אחרי שכבשו את העולם בשנות ה-90 עם סיבובי הופעות ענקיים שכללו סקס, סמים ומוות קליני, שחררו ב-1997 דפש מוד את אלבום ההתפכחות וההאנגאובר שלהם, וכמה שההאנגאובר הזה יפה. 20 שנים לאלבום הכי אישי והכי כואב של דפש מוד.
ציון המועדון: ★★★★★
אני אוהב את דפש מוד. מאוד. לא בצורה פנאטית כמו אלו המשתייכים למועדון המעריצים שלהם בארץ (שנחשב לאחד האיכותיים בעולם) אבל אוהב מאוד. והאמת היא שזה לא תמיד היה ככה.
עד 2009 הייתה לי היכרות יחסית בסיסית עם דפש מוד. רכשתי את Violator עוד בגיל 12 והכרתי את רוב הלהיטים. אבל אף פעם לא צללתי לעומקם של האלבומים והקריירה הענפה של הלהקה. לכן כשהתבשרנו על בואם ארצה להופעה במאי 2009, זו הייתה הזדמנות מצוינת עבורי לצמצם פערים.
אז הרמתי טלפון לחברתי לספסל הלימודים וצרכנית תרבות מדהימה שאני מאוד מעריך, מאיה פישר, שהייתה ידועה בחיבתה העזה לדפש מוד ולדייב גהאן בפרט. תהיתי לאיזה אלבומים אני חייב להאזין בשביל להבין את המהות של דפש מוד, התשובה שלה הייתה מפתיעה וחד משמעית: אולטרה! "זה האלבום האהוב עלי" היא אמרה.
אז הקשבתי לה ואכן רכשתי את אולטרה. אבל יחד איתו הצטיידתי גם ב- Songs of Faith and Devotion, Music For the Masses ו- Sound of the Universe, כי בכל זאת צריך להתכונן להופעה, ואל תקשיבו למבקרים, זה אלבום לא רע בכלל. בין כל האלבומים, איכשהו אולטרה מצא את עצמו בתחתית הערמה. בכל אופן , מצאתי את עצמי מתחבר הרבה יותר לאלבומים האחרים. ל"להיטים", כמה פרובינציאלי מצידי.
ואז לילה אחד, אחרי טיסת חזור מברצלונה, לא הצלחתי לישון ומצאתי את עצמי מול המחשב מאזין למוזיקה. רק אני, הלילה והמוזיקה. זה היה הזמן המושלם לתת לאולטרה ניסיון נוסף ובערך 2 דקות אל תוך האלבום רציתי להכות את עצמי בראש על שלא הצלחתי להבחין ביופי עוצר הנשימה קודם לכן. מפה לשם, התאהבתי.
"האהבה זקוקה לקדושים המעונים שלה…"
בעוד Violator מ- 1990 הביא את דפש מוד להמונים, Songs of Faith and Devotion מ- 1993 כבר כבש את המקומות הראשונים במצעדים בארה"ב ובבריטניה וביסס את דפש כאחת הלהקות הגדולות על הגלובוס.
עם שורת להיטים חרושים ב- MTV וסיבוב הופעות מפלצתי (The Devotional Tour) שמגזין ה-Q זיכה בתואר "סיבוב ההופעות ההולל ביותר בהיסטוריה של הרוקנ'רול" (וסליחה מראש על התרגום הגרוע, למילה מושחת יש קונוטציות אחרות בעברית), דפש מוד נכנסו לסלון של כל חובב מוזיקה והפכו לתופעה שאי אפשר להתעלם ממנה.
אבל כמו תמיד, להצלחה יש מחיר. אנדרו פלטשר נכנס לדיכאון והוחלף להמשך סיבוב ההופעות, מרטין גור שתה את עצמו לדעת והשיא היה עם הודעתו של אלן ויילדר על עזיבתו ביוני 1995.
ואם זה לא מספיק אז דייב גהאן, שהספיק להתגרש מאשתו ולעבור לארה"ב, התמכר לקוקאין והרואין, ניסה להתאבד וחווה למשך 2 דקות מוות קליני אחרי שבלע קצת יותר מדי ממריצים. טיפה יותר מדי.
לאור כל אלו, אפילו חסידיה הגדולים ביותר של דפש מוד לא חלמו על קאמבק. עזבו קאמבק, אף אחד לא חשב שכל חברי הלהקה ישארו בחיים עד סוף העשור. באופן טבעי שמועות על התפרקותה של דפש מוד החלו לצוץ אבל אלו כמובן היו מוקדמות מדי. כמאמר השיר שפותח את אולטרה, הלהקה הביטה אל תוך קנה הרובה אבל יצאה בחיים.
