אולי תרדו כבר מגלגל"צ?

הספורט הלאומי החדש, לנגח את גלגל"צ, הפך להיות מביש, מביך ופתאטי. הגיע הזמן שאמנים יהיו כנים עם עצמם בנוגע לרמת היצירות שלהם ויפסיקו להאשים גורמים חיצוניים.

זה כבר כמה שנים שגלגל"צ נמצאת תחת מתקפה חסרת פרופורציה, בעיקר מצידם של אמני המוזיקה הים תיכונית והמזרחית שטוענים לקיפוח מתמשך והדרה מהפלייליסט של התחנה המואזנת בישראל. זה התחיל עם אמנים כמו אייל גולן, אביהו שבת (הבן של) ואחרים שטענו שמדחיקים את המוזיקה שלהם הצידה והמשיך עם איום של דודו אהרון, ליאור פרחי ומרגלית צנעני, להקים אוהל מחאה מול שערי התחנה. לפני יותר משנה הכה גלים  המניפסט המפורסם של מאיה בוסקילה בו היא קוראת לשרת התרבות והספורט, מירי רגב, "לשנות את השיטה". ומירי אכן הגיעה.

האופורטוניסטית הגדולה של הפוליטיקה לא פספסה הזדמנות לדהור על גלי השנאה והשסע העדתי שגם ככה מסרב להגליד בכדי לקושש עוד כמה מצביעים פוטנציאליים ונכנסה חזיתית בגלגל"צ. בין היתר אמרה רגב כי מדובר ב"תחנה אליטיסטית שיש לסגור".

לא שחררה שיר ראוי כבר שנים. מאיה בוסקילה

מאיפה החוצפה?

אבל אם חשבתם שרק אמנים מזרחיים מתלוננים על כך שלא משמיעים את שיריהם בתחנה אתם טועים. בשנה האחרונה כל אמן שלא עובר פלייליסט רץ להאשים את גלגל"צ בהדרת נשים, קשישים, מוזיקה ישראלית, ים תיכונית ועוד ועוד. אריק סיני למשל טוען שלא משמיעים אותו, דוד ד'אור אמר ש"התחנה מזיקה למוזיקה הישראלית", ארקדי דוכין כינה אותה "דיקטטורה" ואפילו את שיריו של אריק איינשטיין לא משמיעים מאז מותו.

ראשית, ההאשמות הללו כלפי גלגל"צ, שמגיעות מכל הספקטרום של המוזיקה הישראלית, מוכיחות כי הטענות על אפליה ספציפית נגד מוזיקה מזרחית, בואכה גזענות, פשוט לא נכונות. לעזאזל אפילו גידי גוב תקף את גלגל"צ ומנהלה, נדב רביד. הזוי.

שנית, ראוי שהאמנים הללו יתחילו לשם לב יותר ליצירות שלהם מאשר להתלונן על כך שהרצפה עקומה. מתי באמת אריק סיני, דוד ד'אור או מאיה בוסקילה הוציאו שיר ראוי. ולגבי ארקדי דוכין? אני ממליץ לו להשקיע יותר זמן בכתיבה ופחות בקידומם של האחים עופר (בנק מזרחי) אם הוא באמת רוצה להיכנס לפלייליסט. על האלבום האחרון שלו, שלא נכנס לפלייליסט כאמור, כתב רז ישראלי מ- NRG: "אירוני שמי שמטיף לחזור לאהבה הישנה, עטף את עצמו שוב במניירות מגלומניות ויומרנות נטולת הצדקה". אולי גם נסגור את NRG?

אותו כנ"ל לגבי האמנים המזרחיים. אבל אם נעצור לרגע ונחשוב, האם באמת גלגל"צ לא משדרת אמנים מזרחיים? מה עם עומר אדם, עדן בן זקן, משה פרץ, דודו אהרון, אייל גולן, שי צברי ועוד? איפה בדיוק שמעתם עליהם ואותם?

באמת לא משמיעים אותך בגלגל"צ דודו אהרון?

ומה עם מוזיקה חדשה?

בעידן ה"שישי שמח" בערוץ 24 והתחנות האזוריות שמשדרות מוזיקה מזרחית 24/7, באופן אבסורדי גלגל"צ הפכה להיות דווקא הגורם המאזן של עולם המוזיקה. באילו עוד מקומות להקות והרכבים כמו: הקולקטיב, ג'יין בורדו, טונה, נצ'י נצ', קפה שחור חזק, אליעד ואפילו סטטיק ובן אל תבורי קיבלו במה חוץ מ"יו-טיוב" וגלגל"צ?

