20 שנה ל- Ultra של Depeche Mode

אחרי שכבשו את העולם בשנות ה-90 עם סיבובי הופעות ענקיים שכללו סקס, סמים ומוות קליני, שחררו ב-1997 דפש מוד את אלבום ההתפכחות וההאנגאובר שלהם, וכמה שההאנגאובר הזה יפה. 20 שנים לאלבום הכי אישי והכי כואב של דפש מוד.

אני אוהב את דפש מוד. מאוד. לא בצורה פנאטית כמו אלו המשתייכים למועדון המעריצים שלהם בארץ (שנחשב לאחד האיכותיים בעולם) אבל אוהב מאוד. האמת היא שזה לא תמיד היה ככה. עד 2009 הייתה לי היכרות יחסית בסיסית עם דפש מוד. רכשתי את Violator עוד בגיל 12 והכרתי את רוב הלהיטים. אבל אף פעם לא צללתי לעומקם של האלבומים והקריירה הענפה של הלהקה. לכן כשהתבשרנו על בואם ארצה להופעה במאי 2009, זו הייתה הזדמנות מצוינת עבורי לצמצם פערים.

אז הרמתי טלפון לחברתי לספסל הלימודים וצרכנית תרבות מדהימה שאני מאוד מעריך, מאיה פישר, שהייתה ידועה בחיבתה העזה לדפש מוד ולדייב גהאן בפרט. תהיתי לאיזה אלבומים אני חייב להאזין בשביל להבין את המהות של דפש מוד, התשובה שלה הייתה מפתיעה וחד משמעית: אולטרה! "זה האלבום האהוב עלי" היא אמרה.

אז הקשבתי לה ואכן רכשתי את אולטרה. אבל יחד איתו הצטיידתי גם ב- Songs of Faith and Devotion, Music For the Masses ו- Sound of the Universe, כי בכל זאת צריך להתכונן להופעה, ואל תקשיבו למבקרים, זה אלבום לא רע בכלל. בין כל האלבומים, איכשהו אולטרה מצא את עצמו בתחתית הערמה. בכל אופן , מצאתי את עצמי מתחבר הרבה יותר לאלבומים האחרים. ל"להיטים" פרובינציאלי מצידי.

ואז טסתי לברצלונה לחופשה קצרה עם אשתי לעתיד. טיסת החזור הייתה טיסת ערב ועד כשנחתנו והגענו הביתה, הלילה כבר היה בשיאו. ליטל נרדמה במיידי, ואני שלא הצלחתי לישון מצאתי את עצמי מול המחשב מאזין למוזיקה. רק אני, הלילה והמוזיקה. זה היה הזמן המושלם לתת לאולטרה ניסיון נוסף. 2 דקות אל תוך האלבום רציתי להכות את עצמי בראש על שלא הצלחתי להבחין ביופי עוצר הנשימה קודם לכן. מפה לשם, התאהבתי.

"האהבה זקוקה לקדושים המעונים שלה…"

בעוד Violator מ- 1990 הביא את דפש מוד להמונים,  Songs of Faith and Devotion מ- 1993  כבר כבש את המקומות הראשונים במצעדים בארה"ב ובבריטניה וביסס את דפש כאחת הלהקות הגדולות על הגלובוס. עם שורת להיטים חרושים ב- MTV וסיבוב הופעות מפלצתי (The Devotional Tour) שמגזין ה-Q זיכה בתואר "סיבוב ההופעות ההולל ביותר בהיסטוריה של הרוקנ'רול" (וסליחה מראש על התרגום הגרוע, למילה מושחת יש קונוטציות אחרות בעברית), דפש מוד נכנסו לסלון של כל חובב מוזיקה והפכו לתופעה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אבל כמו תמיד, להצלחה יש מחיר. אנדרו פלטשר נכנס לדיכאון והוחלף להמשך סיבוב ההופעות , מרטין גור שתה את עצמו לדעת והשיא היה עם הודעתו של אלן ויילדר על עזיבתו ביוני 1995. ואם זה לא מספיק אז דייב גהאן, שהספיק להתגרש מאשתו ולעבור לארה"ב, התמכר קשות לקוקאין והרואין, ניסה להתאבד וחווה למשך 2 דקות מוות קליני אחרי שבלע קצת יותר מדי ממריצים. טיפה יותר מדי.

