12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

אהבה היא הנושא עליו נכתבו הכי הרבה שירים בהיסטוריה ובמיוחד על הרגע המצער הזה בו היא גוועת והפרידה הופכת לבלתי נמנעת. אז כשירות לציבור ולשבורי הלב, מועדון תרבות מציג בפניכם מצעד יומרני להחריד של  12 שירי הפרידה הגדולים והיפים ביותר שיש. בלי השמאלץ של טיילור סוויפט ואדל, בלי הטחונים והמרגיזים נוסח I Will Survive, אבל עם הרבה שירים שיגרמו לכם לבכות. אז תכינו את הממחטות וזה.

Amy Winehous- Back to Black

עד כמה שאיימי וויינהאוס הייתה נרקומנית, ככה היא הייתה מוכשרת. כידוע את Back to Black היא כתבה לאחר שאהובה המיתולוגי, בלייק פילדר, עזב אותה. "השיר הוא על כך שברגע שמסתיימת זוגיות כל צד חוזר להרגלים הנוחים שלו" סיפרה וויינהאוס והוסיפה: "האקס שלי חזר לחברה הקודמת שלו ואני חזרתי לשתות". קסם.

Coldplay – The Scientist

הרבה לפני שכריס מרטין וקולדפליי הפכו לפצצת שעמום מתקתקה לבני 12 מינוס, היו להם כמה יציאות לא רעות. אחת מהן היא The Scientist, מתוך האלבום השני והמעולה שלהם, A Rush of Blood to The Head. השיר מגולל את סיפורו של מדען שכל כך תקוע בעבודה שלו עד שהוא מזניח לגמרי את אהובתו. ברגע שהוא מבין את את הטעות שלו ואת גודל ההזנחה הוא מבקש שתסלח לו ותיקח אותו בחזרה: "יהיה כל כך חבל להיפרד… קחי אותי בחזרה להתחלה". 


Guns N' Roses- Don't Cry

אקסל רוז הוא ללא ספק אחד האנשים היותר פסיכופתיים בעולם הרוק, ועם זאת אף אחד לא יקח ממנו את היכולת לכתוב המנוני רוק מרגשים ונפלאים שעושים צחוק ממבחן הזמן, על אף שהמבקרים מעולם לא השתגעו עליהם. Don't Cry הוא מהשירים האלה שלא משנה כמה פעמים אני אאזין להם, הם ירגשו אותי כל פעם מחדש. אמנם לא מדובר בשיר פרידה "קלאסי" אבל בכזה שמלווה לבבות שבורים כבר שנים רבות.  "נשקי אותי לפני שאת אומרת לי שלום…". מבקש אקסל אבל גם מבין שלא משנה עד כמה קשה הרגע ועד כמה הפרידה כואבת, "את תהיי בסדר, את תרגישי טוב יותר מחר…".


Police- Every Breath You Take

תראו, אני לא חובב גדול של סטינג ו"פוליס", באמת שלא, אבל ככל שהתבגרתי גיליתי שכל הקלאסיקות האלה שמוקצות אצלנו מחמת מיאוס, יש סיבה שקוראים להן קלאסיקות. מדובר בשירים גדולים מהחיים שמצליחים לחצות זמן, מרחב, גיל וניתן להתחבר אליהם ולאהוב אותם כמעט תמיד. עבורי, Every Breath You Take הוא אחד מהשירים האלה. לא משנה כמה פעמים אשמע אותו ולא משנה כמה אני אחשוב שסטינג הוא פלצן מתנשא, ברגע שמתחיל ליין הבס הגאוני הזה שלו, אני מקבל כזה אגרוף בבטן שאני לא מתעורר ממנו עד שהשיר מסתיים.

האמת היא שלא מדובר בשיר פרידה קלאסי. הוא נכתב בעקבות פרידתו של סטינג מבת זוגתו דאז,ה?פרנסס טומלטי, אך הוא גם שיר של אהבה חזקה, שלא לומר מטרידה, על אדם אובססיבי שלא מפסיק להסתכל על כל צעד שאהובתו עושה. מלחיץ משהו.

"מאז שעזבת נעלמו עקבותיי, בחלומות הלילה אני רואה רק את פנייך, אני מסתכל מסביב אבל אותך אני לא יכול להחליף, כל כך קר לי, אני מתגעגע לחיבוק שלך… איך ליבי המסכן כואב עם כל צעד את עושה".

