סופר של אלבום- פט שופ בויז Super ביקורת אלבום

ל- Super, אלבומם החדש וה-13 במספר של אשפי הפופ הבריטיים, היו את כל הסיבות להיכשל. הוא סובל משם איום ונורא, עטיפה מזעזעת וקמפיין ויראלי שלא ממש תפס. אבל איכשהו כמו תמיד, הבויז מצליחים להפתיע מחדש ומספקים יצירה אלקטרונית נפלאה.

ציון המועדון: ★★★★☆

את הביקורת שלי על Super, אני רוצה להתחיל ב- 5 בספטמבר 2012, אז שחררו הפט שופ בויז את Elysium, אלבומם האחרון תחת ענקית התקליטים "פרלפון". 

Elysium היה יצירה מלנכולית, אישית, שלא לומר ביוגרפית, על מה זה להיות כוכב פופ מזדקן בעולם ששייך לצעירים. האלבום הציג כמה מהטקסטים המרגשים והיפים ביותר שכתב ניל טננט בחייו, אך לצערו (ולצערי כי מדובר באלבום פשוט נפלא), היצירה נחלה אכזבה הן במכירות והן בביקורות. 

הביקורות הארסיות שהגיעו אפילו מהמעריצים השרופים ביותר של ההרכב השפיעו כנראה על הצמד משום לראשונה בקריירה שלהם, שחררו ניל טננט וכריס לאו תוך פחות מ- 10 חודשים את Electric, האנטיתזה לכל מה שיצג Elysium.

האלבום אשר הופק על ידי סטיוארט פרייס (מדונה, הקילרז, ניו אורדר ועוד…), החזיר את הבויז לרחבת הריקודים אך על הדרך השיל מהם את הנשמה שכל כך אפיינה אותם, גם ברגעים הכי מרקידים בקריירה שלהם. Electric אמנם קיבל ביקורות מדהימות והיווה הצלחה מסחרית גדולה, אך בעיני הוא היה מצועצע מדי, נטול נשמה או תחכום ומתאמץ.

לאור זאת ולאור העובדה שפרייס חזר לעמדת המפיק גם ב-Super, החששות שלי מ-Electric 2 היו גדולות. אך למזלי, Super הוא אלבום הרבה יותר מהוקצע, הרבה יותר קוהרנטי ופשוט הרבה יותר טוב מקודמו. בעיני לפחות.

"סיפרנו לכולם כמה רוק זה אוברייטד…"

אם אתם אוהבים מוזיקה אלקטרונית או EDM עכשווי, ועל הדרך תדלגו באלגנטיות על Happinness שפתוח את האלבום (ללא ספק הרצועה החלשה באלבום), אתם  הולכים להתאהב ב-Super.

הסינגל הראשון The Pop Kids (לא, לא מדובר בשיר אוטוביוגרפי) מספר את סיפורם של צמד חברים, גבר ובחורה, אשר מגיעים ללונדון של שנות ה-90 בכדי ללמוד אך בעיקר ליהנות מחיי הלילה של העיר וממוזיקת הפופ של התקופה. קשה להאמין שמי שגדל בניינטיז ויצא לבלות במועדונים השווים של התקופה לא יתחבר לפיסת הנוסטלגיה הקסומה הזאת.

"אני חלש מדי בכדי להיות חזק…"

עוד סממן שהופך את Super לאלבום הרבה יותר טוב מ-Electric ודומיו, הוא הטקסטים. לכל אורך הקריירה שלהם, המאפיין הגדול ביותר של הפט שופ בויז היה היכולת ליצור שירי פופ אינטלקטואליים וחכמים, וטוב לשמוע כי השילוב בין מקצבי דאנס של כריס לטקסטים החדים של ניל חוזר להיות פקטור משמעותי גם באלבום החדש.

אמנם לא בכל השירים ולא תמיד בצורה מושלמת, אבל החיבור בין הרגליים לשכל ללא ספק נוכח ביצירה החדשה.

