25 שנה לשינויים בהרגלי הצריחה של החברים של נטאשה

אחרי אלבום ראשון מעולה אך פחות מהודק, התפוצץ הכישרון של החברים של נטאשה עם אלבום שני מבריק שחרט לנצח את שמם מעל דפי ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית. 25 שנה אחרי, שינויים בהרגלי הצריחה הוא עדיין מהאלבומים הכי יפים שאי פעם יצאו כאן.

החברים של נטאשה תמיד היו עוף מוזר בנוף המקומי. המוזיקה שלהם הייתה מתוחכמת יותר, הטקסטים רציניים יותר והרצון להגשים את האמת האמנותית שלהם ללא פשרות, סימנו אותם כלהקה ייחודית.

גם בתחילת שנות ה-90 כשכל להקות הרוק הישראליות הושפעו ממהפכת הגראנג' האמריקאית ושרו בכעס על מרד נעורים, החברים של נטאשה שמרו על סאונד פומפוזי, שלא לומר יומרני, שהזכיר דווקא את הרוק הקלאסי של שנות ה-70, זה של פינק פלויד למשל. יחד עם טקסטים נוגים על אהבות נכזבות, בדידות, דיכאון וריקנות בעולם של שפע חומרי, הצליחו הנטאשות לבדל את עצמם ולהיות הלהקה הכי מעניינת בסביבה.

אחרי אלבום בכורה מרשים אך מעט מפוזר, בחרו החברים של נטאשה להקליט את אלבומם השני עם המפיק והמוזיקאי המוכשר יוסי אלפנט. הבחירה באלפנט שעבד בין היתר עם פורטיסחרוף, גידי גוב, אהוד בנאי ואחרים, התבררה כהימור מדויק. במיומנות מופתית הוא זיקק את השירים של שטרית ודוכין לתבניות פופ-רוק ידידותיות לרדיו מצד אחד, אך נאמנות לגישה ולרוח הרוקיסטית של הלהקה מהצד השני.

יוסי אלפנט נפטר זמן קצת לאחר יציאת האלבום ולעולם לא זכה לראות אותו מצליח כל כך. חברי הלהקה כיבדו את זכרו בקטע בין 12 שניות בשם "כמעט אופיטימי" רגע לפני סיום האלבום כאשר גם עטיפת האלבום היא ציור פרי עטו של אלפנט.

"בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אוניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות ויין…" פותח את האלבום קולו העמוק של שטרית ב"בדקה אחת שפויה" ואי אפשר להתבלבל שנכנסו לעולמם הקודר של הנאטשות. ו"למרות שאלוהים לא מוותר עלינו עדיין", אין ספק שמדובר באלבום מהרהר ועצוב שנוגע בנקודות הרגישות של הנשמה.

"את שאת כל הצער לא ניתן לשטוף בדמעות…" מספר לנו דוכין ב"אל תתפשטי לי" בשיר אהבה, שנאה, פרידה וחברות מבלבל בדיוק כמו מערכת יחסים בין שני אוהבים עזים. בכלל בין שירים על תקווה, יאוש, תסכול ובדידות, האלבום הזה עוסק רובו ככולו באהבה על כל היבטיה. אהבה עזה ששורפת את הנשמה אך גם מכאיבה יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. "אני אוהב אותך בגלל שאני אוהב אותי" מתוודה שטרית בכנות אנוכית ב"אני אוהב אותך" שהוא הכל חוץ משיר אהבה קיטשי שניה לפני שהוא מודה כי "המרחב הזה מלא באנשים שלא רואים דבר מלבד עצמם". 

ואם לא הבנתם את האגואיזם שבאהבה על פי שטרית אז מגיע "שני סיפורי אהבה קטנים" שאת מילותיו כבר לא ניתן לפרש בשום צורה אחרת: "הוא אוהב אותה והיא אותו זה נחמד, זה נחמד, זה נחמד. אבל האמת היא שהוא פוחד, והיא גם כן, להיות לבד…". מבאס נכון?

אין מצב שחייתם במדינה הזאת אפילו לרגע ב-25 שנה האחרונות מבלי שזמזמתם או הכרתם לפחות שיר אחד מתוך שינויים בהרגלי הצריחה. זה לבד מוכיח את כוחו של האלבום שכל שיר ושיר בו הוא להיט פוטנציאלי, ואכן אגב כל שיר מתוכו שיצא לרדיו הפך ללהיט ענק. חבל רק שהשיר אולי המזוהה ביותר עם האלבום הוא "על קו הזינוק" הבינוני שממש לא מייצג את האלבום על הסאונד והליריקה שבו. ולא, לא מדובר באנלוגיה מתוחכמת על מין.