באנר מועדון תרבות
Arcade Fire- Afterlife

בשיר היפיפה הזה, וין באטלר מדמה מערכת יחסים גוועת למוות ומשווה בין החיים לאחר המוות לחיים שלאחר האהבה. "כשהאהבה נגמרת, לאן היא הולכת?" שואל באטלר בגרון ניחר ובטונות רגש.
מעטים שירי הפרידה שמצליחים לרגש ולהקפיץ בעת ובעונה אחת אבל עם הטקסט הכואב של באטלר והפקת הדיסקו האפלה של ג'יימס מרפי, זה בדיוק מה שקורה כאן. אגב פרידה, הקליפ לשיר מתאר משפחה מקסיקנית התמודדת עם מותה של האם. עוד צורה של אהבה ופרידה. לגצרי מהשירים האהובים עלי בשנים האחרונות

Bob Dylan- If You See Her Say Hello

ב-1975 נישואיהם של שרה ובוב דילן כבר החלו להתפורר. את השדים והזיכרונות של אותה מערכת יחסים הוא תיעד באלבום הפרידה הקסום שלו, Blood on the Tracks מ-1977. אחד מהשירים היותר מפורסמים מתוך האלבום הוא השיר If You See Her Say Hello בו מתאר דילן את התרחקותם הבלתי נמנעת של צמד אוהבים אשר "אהבתם התרחקה כמו שקורה לאוהבים לעיתים תכופות…", ובכנות קורעת לב מקונן על כך ש"הפרידה חוררה את ליבי" עד שלבסוף מבקש, "תגידו לה שהיא יכולה לחפש אותי אם יש לה זמן, לא כל כך קשה למצוא אותי". עוד טקסט מושלם  של הגדול מכולם.

Sinead O'connor- Nothing compers 2U

לצערנו שינייד אוקונור כבר מזמן התחרפנה אבל לפחות היא השאירה לנו את אחת הקלאסיקות היותר מרסקות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. Nothing Compers 2U נכתב כאמור על ידי פרינס עבור פרויקט הצד שלו, The Family בהשראתו של אחד מחברי הלהקה שנפרד מחברתו, אבל הפך ללהיט ענק רק אחרי החידוש של אוקונור שלא משנה איך תהפכו את זה מצליח לרגש גם אחרי כל כך הרבה שנים.


Bon Iver- Skinny Love

עד סביבות גיל 26, החיים של ג'סטין ורנון לא התקדמו כמו שהוא תכנן. הוא עבד בחנות סנדוויצ'ים, חלה המון, נזרק על ידי כמה להקות שהיה חבר בהם, ואם זה לא הכל, גם היחסים שלו עם חברתו, קריסטי סמית', הגיעו לסופם. אז ורנון אסף את עצמו, את כלי הנגינה שלו ואת ציוד ההקלטות שברשותו וברח מהכל לבקתה של אביו המבודדת ביער שנמצא במרחק 18 שעות נסיעה מביתו של ורנון.

בבקתה הזאת קרה לא פחות מקסם וורנון הקליט בה את מה שלימים יהפוך לאחד מאלבומי הפרידה הגדולים בכל הזמנים, For Emma, Forever Ago. השיר המוכר ביותר מתוכו הוא כנראה Skinny Love אשר על פי ורנון זהו מצב בו שני הצדדים במערכת היחסים נמצאים האחד עם שני רק לשם העזרה והתמיכה, מה שהופך את האהבה שלהם ל"רזה". ואגב, אם אתם תוהים מי זאת אמה? אז היא מסתבר לא דמות אמיתית אלא דמות בדיונית המכילה את כל חייו ואהבתיו של ורנון.


Joy Division- Love Will Tear Us Apart

איאן קרטיס הוא ללא ספק אחת הדמויות המרתקות והטרגיות שידע עולם הרוק, והתאבדותו המצערת בגיל 23 קשורה לחלוטין לעובדה שהיה אבוד בתוך אהבתו לשתי נשים בחייו. קרטיס התחתן בגיל 19 בלבד עם אהובתו מהילדות, דברה. אבל לא כמו סיפורי האהבה ההוליוודיים, גם הוא גילה שלתחזק חיי נישואים זה לא דבר קל. השגרה, הכרסום התמידי ברגשות, כל אלה הופכים למעמסה לא פשוטה, בטח ובטח כשאתה כוכב רוק. העניין הסתבך עוד יותר עבור קרטיס ברגע שפגש את העיתונאית אניק הונרה ופתח איתה ברומן סוער.