אפשר לשמוע את זה ב- Twenty Somthing המעולה שמבקר את בני העשרים פלוס של ימינו, להלן דור ה-Y, המחפשים קיצורי דרך בסטארט-אפים תוך שהם מכלים את זמנם ואת עצמם בסמארטפונים.

גם Groovy המקפיץ שמגיע אחריו אוצר בתוכו ביקורת על תרבות הסלב וה"תסתכלו עלי", כאשר אחריהם מגיע אהוב המעריצים, Dictator Decide, המתאר את תחושותיו האישיות וסודותיו הכמוסים ביותר של דיקטטור עלום שם שרק חולם לרדת ממעמדו ולהיות כאחד האדם.

"אני חלש מדי בכדי להיות חזק…" לוחש ניל בשיר הפוליטי והאפל ביותר באלבום שנשמע כאילו נלקח ישר מאלבומם הפוליטי ביותר, Fundamental מ-2006.

"אנחנו הולכים לשרוף את המועדון עד שהבוקר יגיע…"

Pazzo, השיר השישי והאינסטרומנטלי תקוע כמו עצם בגרון ומיותר לחלוטין, אבל למזלנו מיד אחריו מגיע Inner Sanctum, שאמנם גם הוא אינסטרומנטלי, אבל בניגוד ל-Pazzo מכיל לא מעט איכויות ומהדהד אל מקורות ההשראה האלקטרוניים ביותר של הבויז.

ומשם הקרחנה רק ממשיכה כשלאחר Inner Sanctum אנחנו מקבלים רצף שירים מהמשובחים בהיסטוריה של הצמד.

זה מתחיל עם Undertow האופורי והמהפנט, ממשיך עם הבלדה היחידה באלבום, Sad Robot World, שנכתבה בהשראת ביקור שערכו ניל וכריס במפעל פולקסווגן ועשרות המכונות והרובוטים שעומלים שם יום יום על מלאכת הרכבת המכוניות, ומתפוצץ עם שני הקטעים החזקים באלבום, Say it to Me ו-Burn שיכולים ללמד את ריהאנה, מדונה, ביבר ואחרים, איך עושים את זה נכון.

האלבום נסגר עם Into Thin Air המהורהר והסוחף ("נשאיר את הכל מאחורינו, נעלם, אף אחד לא ידע לאן…") בו הבויז מרשים לעצמם ללכת הכי רחוק בבלדה קסומה ובהפקה מיוחדת שמשאירה טעם של עוד.

אם יש נקודת תורפה באלבום (חוץ מ- Happiness ו- Pazzo שהם כמובן עניין של טעם אישי), היא שבאופן מוזר כמעט כל השירים באלבום מסתיימים מוקדם מהצפוי ולעיתים אף נקטעים בצורה כמעט ברוטאלית. Say it to Me, Twenty Somthing ו-Groovy למשל סובלים מכך יותר מכולם.

אבל עם זאת, לא מדובר בשגיאה הפוגעת יותר מדי בשלמות היצירה וגם כך סביר להניח שחלק נכבד משירי האלבום יזכו לאינספור רמיקסים ארוכים יותר או פחות משלל ה- DJ המובילים בעולם שישלימו את הסיפור של האלבום.

עם עזיבתם את חברת התקליטים "פרלפון" והפצת המוזיקה שלהם דרך החברה העצמאית שהקימו, 2x, הפכו הפט שופ בויז הלכה למעשה ללהקת אינדי שיכולה להתפרע ולעשות כרצונה ו-Super הוא הדוגמה המושלמת לכך.

משוחררים מכבלי הפופולריות ומהצורך לרצות, Super היא יצירה אלקטרונית שאמנם לא מגיעה לפסגות העבר שלהם אבל מוכיחה שגם 30 שנה לאחר אלבום הבכורה שלהםלצמד הכי ותיק והכי מצליח בתולדות הפופ, יש עוד כמה טריקים בשרוול.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

super-1pet-shop-boys