אבל אל תתפסו את על "על קו הזינוק" המוקצה מחמת מיאוס כתירוץ לא לשקוע באלבום הזה. הוא משופע במוזיקה מעולה. "עוד נגיעה", הלהיט האלמותי מהאלבום הוא שיר אהבה קסום, "סדר עולמי חדש" הוא קטע אנרגטי מופלא שנשמע רלוונטי בכל פעם שמשמיעים אותו ברדיו, "לא שבר משבר", "איש בלי נצח", "עשי לי את המוות", כולם שירים מעולים, קלאסיקות ישראליות שהופכות את שינויים לאלבום נדיר בנוף המקומי שכל שיר ושיר בו הוא פשוט… מעולה.

וכמובן שגם אלבומים מעולים צריך לדעת לסיים והלהקה עושה זאת בצורה המושלמת ביותר עם "אם כבר לבד", המנון הבדידות האולטימטיבי שסוגר את האלבום קודר בצורה הכי קודרת והכי מחבקת שאפשר. התזמורים של כלי המיתר, המילים החותכות והסיומת הארוכה הופכים אלבום מעולה למופתי ואכן שינויים בהרגלי הצריחה הוא אלבום נצחי במושגים ישראליים.

שינויים בהרגלי הצריחה הוא אחד מאותם רגעים נדירים בהם הכל מתחבר. סוג של סינרגיה קוסמית ואמנותית נדירה שמתפוצצת ברגע אחד. האגו מונח בצד, המפיק הופך לחלק אינטגרלי מההרכב ונקודת הזמן ההיסטורית מאפשרת למוזיקה להתבלט מעל השאר. 25 שנה אחרי וכמו בשיר "עוד נגיעה" האלבום הזה כאן בשביל לחיות לנצח. וזה אפילו לא האלבום הכי טוב שלהם. אבל על 'רדיו בלה בלה' אכתוב כבר בהזדמנות אחרת.

רוצים לקרוא עוד? עשו לייק לעמוד הפייסבוק שלנו>>

d797d791d7a8d799d79d-d7a9d79c-d7a0d798d790d7a9d794.jpg

מודעות פרסומת

25 שנה ל- Achtung Baby של U2

אי שם ב- 1991 לפני ש- U2 הפכה לפרודיה על עצמה ובונו לאיש הכי מייגע בעולם, שחררה הרביעייה האירית את Achtung Baby, אחד מהאלבומים שהגדירו את הניינטיז. אבל 25 שנה אחרי האם הקסם עוד קיים?

לא מעט אמנים קיבלו לאורך השנים הערכה ביקורתית גדולה על האומץ שהיה להם לחתוך בשיא הצלחתם לכיוונן של טריטוריות מוזיקליות חדשות. בוב דילן עשה את זה כשהרים את הגיטרה החשמלית וזנח את הפולק, רדיוהד היו שם כשחיבקו את הצליל האלקטרוני עם Kid A על חשבון הגיטרות המנסרות של The Bends ו- OK Computer, בק היה שם עם Sea Change, דייויד בואי עשה זאת בכל אלבום שלו.

כל האמנים הללו ועוד רבים וטובים אחרים, העדיפו חדשנות מוזיקלית על פני השמרנות והדריכה במקום. המבקרים מעריכים את זה וברוב המקרים גם הקהל לא נשאר אדיש. Achtung Baby, אלבומם השביעי של U2 הוא גם אחד מאותם מקרים.

אחרי שהגיעו לשיא ההצלחה עם The Joshua Tree, מילאו איצטדיונים והפכו ללהקה הכי גדולה על הגלובוס, בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולרי מולאן היו בצומת דרכים.

לצורך הקלטות אלבומם החדש הם הם החליטו לשנות אווירה ולנסוע לאולפני הנזה המיתולגיים בברלין בהם הקליטו בין היתר: איגי פופ, ניק קייב, דפש מוד ודייויד בואי את טרילוגיית ברלין המפורסמת שלו.

כשברקע שקיעתן של שנות ה-80, התפוררות חומת ברלין וקריסת העולם הדו-גושי, עידן מוזיקלי חדש עמד בפתח. עידן של מוזיקת רוק אלטרנטיבית בועטת מצד אחד ורייבים אלקטרוניים המוניים מצד שני.

