בין טראומה לתקווה. על The Sunset Tree של The Mountain Goats

מאז שאני אבא טרי, הפכתי להיות הרבה יותר רגיש בכל מה שקשור לילדים. אולי בגלל זה The Sunset Tree, אלבום ההתבגרות הביוגרפי של ג'ון דרניאל על אביו המתעלל, הפך להיות כל כך קרוב לליבי.אולי אוולי זה פשוט בגלל השירים הכל כך כואבים והנפלאים שיש בו. בכל מקרה קבלו אלבום ששווה להכיר.

"האלבום הזה התאפשר בזכות אבי החורג, מייק נונאן (1940-2004), מי יתן והשקט שחמק ממנו בחייו ימצא אותו במותו. האלבום הזה מוקדש לכל הצעירים והצעירות בכל מקום אשר חיים עם אנשים שמתעללים בהם ואלו הם החדשות הטובות: אתם הולכים לצאת מזה בחיים. אתם תחיו בשביל לספר את הסיפור שלכם. לעולם אל תאבדו תקווה".

זה הטקסט שכתוב בחוברת המלווה את The Sunset Tree, אלבומו התשיעי ג'ון דרניאל, המנהיג והאיש עומד שמאחורי ה- The Mountain Goats, ולא, אי אפשר לטעות בנוגע לנושאים בהם הוא עוסק. את האלבום הזה שיצא ב-2005, אני מודה שהכרתי ממש לא מזמן אבל הוא הלך ו"גדל עלי" עם הזמן. גם בגלל שמצאתי את תכניו קרובים אלי בשל היותי אבא טרי וגם בגלל שלעולם לא אבין כיצד הורה, חורג או טבעי, יכול להתאכזר כל כך לילד. לא סתם כיכב האלבום הזה ברשימת 15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם של המועדון.

"אני אעבור את השנה הזאת גם אם זה יהרוג אותי…"

שם האלבום, The Sunset Tree ("עץ השקיעה" בתרגום חופשי), נגזר מתוך קטע מספר בשם "דרך כל בשר", המספר על אב המכה את בנו בשל חוסר יכולתו להגות נכון את האות C האנגלית בשיר Come, come, come, Come to the sunset tree. כמו הספר, גם The Sunset Tree הוא אלבום ילדות ביוגרפי, המתאר את התבגרותו של ג'ון דרניאל בצל משפחתו המתפוררת ואביו החורג והמתעלל.

האלבום האקוסטי בעיקרו, פורט על מנעד תחושות ורגשות הנעות בין כעס, פחד, רצון לנקמה, השלמה ולעתים גם קמצוץ של אהבה. דרניאל משרטט בצורה כואבת ואנושית כל כך את סיפור התבגרותו, יחסיו עם אימו ובעיקר יחסיו אביו האלכוהוליסט והמתעלל שנהג להכות אותו לעתים תכופות. רצה או לא, החוויות הללו עיצבו את אישיותו של דרניאל לטוב ולרע.

"אני בסלון צופה בטלוויזיה בזמן שאבי החורג צועק על אמא שלי וזורק כוס זכוכית מעל ראשה בעוד אני רץ למעלה לתפוס מחסה" שר דרניאל ב-Dance Music המקסים שמתאר כיצד הוא היה בורח מאירועי היום יום הקשים לעולם המוזיקה האסקפיסטי והתיאורים הללו ממש לא בלעדיים לשיר הזה בלבד.

הרצון לברוח למקום בו יהיה יותר טוב הוא מוטיב מרכזי באלבום שחוזר גם ב- This Year המרסק שהוא כולו פנטזיית בריחה מהמצוקה היומיומית, "ברחתי ביום שבת בבוקר, לחצתי את הדוושה עד הסוף לכיוון צפון ושמעתי את המנוע שואג. ביתי ההרוס מאחורי, דברים טובים לפני…".

"הולכת להיות מסיבה כשהזאב יגיע הביתה…"

אבל לא רק על בריחה מפנטז דרניאל אלא גם על נקמה. ב- Lion's Teeth מדמה דרניאל את אביו לאריה ואת עצמו לצייד שנכשל במשימתו ועכשיו הוא "הולך להצטער על היום בו הוא נולד". יותר כואב מזה באמת שקשה למצוא.

