקי, הוא דוגמה ומופת לאיך עושים פופ לא רלוונטי, לא עכשווי ובטח לא מעניין. מי שאחראי על הזוועה הזאת הוא רוברטו בן שושן, שהעניש אותנו בעבר עם ה"גיימבויז" ומאיה בוסקילה ועכשיו הוא מאיים לעשות זאת שוב עם "טריגר". עתידות: אתם לא הולכים לשמוע על ההרכב הזה בקרוב אז אני מרשה לכם לדלג בקלילות לסינגל הבא.

הדס שור- Strong

למרות שהוא מזיע ממאמץ בניסיון ליצור סאונד EDM עדכני, Strong, סינגל הבכורה של הדס שור לא לגמרי כושל ואפשר לדמיין אותו משתלב בפלייליסטים המקומיים. בחו"ל, לשם הוא מכוון (הדס הוחתמה לאחרונה בלייבל הבינלאומי Joy Records) קשה לי לראות אותו פורץ.

הבעיה שלי עם השיר היא בעיקר הטקסט הפשטני והבנאלי להחריד שלו. "אני יודעת שזה קשה, לפעמים זה לא מספיק, אל תשבו ותחכו, תתחילו לרוץ לכיוון הגורל שלכם". לרגעים זה נשמע כאילו כתב את השיר מחולל משפטי לב שבור אוטומטי, או גרוע מזה, מי שכותב את הסטטוסים של יאיר לפיד בפייסבוק. בכל מקרה, בשורה אין כאן, אבל הניסיון לא כזה גרוע. אולי קצת.

 שרית חדד- שרה שרה

ובכל זאת, נסיים את הסקירה עם אמנית אחת גדולה, שלא משנה מה אכתוב כאן עליה, היא עדיין תמשיך להפציץ בחתונות ובאירועי ועדי עובדים.
אחרי שהתעברה מרוח הקודש, מתפנה הגברת הראשונה של המוזיקה הים תיכונית ללמד אותנו עברית. "שרה שרה", זה שם הסינגל החדש שלה. לא באמת, ככה קוראים לשיר! ולא רק זה, הוא גם שיר הנושא מתוך האלבום שנקרא, שרה שרה. אני באמת מנסה לחשוב מי הגאון שאמר לשרית "אחותי, זה אחלה שם! זה קליט!". אז זהו, שלא. זה פתטי, עצוב ומעפן. ובמידה ותהיתם אז כן, הפזמון כולל את המילים: "שרה שרה שיר שמח" (נשבע לכם). 

האלבום החדש של שרה מתהדר בשמות רלוונטיים מתמיד כמו הנרי, ג'ורדי, מאור אדרי ואחרים אבל המוזיקה? כרגיל בשנים האחרונות אצל חדד, נשארת מאחור. כנראה שגם במקרה הזה האוהבים ימשיכו לאהוב וכל האחרים שמעולם לא התחברו אליה, ימשיכו להישאר אדישים ובמקרה הזה, בצדק.

מה?! עוד לא הצטרפתם לניוזלטר של מועדון תרבות>> תן לי עכשיו!

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את היצירות שלכם לדו"ח המבקר?>> צרו קשר בפייסבוק הרשמי של המועדון>>

בקרוב במועדון תרבות: דו"ח המבקר

במהלך השנתיים הראשונות לחייו של הבלוג, קיבלתי המון בקשות ממוזיקאים מקומיים להעניק להם במה ולבקר את יצירותיהם. אז אחרי שנתיים של סירוב מוחלט החלטתי שהגיע הזמן! הגיע הזמן שלכם לקבל את הבמה לה אתם ראויים והזמן שלי לומר בלב שלם ובפה מלא, מה אני חושב על המוזיקה שלכם. הכל ברוח טובה ולמען היצירה המקומית, אז לא לקחת יותר מדי ללב אם לא אהבתם את הביקורת, כי אם רוצים להצליח, צריך גם לדעת לקבל כאמור… ביקורת.
מוזמנים לשלוח את היצירות שלכם לעמוד הפייסבוק >>

מכת בכורות- עשרת אלבומי הבכורה הגדולים ביותר

לכבוד חג הפסח וכשירות לציבור, המועדון גאה להציג, 10 אלבומי בכורה מופתיים שקרעו את מבחן הזמן ושמו את האמנים שיצרו אותם על המפה!

