האלבום הלא פוליטי הכי פוליטי בהיסטוריה- 30 שנה ל"גרייסלנד" של פול סיימון

גרייסלנד של פול סיימון הוא אלבום פורץ דרך ש"המציא" את הז'אנר "מוזיקת עולם" והתיך צלילים מערביים ואפריקאים לכדי שירי פופ נצחיים. אבל מעל לכל הוא סמל לניצחון האמנות על הפוליטיקה.

זמן קצר לאחר יציאתו של Graceland, אלבום האולפן השביעי של פול סיימון באוגוסט 1986, התכנסו ראשי חברות התקליטים הגדולות יחד עם עיתונאי מוזיקה מובילים ושברו את הראש כיצד לקרוא למוזיקה שבוקעת מתוך האלבום הזה. יותר מכך, הם חשבו כיצד לשווק את הצלילים החדשים והמוזרים הללו לאוזניים מערביות. בסופו של סיעור מוחות לא פחות מהיסטורי נפלה ההחלטה הדרמטית על לידתו של ז'אנר מוזיקלי חדש: "מוזיקת עולם".

אותה ישיבה מפורסמת שהולידה את ההגדרה השרירותית והכלכלית/שיווקית בעיקרה של חברות התקליטים, היא רק אחת התוצאות של אחד מהאלבומים הכי מוערכים והכי מעוררי מחלוקת בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית.

"תחת שמי אפריקה"

איפשהו בין 1984 ל-1985, ואחרי Hearts and Bones הכושל מסחרית, הקריירה של פול סיימון החלה לדשדש ורבים תהו אם ילד הפלא הנצחי יצליח לשחזר את ימיו הגדולים. אבל דווקא אז כשהיה בתחתית, נתקל היהודי הצנום מניו יורק, בהקלטה של להקה דרום אפריקאית בשם ה"בויויו בויז". בפני אוזניו של סיימון התגלה לפתע עולם שלם של צלילים חדשים שהקסימו וכבשו אותו. אחרי כל מה שעשה ושמע בחייו, סיימון פשוט התאהב.

למוזיקאי המחונן לקח מעט מאוד זמן לארוז את חפציו ולעלות על מטוס לכיוון דרום אפריקה בשביל לחקור יותר לעומק את הצלילים של היבשת השחורה. אבל סיימון הוא לא עשה זאת על ידי שיטוט בחנויות תקליטים או ברים של תיירים וכאלה, הוא פשוט אסף לעצמו חבורה של מוזיקאים מקומיים ומוכשרים במיוחד, ויחד הם החלו לדבר בשפה האוניברסלית של המוזיקה ולטוות את מה שיהפוך להיות האלבום "גרייסלנד"- יצירת אמנות חד פעמית שהיא פסיפס מרתק ומרגש של סגנונות שונים ממזרח ומערב.

"הילד שבתוך הבועה"

גרייסלנד מציג את סיימון בשיאו האמנותי עם שירים שמתיכים באופן מדויק את הפולק האמריקאי עם המקצבים האפריקאים, כלי נגינה מערביים לצד מקומיים ושירה קלאסית לצד אקפלות שבטיות. האנשים שעבדו עם סיימון מספרים על תהליך יצירה מרתק שכלל החלפת רעיונות הדדית ממגוון רחב של ז'אנרים בין סיימון ונגניו המקומיים. האגדות אף מספרות על הפנטיות של סיימון אודות כל תו ותו באלבום.

כמובן שאת שלל המלודיות המופלאות הממלאות את גרייסלנד, עוטפת ליריקה מרגשת, קולעת וכיאה לסיימון, שנונה ולעיתים אף מצחיקה. הטקסטים עוסקים בין היתר במסעותיו של סיימון בארה"ב ובעולם והתמודדותו עם נושאים כמו כאב, אהבה, התבגרות, חיפוש עצמי וחשבון נפש.