אבל מעל כולם עומד, Up The Wolves המרטיט והכל כך יפה שכולו גיטרה אקוסטית, מעט קלידים וכינור מופלא ומפחיד בו זמנית. השיר הוא התייחסות ישירה לסיפור התאומים רמוס ורומולוס מהמיתולוגיה היוונית אשר גודלו על ידי זאבים ובסופו של דבר הקימו את רומא. "אני הולך לשחד את הממונים, אני הולך להרוג את כל השופטים, יקח לכם שנים להתאושש מכל הנזק שאסב לכם" שר דרניאל בכאב שמפלח את הלב כלפי כל האנשים שיכלו לעזור לו אבל לא היו שם בזמן אמת.
חובבי "המתים המהלכים" אולי יזהו את השיר מהפרק Still (עונה 4 פרק 12) בסצנה בה דריל ובת' שורפים את בית העץ בו הם שוהים כמטפורה לשרפת עברם והשארתו מאחוריהם, ללא ספק מוטיב שמתכתב היטב עם כל The Sunset Tree.

"יבוא יום ותקומו חופשיים…"

היופי ב- The Sunset Tree הוא שלמרות הכעס, הקושי והרצון לנקמה, התקווה שזורה לכל אורכו. תקווה לעתיד טוב יותר וכמיהה לחופש הם חלקים אינטגרליים בסיפור חייו של דרניאל בדיוק כמו רגעי השפל. "יבוא יום ואתם תרגישו טוב יותר. אתם תקומו חופשיים" הוא מהדהד אל הטקסט הכתוב בחוברת האלבום כאשר בסופו של דבר גם "האהבה תאחוז בידכם ותוביל אתכם…" הוא מעודד בשיר הנקרא בפשטות Love Love Love.

The Sunset Tree הוא אלבום שמראה עד כמה אכזרי יכול להיות העולם כלפי ילדים, אך הוא מוכיח שגם מהמצבים הקשים ביותר אפשר לקום, להתחזק ולהשתקם וזה המסר אותו דרניאל רוצה להעביר, וגם מצליח. הוא עצמו בסופו של דבר התחתן, הביא ילדים, הפך למוזיקאי וגם לסופר מוערך. מה שמוכיח ששום דבר לא ינצח את התקווה גם כשהכל נראה אבוד.

לעוד כתבות, תוכן ומל הפתעות על מוזיקה איכותית אתם מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק!

mountain_goats_sunset_tree_2.jpg

רציתם את זה קודר יותר? לאונרד כהן- You Want it Darker ביקורת אלבום

ממרומי גיל 82, מרשה לעצמו לאונרד כהן לפלרטט עם המוות באלבומו החדש You Want it Darker וזה נשמע עצוב ומופלא גם יחד. 

מעולם לא הייתי חובב לאונרד כהן גדול. הכרתי כמובן את כל הקלסיקות, הערכתי את הכתיבה יוצאת הדופן ואת היכולת המופלאה לשלב בין שירה ומוזיקה, אך לא ממש מעבר. אבל You Want it Darker, אלבומו החדש וה- 14 של משורר הרוק הקנדי, הוא שובר שוויון. לא רק בשבילי אלא בשביל כל מי שלאונרד כהן לא היה חלק מהחיים שלו עד עכשיו. זהו אלבום כל כך יפה שיגרום לכם בקלות להתאהב בכל תשעת הקטעים שבו ואז לרוץ לחנות התקליטים הקרובה או ליוטיוב, ולהכיר יותר מהרפרטואר המפואר של אחד היוצרים הגדולים בדורו.