צריך לזכור, גלגל"צ היא תחנה פופולרית ששמה דגש על מוזיקת פופ עכשווית. זה חלק מהדנ"א שלה. אז לבוא ולהטיל עליה את כל כובד המשקל כמי שאחראית לעיצוב התרבות הישראלית זו פשוט בדיחה. עוד יותר מצחיק זה להפריז בכוחה של התחנה בעידן הדיגיטל. "יו-טיוב", "פייסבוק" "הדסטארט", "בנד קאמפ" יו ניים איט, הן נכון להיום פלטפורמות הרבה יותר תוססות וחשובות מאשר תחנת רדיו צה"לית בחסות המדינה. אם בעבר מי שלא הושמע ברדיו באמת היה נגזר לחיי אלמוניות אז היום הרדיו מנסה להדביק את הפער מהפלטפורמות הדיגיטליות ורוב הזמן לא בהצלחה מרובה.

דווקא ב- BBC הבריטית, האורים והתומים של השידור הציבורי, בסוף שנות ה-80 הגיעו למסקנה שהתחנה "מתיישנת" ומסתאבת וריעננו אותה על ידי שילוב אנשים מבחוץ בתוך המערכת ומעל הכל, שינוי הפורמט המוזיקלי לאלטרנטיבי וניסיוני יותר (ע"ע נדב רביד וגלגל"צ). התוצאה? התפרצות הבריט פופ, הטריפ הופ ועוד מגוון ז'אנרים מוזיקליים שלא זכו לחשיפה מספקת עד אז. הצעד הזה הפך את ה-BBC לאחת מתחנות הרדיו הרלוונטיות בעולם.

לא הייתם מכירים אותם בלי גלגל"צ

ובכל זאת אם רוצים לשנות…

אפשר להתווכח אם גלגל"צ עדיין חשובה למרקם החברתי והתרבותי בישראל, אבל אי אפשר להפוך אותה לחזות הכל. בכל זאת אם רוצים לשנות משהו יש לעשות זאת בצורה מדודה ומושכלת. BBC למשל התפצלה לכמה תחנות בעלות מאפיינים שונים. BBC 1 מוקדשת למוזיקת פופ עכשווית בלבד, BBC 2 לאמנים מבוגרים וממוסדים יותר, סוג של מוזיקת אמצע הדרך, BBC 3 למוזיקה "גבוהה" קלאסית, ג'אז ועוד… אגב בארץ יש את רשת ג' שמשדרת אך ורק מוזיקה ישראלית למי שחרד לגורלה.

בכל אופן להגנתה של גלגל"צ היא מבינה את הכיוון ואף פתחה 6 תחנות רדיו דיגיטליות חדשות המשדרות 24 שעות ביממה פלייליסטים המורכבים על ידי אלגוריתם ולא על ידי עורך כזה או אחר.

הפיכתה של גלגל"צ לתחנה שמשחיתה את התרבות הישראלית או מדירה חלקים ניכרים ממנה זו לא פחות מגניבת דעות של אמנים ופוליטיקאים פופוליסטיים שמחפשים את הכותרת הבאה. הגישה הקלסית של האמנות גורסת כי אמן יוצר קודם כל בשביל עצמו, בשביל הנשמה ולא להמונים. אולי כדי באמת שאמני ישראל יפסיקו לנסות ולקלוע לטעם הקהל או לטעמה של גלגל"צ וישקיעו יותר במוזיקה שלהם מאשר בלבכות על מר גורלם.

רוצים להגיב? מוזמנים לעמוד הפייסבוק של המועדון>>

GLGLTZ_NewLogo_2013

מודעות פרסומת

חסר נשמה: Depeche Mode- Spirit ביקורת אלבום

נישאים על גלי הפופוליזם של עידן טראמפ, מבקשים מאיתנו דפש מוד לצאת למהפכה וכן, זה פתטי כמו שזה נשמע. מדהים שאלבום שנקרא "רוח" יכול להיות כל כך נטול נשמה.

לפני שהגרעין הקשה של מעריצי דפש מוד הפנטיים יפסיק לקרוא את הבלוג הזה לנצח, קבלו הבהרה. אי אפשר לחשוד בי כמי ששונא את הלהקה. אני מעריץ פנאטי של האייטיז על כל גווניו, פריק סינת'פופ ואני מחזיק ברוב הדיסקוגרפיה המוקלטת של דפש מוד. אבל עדיין על אף כל אלה, חייבים להודות: האלבום הבאמת טוב האחרון שלהם היה אולטרה, ועברו מאז כבר 20 שנה ועם כל הצער שבדבר, Spirit, לא ישנה את הסטטיסטיקה.