עם צאתו, הפך גרייסלנד ללא פחות מתופעה. שיריו נוגנו ללא הפסקה בכל תחנות הרדיו המובילות העולם, הקליפים שלו כבשו את MTV (בעיקר זה של הלהיט הגדול You Can Call Me Al שמציג את צ'אבי צ'ייס בליפסינק מופלא למילות השיר) ופול סיימון חזר להיות אחד השמות החמים בעולם. אבל כמו שההצלחה הייתה מהירה, כך גם הביקורת. והיא לא הייתה קלה. הילד שחי לרגע בתוך בועה של אהבה וההערכה מחודשת, החל להיות מותקף מכל עבר.

"זה רחוב בעולם מוזר…"

כשסיימון עלה על המטוס ליוהנסבורג, הוא "שכח" פרט אחד קטן וחשוב. באותה תקופה הוטל על דרום אפריקה חרם כלכלי ותרבותי של כלל מדינות המערב בחסות האו"ם. החרם היה תוצאה ישירה של משטר האפרטהייד הגזעני שננהג במדינה על ידי המיעוט הלבן כלפי תושבי המדינה השחורים. העובדה שאמן בקליבר של סיימון הגיע לדרום אפריקה נתפסה כניתוץ החרם הכלל עולמי על המדינה ובחוגים מסוימים אף פורשה כתמיכה של סיימון במשטר האפרטהייד. יתרה מזאת, הממסד המוזיקלי שתמך בחרם (דוגמת להקת המחאה "אמנים מאוחדים נגד האפרטהייד" בהנהגתו של סטיבן ואן זנדט גיטריסט ה"אי סטריט בנד" של ברוס ספרינגסטין וכוכב ה"סופרנוס" לעתיד) ראו בהגעתו של סיימון לדרום אפריקה לא פחות מיריקה בפרצופם.

אבל מילא לקבל ביקורת משמרנים מערביים חסרי מושג וצבועים לעיתים תכופות, אבל סיימון זכה לביקורות צולבות גם מחלקים גדולים מאוכלוסיית דרום אפריקה שעודדו את החרם על המדינה וראו בצעד של סיימון תקדים מסוכן. בשנת 2012 יצא סרט דוקומנטרי מצוין על האלבום בשם "תחת שמי אפריקה" ובו סיימון חזר לדרום אפריקה ומתאחד עם חבריו הנגנים עמם הקליט את האלבום. אחד משיאי הסרט הוא המפגש הטעון במיוחד בין סיימון לדאלי טמבו, שייסד בזמנו את התנועה "אמנים נגד האפרטהייד". מדהים לראות את המתח הרב בין השניים ושאחרי למעלה מ-20, טמבו עדיין טוען בתקיפות כי סיימון כלל לא היה צריך להגיע לדרום אפריקה.

גם בהופעותיו ברחבי אירופה לקידום האלבום נתקל סיימון בהפגנות ענק נגדו בשל שבירת החרם. העובדה שלהקתו הורכבה כולה מנגנים וזמרים דרום אפריקאים, ביניהם מרים מקבה הגולה הדרום אפריקאית אשר כונתה "קולה של אפריקה", לא הפריעה למוחים. נשמע לכם מוכר?

אבל חשבתם ששם זה נגמר? תחשבו שוב. סיימון הותקף בטענות גם על כך שהעתיק חלק נכבד מהלחנים והשירים באלבום, על כך שלא שילם ונתן קרדיט מספק לאמנים שעבדו איתו כאשר מרחיקי הלכת אף טענו לאימפריאליזם תרבותי מצידו של סיימון ששם את עצמו במרכז בעוד "העבדים השחורים" שרים ורוקדים מסביבו והוא מתענג של מרכולתם המוזיקלית. המבקרים מצביעים על הקליפ ל-Dimonds On The Soles of Her Shoes כמבטא את ה"התנשאות הלבנה של סיימון" כלפי נגניו.

"אלו הם ימים של ניסים ונפלאות…"

מיותר לציין שסיימון עצמו כלל לא הבין על מה המהומה עד שכבר היה מאוחר מדי. מבחינתו עובדת הגעתו לדרום אפריקה והקלטת האלבום לא הייתה קשורה לשום מהלך פוליטי, אלא מוזיקלי נטו. עד היום הוא דוחה בתוקף את הטענות שממשיכות לצוף נגדו גם 30 שנה אחרי בדבר שבירת החרם התרבותי על המדינה. אבל האמת היא שסיימון עשה לאפריקה ולתרבות הדרום אפריקאית שירות טוב יותר ממה שכל פעיל אירופאי צדקן כזה או אחר היה עושה.