מלאך המוות כיכב ב-2016. אחרי האלבומים של דייויד בואי, ניק קייב ואפילו פאנטוגרם הניו יורקים, גם לאונרד כהן שם את המוות במרכז אלבומו החדש. ממרומי גיל 82, ואחרי שהצהיר כי הוא מוכן למות (ואז ריכך את האמירה בהצהרה הומוריסטית משהו כי הוא מתכוון לחיות לנצח) מגיש לנו כהן את מתנת הפרידה הקודרת ביותר שלו, תשעה שירים קסומים ומרגשים על געגוע, השלמה חשבון נפש, אלוהים וכיאה לכהן, אהבה.

"אני מוכן ללכת אדוני…" הוא שר בקולו העמוק והמרטיט בשיר הנושא שפותח את האלבום כשברקע מתפייט לו חזן יהודי בשירת "הינני". לרגע נדמה כי כהן מזמין אותנו להלוויה שלו, וכמה שהיא יפה. לאחר מכן מגיע Treaty, השיר היפה באלבום ואחד היפים שיצאו השנה. "רק אחד מאיתנו היה אמיתי וזה הייתי אני" הוא שר באופן שיגרום אפילו למאזינים הקשוחים ביותר להחסיר פעימה.

המלודיות הקסומות וההפקה המינימליסטית של אדם כהן, בנו של לאונרד, עושים חסד עם שיריו החדשים של כהן ועוטפים את הטקסטים המופלאים שלו בסאונד חם ומחבק. ואם כבר טקסטים, אז זה לא באמת היה אלבום של לאונרד כהן לולא המילים שחותכות את הלב כמו תער בכל שיר ושיר מחדש. כל מילה ומילה באלבום הזה נכתבה בקפידה ויש לה תפקיד. כך, במיומנות מדהימה ורגש אינסופי טווה עבורנו לאונרד כהן אלבום קינה מלא בסיפורים מרגשים על העבר ומחשבות על העתיד. מעטים האמנים שמסוגלים לכתוב כמו כהן. מעטים מדי.

"צריכים לתת ללב שלי מדליה על שהנחתי לך ללכת…". מקונן כהן ב- On the Level, שמהדהד לכמה מהקלסיקות הגדולות שלו, רגע לפני שהוא ממשיך להלום בליבנו עם הצהרה  מלחיצה כמעט:  "אני עוזב את השולחן, אני מחוץ למשחק" ב- Leaving The Table המשובח.

שירי האהבה הרומנטיים והיפים כל כך של לאונרד כהן חלק בלתי נפרד מהקאנון שלו. מהאישיות שלו, וגם כאן הם שזורים לכל אורך האלבום, רק באווירה רטרוספקטיבית יותר של מאהב שסוגר קצוות וחשבונות עם כל אהבות העבר שלו.  "אם השמש הייתה מפסיקה להאיר והיינו חיים בלילה תמידי, כך חיי היו נראים אם לא הייתה לי את אהבתך שהייתה הופכת את הכל לאמיתי" שר הרומוטיקן חסר התקנה של עולם הרוקנ'רול  ב- If I Didn't Have Your Love, עוד רגע שיא באלבום.

אחרי כמעט יובל של עשייה מוזיקלית, עם אלבומי מופת ושירים שכבר הפכו לקלסיקה, לאונרד כהן לא מוריד את הרגל מהגז ומוכיח שכמו יין טוב (ותסלחו לי על הדימוי הנדוש) גם הוא משתבח עם הזמן. You Want it Darker, הוא אלבום מופלא שרק יוצר אמיתי וכנה בקנה המידה של כהן מסוגל לשחרר ולכן הוא בגדר האזנה חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא.

"נווט את ליבך דרך האמת בה האמנת אתמול…" הוא שר בהשלמה ב- Steer Your Way, רגע לפני שמסתיים האלבום. ואני לא יודע להגיד לכם עוד כמה זמן לאונרד כהן ישאר איתנו, אבל אני יודע שהמוזיקה שלו, בזכות אלבומים כמו You Want it Darker, תחיה לנצח.

מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק!

lc1.jpg

 

15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם

לב שבור, פרידות, מוות או סתם דיכאון, תמיד היו נושאים שהיוו השראה לאמנים. מועדון תרבות מזמין אתכם לסגור את עצמכם בחדר, לכבות את האור ולהתמסר ל-15 אלבומים שיצלקו את נפשותיכם אבל גם יפעימו אתכם ביופיים האלמותי. קחו נשימה ארוכה ותכינו ממחטות כי מהפוסט הזה לא תצאו שמחים.

