האלבום שבזכותו קולדפליי הצליחו- על The Man Who של טראוויס.

על אף שכיום הם נחשבים בכיינים ומאוסים, ב- 1999 סיפקו לעולם טראוויס סגיר שקט ויפה לשנות ה- 90 הסוערות עם אלבומם השני, The Man Who, שמצליח לרגש ולהעלות חיוך קטן של נוסטלגיה גם היום.  

ממש לא מזמן כתבתי כאן פוסט על 10 אמני גילטי פלז'ר שכולנו שומעים אבל מתפדחים להודות בזה. טראוויס נכללו באותה רשימה. קשה למצוא אנשים שמוכנים להודות שהם מחובבי הלהקה הסקוטית החמודה מדי הזאת. האמת היא שגם אני לא מחסידיה הגדולים, אבל לרגע אחד ב- 1999, הם העניקו לנו אלבום מקסים בפשטותו שמהווה סיום מהורהר, סתווי ואינטימי לעשור מוזיקלי שכולו צבע וטירוף.

השנה היא 1999. סערת הבריטפופ מתפיידת לאיטה והגראנג' הוא כבר מזמן זיכרון מתוק. בתקופה זו הרוק האמריקאי מקצין לכיוון הנו-מטאל ונשלט על ידי להקות כמו P.O.D, Puddle of a Mud, Korn, Limp Bizkit וכמובן, Linkin Park.

בניגוד אליו, מעבר לאוקיינוס, להקות הרוק הבריטיות שאפו להתרחק מהרעש ומתדמית הרוק הצעקני והחברתי של הבריטפופ ומאמצות גישה שקטה ואישית יותר. התוצאה: גל להקות בעלות סאונד אקוסטי חם עם טקסטים אינטרוספקטיביים ומלנכוליים שלימים יכונה "פוסט- בריטפופ".

הפוסט-בריטפופ לבש מגוון צורות. להקות כמו Radiohead ו- Muse הלכו לכיוון האקספרמינטלי בעוד ש- The Verve, Coldplay ואחרות הלכו כאמור לכיוון המופנם והאקוסטי. אחת מהלהקות שבישרו יותר מכל על הפוסט-בריטפופ היו Travis. ארבעת הסקוטים השתייכו לחלוטין לזרם הרך יותר של הז'אנר ובמאי 1999 שחררו את מה שיהפוך להיות האלבום המייצג ביותר שלו, The Man Who.

"מה זה בכלל וונדרוול?"

למרות שרבים טועים בכך, The Man Who הוא לא אלבום הבכורה של הלהקה כי אם אלבומה השני, והשילוב בין הסאונד השקט לתזמון בו הוא יצא היו מושלמים. אחרי הטירוף של האחים גאלאגר, הצבעוניות של ברט אנדרסון והאלקטרוניקה של תום יורק, האי הבריטי היה זקוק לקצת שקט ושלווה ו- The Man Who סיפק בדיוק את זה. סיכום מלנכולי, שקט ואישי לעשור חברתי, צעקני וצבעוני. אם תרצו The Man Who הוא כמו שביזות יום א' אחרי סופ"ש פרוע במיוחד. אבל בקטע טוב.

"בכל יום אני מתעורר ומרגיש שזה יום ראשון" שר הילי ב- Writing to Reach You הנפלא שפותח את האלבום ומוסיף את השאלה החשובה באמת: "מה זה בכלל וונדרוול"? בהתייחסו ללהיט הענק ההוא של אואזיס שהגדיר את העשור. The Fear שמגיע אחריו הוא קטע אינטימי ויפה בו שר הילי לאהובתו, "כל מה שרציתי הוא רק הזדמנות לומר שאני רוצה לראות אותך בבוקר לצידי כשאני מסתובב במיטה" רגע לפני שהוא מתוודה ב- As You Are  כי למרות הכל "בכל יום אני מתעורר לבדי…".

את הסאונד החם שעוטף את The Man Who חייבים טראוויס ללא אחר מאשר נייג'ל גודריך, מפיק העל האגדי של רדיוהד (הידוע בכינוי "הרדיוהד השישי"), שמוכיח שלמרות שסימן ההיכר שלו זו הניסיוניות המוזיקלית, הוא בהחלט יכול להפיק גם מוזיקה אקוסטית פשוטה ויפה. הוא יוכיח זאת שוב ב-2002 עם Sea Change המופתי של בק. שלא תעטו, מדי פעם תוכלו לשמוע הבלחות סאונד מעניינות סטייל גודריך (כמו הפתיחה של The Fear למשל) אבל בסך הכל האלבום הוא כולו על טהרת הפשטות האקוסטית וזה יותר ממספיק.

