רותם אור (Totemo)- מלכת האינדי הישראלית

ה- EP החדש של Totemo (רותם אור), Desire Path, הוא לא היצירה הטובה ביותר שלה, אבל הוא עדיין טוב יותר בארבע דרגות מכל מה שקורה היום במוזיקה הישראלית. עצם קיומה של יוצרת כמו אור בנוף המקומי, הוא לא פחות מנס שאתם פשוט חייבים להכיר.

לרותם אור (תסלחו לי, אני לעולם לא אתרגל ל- Totemo, שם הבמה שסיגלה לעצמה בשנים האחרונות) התוודעתי בפעם ראשונה בזמן שהייתי עורך של מיזם מוזיקה אינטרנטי ושבמסגרתו נחשפתי לעשרות שירים ואמנים שרק מחפשים לפרוץ. כל יום הייתי שומע שירים חדשים וגנריים להחריד שלעיתים תכופות מדי התהדרו במילים כמו "אהבה" ו"כפיים". אבל זה עוד כלום לעומת צילומי היח"צ ועטיפות הסינגלים חסרות המעוף במקרה הטוב והמביכות במקרה הרע, שתמיד, אבל תמיד(!) הציגו את פניו של הזמר שנתפס כאילו מופתע בעדשת המצלמה. ללא ספק המחלה של המוזיקה הישראלית.

עכשיו תארו לכם כמה הייתי מופתע לפתוח את הקומוניקט (הודעת העיתונות) של היוצרת רותם אור ולגלות קודם כל תמונה ראויה. לא סתם תמונת רופיל שלא אומרת כלום, אלא ממש צילום מושקע, שונה ומעל הכל, מסקרן. בתמונה נראתה אור היפיפייה, מכוסה ברדס אדום על רקע יער אפל, סטייל שלגיה אבל בקטע מלחיץ ומעניין גם יחד. תוך שנייה הבנתי שיש כאן עסק עם מישהי שלוקחת את המוזיקה שלה ברצינות ובאמנית שלא רק המוזיקה חשובה לה אלא גם האסתטיקה, הצורה, הויזואליזציה והבולטות. יכול להיות לך שיר טוב אבל בסופו של דבר החבילה השלמה, היא זו שהופכת זמר או יוצר לאמן.

"חלקיקים נסתרים"

התמונה האפלה והקסומה של אור הגיעה בכדי לקדם את הסינגל הראשון שלה, Covers. ואם העטיפה עשתה עבודה טובה, הרי ששניות ספורות מהרגע שלחצתי פליי על הסינגל, כבר הייתי שבור לרסיסים. קולה המלטף של אור הנח על מצע סינתיסייזר רך, נגיעות גיטרה אקוסטית וקסילופון מהפנט, נתנו לי אגרוף בבטן והחזירו לי את האמון בכוחה של המוזיקה הישראלית. בכוחה של המוזיקה בכלל.

Covers היה הסנונית הראשונה מאלבומה המלא הראשון של אור, Hard Magic שיצא ב-2012. עם מבנה שירים לא סטנדרטי, שילוב מרתק בין הגיטרה האקוסטית, הביטים אלקטרוניים והטקסטים הנעים על הספקטרום שבין אהבה, פרנויה, תת חלקיקים וחקר המוח (אור היא בוגרת מדעי המוח מאונ' ירושלים), Hard Magic הוא מיצירות הביכורים המפתיעות והאמיצות שנשמעו במוזיקה הישראלית.

על אף אהבתי העזה לאלבום וההערכה לו זכה מהמבקרים, ניכרה ב- Hard Magic בוסריות מסוימת. חיננית, מקסימה אך עדיין בוסריות קלה, בעיקר מבחינת המיקס והסאונד, ואת זה פתרה אור כשחברה לרועי אביטל, אש ה'גארדן סיטי מובמנט' המופלאים לא פחות.