The Strokes – Is This It? – 2001

אחרי הטירוף של הגראנג' והבריט-פופ, לקראת סוף שנות ה-90, נכנס הרוק לתרדמת עמוקה שהגיעה לקיצה רק ב-2001 עם ההתפרצות המחודשת של רוק הגראז'ים בהנהגתם של הסטרוקס. עם מעילי עור, ג'ינסים צמודים וטקסטים על חרמנות נעורית, החזירו ג'וליאן קזבלנקס והסטרוקס את הרוק למרכז הבמה והשפיעו על דור חדש אל אמנים כמו ארקטיק מאנקיז, הקילרס, קינג אוף ליאון ועוד.

Elvis Presley – Elvis Presley – 1956

אלבום הבכורה של של אלביס פרסלי הוא הרבה יותר מסתם עוד אלבום משובח, זוהי נקודת ציון היסטורית של ממש בהתפתחות המוזיקה הפופולרית. זהו אלבום הרוק הראשון שהגיע לראשי המצעדים, הראשון שמכר למעלה ממיליון עותקים והוא ללא ספק אחד מהרגעים המכוננים שהביאו את הרוקנ'רול למיינסטרים.

אבל כמובן שמעבר לערך ההיסטוריה שלו, אלבומו המלא הראשון של "מלך הרוקנ'רול", פשוט מפוצץ בשירים טובים ובמוזיקה מלאת נשמה וגרוב שמוכיחה שגם אחרי כל כך הרבה זמן כשזה מגיע לרוקנ'רול, אין עוד מלבדו.

Guns N' Roses – Appetite For Destruction – 1987

בין כל להקות הרוק והמטאל המצועצעות של שנות ה-80, גאנז אנד רוזס בלטו כמי שנתנו בראש בלי התנצלויות ובלי להתקלח יותר מדי. בעידן הבון ג'ובי, פויזן, ואן היילן ואחרות, המוזיקה והבלתי מתפשרת של 'השושנים' הייתה הדבר הכי מלא חיים וטירוף שקיבלנו בעשור הזה. החיבור בין הכריזמה הבלתי נגמרת של אקסל לגיטרה של סלאש, יצרה את אלבום הבכורה הנמכר של העשור ואת אחד המשפיעים בתולדות הרוק הכבד.

Arctic Monkeys – Whatever People Say That's What I'm Not – 2006

אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז הוא חתיכת תצוגת תכלית של רוק בריטי בועט, שנון, צעיר וחצוף שמוכיח שיש חיים אחרי אואזיס והליברטינז. Whatever People Say הוא לא אלבום קונספט אבל התכנים בו סובבים את הברים והרחובות הצדדיים של אנגליה על שלל טיפוסיה המפוקפקים והמגניבים כאחד. זה מן אלבום כזה שמלא רוח נעורית שעושה לך חשק עז לחזור לגיל 16, לתפוס גיטרה ולהתקרחן על החיים שלך. וגם, פשוט לא יאמן שאלכס טרנר היה פחות מבן 18 כשהוא כתב חלק מהטקסטים באלבום הזה. פשוט נהדר.

לא תפרגנו בלייק? 

The Stone Roses – The Stone Roses – 1989

בשנת 2000, מגזין המוזיקה המפורסם, ה-NME, בחר באלבום הבכורה של הסטון רוזס לאלבום הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים. לא הרולינג סטונס, לא אואזיס, לא הביטלס, The Stone Roses הוא האלבום הבריטי הטוב ביותר בהיסטוריה. ואם אתם חושבים ש-NME השתגעו או שהם חריגים, אין לכם מושג עד כמה אתם טועים. אלבום הבכורה של הלהקה (והיחיד שבאמת חשוב ברפרטואר שלה הכולל בסך הכל 2 אלבומים) הוא אחד האלבומים האהובים בהיסטוריה הבריטית ואחד החשובים שבהם.

The Stone Roses מציג שילוב מושלם בין מוזיקת האינדי הבריטית של שנות ה-80 וסצנת "מאדצ'סטר" יחד עם תרבות הרייבים וה-LSD שלימים תכונה "קיץ האהבה השני". למעשה כמעט כל הופעה של הלהקה הסתיימה ברייב מטורף של ריקודים וסמים אל תוך הלילה. פריצת הגבולות המוזיקליים והגישה "העצמאית" האלטרנטיבית, הניחה את הבסיס למה שיהפוך בעתיד להיות הבריט-פופ.