אבל קרטיס לא מיהר להיפרד מאשתו. הוא אהב אותה ונאלץ להתמודד עם אהבתו לשתי נשים תוך תחזוק קריירה מוזיקלית שרק עתה החלה לפרוח. לצערנו זה היה גדול מדי על קרטיס ששם סוף לחייו בגיל 23 בלבד והשאיר אותנו עם מורשת מוזיקלית מעוררת השתאות ושיר פרידה אחד מושלם.
"כשהשגרה נוגסת חזק, כשחדר השינה נהיה קר ואת מסתובבת לצד שלך, כאשר אנחנו משנים את דרכנו והולכים בנתיבים שונים, אז האהבה תקרע ביננו". כך קרטיס מצליח לדבר אל כל אחד ואחת שיודעים מה זה להיות נשוי ומה קורה לעיתים קרובות בקשרים ארוכי טווח. או בקיצור, שיגרה זה רע.


Fleetwood Mac- Go Your Own Way

כמות הפעמים שהזוגות בפליטווד מק בגדו (בתוך הלהקה ומחוצה לה, נשואים ולא נשואים), כנראה לא ידועה אפילו להם. אבל מרגעים קשים צומחים השירים הכי יפים ו-Go Your Own Way הוא דוגמה נהדרת לכך. הקלאסיקה הזאת, שכבר הספיקה להיכנס להיכל התהילה של הרוקנ'רול עם עוד 499 שירים שעיצבו את הז'אנר, נכתב על ידי לינדזי באקינגהאם ברגע של כעס אחרי שסטיבי ניקס, החליטה לזרוק אותו.

"אם הייתי יכול, מותק הייתי נותן לך את עולמי, אבל איך אני יכול לעשות זאת אם את לא רוצה לקבל אותו ממני?" עשרות גרסאות הכיסוי שהוקלטו לשיר מוכיחות שלב שבור זה תמיד נושא שמוכר.


Beatles- Yesterday

שיר הפרידה האולטימטיבי של ארבעת המופלאים, או ליתר דיוק של פול מקרטני שאף מחזיק בשיא (הלא רשמי) כשיר אשר בוצעו לו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה. Yesterday הוא לא עוד קינה על פרידה ואהבה שנעלמה. הוא שיר שהקסם שלו טעון בפתאומיות של שבירת מערכת היחסים וברגע הזה שבדיוק כשחשבת שהכל טוב ומושלם, זה נגמר. ככה סתם. פתאום. ביום בהיר אחד.  "למה היא הייתה חייבת ללכת…? מקונן פול בעודו תוהה אם זה בגלל משהו שהוא אמר. עכשיו כל מה שנותר לחלום עליו זה לחזור לאתמול בו  "הבעיות שלי היו כל כך רחוקות ממני" ו"אהבה הייתה משחק שכל כך קל לשחק בו". 

Beck- Lost Cause

אין דבר כואב יותר מלגלות שארוסתך בוגדת בך. שהאישה שעוד רגע התחייבת לקחת לחיים שלמים, שיקרה לך ופגעה בך במקום הכי רגיש. לצערו, זה בדיוק מה שקרה לבק רגע לפני שהוא התמסד עם חברתו מזה 9 שנים.

בעקבות הגילוי והפרידה הבלתו נמנעת, התיישב בק לכתוב את אחד מאלבומי הפרידה היפים ביותר בהיסטוריה (Sea Change) אשר מתהדר איך לא, גם בשיר הפרידה האלוטימטיבי, Lost Cause.
כמו ברוב השירים של Sea Change המופתי, גם ב- Lost Cause בק מוותר על הניסיונות המוזיקלית שמאפיינת אותו ופשוט סוחף אותנו בבלדה אקוסטית מהרהרת ומופלאה פרי הפקתו של נייג'ל גודריך הגאון.

בשיר בק מתאר בדיוק מופתי איך זה מרגיש להיפרד, מה אומרים לחברים, איך ממשיכים הלאה והאם יש לנו עוד סיכוי?  "העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" הוא עוד מהרהר רגע לפני שהוא סותם את הגולל באופן סופי ומבין ש"מותק את מקרה אבוד…".