לאור כל אלו, אפילו חסידיה הגדולים ביותר של דפש מוד לא חלמו על קאמבק. עזבו קאמבק, אף אחד לא חשב שכל חברי הלהקה ישארו בחיים עד סוף העשור. באופן טבעי שמועות על התפרקותה של הלהקה החלו לצוץ אבל אלו כמובן היו מוקדמות מדי. כמאמר השיר שפותח את אולטרה, הלהקה הביטה אל תוך קנה הרובה אבל יצאה בחיים.

"צא מהכלוב שלך ועלה על הבמה…"

להפתעת העולם ולשמחת המעריצים, ב-14 באפריל יצא אולטרה, אלבומה התשיעי של דפש מוד שהציג הרכב מצומצם שכלל את דייב גהאן, אנדרו ופלטשר ומרטין גור. השלושה, לא רק שבדרך נס הצליחו ליצור אלבום חדש, הם הצליחו ליצור את אלבומם היפה והקסום ביותר עד כה. כל המתחים, הריבים, הסמים, המוות, הכל התנקז אל תוך יצירת מופת חד פעמית עגמומית, עצובה וכואבת מאין כמוה.

זה מתחיל עם Barrel of a Gun שמתכתב עם את חוויות ההתמכרות והדיכאון של השלישייה בדגש על המוות הקליני וניסיון ההתאבדות של גהאן. גם הסאונד שחזר להיות מלוכלך ואינדוסטריאלי מהדהד לשורשי הלהקה ובעיקר לאלבומים Black Celebration ו- Some Great Reward. דפש מוד ללא ספק חזרו.

Barrel of a Gun עלול להיות אולי קשה לעיכול למי שאינו נמנה על מעריציה האדוקים של הלהקה אבל אלו שיצלחו אותו יבואו על שכרם מהר מאוד עם The Love Thieves, בלדה עגמומית שקטה ויפה מאין כמוה עם טקסט מעורפל אודות כוחה של האהבה ופגועיה המצולקים.

"ואני מודה לך על שהבאת אותי לכאן, על שהראית לי בית…"

המלנכוליה והנימה האישית ממשיכים גם עם Home, מהשירים היפים בקטלוג המרשים של דפש מוד והאהובים עלי ביותר באופן אישי. את השיר שר מרטין גור שמודה שזה אחד מהקטעים האהובים עליו ביותר והכי פחות מוערכים לדעתו של הלהקה. השיר אגב הוא התייחסותו האישית של גור להתמכרות שלו לאלכוהול.

לאחר מכן מגיע It's no Good שמתהדר בעוד קליפ נפלא של אנטון קורביין המציג את הלהקה כמן להקת ברים זולה שמופיעה במקומו סליזיים להחריד. למרות שהוא אהוב מאוד, אני חושב שהוא מן הרצועות החלשות באלבום, אבל שוב, הכל יחסי כשמדובר באלבום כל כך טוב.

אחרי שנים שכיסו את עצמם בשכבות של איפור, סאונד ו"קוליות", אולטרה הוא האלבום האישי ביותר של דפש מוד. אחרי החגיגות בלילה הקודם, אולטרה הוא ההאנגאובר. וכמה שההאנגאובר הזה כואב.

"אתה צריך לראות איך זה מרגיש עם הרגליים על הקרקע" שר גהאן ב- Useless המופתי שניה לפני מגיח Sister of Night השיר היפה באלבום וכנראה האהוב עלי בכל הקטלוג של הלהקה.  "אחות הלילה, בשמלתך העצובה ביותר את צועדת אל האור, נואשת להרשים",  מפלרטט גהאן בקולו המיוסר עם הלילה או הציפייה למוות, תחליטו אתם. תהא כוונת המשורר אשר תהא, מדובר בשיר שמפלח את הנשמה כמו כדור רובה שישאיר אתכם פצועים בשטח, מתחננים לעוד מהיופי הזה.

"אני יכול לשמוע את נשמתך בוכה, להאזין לרוח שלך נאנחת" ממשיך  היגון עם  Freestate המושלם כשלאחריו מגיע The Bottom Line המהורהר ו- Insight המושלם שמהווה סגירה אינטרוספקטיבית קסומה ואפילו אופטימיות בה "רוח האהבה תתרומם בתוכך, תדבר אלייך ותאמר לך בברור כי האש עדיין בוערת…".