The Man Who, שזכה לשמו בזכות הספר The Man Who Mistook His Wife for a Hat של הסופר אוליבר סאקס, אוצר בתוכו פנינים נוספות של רגש מזוקק ויופי מלטף בזכות שירים קסומים כמו Driftwood המוקדש לכל אלה שיש להם פוטנציאל ענק אך הם מפחדים לממש אותו, The Last Laugh of the Laughter בעל ליין הפסנתר הקסום שמדבר על סיום פרק בחיים ומעל כולם, כנראה השיר היפה באלבום, Turn. כל אלה שירים נפלאים שתמיד כיף לחזור אליכם.

האלבום שהפך את קולדפליי למפלצת אצטדיונים

כאשר יצא The Man Who, הוא לא היה להיט גדול ונפל במהירות מהטופ 10 בבריטניה. האגדה מספרת שכאשר הלהקה הוזמנה לנגן בפסטיבל המוזיקה המפורסם, גלסטונברי, רגע לפני שהחלה לנגן את Why Does it Always Rain on Me, החלו ארובות השמיים לשטוף את באי הפסטיבל ללא רחמים. אגדה אורבנית או לא, הסיפור הזה שהפך לויראלי מפה לאוזן, הקפיץ את השיר לתודעה הקולקטיבית, הפך אותו ללהיט הגדול ביותר מתוך האלבום ובצעד חריג החזיר את האלבום לראש מצעד המכירות הבריטי.

עוד אנקדוטה פרובנציאלית קטנה כי בכל זאת חייבים. את השיר החורפי הזה כתב הילי דווקא ב… אילת! כן כן. באיזשהו שלב פראן הילי חיפש לצאת לחופשה במקום חם ושמשי בניגוד לסקוטלנד הגשומה והגיע עד אילת. העניין הוא שבדיוק כשהגיע לעיר החופש הישראלית, היא הברכה ביומיים רצופים של גשם. הילי שהבין עד כמה המחזה נדיר החליט לכתוב את השיר והשאר היסטוריה.

על אף הפופולריות של טראוויס ולהקות דומות לה, ברבות השנים רוב להקות הפוסט-בריטפופ לא זכו לפופולריות גדולה או לעדנה ביקורתית וזה עוד בלשון המעטה. המוזיקה שלהם נתפסה כמשעממת, מתבכיינת ונטולת כל עניין. האמת היא שיש משהו בביקורות הללו ובאמת תוך זמן קצר רוב הלהקות הללו התפרקו (Catatonia), נעלמו אל תהום הנשייה (Steriophonics) או שינו את עורן (Coldplay). אגב קולדפליי, ללא ההצלחה של טראוויס ו- The Man Who בפרט, אין שום סיכוי שהם היו הופכים  למפלצת האצטדיונים שהם הפכו להיות.

עדיין מצליח לרגש

טראוויס עוד זכו לטעום את טעם הצלחה עם אלבומם הבא, The Invisible Band (גם כן בהפקתו של גודריך) שהנפיק את Sing הנוראי ו- Side הנחמד שהיו להיטים גדולים. יהיו להם גם כמה הבלחות לא רעות בכלל כמו Love Will Come Through המעניין או Closer המרגש, אבל בגדול גם הם הלכו ומחזרו את עצמם לדעת עד שהתדרדרו לתהום הנשייה. כיום הם עדיין פועלים (מסתבר), אבל את ההבלחה החד פעמית שלהם, The Man Who הם כבר לא ימחזרו וזה בסדר. האלבום הזה היה במקום הנכון ובזמן הנכון וסיפק מוזיקת נחמה לעשור רווי תהפוכות מוזיקליות.

כמעט 20 שנה אחרי, עדיין כיף לחזור לאלבום הזה בבוקר סתווי או סתם כשמתחשק משהו נעים לאוזן. הוא עדיין עושה את העבודה ומצליח לרגש גם את הציניקנים הגדולים ביותר, וביניהם, גם אותי.