"צא מהכלוב שלך ועלה על הבמה…"
להפתעת העולם ולשמחת המעריצים, ב-14 באפריל יצא אולטרה, אלבומה התשיעי של דפש מוד שהציג הרכב מצומצם שכלל את דייב גהאן, אנדרו ופלטשר ומרטין גור. השלושה, לא רק שבדרך נס הצליחו ליצור אלבום חדש, הם הצליחו ליצור את אלבומם היפה והקסום ביותר עד כה.
כל המתחים, הריבים, הסמים, המוות, הכל התנקז אל תוך יצירת מופת חד פעמית עגמומית, עצובה וכואבת מאין כמוה.
זה מתחיל עם Barrel of a Gun שמתכתב עם חוויות ההתמכרות והדיכאון של השלישייה בדגש על המוות הקליני וניסיון ההתאבדות של גהאן. גם הסאונד שחזר להיות מלוכלך ואינדוסטריאלי מהדהד לשורשי הלהקה ובעיקר לאלבומים Black Celebration ו- Some Great Reward. דפש מוד ללא ספק חזרו.
Barrel of a Gun עלול להיות אולי קשה לעיכול למי שאינו נמנה על מעריציה האדוקים של הלהקה אבל אלו שיצלחו אותו יבואו על שכרם מהר מאוד עם The Love Thieves, בלדה עגמומית שקטה ויפה מאין כמוה עם טקסט מעורפל אודות כוחה של האהבה ופגועיה המצולקים.
"ואני מודה לך על שהבאת אותי לכאן, על שהראית לי בית…"
המלנכוליה והנימה האישית ממשיכים גם עם Home, מהשירים היפים בקטלוג המרשים של דפש מוד והאהובים עלי ביותר באופן אישי. את השיר שר מרטין גור שמודה שזה אחד מהקטעים האהובים עליו ביותר והכי פחות מוערכים לדעתו של הלהקה. השיר אגב הוא התייחסותו האישית של גור להתמכרות שלו לאלכוהול.
לאחר מכן מגיע It's no Good שמתהדר בעוד קליפ נפלא של אנטון קורביין המציג את הלהקה כמן להקת ברים זולה שמופיעה במקומו סליזיים להחריד. למרות שהוא אהוב מאוד, אני חושב שהוא מן הרצועות החלשות באלבום, אבל שוב, הכל יחסי כשמדובר באלבום כל כך טוב.
אחרי שנים שכיסו את עצמם בשכבות של איפור, סאונד ו"קוליות", אולטרה הוא האלבום האישי ביותר של דפש מוד. אחרי החגיגות בלילה הקודם, אולטרה הוא ההאנגאובר. וכמה שההאנגאובר הזה כואב.
"אתה צריך לראות איך זה מרגיש עם הרגליים על הקרקע" שר גהאן ב- Useless המופתי שניה לפני מגיח Sister of Night השיר היפה באלבום וכנראה האהוב עלי בכל הקטלוג של הלהקה.
"אחות הלילה, בשמלתך העצובה ביותר את צועדת אל האור, נואשת להרשים", מפלרטט גהאן בקולו המיוסר עם הלילה או הציפייה למוות, תחליטו אתם. תהא כוונת המשורר אשר תהא, מדובר בשיר שמפלח את הנשמה כמו כדור רובה שישאיר אתכם פצועים בשטח, מתחננים לעוד מהיופי הזה.
"אני יכול לשמוע את נשמתך בוכה, להאזין לרוח שלך נאנחת" ממשיך היגון עם Freestate המושלם כשלאחריו מגיע The Bottom Line המהורהר ו- Insight המושלם שמהווה סגירה אינטרוספקטיבית קסומה ואפילו אופטימיות בה "רוח האהבה תתרומם בתוכך, תדבר אלייך ותאמר לך בברור כי האש עדיין בוערת…".
"מעולם לא הסכמתי להיות הקדוש שלך…"
אולטרה הוא אלבום מדמם שנכתב בהשארת נפשותיהם המצולקת של אלה שכבשו את פסגת העולם אך הרגישו ריקנות בלתי ניתנת למילוי. זהו אלבום שמציף שאלות על אמונה, סמים, אהבה ומהות הקיום.
יצירה אותנטית בה ליבו של האמן נפתח בפני כל המעוניין לחטט בפצעיו המגלידים. זהו האלבום האישי ביותר שכתב מרטין גור בחייו ולצערי כנראה גם האלבום הגדול האחרון של דפש מוד.
רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
מועדון תרבות 
אחד האלבומים המושלמים בהיסטוריה. כיף שכתבת עליו כל כך יפה!
אהבתיאהבתי
אחד האלבומים הטובים ביותר שבכלל יצאו בהיסטוריה של המוסיקה הפופולרית
פורט על נימי הרגש העדינים ביותר–אלבום ענק אולי הכי טוב שלהם.
אהבתיאהבתי
אין לי מה לומר אלא להסכים!
אהבתיאהבתי
לא אהבתי את האלבום לקח לי שנים לעכל אותו. אוהב יותר את 6 האלבומים הראשונים…
אהבתיאהבתי