מלבד העובדה שהביא לפריצתה של מוזיקת העולם (ואני שם לרגע בצד את העובדה שלא באמת מדובר בז'אנר מוזיקלי אלא נקודת מבט אירופאית מתנשאת) סיימון החדיר למיינסטרים שמות כמו יוסוף נ'דור, מרים מקבה, "ליידי סמית' בלאק מומבזו" שייצגו את התרבות והמורשת האפריקאית בכבוד. לפתע אפריקה הפכה ליעד מוזיקלי מבוקש ואמני ניו אייג' אחרים החלו לנדוד בשלל מקומות בעולם בכדי למצוא את הזמר או את הסימפול הבא.

במקום להשאיר את התרבות הדרום אפריקאית ואזרחיה כלואים בתוך גטו של חרם, הסיר סיימון את המחסומים וייצא לעולם את המוזיקה המופלאה והצבעונית שיש ליבשת השחורה להציע. סיימון קירב בין מזרח למערב והפך עבור רבים לשגריר של צדק שהוכיח שוב שהמוזיקה נמצאת מעל כל סכסוך או חרם כזה או אחר, לגיטימי ככל שיהיה. בגלל הדברים הללו גרייסלנד הוא אלבום פורץ דרך. אבל בגלל המוזיקה שבו, הוא אלבום נצחי.

עשו לנו לייק בפייסבוק

paul_simon_graceland.jpg

מודעות פרסומת

10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90

הניינטיז היו עידן הזהב של MTV והדיסקים. בהעדר יו-טיוב, iTunes, Spotify ואחרים, הליכה לחנות דיסקים ורכישת הדיסק האהוב עלייך, הייתה חוויה שבשגרה. זה הזמן לעשות כבוד (גם אם מפוקפק) לחלק מהאלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית ישראלי בשנות ה-90. זהירות, פוסט נוסטלגיה לפניכם.

Guns N' Roses- Use Your Illusion 1+2

במחצית הראשונה של שנות ה-90, סלאש, דף ובעיקר אקסל רוז, היו הדבר הכי חם בעולם. עם שירים שהגדירו מחדש את גבולות הרוק, קליפים מטורפים שפומפמו ללא הרף ב-MTV והמון פוזה, כבשו "רובים ושושנים" (כפי שכונו בתקשורת הישראלית במשך שנים) את העולם וגם את הפרובינציה המקומית שלנו. פוסטרים, ציורי קיר, קעקועים וכמובן אלבומי הלהקה, היו מראה מאוד נפוץ בארץ בשנות התשעים.

שיאה האמנותי של הלהקה הגיע עם צמד האלבומים Use Your Illusion 1+2 שניפקו להיטי ענק כגון Civil War, November Rain, Estranged, וכמובן Don't Cry האלמותי שמתנגן לפחות פעם בשבוע באיזושהי תחנת רדיו מקומית. התוצאה? כל בית שמכבד את עצמו בישראל החזיק לפחות באחד משני העותקים של Use Your Illusion, והאמת? די בצדק.

Pet Shop Boys- Very

כאמור, הניינטיז לגמרי היו תור הזהב של הדיסק ומעבר למוזיקה טובה, אחת הדרכים להתבלט היתה להשקיע בעטיפות הדיסקים בכדי לעניין ולהזמין את המאזין הפוטנציאלי. הפט שופ בויז תמיד היו אשפים כל הקשור לצד הויזואלי המלווה את המוזיקה שלהם, ו-Very לא היה שונה. האלבום הציג לראשונה עטיפת פלסטיק מיוחדת בצבע כתום עם עיגולים בולטים ממנו, בעיצוב ייחודי שלימים יכונה "עטיפת הלוגו".