באנר מועדון תרבות

גם ברמה האישית העידן החדש של U2 לא נפתח בקלות. דה אדג' ואישתו התגרשו, בונו הפך לאבא, הלהקה הייתה פקעת עצבים, דמואים של האלבום נגנבו ובקיצור, היה שמח. ואת הסממנים לכל הבלאגן הזה אפשר למצוא ב- Achtung Baby.

מדובר באלבום אקלקטי שמציג ערבוב ז'אנרים ומכונות תופים ותכנותים לצד ריפים בועטים. באותה תקופה בונו אפילו שינה את הסטייל שלו למעילי עור ומשקפי "זבוב" במן הכלאה מוזרה ומודרנית בין אלביס פרסלי ולו ריד (כהגדרתו).

הסינגל הראשון מתוך האלבום, The Fly, יחד עם המראה החדש של בונו והחברים, היה הצהרת כוונות של הלהקה. אנחנו לא חד מימדיים, אנחנו משתנים בהתאם לתקופה ולסגנון ויש לנו עוד הרבה מה לתת.

הסאונד החדש, המראה המודרני והטקסטים האישיים הפכו את Achtung Baby ברבות השנים לקלאסיקת חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא. "רולינג סטון" מיקמו את האלבום במקום ה-62 והמרשים במיוחד ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. אבל האם 25 שנה אחרי, Achtung Baby עדיין מצליח להיות רלוונטי?

הכי קל היה ל- U2 לעשות קולדפליי (הממשיכה ההיסטורית שלה) ולהוציא להיטים ואלבומים שנשמעים אותו דבר תוך כדי שהם ממלאים אצטדיונים ואת חשבונות הבנק שלהם. אבל ל- U2 הייתה את האמביציה והרצון לשנות ולחקור עוד טריטוריות מוזיקליות ואת זה תאהבו או לא, חייבים להעריך.

אז כן, הניסוי הצליח ו- Achtung Baby הוא ללא ספק אלבום טוב. מעולה אפילו. אבל הוא לא שרד מבחינת סאונד ורלוונטיות את מבחן הזמן טוב כמו אלבומים אחרים מתקופתו.

Nevermind של נירוונה, Out of Time של אר.אי.אם, Use You Illusion של גאנז אנד רוזס, Ten של פרל ג'אם, Loveless של My Bloody Valentine Blood Suger Sex Magic של רד הוט צ'ילי פפרס, כל אלה נשמעים היום הרבה יותר רלוונטיים מאשר Achtung Baby. חלקם הגדירו תקופה, חלקם הגדירו דור, חלקם הביאו את להקת האם לתודעה וכולם פשוט נשמעים כיום טוב יותר מ- Achtung Baby ולא, אני לא מדבר רק על הסאונד אלא על החבילה כולה.

עד היום נשגב מבינתי איך שיר כל כך בינוני וכל כך קיטשי כמו One הפך להיות כזה להיט היסטרי. גם Mysterious Ways תמיד היה די מעיק בעיני, Even Better Than The Real Thing בינוני מדי ו- Zoo Station מתאמץ מדי. אם כבר הפנינים האמיתיות באלבום הם 2 שירים שלא יצאו מעולם כסינגלים: Ultraviolet ו- So Cruel הנהדרים.

דווקא אלבום המחווה, AHK-toong BAY-bi Covered, המעולה שיצא ב-2011 לציון 20 שנה ל- Achtung Baby, ממחיש עד כמה האלבום נשמע לא מפוקס ואפילו מיושן מעט בראי הזמן.

מצד אחד סוללת האמנים המרשימה שלקחה בו חלק (דפש מוד, הקילרז, ניין אינצ' ניילס, פטי סמית', ג'ק וויט ועוד רבים וטובים) היא הוכחה ניצחת למורשתו המוזיקלית ומצד שני כמעט כל ביצוע בו עולה על המקור, בעיקר אלה של דפש מוד ל-So Cruel (זה לא באמת פייר להתחרות עם דייב גהאן) והקלירס ל- Ultraviolet.