"מעולם לא הסכמתי להיות הקדוש שלך…"

אולטרה הוא אלבום מדמם שנכתב בהשארת נפשותיהם המצולקת של אלה שכבשו את פסגת העולם אך הרגישו ריקנות בלתי ניתנת למילוי. זהו אלבום שמציף שאלות על אמונה, סמים, אהבה ומהות הקיום. זהו אלבום אותנטי בו ליבו של האמן נפתח בפני כל המעוניין לחטט בפצעיו המגלידים. זהו האלבום האישי ביותר שכתב מרטין גור בחייו ולצערי כנראה גם האלבום הגדול האחרון של דפש מוד.

אהבתם? רוצים להגיב או לקרוא עוד פוסטים? עשו לנו לייק>>

depeche-mode.jpg

מודעות פרסומת

למה דייב גרוהל הוא המוזיקאי הכי אוברייטד בעולם

פו פייטרס חוגגים השבוע 20 לאלבום הבכורה שלהם. עיתוי מעולה להסביר מדוע דייב גרוהל הוא האמן הכי אוברייטד בעשרים השנים האחרונות ומה הקשר בינו לבין בריטני ספירס. 

אני יודע שאני מסתכן בכך שאנשים יפסיקו לקרוא את הבלוג הזה. אני יודע שבסיס המעריצים של פו פייטרס בארץ גדול ואני אפילו מכיר אישית לא מעט מעריצים שטסו לראות את הלהקה ואת סולנה המעיק בחו"ל. אבל האמת חברים, חייבת להיאמר, דייב גרוהל הוא האמן הכי גרוע בעת האחרונה. אתם יודעים מה? גרוע זה סובייקטיבי וחובבני מצידי לכתוב. הוא האמן הכי סתמי על פני כדור הארץ וזה אם תשאלו אותי, הרבה יותר גרוע מפשוט להיות גרוע.

למען הסר ספק, דייבי הוא מתופף מדהים, מוזיקאי בחסד ולפי הסיפורים, גם בן אדם לא רע בכלל. רק חבל שכל זה מתנקז למוזיקה כל כך סתמית, פשטנית ומשעממת. באלבומים שלו יחד עם פו פייטרס לא תמצאו שמץ מרוח הנעורים המרדנית של נירוונה, או נניח מהמיניות של הסטרוקס והתחכום של ארקייד פייר. מוזיקת רוק פשוטה ובנאלית להחריד. ולקח לו שנה אחת בלבד מפירוקה של נירוונה בשביל להוכיח לנו כמה הוא אמן בינוני וסביר.

שם השיר שתפור בול על הפרסונה של גרוהל

על דבר נוסף אין עוררין, דייב גרוהל הוא אשף מדיה. הקליפים המצחיקים של הפו פייטרס (ומצחיק זה  מונח יחסי כמובן), התאימו כמו כפפה ליד בימי MTV העליזים ונוגנו בערוץ המוזיקה ללא הפסקה. אבל גם בלי זה, גרוהל יודע איך להשתמש בתקשורת לטובתו ולשמור על סיקור תמידי שישאיר אותו בעניינים. מחווה פה, שת"פ שם, ציטוט על כמה שהרוקנ'רול זה דבר מופלא ומדהים ובכלל, נדיר למצוא שבוע בלי אייטם על גרוהל בעיתונות המוזיקה העולמית.

גרוהל נתפס כמי שממשיך להבעיר את האש הדועכת של הרוק. כמי שנושא את דגלו של הרוקנ'רול ה"ישן והטוב". הבעיה היא ששירי הרוק המצועצעים שלו כל כך רחוקים מאלו של תוך הזהב הקלאסי והחתרני שזה מביך. ניסיון יומרני במיוחד להיתלות על כתפי ענקים (קשה לומר יומרנות על המוזיקה של הפו פייטרס אבל בסדר), הגיע עם Sonic Highway, אלבומה השמיני של פו פייטרס, בו כל שיר הוקלט בעיר אחרת בארה"ב ובאולפן שונה עם הסאונד ייחודי לו. עדיין לא הקאתם? אז תדעו שהפרויקט הזה גם מגיע עם סרט דוקומנטרי (ולא הראשון, "סאונד סיטי" למשל) שעשה דייב על תהליך הקלטת האלבום שמטרתו: האדרת שמו ומסורת הרוקנ'רול האמריקאית במן צדקנות כזאת מעצבנת שקשה לי לאכול אותה.