באנר מועדון תרבות
רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BECK

אהבתם? חושבים אחרת? תנו בלייק לעמוד הפייסבוק שלנו, מועדון תרבות

תוכלו להאזין לפלייליסט עם כל השירים בערוץ היוטיוב של מועדון תרבות

מודעות פרסומת

50 שנה ל- Pet Sounds של הביץ' בויז

כמו יין טוב שרק הולך ומשתבח, Pet Sounds של הביץ' בויז, מצליח להישמע רענן, מקורי, קסום ורלוונטי מתמיד גם 50 שנה אחרי צאתו. מועדון תרבות חוגג יובל לאלבום שהציב סטנדרט חדש בעולם המוזיקה הפופולרית וגרם לפול מקרטני להבין שגם לו יש לאן לשאוף.

אני מודה, אחד החטאים הגדולים ביותר שלי הוא התמכרותי הבלתי מתפשרת לרשימות ודירוגים מוזיקליים למיניהם. אתם יודעים, אותם דירוגים נוסח: "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים", "1001 האלבומים שאתם חייבים לשמוע לפני המוות", "100 השירים הגדולים של הניינטיז" ועוד אינספור דירוגים מתנשאים ויומרניים להחריד כאלה ואחרים.

על אף העניין שהדירוגים הללו מייצרים, הם אינם חפים מבעיות, כאשר הגדולה שבהן היא העובדה הדי ברורה שהם פשוט נוטים לחזור על עצמם. הביטלס, בוב דילן, הרולינג סטונס וחבריהם תמיד יככבו בראש בעוד שאמני הפופ יודרו ובכלל האמנים הגבריים, הלבנים והאנגלו- סקסים תמיד ישלטו בכיפה.

סטנדרט חדש של יצירה מוזיקלית פופולרית

Pet Sounds הוא אחד מאותם אלבומים שתמיד מעטרים את ראשי מצעדי האלבומים הגדולים בכל הזמנים למיניהם ולפיכך התייחסתי אליו בחשדנות הראויה לו. תמיד כשרציתי להאזין לו ולשמוע על מה המהומה דחיתי את הקץ בין היתר משום שהביץ' בויז תמיד נתפסו בעיני כילדותיים מדי, אמריקאים מדי ו"מתקתקים" מדי. אבל ככל שהזמן עבר היה לי ברור שמתישהו זה יקרה ואגלה האם אלבום בעל שם נוראי כל כך נוראי יכול באמת להיות יצירת מופת מושלמת כפי שמעידים עליו המצעדים?

אז התיישבתי להאזין לו. ככה בערך, בצורה הכי אגבית שיכולה להיות. אתם יודעים האזנה סתמית כזאת לצורך הורדת הקוף מהגב. לא באמת האמנתי שאצליח להתאהב בנערים השובבים שדאגו להצטלם ליד גלשנים על רקע הים למרות שהיחיד שבאמת ידע לגלוש שם היה המתופף, דניס וילסון. ובכל זאת, יום אחד בעודי מתארגן לקראת יציאה, פתחתי את הלפטופ שלי, בעל הרמקולים הפצפוניים והלא איכותיים בעליל ולחצתי על כפתור הפליי. מה כבר יכול לקרות?

ואז ללא הכנה מוקדמת, צלילי הקסם הפותחים את Wouldn't it be Nice החלו להתנגן ואני נשבע לכם שתוך חצי דקה עזבתי את הכל ונשאבתי אל תוך המוזיקה שבקעה מתוך הרמקולים הנוראיים של הלפטופ. עד You Still Believe in Me כבר התמכרתי והתאהבתי. אפילו לאירוע אליו מיהרתי איחרתי. פשוט לא יכולתי להפסיק.

"אלוהים רק יודע מה הייתי בלעדייך…"

בשיאה של ההצלחה ההיסטרית של נערי החוף מקליפורניה ותוך שהם עומדים בגבורה אל מול הפלישה הבריטית, החליט בריאן וילסון, סולן וכותב השירים המרכזי של ההרכב, לקחת את המוזיקה של הביץ' בויז צעד אחד קדימה ובהשפעת Rubber Soul של הביטלס, לכתוב את אלבום המופת של חייו. שאפתני משהו.