"להיטים זה בשביל ילדים"

בשנת 2014 אור, ששינתה באותה תקופה את שם הבמה שלה ל-Totemo, שחררה את ה-EP הלא פחות ממופתי שלה, Heavy as My Dreams. תחת ידיו המיומנות של איש הגארדן סיטי מובמנט, ליטשה אור את הסאונד החם והאלקטרוני שלה שנסק לגבהים חדשים של עבודת אולפן שלא נשמעה כמותה בארץ. במיני אלבום המושקע הזה לא פחדה אור לפלרטט עם המיינסטרים בשירים פופיים ומלאי קסם שנשמעים אקטואליים וגלובליים גם שנתיים לאחר יציאתם. השיא, אם תשאלו אותי הוא, Time to Shine- פנינה אמיתית ומופת לעשיה מוזיקלית אלקטרונית, אלטרנטיבית, עצמאית וכל ניים דרופינג שתבחרו.

הדרך של אור ללב המיינסטרים הישראלי (אם היא כיוונה לשם בכלל), הייתה סלולה. גם בבלוגים הגדולים בעולם היא זכתה לפרגון חסר תקדים. אלא שאז קרה משהו קטן שאילץ את אור להאט קצת את הקצב, היא אובחנה כסובלת ממחלת הסרטן.

"המחלה בעיקר מאוד מנכיחה את האופציה של מוות" סיפרה היוצרת לאחרונה, אך זה לא מנע ממנה להמשיך וליצור. תוך שהיא נלחמת בגבורה במחלה ומצליחה להדוף אותה, המשיכה אור בעשייה מוזיקלית שאת תוצאותיה אנו מקבלים עכשיו עם EP חדש, שוב בן 5 שירים, בשם Desire Path, שוב תחת הפקתו של אביטל.

אם ביצירותיה הקודמות הטקסטים של 'טוטמו' היו ברובם עמומים ואמורפיים (במובן הטוב של המילה), הרי שבאלבום החדש ברור למדי שהמחלה וההתמודדות איתה תפסו את רוב נפח היצירה.

מבחינת הסאונד, Desire Path הוא המשכו הפחות או יותר ישיר של Heavy as My Dreams רק עם תוספת של סולמות ושלל צלילים מהמזרח שמהדהדים מקומות כמו הודו, סין ועוד, לעיתים אגב ,קצת יותר מדי לטעמי.

התחושה שלי מההאזנה לאלבום החדש של אור היא שהיוצרת המרתקת אף פעם לא נשארת במקום ותמיד מתקדמת ושירים כמו Hits ו- Dreamit מוכיחים זאת בגדול. ועם זאת, חבל לי ששני ה-EP's לא אוחדו להם יחד לאלבום אחד משותף שהיה יכול להיות שובר שווין אמיתי. אבל עדיין, לומר על Desire Path שהוא שווה האזנה יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. רק תאזינו לשיר Kick ותבינו, שפשוט אין דברים כאלה בארץ.

בימים אלה מופיעה אור ברחבי אירופה, שם אין לי ספק כי היא תרגיש יותר בבית והמוזיקה שלה תקבל את הבמה הראויה. העובדה שיוצרת שכל כך ייחודית ובעלת חזון מוזיקלי כה מורכב הצליחה בכל זאת לצמוח בהררי השיממון של המיינסטרים הישראלי, זו אנומליה שאני כבר לא מנסה להסביר, אלא פשוט להודות לקיומה.

 עשו לנו לייק בפייסבוקרותם אור 2

מודעות פרסומת

10 שירים קלאסיים מאוסים במיוחד

יש לא מעט שירים שבאיזשהו שלב בחיים שלנו מאוד אהבנו אבל לאט לאט הם נמאסו עלינו, או יותר נכון המאיסו את עצמם עלינו בזכות עשרות פעמים ששמענו אותם בכל חור. אז קבלו את עשרת השירים הכי חרושים וטחונים שכבר לגמרי נמאס לשמוע אותם.