כיאה לאגו טריפ מהלך על שניים, גרוהל מיצב את עצמו כ"רוקיסט האחרון" שסוחב את שאריות עולם הגיטרות על כתפיו וזה עובד לו נהדר. בכל פעם שצריך מישהו שיתראיין על מצבו של הרוק תמצאו את דייב. בכל פעם שב- MTV צריכים לתת פרס לאמן רוק בכדי להוכיח לעולם שהם לא מדירים את הז'אנר הגווע, תמצאו את דייב. מחפשים מתופף לאיזה סופרגרופ? תהיו בטוחים שדייב שלנו יהיה שם (ביו היתר ניגן "זונת התופים" עם פול מקרטני, קווין, לד זפלין, קווינס אוף דה סטון אייג' ועוד). למעשה אפשר להגיד שדייב גרוהל הוא "רוקיסט" המחמד של עולם המוזיקה.

הדבר הכי טוב שהפו פייטרס ודייב גרוהל וגם הוא קאבר…

בסופו של דבר דייב גרוהל הוא קונצנזוס, ואני לא בטוח שזו מחמאה כשאתה עוסק באמנות (אם כי ניתן להתווכח על כך). השירים שלו, כל כך חסרי אמירה, עמוד שדרה או עניין, שהם לא מזיקים לאף אחד ולכן קלים לעיכול. הם לא מאתגרים גישות קיימות, לא פוליטיים, לא מאיימים על הסדר הקיים ולכן ניתן לחיות איתם בשלווה. ממש כמו בריטני ספירס. רק שבניגוד לגרוהל לפחות היא עשתה איזה פרובוקציה או שניים.

רוצים להרביץ לי או לקרוא עוד פוסטים? תנו קליק לפייסבוק>>

dave-grohl-reportedly-going-solo-after-falling-out-with-foo-fighters-drummer-01.jpg

בלי למצמץ- Blink 182 הוא מאלבומי הרוק המפתיעים והטובים ביותר בעשורים האחרונים

"יצירת מופת לא מוערכת", "רגע מכונן בהיסטוריה של הפאנק", "יצירת מופת ללא עוררין", "אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בעשורים האחרונים", אלו הם רק חלק מהסופרלטיבים שקיבל Blink 182, אלבומם החמישי של להקת הפאנק-פופ. כן אותם חברה ששרו בניינטיז על פלוצים, אוננות ורצו ערומים בקליפים שלהם. 

"אין מצב שזה הם!" אמר לי בפליאה מושון, חבר טוב, גיטריסט מדופלם וחובב רוק מושבע כשהשמעתי לו את אלבומם החמישי של בלינק 182 אי שם ב-2003. אני יודע, זה מוזר, אמרתי לו ואני מספר גם לכם. אבל האמת היא? שמדובר באלבום רוק פשוט אדיר!

בזמן האחרון אני במוד נוסטלגי. אולי זה בגלל כל האמנים שנטשו אותנו ב-2016, אולי זה בגלל שאני תוהה לגבי המורשת המוזיקלית שאשאיר לילדי הקטנים ואולי זה סתם בגלל שהזדקנתי. תהא הסיבה אשר תהא, אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי חוזר יותר ויותר אחורה לתקופת חשוכות בחיי. תקופות בהן האזנתי לסקורפיונס, איירוסמית', הקילרס (שעל אלבומם Sam's Town כתבתי כאן לא מזמן) ורחמנא ליצלן אפילו לבלינק 182. תהרגו אותי.

אני רוצה לראות האם לשירים האלה עדיין יש משמעות בשבילי. האם אני עדיין מסוגל לשמוע אותם ולהתחבר אליהם? והאמת היא, שלא ממש. את רוב הלהקות ששמעתי בעבר הרחוק אני לא מסוגל לשמוע היום. השתנתי, התבגרתי, למדתי וחקרתי. אבל יש אלבומים שבמרחק הזמן ולמרות שאני לא מקשיב להם יותר, אני יכול להבין למה אהבתי ו- Blink 182 הוא אלבום כזה.

