Radiohead – A Moon Shaped Pool ביקורת אלבום

כשזה מגיע לרדיוהד, העולם מתחלק לשניים: אלה שלא מבינים על מה המהומה (לפחות מאז OK Computer) ואלה שמעריצים כל נפיחה של תום יורק. אבל לא משנה לאיזה מחנה אתם שייכים,  A Moon Shaped Pool לא ישנה את דעתכם לכאן או לכאן. 

רדיוהד היא אחת הלהקות האחרונות עלי אדמות שאלבום חדש שלהם הוא אירוע. להקה שגם אם אתם לא מחסידיה, כל אלבום חדש שלה תמיד יעורר צפייה, סקרנות ובמידה רבה אפילו נוסטלגיה לימים בהם ציפינו והתרגשנו לקראת אלבום חדש- נוסטלגיה שהספיקה לדהות בעידן היו טיוב, הסטרימינג וההדלפות. לאור זאת השאלה המתבקשת היא: האם האלבום החדש של רדיוהד באמת עומד בציפיות? כמו תמיד במקרה של החמישייה הבריטי התשובה היא מורכבת.

"אני לא חי אני סתם הורג את הזמן…"

אחרי 6 שנות הפסקה ואחרי שהרגילו אותנו לביטים אלקטרוניים ואקספרמנטליזם, באלבומם התשיעי במספר אנחנו מוצאים את תום יורק וחבריו במצב רוח הרבה יותר מהורהר ושקט שבא לידי ביטוי בשירים רכים יותר מבוססי פסנתר וכלי מיתר קלאסיים. שלא תטעו, הגיטרות והאלקטרוניקה עדיין כאן, אבל הנימה של האלבום הרבה יותר רכה ובעלת שירים מסורתיים וקוהרנטיים יותר.

הסאונד החדש והחם הזה הופך את A Moon Shaped Pool לחוויה הרבה יותר מלנכולית, שקטה, אישית ואפלה מזאת שהתרגלנו אליה באלבומיהם הקודמים. אבל איכשהו, ולמרות הצלילים הקסומים וההפקה המלוטשת כרגיל של נייג'ל גודריך, האלבום לא ממש מצליח לנסוק לגבהים אליהם הרגילו אותנו רדיוהד. מדובר באלבום טוב אבל לא מספיק, מיוחד אבל לא פורץ דרך, מעניין אבל רחמנא ליצלן, גם משעמם ומעל הכל מרגש אבל לא ממוטט. מלהקה אחרת אולי היינו מקבלים זאת בהכנעה אבל לא מרדיוהד, לא מהלהקה שהתואר "הלהקה החשובה בעולם" הוענק לה לא פעם ולא פעמיים.

"החולמים, הם לעולם אינם לומדים…"

11 קטעים יש באלבום החדש ואת רובם המעריצים של רדיוהד פחות או יותר מכירים מהופעות והקלטות כאלה ואחרות, מה שהופך את חווית ההאזנה למעט צפויה ואפילו מאכזבת. זה מתחיל עם Burn the Witch הנחמד שמזכיר את תקופת Hail to the Thief וממשיך עם Daydreaming, כנראה הקטע הטוב באלבום, שממחיש את ההשפעות העצומות שיש לעבודותיו האחרונות של ג'וני גרינווד, בין היתר פסקולי סרטים, על הסאונד ה"תזמורתי" של האלבום. את הקליפ היפיפה לשיר אגב ביים הבמאי המוערך פול תומס אנדרסון שלסרטו "המאסטר" הלחין ג'וני גרינווד את הפסקול.

Decks Dark הוא שיר מלנכולי קטן ויפה בעוד ש- Desert Island Disk המינימליסטי מזכיר קצת רדיוהד של פעם עם הגיטרה האקוסטית הנקייה והיפה אבל לא ממש מצליח לנסוק לגבהים שאתה רוצה, ממש כמו האלבום כולו. בין לבין אפשר למצוא קטעים נחמדים יותר כמו Ful Stop ופחות כמו Identikit כאשר מלבד Daydreaming ראויים לציון גם Glass Eyes הקסום, ואהוב המעריצים מזה 20 שנה, True Love Waits, שלמרות הביצוע האנמי (הביצוע הלייב ב- I Might be Wrong הרבה יותר טוב), פשוט בלתי אפשרי להרוס אותו.

כאמור, בין אם אתם חולים על רדיוהד ובין אם אתם לא, A Moon Shaped Pool לא יהיה שובר השוויון בשבילכם. המהללים ימשיכו להלל, הציניקנים ימשיכו להתעלם ורדיוהד ימשיכו לעשות את מה שבא להם, כי זה מה שהם עושים הכי טוב.

תנו לנו לייק בפייסבוק

חושבים אחרת? מוזמנים להשאיר תגובה או להכנס לעמוד הפייסבוק של מועדון תרבות

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “Radiohead – A Moon Shaped Pool ביקורת אלבום

  1. פינגבק: 10 האלבומים הגדולים של 2016 | מועדון תרבות

  2. פינגבק: הכל במקום הנכון: רדיוהד בישראלל- ביקורת הופעה | מועדון תרבות

  3. פינגבק: האלבום הלא מוערך של רדיוהד: 15 שנה ל- Hail to the Thief | מועדון תרבות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s