יש להקות שגם אם הן לא יוציאו שיר חדש ב-20 השנים הקרובות, הן עדיין בקלות ימלאו אצטדיונים ויחיו יפה מאוד (וזה עוד בלשון המעטה) מתמלוגים ומכירות. דפש מוד היא לחלוטין להקה כזאת אז תהרגו אותי, אני לא מבין בשביל מה הם צריכים להוציא מוזיקה חדשה ועוד בינונית כל כך לאוויר העולם? אפשר להבין את הרצון שלהם כאמנים להמשיך וליצור אבל מילא אם הם היו יוצרים דברים חדשים, מעניינים, ניסיוניים, מגוונים, שונים. אבל כלום. הדפשים ממשיכים בשלהם.

Spirit הוא סוג של אלבום פוליטי. "ככל שאני מתבגר אני חושב יותר ויותר על העתיד ועל מה אשאיר לילדים שלי" סיפר מרטין גור. אך בפועל הוא נשמע כמו יבבה אנכרוניסטית ומיושנת עם טקסטים חרושים נוסח "לאן הולכים מכאן" או "הטכנולוגיה עוד תהרוס את כולנו" עם עלק ביקורת על פוליטיקאים ואנשי "הכוח" שמשחקים בכולנו. אבל לא רק שהתמות האלו חרושות לעייפה, גם המוזיקה של הלהקה לא משתנה וחוויית ההאזנה לאלבום החדש היא פשוט מייגעת.

הפתיחה עם דווקא מבשרת טובות עם Going Backwards שלמרות הטקסט המעייף שבו על כך שהעולם משתגע ואנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים ובלה בלה בלה, מצליח עוד לעניין איכשהו. אבל פה זה פחות או יותר נגמר. Where's the Revolution, הסינגל הראשון מהאלבום שמגיע לאחר מכן הוא שיא הפתטיות. עם מוזיקה מיושנת ומעופשת שנשמעות כמו שאריות מ- Playing the Angel וטקסט מביך שמתאים כמו כפפה ליד אופורטוניסטית בעידן הקיצוניות של טרמפ, דפש מוד מעולם לא היו פופוליסטיים יותר. "איפה המהפכה?" שואל מרטין גור ממרומי האחוזה שלו בסנטה ברברה ועוד מעז לתבל זאת ב"קדימה אנשים אתם מאכזבים אותי". סורי, אני פשוט לא קונה את זה גם אם זה סרקזם במיטבו.

אבל משם זה לא הולך ומשתפר. The Wrost Crime שבא לאחר מכן מרדים (בקטע רע כן?) ואני ממש אשמח להכיר מעריץ אחד של דפש מוד שמוכן להגיד בלב שלם ש- Scum שבא לאחר מכן הוא שיר טוב. לא ברור מה קרה לבקרת האיכות של מרטין גור כשכתב את המילים  "חלאה חלאה, מה עשית אי פעם בשביל מישהו? חלאה חלאה, מה אתה הולך לעשות כשהקארמה תגיע?" 

האלבום החדש מתיימר להיות פוליטי אבל הוא לא נשכני, מקורי אבל הוא נשמע כמו כל דבר אחר שהלהקה עשתה, מרגש אבל לא אישי. מדהים שאלבום שנקרא "רוח" יכול להיות כל כך נטול נשמה. גם הבאתו של ג'יימס פורד המוערך (ארקטיק מאנקיז, Florence and the Machine, קלקסונס ועוד) לעמדת המפיק, לא מזיזה את דפש מוד מאותן נוסחאות וטריקים מעייפים שנשמעים אותו דבר כבר 20 שנה.

מי שבכל זאת יתעקש לקבל כמה נקודות אור באלבום ימצא אותם ברגעים השקטים יותר עם שירים כמו Cover Me ,Poison Heart, No More, אבל גם הם רחוקים מלדגדג את הקלסיקות הבאמת מרשימות מהרפרטואר המפואר של הלהקה.

דפש מוד לא זקוקים למוזיקה חדשה בשביל להוכיח את מקומם בהיסטוריה או בשביל לצאת לסיבוב הופעות סולד אאוט. הם בטח גם לא צריכים אלבום חדש ומביך להחריד בשביל להצהיר "היי אנחנו עדיין כאן". Spirit לא מוסיף דבר לרפרטואר המרשים שדפש מוד יורישו לעולם ולכן הוא לא יותר מנקודה זניחה בקריירה שלהם שאני מתקשה להאמין שאפילו המעריצים הכבדים ביותר של הלהקה ימצאו מספקת.