Sun Kil Moon- Benji

"אני יכול לחיות עם שמיים שנופלים עלי מלמעלה, אני יכול לחיות עם הלעג שלכם, עם החמיצות שלכם, עם הזחיחות שלכם. אני יכול לחיות עם להזדקן לבד אבל אני לא יכול לחיות ללא אהבתה של אימי". לא להרבה אמנים יש את האומץ והיכולת בכלל, לכתוב בכזאת כנות כמו שמארק קוזלק, האיש שמאחורי סאן קיל מון כותב. בנגי' מ-2013 הוא בדיוק החומר ממנו עשויים אלבומי מופת שמשנים חיים.

"דברים נעשים כבדים יותר כשאתה מזדקן. אני לא יכול לכתוב בגיל 47 כמו שכתבתי כשהייתי בן 25", סיפר קוזלק על האלבום הזה. ואכן בנג'י הוא סוג של אלבום משבר אמצע החיים שמצד אחד מסתכל אחורה בערגה על הרגעים המעצבים בחיינו, אך מצד שני מביט בחשש אל העתיד, על המוות ועל כל מה שנשאיר מאחורינו. אני לא יודע מה זה יעשה לכם, אבל I Can't Live Without My Mother's Love הוא אחד השירים שהכי השפיעו עלי בשנים האחרונות. טוסו לשמוע.

Sufjan Stevens- Carrie & Lowell

אמו של סופיאן אף פעם לא הייתה בקו הבריאות. היא אהבה לשתות וסבלה מפרנויות ובעיות נפשיות. בגיל 3 היא נטשה את סופיאן והשאירה אותו לגדול עם אחיו אצל אביהם. עם השנים התחדש הקשר בין השניים אבל הוא אף פעם לא היה חזק במיוחד. סופיאן הקטן נסע בעיקר לחופשות קצרות אצל אימו ובעלה החדש, לואל, באורגון. חוויות הילדות הקצרות שחווה עם אימו הן חלקי הפסיפס מהם הרכיב סופיאן את אלבום הפרידה המוחלט מאימו שנפטרה מסרטן ב-2012.

לכל אורכו של Carrie & Lowell, סופד סופיאן לאימו המנוחה, לא בטינה ובכעס, אלא בהבנה וקבלה. במילותיו מחבק סופיאן את אימו כפי שמעולם לא עשה זאת בחייו. זהו אלבום פרידה קורע לב בין בן שתמיד רצה להיות קרוב יותר לאימו. אלבום על חרטות ואובדן. "הייתי צריך לכתוב לך יותר" מקונן סופיאן בלב שבור אבל "העבר הוא עדיין העבר, רכבת לשום מקום…".

The Mountain Goats- The Sunset Tree

כמו סופיאן סטיבנס, גם ג'ון דרניאל גדל בבית לא ממש יציב. הוריו נפרדו כשהיה קטן ואביו המאמץ והאלכוהליסט נהג להכות אותו קשות. את כל החוויות הללו העלה דרניאל על גבי האלבום The Sunset Tree מ-2005 הנודף מכאב נעורים מצלק. אך היופי האמיתי באלבום הזה טמון בליריקה שאינה רק דיכאונית וכואבת אלא גם נוטעת תקווה בלבבותיהם של נערים ונערות שחווים על בשרם את מה שחווה דרניאל בצעירותו. בהערות שבספרון האלבום הוא כותב "האלבום הזה מוקדש לכל הגברים והנשים הצעירים והצעירות שחיים עם אנשים שמתעללים בהם, ואלו החדשות הטובות: אתם הולכים לשרוד את זה. אתם הולכים לצאת מזה בחיים. אתם הולכים לספר את הסיפור שלכם. אף פעם אל תאבדו תקווה". ללא ספק מעורר השראה.
לחובבי "המתים המהלכים" השיר, Up The Wolves, נוגן בעונה הרביעית בסצנה בה דריל ובת' שורפים את בית העץ בו הם שוהים. קלאסיקה.