The Doors – The Doors- 1967

לא רק שאלבום הבכורה של 'הדלתות' מתהדר בטקסטים המורכבים והאמנותיים של ג'ים מוריסון שהוכיחו שגם רוק יכול לגלם בתוכו מסרים עמוקים, גם מוזיקלית מדובר באלבום פורץ דרך. ריי מנזרק, רובי קריגר, וג'ון דנסמור מתחו את גבולות הרוק של התקופה לקצה ואימצו (יש היאמרו אף המציאו) את הרוק הפסיכדלי.

קלידי 'הפנדר רודס' של מנזרק יחד עם קולו המיוסר והטקסטים המופלאים של מוריסון היו מפגן יכולת של להקה חד פעמית שעד היום נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הרוק ולגמרי בצדק. רק לחשוב על השירים Light My Fire, Alabama Song, Break On Through The End בתוך אלבום אחד מספיק בשביל להגדיר אותו כאחד הבאמת גדולים בהיסטוריה.

Arcade Fire- Funeral – 2004

צריך הרבה אומץ בשביל לקרוא לאלבום הבכורה שלך "הלוויה" אבל זה בדיוק מה שעשו ארקייד פייר. רבים מקרוביהם ובני משפחתם של חברי הלהקה הלכו לעולמם בזמן עבודתם המוזיקלית המשותפת ולכן זה היה בלתי נמנע שתחושת המוות תחלחל גם לאלבום הבכורה של ההרכב הקנדי.

אווירת הנכאים הקשה אך המלטפת התחברה בצורה נפלאה לאינדי-רוק ולכלי המיתר הקלאסיים שיחד יצרו את אחד מאלבומי הבכורה המרגשים, העצובים והאמיצים שנוצרו אי פעם.

Oasis – Definitely Maybe – 1994

מי היה מאמין ששני אחים מובטלים ואלכוהוליסטים בני 20+ ממנצ'סטר יהיו חתומים על אחת המהפכות המוזיקליות הגדולות ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי. אבל זה בדיוק מה שקרה עם ליאם ונואל גאלאגר כאשר הקימו את אואזיס.

אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybe מ-1994, הפך בין לילה את האחים גאלאגר לכוכבי על ואת ה'בריט-פופ' לז'אנר הכי חם על הפלנטה. עם שירים על סמים, מצוקה חברתית, רצון לברוח משגרת החיים האפורה אל הנחמה הנמצאת בסיגריות ובאלכוהול, ביטאו אואזיס טוב יותר מכל להקה אחרת באותה התקופה את קולו של מעמד הפועלים שכורע תחת העומס וחולם על מציאות אחרת. תוסיפו לכך את טונות הכריזמה של ליאם ואת היכולת המופלאה של נואל לכתוב שירי פופ-רוק מושלמים והרי לכם קלאסיקה שרק הולכת ומשתבחת עם השנים.

Jeff Buckley – Grace – 1994

המחשבה הראשונה שקפוצת לראש כשמסיימים לשמוע את Grace, אלבום הבכורה של ג'ף באקלי, היא כמה חבל ובלתי נתפס היא העובדה שלא נשמע עוד מהמוזיקאי הכל כך מוכשר הזה. כמו אלבומי הבכורה של The Velvet Underground או Bob Dylan, גם Grace היא יצירה חד פעמית שהשפיעה על דורות של אמנים ומבצעים החל מתום יורק ועד אסף אבידן. זהו אלבום מלא רגש ועצמות שקשה לשפוט במילים כך שכל מה שנותר הוא שוב, להצטער על כך שלא נזכה לעוד מבאקלי.

The Sex Pistols – Nevermind the Bollocks Here's the Sex Pistols – 1997

אז נכון, הראמונס היו יותר מגניבים והקלאש יותר מתוחכמים, אבל הסקס פיסטולס גילמו בצורה הטהורה ביותר את הגישה של הפאנק. ה- DIY של "עשה זאת בעצמך", לשם זין על כל מה שנחשב מגניב, הלבוש, הסטייל חוסר היכולת לנגן (נשבע לכם) וההתרסה הבוטה נגד התרבות והפוליטיקה הבריטית. כל אלה התגבשו בתוך אלבום הבכורה של הלהקה שזעזעה את הממלכה הבריטית.

פחות בגלל המוזיקה, יותר בגלל הבלאגן, Nevermind the Bollocks הוא אלבום של זעם נעורים וכעס אנטי ממסדי טהור שהפך בין לילה לסנסציה בקרב בני הנוער הבריטיים ושינה לגמרי את יחסי הגומלין בין רוק לתרבות ולחברה.

עשו לייק למועדון בפייסבוק!