רוצים להגיב, לקרוא עוד או לשלוח לי נאצות? מוזמנים לעשות זאת בעמוד הפייסבוק של המועדון>>

Depeche mods- Spirit

גאונות צרופה או הגזמה פראית? 50 שנה ל- The Velvet Underground & Nico

אלבום הבכורה של הולווט אנדרגראונד, הידוע גם בפי יודעי דבר כ"נו, הדיסק הזה עם הבננה", הוא סמל לכך שגם לשונה, למוזר ולאלטרנטיבי יש מקום בעולם. אבל 50 שנה אחרי האם באמת מדובר ביצירת מופת או באחד האלבומים הכי אוברייטד בהיסטוריה?

על אף הצל הכבד שהטילה מלחמת וייטנאם, שנות ה-60 בארה"ב היו ברובן שנים של שינויים ואופטימיות. התנועה לזכויות האזרח הגיעה לשיאה, ההיפים כבשו את לבבות הצעירים עם רעיונות על שלום עולמי ואחווה ורוחות הליברליזם שבו לנשב מעל הדוד סם.

פס הקול המושלם לעידן זה של תמורות חברתיות היה כמובן הרוק שהפך לז'אנר הפופולרי ביותר בקרב צעירי האומה. הרוק הצעיר, הסקסי והבועט בשילוב אירועים חברתיים כמו קיץ האהבה ופסטיבל וודסטוק התחברו לכדי אורגיה ענקית של מוזיקה ואופטימיות שלא נתנה לשום דבר לעצור אותה.

בתוך כל זה, מגיח לעולם ב-12 במרץ 1967 אחד האלבומים הכי מוזרים בהיסטוריה של המוזיקה. הבן החורג של הרוק שהכרנו עד עכשיו. קראו לו בפשטות The Velvet Underground & Nico.

"מחתרת הקטיפה" (על שם שם ספר שעסק במזוכיזם), הורכבה מכותב שירים מוכשר בשם לו ריד, מוזיקאי מוכשר עוד יותר בשם ג'ון קייל, נגן הגיטרה, סטרלינג מוריסון והמתופף אנגוס מקליז. ארבעת החברים החלו להופיע בניו יורק וסביבתה ובשלב מסוים אף הצליחו להרוויח מעט כסף, מה שגרם למקליז לעזוב בטענה כי הוא מתנגד לרעיון של לנגן עבור כסף. סיקסטיז כבר אמרנו? בכל מקרה, את מקומו החליפה מורין טאקר, מהמתופפות ההזויות בהיסטוריה של הרוק שניגנה בעמידה והשתמשה בין היתר בפטישים לצורך כך.

למרות הכישרון של חברי ההרכב ורמת האינטלקטואל הגבוהה של חבריה, איך נגיד את זה? הלהקה לא ממש מילאה אצטדיונים. אבל ככה מתחילה כל אגדה לא? בכל מקרה, המפנה הגיע ב- 1965, כאשר הקולנוענית, ברברה רובין, הכירה בין חברי הלהקה ללא אחר מאשר אמן הפופ-ארט המפורסם, אנדי וורהול. וורהול אהב את התעוזה של ההרכב והחל לנהל אותם. כמו כל יצירה תרבותית, גם בולווט אנדרגראונד ראה וורהול קרקע פוריה לאמנות וכלל אותם במופע המולטימדיה המפורסם שלו, Exploding Plastic Inevitable וב"סדנה", מקום היצירה שלו. וורהול נהג להציג מיצגי וידאו על הלקה בעת שניגנה וחיבר בין המוזיקה שלה לבין אמנות הפופ הייחודית שלו. אה, ועוד משהו קטן, הוא גם החליט לצרף אליה את ניקו, זמרת ודוגמנית הגרמנייה שהוסיפה קצת סקס אפיל ומסתורין ללהקה המתגבשת.

העובדה שוורהול לקח את הולווט תחת חסותו, גרמה להתעניינות מסוימת הפרויקט החדש שלו, אבל בפועל זה לא עזר לאלבום הבכורה שלהם להמריא. למעשה, The Velvet Underground & Nico היה כישלון מסחרי טוטאלי. האלבום מכר משהו בסביבות ה- 30,000 עותקים כאשר גם המבקרים מתעלמים ממנו. באופן גורף היום כאמור האלבום נחשב לאבן דרך בתולדות הרוק ולאחד האלבומים המשפיעים אי פעם אבל בצאתו, זה ממש לא היה ככה. בצדק?