ממרחק הזמן, Achtung Baby עדיין נשאר אלבום טוב, מאתגר ומלא קסם, אבל לא בטוח שהוא קלאסיקה כזאת גדולה כפי שהוא נתפס. אולי העובדה שזה האלבום הבאמת טוב האחרון של U2 הביאה מבקרים רבים להסתכל אליו אחורה בערגה או אולי העובדה שבונו הפך לדושבאג בלתי נסבל גרמה למעריצים להתגעגע לימים בהם עסק (פחות או יותר) רק במוזיקה. בכל מקרה, Achtung Baby הוא אחלה אלבום, אבל לא בטוח שהרבה יותר מזה.

עוד לא עשיתם לייק בפייסבוק? למה אתם מחכים? >>

achtungbabyvinyl_cover_640.jpgבאנר מועדון תרבות

איש הכמעט: חייו ומותו של אגדת הרוק המפוספסת, ליאון ראסל

הפסנתרן וחלוץ הרוק, ליאון ראסל, הלך לעולמו וממשיך שנה מוזיקלית מלאת יגון. עמרי חורש, עורך בדסק התרבות של YNET, מספר בפוסט אורח מרגש במיוחד על האיש והאמן שעם קצת יותר מזל, יכול היה להפוך לאגדה.

רוצים לקרוא עוד כתבות ופוסטים? עשו לייק לעמוד הפייסבוק הרשמי שלנו>>

אלה זמנים בכלל לא טובים למוזיקאים. אחרי סוף השבוע השחור בו נפרד העולם מלאונרד כהן, עכשיו אנחנו מתבשרים על מותו של האמן הענק ליאון ראסל, שהלך היום לעולמו, והוא בן 74. מי הוא, אתם בטח שואלים את עצמכם, ולא במקרה. ליאון הוא מהמקרים שתעשיית המוזיקה לא אוהבת להתפאר בהם. היא מאוד אוהבת להשוויץ בהצלחות ענק, במוזיקאים מלאי להיטים, כאלה שמוכרים מיליוני אלבומים. אבל האמת היא שעל כל סופרסטאר, היו כמה כאלה שנכשלו בדרך אל התהילה.

הפסנתרן ליאון ראסל היה כישרון ענק, אבל כזה שלא הצליח מעולם להשחיל את עצמו לרשימה של הגדולים ביותר ולקבל הכרה בזכות עצמו, למרות שניגן עם  אלה שכן השכילו לעשות את זה: ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון, הרולינג סטונז, ג'ו קוקר, אריק קלפטון, אלטון ג'ון ועוד רבים וטובים. אפשר רק לתאר מה עבר לו בלב או בראש כשהצטרף אליהם כמלווה, יודע שיש לו כמעט את כל מה שדרוש, אבל רק כמעט.

ליאון היה הבטחה ענקית בשנות ה-70, אחד הראשונים שחיברו רוק עם בלוז ועם פסנתר ככלי מרכזי. ככזה הוא השפיע עמוקות על אלטון ג'ון הצעיר ובהמשך על אמנים רבים נוספים. ראסל הוציא אלבומים שהוכיחו את הכישרון הענק שהיה אבל גם את הדבר החמקמק הזה שנקרא X FACTOR, שהוא אולי הדבר החשוב ביותר בתעשייה. הוא כנראה היה תמיד צעד אחד לפני הכוכבות. כישרון ענק שהתפספס ולא הגיע למספיק אנשים כמו שצריך היה, אולי אחרי מותו יקרה לו מה שלא קרה בחייו.

כמי שנולד באוקלהומה, הלב השורשי והפועם של ארה"ב, הוא ספג את הבלוז ותחילת הרוקנרול כנער. כבר בגיל 4 החל לנגן בפסנתר, כלי שילווה אותו לאורך כל הקריירה, למרות שהוא ילמד לנגן גם על כלים אחרים. אחרי שניגן במועדונים קטנים, הגיע בסוף שנות החמישים ללוס אנג'לס. לאורך שנות ה-60 כבר ניגן עם אמני ג'אז ובלוז מצליחים ובמקביל עבד על יכולותיו כמעבד. בלוס אנג'לס, עם החיבור לתעשיית המוזיקה, גם פיתח את יכולותיו כסולן ובשנות ה-70 כבר היה אמן סולו מוביל והוציא אלבומים כמו Carney ו- Wedding Album. וכמובן היה שותף ללא מעט מהצמתים המשמעותיים בעולם הרוק באותן שנים. רוצים דוגמה קטנטנה? הקונצרט למען בנגלדש. ויש עוד המון כאלה. אבל לא על זה אני רוצה להתעכב. כי ויקיפדיה כולם יכולים לפתוח, הרשות נתונה.