לצורך העניין הוא שכר את הנגנים הטובים בעולם (The Wrecking Crew), את התמלילן, טוני אשר, ובכדי שלא יפריעו לו, שלח את שאר חברי הלהקה להמשיך את מסע ההופעות שלהם באסיה בלעדיו. האלבום הוא כאמור אלבום של הביץ' בויז אבל שלא יהיה ספק, החזון והיצירה הסופית היא פרי יצירתו הבלעדית של מוחו הקודח והמוכשר להחריד של וילסון.

Pet sounds זכה לשמו בשל ספק מחמאה ויותר הקנטה של מייק לאב כלפי בריאן וילסון. הראשון טען שלוילסון יש אוזניים של כלב והוא היחיד שיכול לזהות צלילים שהאוזן האנושית אינה מסוגלת לקלוט. ואכן מטרתו של וילסון ביצירתו החדשה הייתה להתנסות בצלילים חדשים ולברוא עולם חדש מוזיקלי עשיר כפי שלא נשמע לפני כן.

Pet Sounds הציג לעולם סטנדרט חדש של הפקה והקלטה שטרם נשמעו בעולם המוזיקה הפופולרית. האלבום מלא בעשרות כלי נגינה שונים השייכים לעולם הקלאסי כמו קרן יער, כלי מיתר וכלים קלאסיים אחרים כאשר בין לבין משלב וילסון בהקלטות צלילים לא שגרתיים אחרים כמו פעמוני אופניים, צפצפות, רכבת חולפת וכן, גם את כלבי המחמד שלו. מי שהאזין לאלבום ב-1966 לא האמין שניתן ליצור כזאת מוזיקה. לא סתם זה האלבום שגרם לפול מקרטני להסתגר באולפן ולהקליט את "סרג'נט פפר" בניסיון להתעלות על וילסון. "אתה לא יכול לקרוא לעצמך מוזיקאי לפני שאתה מאזין ל- Pet Sound אמר מקרטני וצדק. גאוני, פורץ דרך, היסטורי, כל סופרלטיב שתבחרו עבור Pet Sounds יהיה מדויק.

נשמע אקטואלי וחדשני גם היום

על אף ההפקה המלוטשת להדהים של האלבום, אי אפשר להתעלם מסימן ההיכר של הלהקה- קולות ההרמוניה השמימיים של חבריה אשר מגיעים כאן לשיאים חדשים של יופי ורגש. ב-1996 , לכבוד חגיגות השלושים לאלבום, שוחררה קופסת דיסקים שיחד עם האלבום המקורי הכילה גם את גרסאות אינסטרומנטליות לשירים כמו גם את תפקידי השירה וההרמוניות הקוליות לבד. מדהים לשמוע את זה ולהבין שלא היו מחשבים ואוטו-טיון בזמנו. המילה שלמות מעולם לא הייתה מתבקשת יותר.

ובכל זאת יש גם מקטרגים לאלבום, אלה אוהבים לציין את הטקסטים הפשוטים שבו והאמת? במידה רבה של צדק משום שאין באלבום את העומק הלירי של דילן, החוצפה הסקסית של הסטונס או את השנינות של לנון ומקרטני. אבל דווקא הנאיביות הכמעט ילדותית של שירי האלבום היא חלק מהקסם שלו. "רק אלוהים יודע מה הייתי בלעדייך" כמה פשוט, כמה יום יומי, כמה מקסים. ולחשוב שזה שיר הפופ הראשון שהשכיל לשלב בתוכו את המילה "אלוהים".

המורכבות ההרמונית והרבדים המוזיקליים האינסופיים החבויים באלבום, בשילוב טקסטים "ארציים" יותר על התבגרות, אהבה ואכזבה יוצרים סינרגיה מאוזנת ומעניינת הנעה בין יומרנות לפשטות שכל אחד יכול להתחבר אליה. בין אם אתה מוזיקאי והסי פארט של God Only Knows מטריף אותך או בין אם אתה נער שחולם עם התבגרות סטייל Wouldn't it be Nice. קשה לי לחשוב על בן אדם שאוהב מוזיקה שלא ימצא ולו שיר אחד להתחבר אליו או לכל הפחות להעריך אותו.