מבקרים וחובבי מוזיקה כאחד, הם עם מוזר. הם לא בהכרח אוהבים שינויים. תנו להם עוד מהמוכר והאהוב והם יהיו שמחים. בכלל כבני אדם מאוד קשה לנו עם שינויים. המוח שלנו עובד על פי סכמות ואנחנו ממהרים לשפוט ולהגדיר אנשים, תופעות ואירועים. להכניס הכל לתבניות מוכרות. ככה קל לנו יותר להתמודד עם העולם.

אופן החשיבה הצר הזה הוא שמקבע את התפיסה שלהקות רוק תמיד יהיו מוערכות יותר מלהקות פופ, שהרוק הקלסי של שנות ה- 70 תמיד יאפיל זה של שנות ה- 2000 ושלנון ומקרטני הם הכותבים הכי גדולים אי פעם (הם לא). הגישה הזאת מקשה על אמנים להתפתח ולנסות כיוונים אחרים. ברגע שסימנו אותך במשבצת מסוימת, יהיה לך מאוד קשה לשבור אותה.

כמובן שאמן "אמיתי" שיוצר קודם כל למען להט היצירה, לא צריך לחשוב על מה יגידו לו ואיך יקבלו אותו. כך קיבלנו אמנים ששינו את הסגנון המוזיקלי שלהם ב- 180 מעלות ועדיין זכו לעדנה מהקהל והמבקרים גם יחד. רדיוהד והביטלס הן רק דוגמאות אחדות. ובכל זאת כשבלינק 182 רצו להראות שיש בהם יותר מלהקה של בדיחות קקי פיפי, העולם הרים גבה. ואולי בצדק.

בסוף שנות ה-90 בלינק 182 כבשו את המיינסטרים עם להיטי ענק קליטים להחריד ומטומטמים להפליא. הם גן שלטו ב- MTV עם שלל קליפים בלתי נשכחים הכוללים עירום, גמדים ופרודיות על להקות ניינטיז. אבל אז החליטה השלישייה שזהו זה. הגיע הזמן להתבגר. יותר נכון היה זה טום דלונג, הגיטריסט ואחד הכוחות המניעים של הטריו, שהרגיש מיצוי מהדרך המוזיקלית של ההרכב ורצה לחקור טריטוריות חדשות. חיפושיו המוזיקליים הביאו אותו להקים להקת רוק כבדה יותר בשם Box Car Racer עם כמה שירים לא רעים בכלל, ובהמשך את Angels and Airwaves המתוחכמת יותר.

תוסיפו לכך את העובדה ששלושת החברים הפכו לאבות ואת האווירה בארה"ב בתחילת המילניום החדש בצל פיגועי ה-11 בספטמבר, והרי לכם קרקע פוריה למוזיקה אינטרוספקטיבית, ניסיונית ובוגרת הרבה יותר.

כלל התהליכים הללו התנקזו לתוך אלבומם החמישי של הלהקה, שנקרא בפשטות: Blink 182. אחרי שאלבומיהם האחרונים נקראו בתרגום חופשי "החוקן של המדינה" – מחווה לא מצחיקה לסרט שיצא באותם ימים בשם "אויב המדינה" (באנגלית זה תמיד נשמע טוב יותר) ו"תורידי את המכנסיים והג'קט שלך", גם ברמת הטייטל, Blink 182 היה הצהרה. אין יתר בדיחות, אנחנו פה נטו בשביל המוזיקה.

אם תתגברו על Feeling This שפותח את האלבום עם אותו קו מוזיקלי מוכר (שלא תטעו, עדיין מדובר בשיר מעולה), תבינו מהר מאוד ש- Blink 182 הוא כל מה ש בלינק 182 הם לא. בשיר השני אנחנו כבר מקבלים בראש את Obvious הכבד והמהורהר ואחריו את I Miss You, בלדה אקוסטית שקטה, קטנה ויפה בה ברקר מתופף עם "מברשות" בהשראת Lovecats של הקיור.