The Cure- Disintegration

אם לדיכאון היה פרצוף, זה היה לגמרי הפרצוף של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק המרוח והשיער הבלתי אפשרי שהיווה השראה לדורות של אמנים ואלבומי דיכאון ונערים ששקלו לחתוך ורידים ולסיים את זה. אחרי הכל, כמה שמח כבר יכול להיות אדם שסירב להביא ילדים לעולם בטענה ש: "התנגדתי להיוולד, אז למה שאעשה את זה למישהו אחר? לחיות זה נורא עבורי".

אחרי שהוכיח שהוא יכול לכבוש את המיינסטרים עם שירי פופ חמודים וקופצניים, משבר גיל השלושים הכה חזק ברוברט סמית' שהחליט להחזיר את הלהקה לשורשיה הגותיים, ובשנת 1989, הוציאו סמית' והקיור את "התפוררות", אחד מאלבומי הדיכאון הגדולים היסטוריה. מדובר ביצירה שהיא באמת על גבול השלמות, שמצליחה לנגוע בקצוות העצבים החשופים ביותר של מנעד רחב של רגשות שנע בין אהבה, פרידה, פארנויה וכאב בלתי אפשרי. מדהים שבתוך ערימת העצב הזאת מבצבצת לרגע נקודת אור קטנה ויפה בדמות השיר הרומנטי ביותר שאי פעם נכתב, Lovesong. יכול להיות שקייל מסאות'פארק צדק כשאמר ש"דיסינטיגריישן הוא האלבום הכי טוב אי פעם"?

20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות

Nick Drake- Pink Moon

אם יש גרוע יותר מאמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני, זה אמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני שאפילו לא זכה בחייו לראות את העבודה שלו מקבלת את ההכרה לה הייתה ראויה. ההערכה לה זכה דרייק לאחר מותו היא תוצאה של הטקסטים הכל כך אנושיים והנוגעים שלו שבאים לידי ביטוי בצורה המופלאה ביותר באלבומו השלישי והאחרון שהקליט בחייו. Pink Moon הוא האלבום הפשוט והמופשט ביותר של דרייק.  28 דק' בלבד של דרייק לבדו עם הגיטרה, שקורעות את הלב ומנפצות אותו לרסיסים קטנים של חמלה. Pink Moon הוא ההוכחה שלפעמים השירים הפשוטים ביותר, הם גם היפים ביותר.

Elliott Smith- Figure 8

אליוט סמית' התאבד על ידי 2 דקירות בלב. לא באמת, כאילו, יש יותר דכאוני מזה? באמת לא משנה איזה אלבום שלו תבחרו, מעודדים לא תצאו ממנו ולכן הבחירה ב- Figure 8, אלבומו האחרון הרשמי לפני מותו היא בהחלט שרירותית. למרות שהיצירה הנבחרת היא דווקא היותר "מיינסטרימית" שלו, היא עדיין תגרום לכם לבכות כמו ילדים.

The Smiths- The Queen is Dead

כמו במקרה של אליוט סמית', גם אצל מוריסי והסמית'ס, לא ממש משנה באיזה אלבום תבחרו, יהיו בו מספיק שירים שיביאו אתכם לכדי דמעות, כך שהבחירה ב- The Queen is Dead היא בעיקר בגלל שזהו האלבום המוכר ביותר של הלהקה וגם בגלל שהוא מכיל את There is a Light That Never Runs Out המושלם עם השורה האלמותית: "אם משאית במשקל 10 טונות תהרוג את שנינו, אז למות לצידך זוהי זכות והכבוד הוא שלי". וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את The Boy With The Thorn in His Side, The Queen is Dead ואת I Know It's Over, שיר הדיכאון האולטימטיבי שבמקרה הטוב יביא אתכם לדמעות ובמקרה הפחות טוב יגרום לכם לחפש גג לקפוץ ממנו.