Pet Sounds הוא הסיבה שבגללה אנשים רוכשים אלבומים ושירים כמו  God only Knows (ככל הנראה שיר האהבה היפה ביותר שנכתב אי פעם), I Know There's an Answer, Thats Not Me ואחרים, הם הסיבה לכך שבני אדם מאזינים למוזיקה. 50 שנה עברו ו-Pet Sounds לא רק שמחזיק מעמד, אלא כמו יין טוב רק הולך ומשתבח עם כל האזנה. אחד האלבומים הטובים בכל הזמנים? אפשר להתפשר גם על הכי טוב.

תנו לנו לייק בפייסבוק

beach_boys__pet_sounds124a3f15d4e9f7c4f94b50e3475548853

Radiohead – A Moon Shaped Pool ביקורת אלבום

כשזה מגיע לרדיוהד, העולם מתחלק לשניים: אלה שלא מבינים על מה המהומה (לפחות מאז OK Computer) ואלה שמעריצים כל נפיחה של תום יורק. אבל לא משנה לאיזה מחנה אתם שייכים,  A Moon Shaped Pool לא ישנה את דעתכם לכאן או לכאן. 

רדיוהד היא אחת הלהקות האחרונות עלי אדמות שאלבום חדש שלהם הוא אירוע. להקה שגם אם אתם לא מחסידיה, כל אלבום חדש שלה תמיד יעורר צפייה, סקרנות ובמידה רבה אפילו נוסטלגיה לימים בהם ציפינו והתרגשנו לקראת אלבום חדש- נוסטלגיה שהספיקה לדהות בעידן היו טיוב, הסטרימינג וההדלפות. לאור זאת השאלה המתבקשת היא: האם האלבום החדש של רדיוהד באמת עומד בציפיות? כמו תמיד במקרה של החמישייה הבריטי התשובה היא מורכבת.

"אני לא חי אני סתם הורג את הזמן…"

אחרי 6 שנות הפסקה ואחרי שהרגילו אותנו לביטים אלקטרוניים ואקספרמנטליזם, באלבומם התשיעי במספר אנחנו מוצאים את תום יורק וחבריו במצב רוח הרבה יותר מהורהר ושקט שבא לידי ביטוי בשירים רכים יותר מבוססי פסנתר וכלי מיתר קלאסיים. שלא תטעו, הגיטרות והאלקטרוניקה עדיין כאן, אבל הנימה של האלבום הרבה יותר רכה ובעלת שירים מסורתיים וקוהרנטיים יותר.

הסאונד החדש והחם הזה הופך את A Moon Shaped Pool לחוויה הרבה יותר מלנכולית, שקטה, אישית ואפלה מזאת שהתרגלנו אליה באלבומיהם הקודמים. אבל איכשהו, ולמרות הצלילים הקסומים וההפקה המלוטשת כרגיל של נייג'ל גודריך, האלבום לא ממש מצליח לנסוק לגבהים אליהם הרגילו אותנו רדיוהד. מדובר באלבום טוב אבל לא מספיק, מיוחד אבל לא פורץ דרך, מעניין אבל רחמנא ליצלן, גם משעמם ומעל הכל מרגש אבל לא ממוטט. מלהקה אחרת אולי היינו מקבלים זאת בהכנעה אבל לא מרדיוהד, לא מהלהקה שהתואר "הלהקה החשובה בעולם" הוענק לה לא פעם ולא פעמיים.

"החולמים, הם לעולם אינם לומדים…"

11 קטעים יש באלבום החדש ואת רובם המעריצים של רדיוהד פחות או יותר מכירים מהופעות והקלטות כאלה ואחרות, מה שהופך את חווית ההאזנה למעט צפויה ואפילו מאכזבת. זה מתחיל עם Burn the Witch הנחמד שמזכיר את תקופת Hail to the Thief וממשיך עם Daydreaming, כנראה הקטע הטוב באלבום, שממחיש את ההשפעות העצומות שיש לעבודותיו האחרונות של ג'וני גרינווד, בין היתר פסקולי סרטים, על הסאונד ה"תזמורתי" של האלבום. את הקליפ היפיפה לשיר אגב ביים הבמאי המוערך פול תומס אנדרסון שלסרטו "המאסטר" הלחין ג'וני גרינווד את הפסקול.