בשיר הרביעי, Violence, כבר לא תזהו שמדובר באותה להקה שניפקה לעולם את All The Small Things, אחד מלהיטי הניינטיז היותר מעיקים. מדובר בתצוגת תכלית מרשימה של רוקנ'רול לפרצוף שלא תשאיר אתכם אדישים. ואם זה לא מספיק אז מיד לאחר מכן תגלו קטע מוסתר בו מקריאה השחקנית, ג'ואן וויילי, מכתב אמיתי שכתב סבו של מארק הופוס, בסיסט הלהקה, לאשתו בזמן שלחם במלחמת העולם השניה. הקטע מסתיים בפתאומיות עם Stockholm Syndrome, מהקטעים היותר כבדים ויפים של הלהקה שעוסק בפרנויה ופחד מהתמודדות עם העולם שבחוץ.

הוייב האפל של האלבום ממשיך גם עם Down ו- The Fallen Interlude האינסטרומנטלי (קטע אינסטרומנטלי באלבום של בלינק 182? באמת?). עוד שיא באלבום הוא Asthenia ("חולשה"), שנולד מתוך התהייה האם לאסטרונאוטים בחלל שווה לחזור לכדור הארץ על כל הסבל שבו או לחפש מקומות חדשים. אולי נדוש, אבל בהחלט לא בקאנון של בלינק.

בכלל, אל תצפו למצוא באלבום הזה טקסטים סטייל תום יורק או בוב דילן, זה לא שם. ההתפחות של בלינק היא יותר ברמת הסאונד והנושאים בהם עוסקים השירים ופחות בטקסטים הפיוטיים. אבל כן נעים לראות התקדמות גם בגזרה הזאת. כיף גם לשמוע שגם ברגעים היותר פופיים באלבום כמו  Feeling This, Go ו- Always הממכר ברמות פסיכוטיות עם הסינתיסייזר סטייל 1984, הלהקה מצליחה להישמע בוגרת יותר וטובה יותר.

זוכרים שדברנו על הקיור? אז טום דלונג הוא מעריץ גדול של רוברט סמית' שהתבקש להתארח באלבום. התוצאה? All of This הקודר שנשמע כאילו הוא נלקח ישירות מהרפרטואר של הקיור. מי היה מאמין שבלינק 182 מסוגלים לעשות פוסט פאנק כל כך טוב?

את האלבום סוגרים Here's Your Letter הלא רע אבל גם הלא ממש טוב ו- I'm Lost Without You, כנראה השיר הכי לא בלינק 182 ברפרטואר של בלינק 182 המציג את הלהקה במוד איטי במיוחד עם פסנתר, אפקטים של לופים וטקסט על אהבה אבודה. ללא ספק סגיר ראוי לאלבום יותר מראוי שמוכיח את המטמורפוזה הדרמטית והכל כך מוצלחת שעברה הלהקה.

לצערי, את השלב האבולוציוני הזה במוזיקה של בלינק 182 קשה היה לבחון לאורך תקופה משום שזמן לא רב לאחר יציאת האלבום התפרקה הלהקה וחזרה רק ב- 2011 עם אלבום חדש שהמשיך את הסטייל של Blink 182 אם כי בצורה הרבה פחות מוצלחת. בסופו של יום הניצנים שהביאו למתיחות בין דלונג למארק הופוס וטראוויס ברקר בזמן הקלטות Blink 182, גרמו לעזיבתו הפתאומית והמתוקשרת במיוחד של דלונג מההרכב ב- 2015.

בשורה התחתונה, Blink 182 הוא לא יצירת מופת. הוא לא אלבום שישנה את חייכם, הוא לא רגע מכונן בהיסטוריה. ממש לא. אבל הוא כן אלבום רוק מעולה ומהנה שמוכיח שעם כוונות טובות ויכולות מוזיקליות לא רעות בכלל, ניתן לעשות מוזיקה כבדת משקל ועם משמעות שתהדהד לעתיד. זה בהחלט אלבום שהייתי שמח שילדי ינגנו בעודם מתבגרים לכיוון רדיוהד, הקיור, הסטרוקס ואחרים ובהחלט מאותם רגעים מפתיעים שמוכיחים שאסור לנו למהר ולשפוט הרכבים ואלבומים לפני שבאמת, אבל באמת נותנים להם צ'אנס. קוראי ה- Rolling Stone הכריזו על האלבום הזה כאחד מ-20 אלבומי הרוק הפחות מוערכים שלא בצדק של שנות האלפיים. אין לי אלא להסכים.

רוצים להגיב או לקרוא עוד פוסטים תנו בקליק >>

blink.jpg