באנר מועדון תרבות

Counting Crows- August and Everything After

אל תתנו לראסטות של אדם דוריץ ול- Mr.Jones המקפיץ להטעות אתכם. August and Everything After הוא אחד האלבומים הכי אישיים והכי עצובים שתשמעו בחייכם. אחרי הכל, לא כל אמן מסוגל לכנות את עצמו "מלך הגשם". אוגוסט וכל מה שלאחר מכן הוא יצירה אישית ומפעימה בכנותה, על עולמו הפנימי וליבו המדמם של אדם דוריץ. בין סיפור אהבה נכזבת למשנהו, לוקח אותנו דוריץ למסע ברחבי ארצות הברית ונפשו המיוסרת בחיפוש אחר השלמה, שקט נפשי ואהבה אמיתית שתציל אותו מעצמו. מדובר באלבום קאלט שעם כל שנה שעוברת "מגייס" עוד ועוד מעריצים ומחזק את מעמדו כאחד האלבומים היותר מוערכים ואישיים של שנות ה-90.

Joy Division- Unknown Pleasures

איאן קרטיס תלה את עצמו בגיל 23. פאקינג גיל 23 וזה עוד כשהוא משאיר אחריו 2 יצירות מופת שהגדירו את ז'אנר הפוסט פאנק והפכו לפסקול של דור הילדים האבודים שעברו עם בריטניה את שנות ה-70 הקשות. מדהים לשמוע את עצמת סערת הרגשות והכאב העצום שהתחולל בתוך קרטיס כבר ביצירת הביכורים שלו יחד עם ג'וי דוויז'ן. הקול החודר והעמוק, על סף המבעית של קרטיס, מצליח לערער את הנשמה גם היום ולהשאיר אותו כדמות טראגית שעל אף הכישרון העצום הפסידה לדיכאון .ההמשך ידוע, ג'וי דויז'ן הפכו לניו אורדר ושינו לעד את עולם המוזיקה, אבל רוחו של קרטיס תמשיך לרחף מעל כל נפש תועה שמבקשת להסתגר בתוך עצמה ופשוט לבכות.

Radiohead- Kid A

ככה נשמעת פרנויה, ככה נשמעת התמוטטות עצבים של להקה שכבשה את העולם. אחרי הצלחת הענק של OK Computer, טום יורק ברח הכי רחוק שהיה יכול, במקרה זה אל מכונות התופים, הסינתיסייזרים והמחשבים שיצרו עבורו את האסקפיזם המושלם מעולם הרוק בו הוא הומלך שלא מרצון.  Kid A הוא עולם שלם של צלילם נוגעים, נוגים, לעיתים מפחידים, אך בעיקר מרגשים שיעטפו אתכם ויכנסו לכם לורידים כמו סם שלא תרצו להתנקות ממנו.

Depeche Mode- Ultra

בשנת 1995 עזב אלן ויילדר את דפש מוד, מרטין גור החל לשתות את עצמו לדעת ומעל כולם דייב גהאן התדרדר לסמים קשים, חווה מוות קליני והיה כפסע מהמוות. כן, העתיד נראה אז זוהר לדפש מוד. אבל דווקא אז אספו את עצמם החברים והוציא את Ultra, אחד האלבומים הכבדים, האפלים והעצובים שלה ביותר. בהתחשב בנסיבות זה היה לגמרי טבעי. 4 שנים אחרי שחתכו לרוק ב-Songs of Faith and Devotion, דפש מוד הורידו הילוך ושיחקו אותה עם אלבום מינימליסטי ונוגע ללב שמצליח להעביר את  החוויות ואת כל דרך הייסורים שעברו חברי הלהקה בשנים שקדמו ליציאת האלבום. עד היום שירים כמו Home, Useless, Sister of Night ואחרים, מצליחים להעביר את תחושת הריקנות בעולם אך גם לשמור על סוג של אופטימיות מינימלית. האלבום האהוב ביותר עלי באופן אישי של דפש מוד. חבל שהם לא עושים כאלה יותר.