Decks Dark הוא שיר מלנכולי קטן ויפה בעוד ש- Desert Island Disk המינימליסטי מזכיר קצת רדיוהד של פעם עם הגיטרה האקוסטית הנקייה והיפה אבל לא ממש מצליח לנסוק לגבהים שאתה רוצה, ממש כמו האלבום כולו. בין לבין אפשר למצוא קטעים נחמדים יותר כמו Ful Stop ופחות כמו Identikit כאשר מלבד Daydreaming ראויים לציון גם Glass Eyes הקסום, ואהוב המעריצים מזה 20 שנה, True Love Waits, שלמרות הביצוע האנמי (הביצוע הלייב ב- I Might be Wrong הרבה יותר טוב), פשוט בלתי אפשרי להרוס אותו.

כאמור, בין אם אתם חולים על רדיוהד ובין אם אתם לא, A Moon Shaped Pool לא יהיה שובר השוויון בשבילכם. המהללים ימשיכו להלל, הציניקנים ימשיכו להתעלם ורדיוהד ימשיכו לעשות את מה שבא להם, כי זה מה שהם עושים הכי טוב.

תנו לנו לייק בפייסבוק

חושבים אחרת? מוזמנים להשאיר תגובה או להכנס לעמוד הפייסבוק של מועדון תרבות

5 שירים שחזו את העתיד

הם לא קראו בקלפים או התבוננו בכוכבים, אבל איכשהו האמנים האלה הצליחו לחזות במדויק את העתיד דרך השירים שלהם. הפוסט הבא הולך באמת להדהים אתכם!

The Clash- Guns of brixton – חזו את מהומות בריקסטון
"כשהם יבעטו בדלת ביתך איך תצא החוצה? עם הידיים על הראש או או על הדק האקדח שלך…"

עם סיומו של העידן הקולוניאליסטי ובפתחה של הגלובליזציה, המוני מהגרים שטפו את הממלכה המאוחדת מכל קצוות העולם. החל ממרכז אמריקה, דרך אפריקה ועד אסיה. מהגרים אלה, אשר תרו אחר עתיד טוב יותר, השתכנו באופן טבעי בשכונות החלשות של המדינה וסבלו מיחס מזלזל, התעלמות ממסדית ואפליה. אחת מהשכונות הבריטיות בה השתכנו מהגרים רבים הייתה בריקסטון שבדרום לונדון. המתח הבין גזעי בין המהגרים למקומיים הביא להתפרצויות אלימות תכופות אך גם לאינטרקציה מוזיקלית בין תרבותית מדהימה ולהשפעות הדדיות שנעו בין רוק, פאנק, רגאיי, סקא ועוד (תחשבו על להקות כמו "פוליס", "בלונדי", "מדנס" ותבינו את הרעיון).

ב-1979 שחררו "הקלאש" את אלבום המופת שלהם London Calling ובו השיר המונומנטלי, Guns of Brixton. השיר נכתב על ידי יליד השכונה ובסיסט הלהקה, פול סימנון, שגם שר אותו. הטקסט מתייחס למתח הבין גזעי בשכונה אך מנקודת מבטם של החיים בה תוך שהוא מזהיר את הממסד מפני התלקחות צפויה. בסופו של תהליך התלקחות שכזאת אכן התרחשה באפריל של 1981 עם שורה של התנגשויות אלימות בין התושבים המופלים לבין המשטרה במה שלימים יכונה "מהומות בריקסטון". הקלאש היו נטועים כל כך עמוק בתוך החרא של החברה הבריטית עד שצפו את ההתקוממויות החברתיות של השכבות החלשות על רקע האפליה וההזנחה המתמשכת מבעוד מועד. זה לא הופך אותם למנבאי עתידות מוצלחים אבל לפחות הם עושים את מה שהפוליטיקאים לא – וזה להקשיב לציבור.