העובדה שבתוך "עטיפת הלגו" הייתה גם אסופת שירי פופ מדהימה, סייעה במשהו לאלבום הזה להיות אחד הנמכרים בישראל של שנת 1993. למעשה, Very נבחר לאלבום השנה בישראל ו-Go West מתוכו נבחר לשיר השנה. זכורה במיוחד הפרודיה על הבויז בפרסומות לקטשופ אסם. פרודיה שתזכה אותם לעד בכינוי הלא ממש מחמיא, "הקטשופ בויז".

Spice Girls- Spice

אם את בחורה וגדלת בניינטיז, תודי בזה, אין שום סיכוי בעולם שלא החזקת עותק של אלבום הבכורה של חמשת הפריחות מבריטניה. מדובר באלבום הנשי הנמכר ביותר אי פעם ואחד האלבומים הנמכרים בהיסטוריה. למעלה מ-30 מיליון עותקים (!) מכר האלבום הזה אני נשבע לכם שלפחות חצי מהם נמצאים איפשהו עדיין ברחבי ישראל.

Hitman 7

6 אלבומים. 6 אלבומי אוסף תחת המותג Hitman, הוציאה חברת התקליטים הישראלית, "הד ארצי" ואין לי מושג למה דווקא Hitman 7 הפך להיות סנסציה ענקית. באמת שאין מצב שהאזנתם למוזיקה בשנות התשעים מבלי לפחות להיחשף לאלבום הלהיטים הזה שמכר בישראל בלבד למעלה מ-200,000 עותקים! מספר מטורף במונחים מקומיים. החל מ- Tic, Tic Tac, דרך "מקרנה" ועד "קוקו ג'מבו", כל כך הרבה שירים גרועים יש באוסף הזה שההצלחה שלו באמת נשגבת מבינתי, אבל עם מספרים כאמור, בלתי אפשרי להתווכח. לפחות פט שופ בויז ודייויד בואי היו שם…

Oasis- What's The Story Morning Glory

בשנות ה-90, אואזיס היו הלהקה הכי גדולה ביקום. ההשוואות לביטלס עפו לאוויר כל שני וחמישי והאחים גאלאגר מילאו אייטמים בראש 1 ומעריב לנוער בלי הפסקה. אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybey, אמנם הפך אותם לכוכבים בבריטניה, אבל רק באלבומם השני, (What's the Story (Morning Glory, הם הפכו לסנסציה גלובלית, בעיקר בזכות Wonderwall- להיט הענק שלהם מתוך האלבום. כמובן שגם בישראל ההצלחה של אואזיס ו- Wonderwall הייתה ענקית, ולכן מעטים האנשים שלא החזיקו בביתם עותק של האלבום. שהאמת? הוא לגמרי מעולה!

Nirvana- Nevermind

מהפכת הגראנג' לא פסחה על ישראל. לא משנה בני כמה הייתם כשקורט קוביין החזיר את הצבע ללחיים של כל חובב רוק ממוצע, אין מצב שלא החזקתם עותק של Nevermind בבית. Smells Like Teen Spirit שהתנגן כל שנייה ב-MTV הפך להמנון הרוק הרשמי של העשור ואת האלבום השני של נירוונה לאחד המצליחים בעשור והנמכרים ביותר גם בישראל. למתעקשים, כן, גם Ten של פרל ג'אם כיכב יפה בישראל, אבל לא כמו Nevermind.

Cranberries- No Need to Argue

לא משנה כמה ניסית להתחמק מזה, צעקות ה"זומבי" הלא ברורות של דלורס אובריין בקעו מעשרות חדרים של נערים ונערות חובבי רוק בישראל. לרגע אחד בהיסטוריה היה נדמה שהקרנבריז עוד עשויים לדגדג את U2 בקרב על התואר הלהקה האירית הגדולה בעולם. זה כאמור לא קרה, אבל עשרות ישראלים נותרו נאמנים לקרנבריז והותירו אותם די אהובים במחוזותינו גם כיום. בכל מקרה, אני זוכר בצורה מאוד ברורה, שאין הרבה בתים שביקרתי בהם בשנות התשעים שלא התהדרו באלבום הזה.

