קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver

אחרי שהפך לסנסציית אינדי עם אלבומו הראשון, שחרר ב-2011 ג'סטין ורנון יחד עם חבריו להרכב "בון איבר" את אחד האלבומים הכי מרגשים והכי יפים שיצאו ב-20 השנה האחרונות. 

מחקרים גילו שגיל 30 הוא הגיל בו רוב האנשים מפסיקים לשמוע מוזיקה חדשה. האמת? זה נשמע די הגיוני פחות או יותר. גם אני חשבתי ששום דבר כבר לא יפתיע אותי מוזיקלית בדמדומי שנות ה-20 שלי. את בסיס הטעם המוזיקלי שלי כבר רכשתי מזמן. מהבית, מהחברים או מה-MTV של שנות ה-90 העליזות. מה כבר יצליח להפתיע שועל מוזיקה ותיק כמוני?

גדלתי עם ניל וכריס, חשבתי שהאחים גאלאגר הם הדבר הכי מגניב בעולם, עברתי את מרידות גיל העשרה עם קורט קוביין ובילי קורגן, האמנתי שפינק פלויד הם התגלמות האלוהות על פני האדמה, פגשתי את תום יורק בסימטאות הכי חשוכות בחיי, העברתי שמירות לילה צבאיות עם פלסיבו והפיקסיז, התפלספתי עם אדם דוריץ על אהבה, שתיתי לשכרה עם ג׳וליאן קזבלנקס ואלכס טרנר, התבגרתי עם מאט ברנינגר, דייב גהאן ופול סיימון, וחשבתי שהגעתי לשיא עם ויין באטלר. חקרתי את רזי הפופ, הרוק, הפולק, הפרוגרסיב וחשבתי ששום דבר כבר לא יפתיע אותי… אפילו לא אלבום חדש של ביורק. גם על גיטרה, פסנתר ושאר ירקות למדתי לנגן ובין לבין כתבתי, שרתי, הרצאתי, בכיתי, התרגשתי, שמחתי ועלצתי ואפילו ברימון (רחמנא ליצלן) למדתי.

אבל אז… סתם ככה באמצע החיים וללא שום הכנה מוקדמת, הגיע בחור בשם ג'סטין ורנון, שנראה כמו החנון המושלם, ופירק אותי לחתיכות. יצירה אחרי יצירה, שיר אחרי שיר, הוא הצליח במו ידיו לכתוב דף חדש בהיסטוריה המוזיקלית שלי עם עצמי.

Bon Iver, אלבומו השני של ורנון והלהקה שלו הנושאת את אותו שם, הוא חתיכת יצירת מופת שקשה לתאר במילים. יצירה שמרסקת לך את הלב לאטומים כמו שאף פעם לא חשבת שאפשר, בטח לא בגיל שלי, בטח לא אחרי מה שאני יודע!

אלבום הבכורה של היוצר המופלא, For Emma Forever Ago מ-2007, שהוא יצירה מפעימה בפני עצמה, הציג את הצד הרגיש של האמן שהסתגר בביקתה מושלגת תוך שהוא מקליט במינימום אמצעים ומקסימום כאב את אחד מאלבומי הפרידה הגדולים בכל הזמנים. לעומתו, Bon Iver (בצרפתית "יער אפל"), הוא מארג מוזיקלי מושלם של הרבה יותר שכבות, הרבה יותר תמות והרבה יותר כלים, החל מקרנות יער ועד לגיטרה האקוסטית המסורתית. במיומנות מופלאה בונה ורנון פסיפס מרהיב של צלילים שיפרקו לגורמים אפילו את המאזין הקשוח ביותר.

כל שיר באלבום נקרא על שמו של מקום אמיתי או פיקטיבי, המייצג לא רק הבדלים פיזיים וגיאוגרפיים, אלא גם מצב תודעתי ורגשי של הנפש האנושית. Perth הוא מקום של זיכרון ופרידה, Minnesota, WI זו החזרה הביתה, Holocene הוא הכאב והגאולה שבאה בעקבותיה ו- Towers הוא זמן לחרטה. כך שיר אחר שיר, צעד אחר צעד, לוקח אותנו ורנון למסע כואב, מרתק קסום ומרגש אל תוך נבכי הנשמה והרגש.

בצאתו, זכה האלבום בפרס הגראמי היוקרתי והסופרלטיבים נשפכו לכל עבר, מה שבטח יעזור לו לצלוח את מבחן הזמן ובצדק. כמו ציור מפורסם, פסל קנוני או מבנה ארכיטקטוני מרהיב, Bon Iver היא יצירה שלמה, קוהרנטית ומורכבת העומדת בפני עצמה שתגלה לכם משהו על היופי הטמון בעולם הזה, ועל הדרך גם על עצמכם.