Pet Shop Boys- Kings cross – חזו את השריפה בתחנת הרכבת 'קינגס קרוס' בלונדון.
"רק אתמול מצאתי את עצמי אבוד בתחנה ששמה 'קינגס קרוס', מתים ופצועים בכל מקום…"

בספטמבר של 1987, שחררו הפט שופ בויז את אלבומם השני והמעולה Actually. לצד שלל להיטים נסגר האלבום בבלדה קסומה ומלנכולית בשם Kings Cross, על שמה של תחנת הרכבת המפורסמת של לונדון. באותם ימים שרצה התחנה סוחרי סמים, זונות, מעשי שוד ועוד, כאשר הבויז מקבילים בשיר את מצבה המתדרדר של התחנה לזה של הממלכה המאוחדת כאנלוגיה לתקוות שהתנפצו וחלומות שנעלמו.
העניין מתחיל להיות מעניין כאשר חודשיים לאחר מכאן התחוללה שריפה בתחנה המדוברת שגבתה את חייהם של 31 אנשים ופצעה עוד 100. לאחר השריפה פנו גורמים רבים, ביניהם 'הסאן', 'סמאש היטס' ועוד ללהקה שישחררו את השיר כסינגל שכל הכנסותיו יתרמו לנפגעים. זה כאמור מעולם לא קרה, אבל עד היום אנשים רבים בטוחים שהשיר נכתב על המקרה למרות שזה לא המצב.

The Buggles- Video killed the radio star – חזו את עלייתם של הקליפים והטלוויזיה
"הם לקחו את הקרדיט על הסימפוניה השניה שלך ושכתבו אותה על ידי מכונות וטכנולוגיה חדשה… הוידאו הרג את כוכב הרדיו".

הלהיט הזה של ה'באגלז' נחקק בדפי ההיסטוריה בעיקר בשל סיבה אחת: זהו השיר הראשון ששודר אי פעם ב- MTV. כמובן שלשם השיר היה חלק משמעותי בבחירה המאוד מודעת של קברניטי הערוץ, ובכל זאת, אי אפשר שלא להשתאות לנוכח ההבנה של הצמד גאוף דוונס וטרבר הורן (שהפך ברבות השנים למפיק מוערך במיוחד) אודות מה שטומן בחובו העתיד לתעשיית התרבות והמוזיקה.
האמת היא שהשיר נכתב בכלל על שדרן רדיו שהקריירה שלו נהרסת בשל כניסתה של הטלוויזיה לחיינו, אבל אין ספק שהנושא מהדהד אל תוך העתיד של כל תעשיית המוזיקה עם הפיכתה מרדיופונית לויזואלית. קחו בחשבון שהאלבום מתוכו נלקח השיר נקרא "עידן הפלסטיק" והרי לכם להקה שהיא לגמרי מנבאת עתידות.

Wilco- Jesus, Etc – חזו את פיגועי האחד עשר בספטמבר
"בניינים גבוהים רועדים, קולות בורחים ושרים שירים עצובים מאוד… גורדי שחקים מתקלפים יחדיו וקולך מעלה עשן…"

האמת היא שהרבה שירים חזו את הטרגדיה של האחד עשר בספטמבר. באסטה ריימס למשל שר "אף אחד מכם לא רוצה מלחמה, להטיס מטוס אל תוך בניין בשמו של אללא" 13 שנה לפני הפיגועים. אבל ב- Yankee Hotel Foxtrot, וילקו מביאים את נבואות הפופ לרמה חדשה. תתעלמו לרגע מהעטיפה המציגה צמד בניינים (במקרה זה 2 בניינים בשיקאגו, עיר מולדתם) ומטקסטים נוסח "עפרם של דגלי ארה"ב" או "ארצה להצדיע לעפרם של דגלי אמריקה", השיר Jesus, Etc מציג חזון כמעט מפחיד ומדויק של הפיגועים עם טקסט על גורדי שחקים שקורסים, עפר, עצב, בכי ועוד… וכל זה עוד מבלי להזכיר שהאלבום יועד לצאת ב….אחד עשר בספטמבר. ספוקי.

Notorious B.I.G- Suicidal Thoughts – חזה את מותו שלו
"אני רוצה לעזוב, אני נשבע באלוהים אני מרגיש כאילו המוות קורא לי…"

אם שם האלבום, Ready to Die, לא מסגיר את נבואת הזעם העצמית של ביגי, אז מגיע השיר Suicidal Thoughts ולא משאיר מקום לספק, הבחור ידע שהוא הולך למות. אז נכון, במלחמת הכנופיות של המזרח והמערב, אפשר לומר שלא ממש צריך היה להיות נביא בכדי להבין שמישהו הולך להיהרג, אבל עדיין המילים של השיר מצליחות להעביר צמרמורת גם לספקנים ביותר. עצוב.

מכירים עוד שירים שחזו את העתיד? מוזמנים לשתף בתגובות או בעמוד הפייסבוק שלנו.