אהבתם? רוצים להגיב? לקרוא עוד פוסטים? תנו לנו לייק בפייסבוק>>

travis

10 אמני גילטי פלז'ר שכולם נהנים לשמוע

נוסטלגיה, כיף או סתם רוח שטות, יש אמנים שאנחנו תמיד אוהבים לחזור אליהם גם אם פדיחה להודות בזה. אז קבלו את עשרת האמנים שלהאזין להם, זה הכי גילטי פלז'ר שיש. ששששש אל תגלו לאף אחד

Goo Goo Dolls

אולי לא הרבה יודעים את זה, אבל להקת הבלדות המתקתקה מסוף הניינטיז החלה כלהקת פאנק רוק בועטת. פריט טריוויה שאולי ינחם את מי שמתבייש להודות שהוא נהנה מדי פעם להקשיב ל- Iris המעיק או ל- Slide הממכר. המוזיקה של הגו גו דולז תמיד נשמעה כאילו היא נלקחה מסרט נעורים הוליוודי, מה שכנראה ממלא אותנו בנוסטלגיה וגורם לנו לא לסלוד לגמרי מהדביקות של ההרכב. בכל מקרה הרוק-פופ הכל כך אמריקאי של הגו גו דולז היה איתנו עד היום, וכנראה גם ישאר בסביבה לעוד הרבה זמן.

Roxette

אני לא מכיר הרבה ישראלים שבאיזשהו שלב בחייהם לא מצאו את עצמם מאזינים לרוקסט. פשוט מדהים כמה המוזיקה המתקתקה להקיא של פר גאסל ומרי פרדריקסון אפקטיבית כשאתם בני 15 עם לב שבור. אפשר לבקר אותם על השמאלציות, הרמה המוזיקלית והטקסטים המאולצים, אבל לפעמים המוזיקה הכי פשוטה היא הכי אפקטיבית.

Linkin Park

על התפר שבין סוף שנות התשעים ותחילת המילניום החדש, ז'אנר חדש התפרץ, הנו-מטאל. להקות כמו לימפ ביזקיט, P.O.D, Papa Roach, System of a Down, ואחרות, שילבו רוק כבד עם אלמנטים של היפ הופ, אינדוסטריאל ומוזיקה אלקטרונית וכבשו את העולם. אך מה שהחל כתופעה משעשעת הפך במהרה למטרד שאין גדול ממנו (זיהיתם את הרפרנס?) ובאותה מהירות שעלה הז'אנר, ככה הוא נפל.

ובכל זאת, בתוך בליל הכלום ושום דבר התבלטה לה לינקין פארק כלהקה שהצליחה להתבגר בכבוד יחסי תוך שהיא מרחיבה את הסאונד שלה, עוסקת בנושאים מעט יותר פוליטיים ומצליחה לשכנע אפילו מפיק העל, ריק רובין, לעבוד יחד. התוצאה היא מוזיקה שלא מביישת את נעוריה של הלהקה, שהאמת? מעולם לא הייתה כזאת רעה.

Lana Del Ray

היא כל כך לא אמיתית, כל כך מזויפת, תוצר של מערכת מוזיקלית, מסחרית קפיטליסטית שנועדה לחזות את טעם הצרכנים. מוצר צריכה, פלסטיק חסר נשמה עם יכולות בימתיות מביכות ועדיין… סעמק היא טובה! אני מודה שבשלב יחסית מוקדם של הקריירה שלה נטשתי את לנה דל ריי, אבל מדי פעם אני מגניב כמה האזנות לאלבום הבכורה הבכלל לא רע שלה. אני מכיר לא מעט חובבי מוזיקה אניני טעם שנהנים להקשיב לה. האמת? אני יכול להבין מדוע.

רוצים לקרוא עוד פוסטים? להגיב? תנו לנו לייק בפייסבוק >>

The Cranberries

כשלימדתי גיטרה, השירים הראשונים שהייתי מלמד את התלמידים שלי היו של הקרנבריז. מכאן תסיקו לבד את רמתה המוזיקלית של הלהקה האירית. אולי זו הנוסטלגיה, אולי זה חסד הנעורים שאנו שומרים להם על שני אלבומים לא רעים בכלל (אני נשבע לכם שאפשר היה למצוא את No Need to Argue בכל בית בישראל בשנות ה-90), אבל איכשהו המוזיקה של "החמוציות" (כן, זה השם הכי גרוע בהיסטוריה של המוזיקה), תמיד מלווה אותנו שם ברקע, בטח בישראל כאן הם נורא אהובים ואפילו הופיעו פה. הם מסוג הלהקות הללו שתמיד תזמזמו את השיר שלהם כאשר הוא יופיע ברדיו ותמיד תגניבו איזה שיר או שניים שלהם ביו טיוב סתם כי בא לכם לשמוע אותם.