Bon Iver הוא המקום המדויק, החלק האדום של המטרה, בו רגשות נוצרים. המקום בו המוזיקה היא הדבר הכי מושלם שיכול לתאר את החיים שלך מבלי שתזדקק למילים. יצירה שכל רגע שלא הכרת אותה נראה פתאום כמו בזבוז זמן בעולם הזה. זיקוק מושלם של אמנות, רגש, כנות והתרוממות רוח. חוויה רוחנית אמיתית – לא פחות מזה – שיכולה להגיע רק מתהומות הנפש העמוקות ביותר של  האדם. כמאמר הקלישאה, תודה לך עבור המוזיקה מר ורנון היקר. הלב שלך לא נשבר לחינם.

אהבתם? רוצים להגיב? תנו קפיצה לפייסבוק של מועדון תרבות>>

מודעות פרסומת

בריאן ווילסון- ביקורת הופעה

האווירה בהופעה של בריאן ווילסון הזכירה מסיבת סילבסטר באחוזת ראשונים, אבל למי אכפת?! פאקינג זכיתי לראות אגדה חיה ולשמוע את אחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים מבוצע לייב!

כיאה לחבורת אמריקאים מזדקנים, עלה בריאן ווילסון ו-11 נגניו לרבות אל ג'ורדין ממייסדי ההרכב, בדיוק מרשים אל הבמה. 20:59 והחבורה הקשישה אך המוכשרת והשמחה בטירוף כבר החלה לנגן. זה התחיל עם  Our Prayer ו- Heroes and Villans – מפרויקט Smile המפורסם שהפיל את ווילסון אל תהומות הנשייה הפסיכוטית בחיפושיו אחר היצירה המושלמת, והמשיך עם קלאסיקות מפורסמות יותר כמו California Girls ו- I Get Around האלמותי. על אף הביצועים הנאמנים ותזוזות פה ושם בקהל, קשה לומר שבשלב זה ההופעה צברה תאוצה, אבל זה בסדר, אבל הרי התכנסנו בעיקר בכדי לשמוע את "פט סאונדס" מבוצע מתחילתו ועד סופו.

לא תתפסו אותי אומר שום דבר רע על הביצועים של האלבום. רק אומר שיש שירים שלא יכולים להשתוות לייב לביצועי האולפן המדויקים והמושלמים שלהם והרי זה בדיוק מה שהפך את "פט סאודנס" לקלאסיקה שהשפיעה על דורות של אמנים. בנוגע, לווילסון עצמו, קשה לדעת איזה חלק בדיוק היה לו בביצועים. ברוב הזמן הוא היה נראה תלוש ליד הפסנתר, לא ממש מנגן ולא ממש שר כאשר רוב עבודת הקולות התחלקה בין שאר חברי הלהקה. כאן ראוי לציין את מת'יו ג'רדין, בנו של אל, שעשה עבודה מעולה עם הקולות הגבוהים והמאתגרים של חלק מהשירים.

שיא הרגש במופע היה ללא ספק הביצוע של אחת הקלאסיקות הגדולות בכל הזמנים, God Only Knows, שבסיומו כל הקהל נעמד ומחא ארוכות כפיים לשיר שכנראה וליווה אותם ברגעים המרגשים ביותר בחייהם. זו הייתה אמירת תודה מרגשת ולא מלוקקת של הקהל לווילסון על המתנה המופלאה הזאת שהעניק להם.

לאחר "פט סאונס" ירדו החברים מהבמה וחזרו להדרן מתבקש עם Good Vibrations, Surfin' USA, Barbara Ann ועוד. הביצועים היו אנרגטיים במיוחד והצליחו סוף סוף להרים את הקהל ואת המופע כולו.

ממרומי גיל 73 ואחרי שסבל התעללות מאב מכה, שחרר לעולם את אחת מהיצירות המוזיקליות הגדולות ביותר ויצא מדעתו בניסיון להתעלות עליה, התמכר לסמים, התמודד עם מותם של 2 אחיו וחבריו ללהקה, סכסוך משפטי מתוקשר עם מייק לאב, מייסד אחר של הלהקה, היה משהו מאוד מנחם בלראות את בריאן ווילסון, אגדה חיה, יושב על הפסנתר ופשוט מנגן עבורנו. סגירת מעגל אם תרצו, עם יוצר שהשפיע על מיליוני אנשים ברחבי העולם. לפעמים אתה מגיע להופעות פשוט בשביל לומר תודה.

מראש לא ציפיתי בהופעה של בריאן ווילסון לאיזושהי חוויה חוץ גופית מרגשת ואני בטח גם לא יכול לומר שקיבלתי אותה. אבל לערך ההיסטורי שלה, אין תחליף.

ברגע כמעט אירוני, בזמן שהחדשות על הפיגוע הנוראי בשרונה החלו להתפשט כמו אש בשדה קוצים, התנגן לו ברגע השיר Don't Talk Put Your Head On My Shoulder המנחם והעצוב. רק בישראל מרחק של 15 דקות נסיעה עלולות להפריד בין טרור של מוות לבין אנשים שרוקדים במלוא תשוקת החיים את Surfing USA הכל כך לא ישראלי עד כדי גיחוך. אין לי יותר מדי מה לומר על זה, אבל לפעמים המוזיקה באמת מנצחת את הכל.

תנו לנו לייק בפייסבוק

Brian_Wilson_2012.jpg