פסקולי הסרטים "שומר הראש"/"אישה יפה"

מכירות האלבומים בניינטיז לא פסחו על תעשיית הקולנוע וכל סרט שכיבד את עצמו התהדר בפסקול עם מיטב אמני התקופה. זו הייתה שעתם המאוד יפה של הפסקולים ושניים מהם הפכו לבני בית כמעט בכל סלון בישראל. מדובר כמובן בפסקולים ללהיטי הניינטיז "אישה יפה" עם המגה להיט של רוקסט It Must Have Been Love הצ'יזי אך האפקטיבי, וזה של "שומר הראש" עם הקאבר המעיק של ויטני יוסטון ז"ל לקלסיקה I Will Always You. אגב, גם הפסקול ל"מלך האריות" של דיסני לא היה מחזה נדיר (בלשון המעטה) בשנות התשעים בישראל.

Fugees- The Score

הרבה לפני שוייקליף ז'אן ולורן היל איבדו את זה, הם חברו לראפר, פארז, (בן דודו של ז'אן) ויחד שחררו את אחד מאלבומי ההיפ הופ (אר נ' בי אם אתם ממש מתעקשים) המשפיעים בהיסטוריה ובניינטיז בפרט. באופן מפתיע, דווקא בארה"ב הם לא היו הצלחה מיידית אבל בישראל ובאירופה זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אני נשבע לכם ש- Ready or Not, הלהיט הענק של The Score התנגן לפחות פעם בשעה ב-MTV, מה שהכניס את ההיפ הופ מהדלת הראשית כמעט לכל בית בישראל.

REM- Automatic For the People

שנה בלבד אחרי ששחררו את Out of Time ואת המגה להיט ההיסטרי מתוכו, Losing My Religion, מייקל סטייפ וחבריו לא הורידו את הרגל מהגז ושחררו את אחד האלבומים שהגדירו את הניינטיז והגיעו לכל מתבגר ישראלי. שורת להיטים חורכת מצעדים כמו Man on the Moon, Drive, The Sidewinder Sleeps Tonite, ומעל כולם, Everybody Hurts, הבטיחו לאר.אי.אם שהות ניצחית בפנתאון הישראלי ושידור אינסופי בכל סוף שבוע רגוע של גלגל"צ.

עשו לנו לייק בפייסבוק!

אלבומים שהיו בכל בית בשנות ה-90

15 שנה ל-Is This it של הסטרוקס

אלבום הרוק החשוב ביותר של שנות ה-2000 חוגג 15. זה הזמן להצדיע לו וללהקה שהחזירה את הגיטרות והסקיני ג'ינס לאופנה. 

תחילת שנות ה-2000. מהפכת הגראנג' היא כבר זיכרון רחוק, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות, הנו-מטאל משתלט על כל חלקה טובה ו'טראוויס' היא הלהקה הכי גדולה בעולם. אחרי שנים של שגשוג, הרוק נכנס למשבר וזקוק נואשות למושיע חדש.

בעידן של פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר, עיני העולם כולו היו נשואות לניו יורק החבולה ולדרך בה היא מתמודדת עם האסון. אבל במקום לגלות שם יצירות חורכות לב (היו גם כאלה) הן גילו חבורה של 5 נערים צעירים, אמביציוזיים וחרמנים, לובשי ג'ינסטים צמודים ומעילי עור שהחזירו לחובבי הרוק את הצבע ללחיים.

"אני אומר את הדברים הנכונים אבל מתנהג לגמרי הפוך …".

עוד לפני שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם, ההייפ סביב הסטרוקס מניו יורק, היה מטורף. ה-EP שלהם, The Modern Age, שיצא בינואר 2001, הצית מלחמת בין חברות התקליטים על הזכות להחתים אותם, וכל צעד שלהם סוקר בהרחבה בכל האתרים והבלוגים הנחשבים בעולם. כולם תלו בחבורה הצעירה בהנהגתו של ג'וליאן קזבלנקס האדיש והמוכשר בטירוף, תקוות שיצליחו להעיר את עולם המוזיקה. למרבה הפלא, הסטרוקס לא רק שלא נבהלו מהציפיות, אלא אף התעלו עליהן עם אלבום רוק צעיר, חי, מרענן ובועט שגם אחרי 15 שנה אחרי, מקמט את מבחן הזמן.