המקרה של ליאון ממחיש כמה אכזרית יכולה להיות האמנות וכמה לא הוגנים החיים לפעמים. היה לו הכל, לכאורה. ועדיין, הוא נשכח ונדחק אל אחורי ההתפוצצות של הרוק בסבנטיז. לא היה לו סיכוי של ממש. כי כישרון בלבד כנראה לא הספיק אז. ואולי ראסל דווקא מסמל, על דרך הניגוד, את הניוון שקרה לרוקנרול. כי הוא דווקא הלך בדרך שלא קידשה להיטים, ולא חתמה חוזי ענק, ולא מיתג את עצמו למוות. הוא פשוט עשה את המוזיקה שלו. ומי שלא טוב לו, יום טוב לו. כך קרה, שהמוזיקה של ראסל נשארה כמו קפסולת זמן חלקה ויפיפייה. לא תמצאו קופסאות ענק ממותגות עם כל האלבומים שלו, ולא פוסטרים ולא מופעי איחוד (וכולי תקווה שזה לא יקרה עכשיו, אחרי מותו). הוא פשוט עשה מוזיקה כי זה מה שאמור היה לעשות ב-74 שנותיו. וכשלא היו לו האמצעים, ישב בבית. והטוהר הזה שנשאר איתו, היה גם מה שהביא את המעריץ הישן שלו, אלטון ג'ון, להעניק לו חסד אחרון.

יום אחד ב 2009, במהלך חופשה משפחתית, אלטון האזין לאחד האלבומים הישנים של ראסל ולפתע מצא את עצמו דומע. המוזיקה הזו בעטה אותו 40 שנה לאחור, לתחילת הקריירה. אז הוא עשה את הדבר שרק מוזיקאים זקנים ועשירים יכולים לעשות – הרים אליו טלפון ואמר לו "הי ליאון, בוא נעשה אלבום יחד". ליאון ענה באדישות אופיינית, "אוקיי", למרות שבוודאי התרגש מאוד. כמעט קשה להאמין, אבל עבור ראסל שנשכח ונזנח זו היתה שליפה ממעמקי השכחה. כמו יד מושטת לתוך קבר. השניים נפגשו והקליטו את THE UNION, אלבום מלא רגעים יפים. אולי לא הטוב בקריירה של שני האמנים אבל מלא כבוד הדדי ענק למיזוקה וליצירה. האלבום לווה בסרט דוקומנטרי שניתן למצוא ביוטיוב.

אז עכשיו, כשהוא כבר לא איתנו, נשארה רק המורשת ושווה לחזור לשיר אחד מהאלבום הראשון של ליאון, A SONG FOR YOU. בטח לא שמעתם אותו בגירסה המקורית, אלא בקאבר. כי כיסו אותו הטובים ביותר – הקארפנטרס, הטמפטיישנס, ריי צ'ארלס, הרבי הנקוק, וילי נלסון, סימפלי רד וכן, גם דונה סאמר. שיר מושלם להקדיש לאהוב או האהוב שלידכם. פתחו רמקולים וזכרו את ליאון ראסל, האיש שסימל את מה שהרוקנרול קיווה להיות, אבל לא הצליח.

נכתב על ידי עמרי חורש, עורך בדסק התרבות של YNET

leon.jpg

מותו של הכהן הגדול: פרידה מלאונרד כהן

בגיל 82, המשורר, הסופר, הזמר והרומנטיקן חסר התקנה, לאונרד כהן, הלך לעולמו והשאיר את כולנו יתומים. מועדון תרבות נפרד מהג'נטלמן האחרון של עולם המוזיקה עם קדיש אחרון.

כשילדי יגדלו וישאלו אתי מה זאת אהבה, אפנה אותם לשני תוצרי תרבות שמצליחים לזקק את הרגש החמקמק למספר דקות מושלמות. הראשון הוא קטע מתוך סרט האנימציה UP של פיקסר, בו הגיבור הקשיש, קארל פרדריקסון, נזכר בהיכרות שלו עם אלי, אהבת חייו, ובדרך הארוכה שעשו ביחד כזוג נטול ילדים עד מותה הבלתי נמנע. השני הוא השיר If I Were a Poet של קרמיט הצפרדע שמצליח לתאר בדיוק מושלם מה היא אהבה בצורה חיננית, מרגשת וקולעת. אנקדוטה אישית: זה גם השיר שניגנתי לאשתי רגע לפני שאמרתי לה בפעם הראשונה שאני אוהב אותה.

