Electronic הוא אלבום הפופ הכי טוב שאתם לא מכירים

מה קורה כשברנרד סאמנר (סולן ניו אורדר) וג'וני מאר (גיטריסט הסמית'ס), מחוזקים בניל טננט וכריס לאו, הלו הם הפט שופ בויז, נפגשים? אחד מאלבומי הפופ היותר יפים שאתם לא מכירים.

באזור 1988-89, המתחים הפנימיים בתוך ניו אורדר, אחת הלהקות החשובות של העשור, החלו לתת אותותיהם. ברנרד סאמנר, סולן הלהקה, דחף אותה לכיוונים יותר אלקטרוניים וניסיוניים למורת רוחם של שאר החברים. הקונפליקט החדש הביא את סאמנר להקליט אלבום סולו ראשון משלו בו הוא יוכל לממש את כל תשוקותיו המוזיקליות. אך מהר מאוד לאחר תחילת העבודה, הבין סאמנר שהא פשוט לא אוהב לעבוד לבד ולכן הוא קרא לחברו משכבר הימים ג'וני מאר, גיטריסט להקת הסמית'ס המיתולוגית שזה עתה התפרקה, בכדי לסייע לו. השניים החלו לפעול תחת השם Electronic.

בהשראת מוזיקת הדאנס של התקופה ומלודיות הגיטרה המפורסמות של מאר, החליטו השניים ליצור אלבום שיתיך את שתי העולמות של שני האמנים השונים הללו. מצד אחד מוזיקה אלקטרונית עכשווית ומן הצד השני רוק מחוספס בשילוב מלודיות רכות. התוצאה? Electronic, אחד מאלבומי הפופ-רוק היותר טובים שנוצרו בעידן המודרני.

ההצלחה האמנותית של אלבום הבכורה של צמד המוזיקאים איננה מובנת מאליה. לא חסרות דוגמאות של 'להקות על' (סופרגרופס) שהתפיידו בן רגע בשל אגו, סכסוכים פנימיים או פשוט מוזיקה לא מספיק טובה. אך במקרה של Electronic עושה רושם ששני המוזיקאים ויתרו על האגו שלהם בשביל היצירה, או שפשוט היה להם יותר מדי מה להוכיח. מדובר בפנינה קסומה של פופ-רוק מרגש, מקפיץ וקסום בעל הפקה מלוטשת שבמידה רבה אפילו הקדימה את זמנה, עם שילוב מושלם בין הגיטרה של מאר לסינתיסייזרים ומכונות התופים של סאמנר.

האלבום נפתח עם Idiot Country האנרגטי בעל הפזמון הממכר, שכבר עם צליליו הראשונים אפשר להבין שמדובר כאן ביצירת מופת, לא פחות. לאחר מכן מגיע Reality, כנראה השיר הכי טוב באלבום, כאשר גם בשיר השלישי Tighten Up, הקצב לא מפסיק לרגע.

בשני השירים הבאים, The Patience of a Saint הנוגע ו- Getting Away with It הקסום והמוכר ביותר מתוך האלבום, נעזרים מאר וסאמנר בקלידים של כריס לאו ובקולו המרגש ניל טננט מהפט שופ בויז. שני השירים הללו מהווים את הצד הרגיש והשקט יותר באלבום. Getting Away with It אגב יצא כמעט שנה לפני שהאלבום המלא שוחרר כאשר למעשה בגלל ההצלחה הרבה לה זכה השיר, מיהרו סאמנר ומאר להקליט אלבום המלא.

כאמור Electronic מלא בשירים מעולים וקטעים שהגדירו מחדש את הקשר שבין גיטרה ומוזיקה האלקטרונית. ראוי לציין גם את Try All You Want הנהדר ו- Feel Every Beat שסוגר את האלבום בצורה מושלמת.

האמת היא שנשגבת מעיני הסיבה בגינה האלבום הזה לא נחרט עמוק יותר בדפי ההיסטוריה. ללא ספק מדובר במיני עוול. עם צאתו זכה האלבום לביקורות מהללות ומכירות יפות שהעידו על עתיד ורוד יותר עבור הלהקה אבל שם זה פחות או יותר זה נגמר. אולי בגלל שהמומנטום נעצר עם חזרתו של סאמנר לחיקה של להקת האם שלו, אולי הייתה זו המוזיקה האלטרנטיבית של תחילת שנות ה-90 שדחקה אותם הצידה, תהא הסיבה אשר תהא, בשורה האחרונה אין ספק ש- Electronic הוא אלבום שאינו מוערך מספיק. מדובר באוצר גנוז המהווה חוליה מקשרת ואיכותית במיוחד בין האייטיז הקופצניים לניינטיז המהורהרים.

סאמנר ומאר הספיקו לשחרר תחת Electronic עוד 2 אלבומים אבל הם לא זכו לתהודה ציבורית או הצלחה מסחרית והאמת? הם לא ממש היוו אתגר לאלבום המופת הראשון שלהם. שירת הברבור האמיתית של הלהקה והלהיט הגדול ביותר שלה הגיע ב-1992 עם השיר הנהדר, Disappointded, שנכתב יחד עם ניל טננט שגם שר אותו. השיר יצא במסגרת הסרט Cool World ולא נכלל באף אלבום של הלהקה עד לאוסף הלהיטים שלה מ-2006.

אז אולי Electronic כבר לא יזכר כאחד האלבומים הגדולים בהיסטוריה, אבל זה לא אמור למנוע מכם לתת לו צ'אנס ולגלות 12 שירים שתצטערו שלא הכרתם קודם.

עשו לנו לייק בפייסבוק>>

ELECTRONIC

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s