אומרים שאלבום מופת, כמו תמונה, תופס רגע בהיסטוריה ומזקק אותו לכדי יצירה מוזיקלית שמתעדת את רוח התקופה. ואכן ב- Is This it מצליחים הסטרוקס לכלוא את משב הרוח המוזיקלי המרענן שנדף מהרוקנ'רול האמריקאי והניו יורקי בפרט בתחילת העשור.

אבל בנוסף לזאת, עוסק Is This it בנושאים שתמיד מעסיקים בני נוער כמו אהבה, מין, אלכוהול, הצלחה וכישלון בלי מסכות ובלי להתנחמד. אין נער מתבגר אחד שלא יאזין לטקסטים הנצחיים של קזבלנקס ולא ימצא בהם חיבור או נחמה, ולכן Is This it נמצא בשורה אחת עם אלבומים מופתיים אחרים כמו Nevermind, Mellon Collie and the Infinate Sadness, The Stone Roses ועוד שהפכו לקולו של דור.

"אני רוצה לגזול את התמימות שלך…"

ההצלחה המטאורית של הסטרוקס הביאה לתחייה מחודשת של הרוק ושטפה את המיינסטרים בלהקות אלטרנטיביות כמו The White Strips, Yeah Yeah Yeahs, Franz Ferdinand, The Libertines, Kings Of Leon ואחרות שחייבות את הצלחתן לסטרוקס. מפגן הכוח של חמישייה הניו יורקית הביאה את צרכני המוזיקה של התקופה להסיט מבטם מההיפ הופ, הנו מטאל ושאר סגנונות חזרה אל רוק הגיטרות. במובן מסוים עשו הסטרוקס לרוק בשנות האלפיים את מה שנירוונה עשו רק עשור קודם לכן. פשוט עם יותר סטייל.

כאמור, Is This it נשען על מסורות רוקנ'רול קלאסיות, בעיקר משנות השבעים דוגמת Television ו-The Velvet Underground, אך בו בעת מצליח להישמע אקטואלי ואפילו לקדם את הסאונד הוינטג'י הזה צעד אחד קדימה. הדיסטורשן בקול של ג'וליאן, חספוס הגיטרות, האווירה האורבנית, הכל זועק קלאסי. אך ההפקה המלוטשת, הדיוק הכמעט בלתי אנושי של מבנה השירים, הטקסטים הלא מתפשרים והחכמים להפליא, כל אלה הופכים את העיסה המוזיקלית של Is This it ליותר קוהרנטית, עכשווית וכן, גם יותר פופית.

"החיים נראים לא מציאותיים, אולי נעלה לחדר שלך…?"

15 שנים אחרי, מקום ראשון במצעד אלבומי העשור של NME (מקום שני בזה של הרולינג סטון) ואינספור להקות שהושפעו ישירות ממנו (בלי הסטרוקס הארקטיק מאנקיז לעולם לא היו קיימים), Is This it כבר תפס לעצמו מקום של כבוד בין יצירות המופת ההיסטוריות של המוזיקה הפופולרית. הוא גם באופן אישי אחד מאלבומי הרוק האהובים עלי.

שירים כמו Last Nite, Hard to Explain, Someday, The Modern Age ואחרים, כבר הפכו לקלסיקות רוק ולשירים שכל נגן גיטרה שואף לנגן. רק על שאלה אחת מהותית אין לי עדיין תשובה חד משמעית: למה האלבום פחות תפס בישראל? אבל זו כבר שאלה לפוסט אחר.

והנה עוד אנקדוטה קטנה שאני תמיד אוהב לחלוק כשאני מדבר או כותב על הסטרוקס. אם יש מדד לכוחה של קלאסיקה, הרי זו כמות הקאברים, הפרודיות והרפרנסים התרבותיים להן היא זוכה. אז פחות משנה אחרי צאת Is This it, להקת הפאנק-פופ, Sum 41, צילמה קליפ שהוא כולו מחווה פארודית לסטרוקס ולקליפ Last Nite. תהנו.

מוזמנים לעשת לייק לעמוד הרשמי של מועדון תרבות בפייסבוק

STROKES