ועכשיו נכנס לתודעתי רגע חדש שמצליח גם הוא לנגוע במהות האהבה. אני מדבר על מכתב הפרידה שכתב לאונרד כהן למוזה שלו ואהובתו הנצחית, מריאן אילן, כשגססה מסרטן:
"ובכן מריאן, הגיע הזמן הזה שבו אנו כבר כל כך זקנים והגוף שלנו מתפרק ואני חושב שאלך בעקבותייך בקרוב. דעי שאני כל כך קרוב אלייך שאם תושיטי את ידך, אני חושב שתוכלי להגיע אל זו שלי.
דעי שתמיד אהבתי אותך בשל יופייך וחכמתך. אבל אני לא צריך להוסיף שום דבר לגבי זה כי את יודעת כבר. אבל עכשיו, אני רק רוצה לאחל לך דרך צלחה. להתראות חברה ותיקה. אהבה אין סופית. נתראה בהמשך הדרך". יומיים לאחר שקיבלה את המכתב, הלכה מריאן לעולמה.

ממש כמו המכתב המרטיט שכתב למריאן, לאונרד כהן הוא התגלמות הרומנטיקה, התשוקה, הרגש והרוחניות. אמן מילים ואשף של טקסטים שידע למוטט את החומות המבוצרות שיותר של נפש האדם על ידי קולו העמוק ומילותיו החודרות.

יש אמנים שגם אם הכרתם שיר אחד שלהם או גם אם לא רכשתם מעולם שום אלבום שלהם, חייבים להעריך אותם. את התרומה שלהם לתרבות, את פריצת הגבולות וגם את היופי והקסם שהם הוסיפו לחיים של כולנו. כאלה אמנים היו למשל דייויד בואי, פרינס, לו ריד ואחרים שתמיד דחפו את עצמם קדימה וכך גם את ההבנה האנושית ביחס למוזיקה, אמנות, תרבות ורגש. כמוהם היה כמובן גם כהן. לא משנה אם הכרתם את הדיסקוגרפיה שלו או אם ידעתם שהללויה הוא במקור שלו, מדובר באדם כריזמטי להחריד, אמן שיד אלוהים נגעה בו ואפשרה לו להוסיף עוד נדבחים על רגשות וסיטואציות בחיים שחשבנו שאנחנו כבר יודעים עליהם הכל.

התפלשות בתוך עולמו של כהן היא לא פשוטה. לא מדובר מוזיקה שאתה שומע בגיל 16 בדרך למסיבה עם החברים או בצבא בין שמירה לשמירה. אולי אני טועה כמובן, אבל בתחושה שלי, ההוויה של לאונרד כהן, המוזיקה שלו, הם כמו יין משובח או שוקולד מריר שאתה מבין כמה הם טובים רק בשלבים יותר מתקדמים של חייך. כמו לימודי קבלה, אתה צריך לעבור קילומטרז' מסוים בחיים עד שנשמתך תתמסר כולה לידיו של לאונרד כהן. אולי בגלל זה מצאתי את עצמי מגלה אותו מחדש ומתחבר אליו רק בשנים האחרונות וזה בסדר לי, כי אני לא ממהר לשום מקום, אני יודע שהמוזיקה שלו תישאר כאן לנצח.

ועם זאת עצוב לחשוב על השירים והמילים שנחסכו מאיתנו עם לכתו של הכהן הגדול. מעטים כל כך האמנים שמסוגלים לזקק רגשות אנושיים למספר מילים ולחנים מושלמים וכל כך מעוררי הזדהות כמו שכהן ידע לעשות. הוא היה חלוץ החיבור שבין מוזיקה פופולרית לפואמות והוכיח פעם אחר פעם את כוחה של המוזיקה על נפש האדם.

"מכרנו את עצמנו לאהבה" שר לאונרד כהן ב- Treaty המושלם מאלבומו האחרון, "אבל עכשיו אנחנו חופשיים". אכן כך מר כהן, אתה חופשי עכשיו, אבל נוכחותך והמטען שהשארת מאחורייך הם הניצחונות הגדולים ביותר שלך. יהי שלום לאונרד כהן. אנחנו עוד נפגש יום אחד.

רוצים לקרוא עוד? עשו לייק לעמוד של מועדון תרבות בפייסבוק >>

leonard-cohen.jpg