A-Ha

בין אם אתם חובבי אייטיז או לא, יש להקות שפשוט כיף להאזין להם כל פעם מחדש. א-הא היא אחת מהם. מעבר לתקופת השיא שלהם באייטיז שהייתה מלאה בשירים טובים ואלבומים מפתיעים באיכותם (נשבע לכם), שני אלבומי הקאמבק שלהם Minor Earth Major Sky מ-שנת 2000 ו- Lifelines מ- 2002, הן פשוט יצירות פופ נפלאות שתמיד כיף לחזור אליהם.

Savage Garden

מהדאנס האירופאי דרך הפופ האמריקני ועד להקות הבנים והבנות שהשתלטו על העולם, הניינטיז היו גן עדן לחובבי פופ. בין כל שירי האהבה המתקתקים התבלטה מדי פעם להקת פופ שנשמעה בכלל לא רע ו- Savage Garden האוסטרליים הייתה כזאת. אלבומם הראשון משנת 1997 הוא יציאת פופ מלאת אנרגיות עם להיטים שנחרשים עד היום ברדיו. מבחינת טקסים הלהקה אולי לא הייתה רחוקה משאר שירי הפופ שבסביבה, אבל הסאונד שלהם היה הרבה יותר רענן, מעניין וייחודי. אולי בגלל זה עד היום נחמד להיזכר בהם.

Travis

לפני שטראוויס הפכו מעיקים מנשוא תתפלאו לשמוע שהיו להם כמה יציאות לא רעות בכלל. בראשן, אלבומם השני והנפלא בהפקתו של נייג'ל גודריך (רדיוהד, בק ועוד…), The Man Who. אז קולו הבכייני של פראן היילי לחלוטין יכול לעצבן ויש להם לא מעט שירים שפשוט נשמעים אותו דבר אבל עדיין ביום חורף קר, תודו שפשוט כיף לכם לשמוע את Why Does it Always Rain On Me.

Blink 182

לא מזמן כתבתי כאן על בלינק 182 ובעיקר על אלבומם המשובח, Blink 182 מ-2003. בשל הטקסטים הרדודים שאפיינו אותם במשך רוב הקריירה וז'אנר הפאנק-פופ אליו הם משתייכים, בלינק מעולם לא זכו להערכת המבקרים ולא ממש בצדק. עשרות אמני פאנק-פופ גדלו על ברכיהם של השלישייה מקליפורניה, עשרות גיטריסטים עשו את צעדיהם הראשונים על רקע השירים הכיפיים של הלהקה והשפעות הסאונד שלה ניכרות עד היום. אז נכון, הם לא מתאימים לכל מצב רוח אבל מדי פעם תמיד נחמד לגלוש על גלי הנוסטלגיה וליהנות ממוזיקה שבבסיס שלה היא פשוט כיפית.

פיל קולינס

כנראה הגילטי פלז'ר הגדול ביותר. המוזיקאי שכולם אוהבים לשנוא עשה בחייו יותר מרוב האמנים בהיסטוריה אבל זה לא עוזר לו לקבל חסד נעורים או הכרה אמנותית. הרבה אנשים אוהבים את המוזיקה של קולינס אבל רק מעטים יודו בכך. מאז שהפך את הג'נסיס ללהקת פופ, ניגן עם כל מה שזז ומעל הכל שחרר בלדות בכייניות אחת אחרי השניה, שכולן הפכו ללהיטי ענק.

אבל האמת היא, שאם מתנתקים לרגע מהביקורות הארסיות להחריד על קולינס, אין בכלל ספק שמדובר במוזיקאי בחסד עליון שלמרות שניתב את יכולותיו למחוזות השמאלץ והבנאליות, כולנו תמיד מגניבים איזה האזנה לאחת מהקלאסיקות שלו, למרות שלא תודו בכך.