The National- Trouble Will Find Me

הדיכאון אף פעם לא היה זר באלבומים של הנשיונל, אבל ב- Trouble Will Find Me, אלבומם השישי של החברה מאוהיו, עושה רושם שהוא מגיע לקצה. 13 שירים מכל האלבום הזה וכל אחד ואחד מהם הוא סיפור מייסר של התבגרות, חשבון נפש וריקנות שהדבר היחיד שיכול למלא אותה זה עוד עצב.  "אם את רוצים לשמוע אותי בוכה, נגנו את Let it Be או Nevermind" שר ברנינגר ב- Don't Swallow the Cap המרסק, אבל האמת היא שלא מעט אנשים יבכו אחרי שהם יאזינו ל- Trouble Will Find Me.

Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"נסיך האופל", ניק קייב, הוא גם ככה האיש הכי דכאוני בתעשייה. עכשיו תתארו לעצמכם איך נשמע אלבומו  ה-16,  Skeleton Tree, שנכתב עקב מותו של בנו ארתור. קחו את הבן אדם הכי עצוב בעולם, שימו אותו בסיטואציה בלתי אפשרית ותקבלו אלבום יפיפה אבל גם כזה שהוא על גבול הקשה להאזנה מרוב שהוא עצוב. אין מצב שתשארו אדישים למשמע זעקותיו של קייב לבנו ""אני זקוק לך, בליבי אני זקוק לך". ועיניתם את נפשותיכם? זה לגמרי Skeleton Tree. לא מדובר באלבום שמאזינים לו סתם כי בא לכם, זה אלבום שיצלק את נפשותיכם וישאיר אתכם מדממים בשדה הקרב אך גם מתחננים לעוד מהיופי הזה.

Beck- Sea Change

שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-30 ואחרי תשע שנות זוגיות(!) גילה בק שארוסתו, הסטייליסטית לי לימון, בוגדת בו. חתיכת מתנת יום הולדת. הגילוי טלטל את עולמו של בק שתיעל את פרץ הרגשות אל תוך יצירה אקוסטית שוברת לב על אהבה אכזבה ומה שביניהם. מסתבר שלב שבור של אחד הוא הנחמה של האחר. Sea Change הוא לגמרי אחד מהאלבומים היותר טובים של ה-20 שנה האחרונות ולחלוטין אחד מאלבומי הפרידה הכי קורעי לב שנוצרו אי פעם. כי מי מאיתנו לא הרגיש אף פעם שהוא נמצא בקשר שהוא  "מקרה אבוד"?

Bon Iver- For Emma Forever Ago

בשלהי 2006 ג'סטין ורנון, מנהיג ההרכב, בון יבר, הרגיש שהחיים שלו נכנסו אל תוך סערה שאי אפשר לצאת ממנה. הלהקה הקודמת שלו התפרקה, הוא סבל מבעיות בריאותיות, עבד בחנות סנדוויצ'ים, בקיצור לא מצא את עצמו בעולם. ואם זה לא מספיק, גם חברתו באותם הימים, כריסטי סמית', נפרדה ממנו. בתגובה לכל הטלטלות בחייו, זרק ורנון את כל ציוד ההקלטה שהיה לו אל  תוך הבגאז' של המכונית ולחץ על הגז.

מסעותיו הביאו אותו לבקתת הצייד הנטושה של אביו, אי שם בהרים המושלגים של ויסקונסין. שם, במינימום אמצעים ומקסימום לב ונשמה, שפך ורנון את כל צרותיו אל תוך יצירת מופת מופלאה שתהדהד שנים קדימה אל תוך עולם האינדי. ולגבי מי זאת אמה? ורנון חוזר ואומר כי לא מדובר באישה אמיתית אלא ב"מקום שאתה מרגיש תקוע בו. כאב שאתה לא יכול למחוק". את הכאב של ורנון אולי אי אפשר למחוק אבל הוא מונצח בצורה היפה ביותר שאפשר בתוך האלבום הקסום הזה שישבור לכם את הלב כל פעם מחדש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

15-d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d7a2d7a6d795d791d799d79d-d791d79bd79c-d794d796d79ed7a0d799d79d.pngבאנר מועדון תרבות