10. Red Hot Chili Peppers- Californication

הפלפלים החריפים הם ללא ספק אחת הלהקות האהובות בארץ ואפשר להבין למה. המוזיקה הפאנקית והמעולה שלהם תמיד דיברה לכל מתבגר שאי פעם חלם להחזיק גיטרה ולנגן בפני מיליון אנשים ללא חולצה ועם גרב על הזין. אבל בתחילת שנות ה-2000 אי אפשר היה לברוח מהם ומהאלבום הסופר מצליח שלהם, Californcation. שלא תבינו לא נכון, מדובר באלבום מעולה, אבל מאז, שיר הנושא שלו נטחן ללא היכר והפך להיות אחד השירים המאוסים ביותר שיצא לי לשמוע, בטח ובטח הכי מאוס של הלהקה.

העובדה שהוא נבחר על ידי חובבי מוזיקה בישראל כשיר העשור של שנות האלפיים, לא ממש עזרה לו להישאר כיף. עדיין יש להם 100 שירים יותר טובים ממנו.

9. The Eagles- Hotel California

מכירים עוד שיר של האיגלס? קחו שניה… לא? OK אולי זו הסיבה שהשיר הזה כל כך מאוס. או אולי זה סולו הגיטרות (הבאמת נפלא) ששמעתם כבר 500,000 פעם בשנה האחרונה. השיר הזה נטחן כבר 40 שנה בכל תחנת רדיו שמכבדת את עצמה ומנוגן על ידי כל תלמיד גיטרה מתחיל, מתכון בטוח להמאסה מהירה של קלאסיקה. חבל.

8. 2Pac- Changes

הייתי בן 13 כשיצא Changes של טופאק שאקור ועד היום אני זוכר שתוך כמה ימים מיציאתו, כל התלמידים בשכבה החלו ללבוש מכנסי X-BOY ענקיים, לצעוק "יו יו יו" ולהתנהג כאילו הם יצאו עכשיו מהגטו של קומפטון. אין ספק שהתרומה של Changes והחשיפה שהוא העניק גם לטופאק וגם למוזיקה השחורה באופן כללי הייתה ענקית. הבעיה היא שעד היום הוא נשאר אחד השירים הכי חרושים בז'אנר וכזה אשר ולקח את הגנגסטראפ למחוזות הפופ בצורה כזאת שרידדה את המסר שלו. בכל מקרה מדובר בשיר שעם כל האזנה והאזנה רק הופך מעיק ומציק יותר.

7. Police- Roxenne

למרות ששחרר בקריירה שלו לא מעט שירי מופת, אני מודה שמעולם לא אהבתי יותר מדי את סטינג. הוא תמיד נתפס בעיני כטרחן יהיר ומתנשא, בדיוק כמו 'רוקסן'. עשרות הרפרנסים התרבותיים להם הוא זכה (כן, שיר על זונה איזה קטע), והעובדה שהוא תמיד מתנגן בכל פאב או מסיבה שתכנסו אליהם, הצליחו להמאיס אותו לעולמי עד. תוסיפו לכך את העובדה שמדובר בשיר לגמרי בינוני ואת הצרחות המעיקות של סטינג בבתים, והרי לכם שיר שהוא גם מוקצה מחמת מיאוס וגם אוברייטד בצורה קיצונית.

6. Bon Jovi- Always

במחצית הראשונה של שנות התשעים, בון ג'ובי היה הגבר הכי לוהט בסביבה וכל להיט שלו ושל הלהקה מלאת האגו שלו, כבש את פסגות המצעדים בכל העולם. לא שונה מהם היה השיר Always שהפך בישראל לשיר הסלואו הרשמי של תלמידי ותלמידות כיתות ו' במסיבות מקלטים שונות. אחרי טירוף הגראנג' ומנת יתר של גברים מסוקסים בחולצות פלנל, לרגע קצר ב-1994 היה נחמד להאזין לשיר האהבה הקיטשי הזה, אבל היום, אין מצב לשמוע אותו מבלי להצטייד בשקית הקאה.