האזינו עכשיו לפלייליסט שכולו גילטי פלז'ר בערוץ היו טיוב הרשמי של המעדון>>

YT

שכחנו מישהו? רוצים להגיב או לקרוא עוד פוסטים מרתקים? לחצו ממש כאן>>

10-%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%99-%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%98%d7%99-%d7%a4%d7%9c%d7%96%d7%a8

"עבודת כפיים" של טיפקס- ביקורת אלבום

אחרי עשור נטול מוזיקה חדשה, לטיפקס יש אלבום חדש, "עבודת כפיים". האם הלהקה הכי ישראלית שהייתה כאן עדיין רלוונטית? אמל"ק: לגמרי כן.

תמיד כשלהקה מתאחדת אחרי פירוק או הפסקה ארוכה, אתה מתייחס אליה בחשש מסוים. אתה מסתייג מהמניעים האמיתיים שמסתתרים מאחורי המילה "קאמבק" ומפחד שזקנתה תבייש את נעוריה. אבל מסתבר שיש גם מקרים יוצאים מן הכלל.

בדיוק עשור עבר מאז שהוציאו קובי אוז וחבריו ללהקת טיפקס הוותיקה את "רדיו/מוזיקה/עברית", אלבומם האחרון, ועשור זו חתיכת תקופה. תקופה בה הנוף המוזיקלי והתרבותי בארץ השתנה לאין שיעור. ועם זה לא מספיק, אז באופן טבעי גם אני השתנתי. הטעם שלי השתנה, תחומי העניין שלי והז'אנרים שמעניינים אותי עברו תהפוכות אינסוף. בגלל כל אלו, לקח לי זמן להאזין ברצינות לאלבום החדש של טיפקס. חששתי שהזיכרונות הטובים שלי מהלהקה יעלמו לטובת מקבץ שירים חסר נשמה ורלוונטיות. אבל כמה אני שמח שטעיתי.

"עבודת כפיים", אלבומה החדש של טיפקס, מכיל את כל אותם המוטיבים המוכרים והאהובים של הלהקה ממיטב שנותיה. למעשה הוא נשמע כמו המשך ישיר ל- רדיו/מוזיקה/עברית" המעולה מ- 2006. אבל בעוד שבמקרים אחרים הרפיטטיביות  הזאת עלולה לאכזב, המקרה הנ"ל רק ממחיש את חסרונה של הלהקה בנוף המקומי. את החסך בקול אינטליגנטי ואמיץ בעל אמירה חברתית נוקבת המשלב (אבל באמת משלב) בין מזרח ומערב.

קחו למשל את "מי הפרובנציאל", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום. אין עוד אמן בארץ מלבד אוז שיכול לזקק בצורה כל כך מדויקת את המתח בין אשכנזים ומזרחיים, פריפריה ומרכז, אל תוך 4 דקות של פופ ישראלי טהור ומשובח. מדובר בשיר שהוא מעין התנצחות בין נערת פריפריה חולמנית  שרוצה לכבוש את העולם ("אי אפשר להפסיק אותי כן אני טיל בליסטי תל אביב קיסריה הנה אני באה") לבין אהובה פרובנציאלי (האמנם?) משכבר הימים ("ואת אהובה שלי מזמן וגדלנו יחד מהגן איך חתמת לי דיל עם השטן? תמורת פרסום וכסף מזומן"). כמה שהאלגנטיות השכונתית מלאת הנשמה הזאת הייתה חסרה כאן.

אוז הוא אמן המילה הכתובה. אנתרופולוג הבוחן את המרקם החברתי הישראלי ומציף את תחלואיו בטקסטים מלאי שנינות, הומור, אינטליגנטיות אין קץ והכי חשוב, בצורה נוקבת שלא משתמעת לשתי פנים. כך למשל אוז לא חושש להגחיך את זמרי הז'אנר המזרחי ואת כותביהם ב"ימשורר", ולטעון לרידוד המסר המוזיקלי בשביל עוד כמה ג'ובות. "ימשורר עשה שיקלט מהר, שבית מלטף פזמון חוזר… יפזמונאי , אתה חושב יותר מדי שירים מסובכים זה לא אני…" והכל כמובן אם תהיתם, על גבי מקצב מזרחי ים תיכןני אסלי מבית אבא.