The Velvet Underground & Nico היה חריג בנוף המוזיקלי של 1967 וזאת עוד בלשון המעטה. תיאוריו של ריד אודות צדדיה האפלים של ניו-יורק על שלל טיפוסיה המפוקפקים לא עלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה הליברלית והאופטימית של הסיקסטיז. הטקסטים על זנות, התעללות ומזוכיזם, היו הכי רחוקים מהשוויון, האחווה והמין החופשי של התקופה.

אפילו חגיגת הסמים של ריד הייתה שונה לאין ערוך מזאת של ההיפים לדוגמה. בעוד הם שאפו לחוויה מרחיבת אופקים, ריד חווה זאת כקריז מטונף בלתי ניתן לריסון.  "אני מרגיש חולה ומלוכלך, יותר מת מחי" הוא שר ב- I'm Waiting For The Man שזה הכי שונה בעולם מ- Let The Sunshine In כאמור.

בראיה לאחור זה היה אמיץ לשיר על הנושאים הללו ולהעלות אותם לסדר היום, וברגע שתם עידן הפוליטיקלי קורקט זה גם קל יותר להסתכל אחורה ולגלות שהיו מי שלא ישרו איתו קו. אבל האם זה מספיק בכדי לקרוא לאלבום הזה יצירת מופת? בכלל לא בטוח.

מבחינה מוזיקלית, The Velvet Underground & Nico "מתהדר" (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בהפקה Lo-Fi מינימליסטית על גבול החובבנית שלעיתים אפילו מקשה על חוויית ההאזנה. בואו רק נגיד שוורהול היה אמן הרבה יותר טוב מאשר מפיק מוזיקלי.  אפשר כמובן לטעון שבעידן בו ההפקה והסאונד הפכו למרכיבים חשובים במוזיקה (Pet Sounds, Revolver ועוד) דווקא החספוס והחובבנות של הולווט אנדרגראונד ייחדו אותה ושמרו על האותנטיות שלה, אבל אני בכל אופן, מצדיע למי שמסוגל לשרוד את האלבום עד סופו.

גם שירים כמו I'm Waiting for My Man או Venus in Furs על אף החתרנות והחלוציות שבהם, פשוט לא עושים את זה לסחי כמוני. בטח לא 7 דקות רפיטטיביות להחריד של Heroin. דווקא ברגעים בהם הלהקה מציגה את הצד הרך שלה היא נשמעת הרבה יותר טוב. Sunday Morning, Femme Fatal ו- I'll Be Your Mirror לדוגמה, וזה עוד למרות הקול הנוראי של ניקו שאחרי 50 שנה חיים להודות בזה, הוא פשוט חרא.

מעבר לסאונד הנוראי, הגיטרות הלא מכוונות וחוסר ההצלחה הכללי The Velvet Underground & Nico הוא בעיקר סמל. סמל לכך שגם לשונה, למוזר ולאלטרנטיבי יש מקום בעולם. זהו פסקול האאוטסיידרים המושלם ותאמינו לי, כל מי שהחזיק אי פעם גיטרה הרגיש קצת אאוסיידר, לכן כמאמר המשפט המפורסם של בריאן אינו, "האלבום אולי מכר רק 30,000 עותקים, אבל כל אחד ממי שקנה עותק רץ להקים להקה". ואילו אמנים הושפעו מהולווט אנדרגראונד? פחות או יותר כולם. מספיק רק לומר דייויד בואי, אר.אי.אם והסטרוקס בשביל להבין עם מי יש לנו עסק.

למרות שהמונח "הומצא" רק בשנות ה-80, זה לא יהיה מוגזם להגיד שה- The Velvet Underground & Nico הוא האלבום האלטרנטיבי, אבל ממש אלטרנטיבי, הראשון, וזה ממש לא משהו שיש להקל בו ראש. אבל עדיין אם באמת מתייחסים לאלבום כמכלול, אני חושב שההייפ גדול מסך חלקיו. מרוב הסופרלטיבים שהוא קיבל לאורך השנים אני לא יכול לחשוב על מבקר אחד שיעז להוציא את האוויר מהבלון הזה. לחלוטין מדובר באלבום בכורה מעניין, בעל טקסטים מושחזים ואקטואליים שמתבלט בחריגותו בנוף המוזיקלי- שזה דבר טוב. אבל יצירת מופת? יש מצב שנסחפנו קצת.

כועסים עלי? רוצים להגיב? תנו הצצה לפייסבוק של המועדון>>

THE VELVET