5. Pink Floyd- Money

גילוי נאות, אני מעריץ ענק של פינק פלויד. אני חושב שמדובר בחלוצים מוזיקליים אמיתיים ובאחת הלהקות הגדולות אי פעם. אבל גם לי יש גבול. והוא עובר בכמות הפעמים הבלתי אפשרית שניתן לשמוע את השיר הזה. אני מאשים את כל תוכניות הכסף בטלוויזיה וברדיו שבמהלך השנים טחנו את הפתיחה עם הכסף המרשרש והמטבעות עד כדי כך שחמש שניות אל תוך השיר וכבר בא לך להעביר אותו. אני לצערי, מדלג עליו כבר שנים ומתנחם בעובדה שאחריו ב-Dark Side of the Moon תמיד מגיע Us and Them.

4. Beatles- Help

על הגאוניות של הביטלס ואינספור הקלאסיקות שהם העניקו לעולם אין ממש צורך להרחיב. אבל גם להם יש כמה שירים שנטחנו קצת יותר מדי, ואחד מהם הוא ללא ספק Help. מדובר בשיר של הביטלס שכולם מכירים, עילאיים ומתנשאים בינוניים וסבירים, קטנים וגדולים, ממש כולם. אולי זו הסיבה שאין מצב לעבור שבוע מבלי לשמוע את השיר בוקע מאיזה רמקול, סרטון פרסומת או סתם מפיו של הבחור השבוז לידך בעבודה ביום ראשון. בקיצור, מיצינו את השיר הזה ממזמן.

3. Bob Dylan- Knocking on Heaven's Door

אולי זו הגרסה של גאנז אנד רוזס, אולי גרסאת הרגאיי המזעזעת של קלפטון, אולי זאת של אבריל לאבין (נשבע לכן) או אולי בכלל זאת של מאיר אריאל שגרמו לכל מי שיש לו אזניים לתעב את השיר הזה. על כל פנים, אין ספק שזה אחד מהשירים הכי מאוסים בתולדות המוזיקה בזכות אינספור גרסאות הכיסוי שנעשו לו. אני מציע שניתן לשיר הזה כמה שנים של מנוחה ואז נוציא אותו מהבוידעם ונחליט אם לתת לו עוד צ'אנס.

2. Aerosmith- I don't wanna miss a thing

הבלדה הזאת, מתוך שובר הקופות "ארמגדון" הייתה להיט היסטרי ב-1998. למעשה, מדובר בלהיט כל כך גדול שלא ברור אם הסרט קידם את השיר או שהשיר קידם את הסרט. בכל מקרה מדובר בקטע קיטשי להחריד שנחמד אולי לשמוע אותו כשאתה בן 15 וקונה לחברה שלך שרשרת חצי לב, אבל הוא לא שומר בשום צורה על הרלוונטיות שלו ככל שאתה מתבגר. גם העובדה שבקליפ סטיבן טיילור, כאילו שר את השיר לביתו, שמשחקת בסרט, ליב טיילור, הופכת את הכל לעיסה הוליוודית מאוסה שנראית היום מביכה מאי פעם.

1. Metallica- Nothing Else Matters

ללא ספק, הלהיט הכי מאוס בהיסטוריה. שוב, שיר טוב והכל, אבל כזה שמיצה את עצמו כבר לפני אלפי השמעות. הלהיט הזה אמנם הביא את מטאליקה להמונים אבל הוא לא מייצג בשום צורה את הרוח של הלהקה. מדובר בקלישאת רוק לבני 14 פלוס שלא ברור איך הצליחה להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים ועדיין להתנגן ללא הפסקה בכל פעם בהקשרים של רוק, גיטרות, ניינטיז ועוד. וגם, הקטע הזה שכל שמוק תופס גיטרה ומתחיל לפרוט את הפתיחה של השיר הוא ללא ספק אחד מהרגעים הכי מייגעים שיצא לכל אדם, לא רק נגני גיטרה, לחוות.

אהבתם? שנאתם? רוצים להגיב? תנו לייק בפייסבוק>>

Slashtrioעשו עשו לנו לייק בפייסבוק