עוד מאותו ניחוח חברתי מחאתי עממי הכל כך מוכר של אוז, אפשר למצוא גם ב"ילד של העולם" ("אתה לא ילד של העולם, העולם לא יכין לך כוס תה עם נענע, העולם מצפצף עלייך יבני") וב"מר אלבז", סיפור על טכנאי מחשבים שבא לתקן לאמו של הזמר את המחשב ("כולה רוצה לגלוש קצת בפייסבוק") אך בסוף מכר לה אחד חדש ב-9000 ש"ח. ציפיתי "ממישהו שקוראים לו אלבז שתהיה לו איזה נימה משפחתית בלב" מקנח אוז במשפט שרק הוא יכול לצאת ממנו בשלום בישראל של שנת 2017.

כמיטב המסורת, "עבודת כפיים" מלא ברפרנסים תרבותיים ישראליים הנעים על הציר שבין המדוכא למדוכא, האשכנזי למזרחי המצחיק והעצוב והכל בתיבול נוסטלגי והתרפקות על ימים עברו. כך למשל, אחד הפנינים באלבום הוא שיר הנושא, "עבודת כפיים", שכולו מחווה ללהקת שפתיים המרוקאית משדרות שקובי אוז ניגן בשורותיה בגיל 14, אך גם לימים הפשוטים יותר של פעם. וכך אחרי תיאורי החפלות והשמחה, אוז מתוודה בסוף השיר כי "אין צדק בעולם וזה ידוע, בשביל הכסף שעשיתי הלילה אבא יצטרך לעבוד שבוע". למעשה, גם קובי וגם אביו עסקו בעבודת כפיים, אבל כל אחד באופן מאוד שונה מהאחר.

באותה הנשימה הנוסטלגית ראוי גם לציין את "לא היה לנו כלום", שיר ביוגרפי על משפחתו של אוז והתאקלמותה בארץ ישראל. "לא היה לנו כלום מלבד האהבה בינינו, לא היה לנו כלום ובכל זאת הסתדרנו" ואת "מה איתי", קאבר פשוט מקסים  לקלאסיקה של אריק איינשטיין בה מחברת הלהקה בצורה מושלמת ובפעם המי יודע כמה בין צלילי המזרח למערב.

כאמור בין לבין, ממשיכה טיפקס גם במסורת השירים ההומוריסטיים ומלאי החן והקסם שלה כאשר הדוגמאות הבולטות הן "צמד איילות", שיר הלל נהדר לערק ו"לילה לילה טוב" המתאר את סיפורו של כל זוג נשוי באשר הוא, המתכנן לצאת ולקרוע את העיר רק בשביל לגלות שאין לו כוח לקום מהספה אחרי חדשות השעה שמונה.

אחד הדברים היפים בטיפקס היא העובדה שהרכב הלהקה משתנה כל פעם בהתאם לסאונד שרוצה ליצור קובי אוז ובהתאם לרוח התקופה. למעשה, מלבד המייסדים, רמי יוסיפוב (אחד הגיטריסטים הפחות מוערכים בארץ שלא בצדק), גל פרמן ואוז עצמו, עשרות מוזיקאים עברו תחת ספינת האם שנקראת "טיפקס". המקרה לא שונה גם ב"עבודת כפיים" בו הצטיידה הלהקה בסוללת נגנים מוכשרת ומרשימה במיוחד אשר מצד אחד שומרת על אותו צליל "'קלאסי", חם ועממי של טיפקס  אך נצד שני משאירה אותו אקטואלי ורלוונטי מתמיד. וכמובן שאי אפשר שלא לציין את התוספת המשמעותית ביותר ללהקה בדמותה של הזמרת, דניאל קריאף שהרגעים בהם היא משתתפת עם אוז בשירה הם  מהיפים באלבום.

"עבודת כפיים" הוא אולי לא האלבום הכי גדול ברפרטואר של טיפקס אבל הוא בהחלט יצירה ראויה שמוכיחה את היכולת של ההרכב להתיך את בליל התרבויות בארץ לכדי מקשה אחת של מוזיקה מקומית, אותנטית או בקיצור ישראלית. וזה בדיוק מה שהופך אותה כנראה ללהקה החשובה בדורנו.

אהבתם? רוצים להגיב או סתם לפרגן? בקרו בפייסבוק שלנו >>

טיפקס.jpg