Electronic הוא אלבום הפופ הכי טוב שאתם לא מכירים

מה קורה כשברנרד סאמנר (סולן ניו אורדר) וג'וני מאר (גיטריסט הסמית'ס), מחוזקים בניל טננט וכריס לאו, הלו הם הפט שופ בויז, נפגשים? אחד מאלבומי הפופ היותר יפים שאתם לא מכירים.

באזור 1988-89, המתחים הפנימיים בתוך ניו אורדר, אחת הלהקות החשובות של העשור, החלו לתת אותותיהם. ברנרד סאמנר, סולן הלהקה, דחף אותה לכיוונים יותר אלקטרוניים וניסיוניים למורת רוחם של שאר החברים. הקונפליקט החדש הביא את סאמנר להקליט אלבום סולו ראשון משלו בו הוא יוכל לממש את כל תשוקותיו המוזיקליות. אך מהר מאוד לאחר תחילת העבודה, הבין סאמנר שהא פשוט לא אוהב לעבוד לבד ולכן הוא קרא לחברו משכבר הימים ג'וני מאר, גיטריסט להקת הסמית'ס המיתולוגית שזה עתה התפרקה, בכדי לסייע לו. השניים החלו לפעול תחת השם Electronic.

בהשראת מוזיקת הדאנס של התקופה ומלודיות הגיטרה המפורסמות של מאר, החליטו השניים ליצור אלבום שיתיך את שתי העולמות של שני האמנים השונים הללו. מצד אחד מוזיקה אלקטרונית עכשווית ומן הצד השני רוק מחוספס בשילוב מלודיות רכות. התוצאה? Electronic, אחד מאלבומי הפופ-רוק היותר טובים שנוצרו בעידן המודרני.

ההצלחה האמנותית של אלבום הבכורה של צמד המוזיקאים איננה מובנת מאליה. לא חסרות דוגמאות של 'להקות על' (סופרגרופס) שהתפיידו בן רגע בשל אגו, סכסוכים פנימיים או פשוט מוזיקה לא מספיק טובה. אך במקרה של Electronic עושה רושם ששני המוזיקאים ויתרו על האגו שלהם בשביל היצירה, או שפשוט היה להם יותר מדי מה להוכיח. מדובר בפנינה קסומה של פופ-רוק מרגש, מקפיץ וקסום בעל הפקה מלוטשת שבמידה רבה אפילו הקדימה את זמנה, עם שילוב מושלם בין הגיטרה של מאר לסינתיסייזרים ומכונות התופים של סאמנר.

האלבום נפתח עם Idiot Country האנרגטי בעל הפזמון הממכר, שכבר עם צליליו הראשונים אפשר להבין שמדובר כאן ביצירת מופת, לא פחות. לאחר מכן מגיע Reality, כנראה השיר הכי טוב באלבום, כאשר גם בשיר השלישי Tighten Up, הקצב לא מפסיק לרגע.

בשני השירים הבאים, The Patience of a Saint הנוגע ו- Getting Away with It הקסום והמוכר ביותר מתוך האלבום, נעזרים מאר וסאמנר בקלידים של כריס לאו ובקולו המרגש ניל טננט מהפט שופ בויז. שני השירים הללו מהווים את הצד הרגיש והשקט יותר באלבום. Getting Away with It אגב יצא כמעט שנה לפני שהאלבום המלא שוחרר כאשר למעשה בגלל ההצלחה הרבה לה זכה השיר, מיהרו סאמנר ומאר להקליט אלבום המלא.

כאמור Electronic מלא בשירים מעולים וקטעים שהגדירו מחדש את הקשר שבין גיטרה ומוזיקה האלקטרונית. ראוי לציין גם את Try All You Want הנהדר ו- Feel Every Beat שסוגר את האלבום בצורה מושלמת.

האמת היא שנשגבת מעיני הסיבה בגינה האלבום הזה לא נחרט עמוק יותר בדפי ההיסטוריה. ללא ספק מדובר במיני עוול. עם צאתו זכה האלבום לביקורות מהללות ומכירות יפות שהעידו על עתיד ורוד יותר עבור הלהקה אבל שם זה פחות או יותר זה נגמר. אולי בגלל שהמומנטום נעצר עם חזרתו של סאמנר לחיקה של להקת האם שלו, אולי הייתה זו המוזיקה האלטרנטיבית של תחילת שנות ה-90 שדחקה אותם הצידה, תהא הסיבה אשר תהא, בשורה האחרונה אין ספק ש- Electronic הוא אלבום שאינו מוערך מספיק. מדובר באוצר גנוז המהווה חוליה מקשרת ואיכותית במיוחד בין האייטיז הקופצניים לניינטיז המהורהרים.

סאמנר ומאר הספיקו לשחרר תחת Electronic עוד 2 אלבומים אבל הם לא זכו לתהודה ציבורית או הצלחה מסחרית והאמת? הם לא ממש היוו אתגר לאלבום המופת הראשון שלהם. שירת הברבור האמיתית של הלהקה והלהיט הגדול ביותר שלה הגיע ב-1992 עם השיר הנהדר, Disappointded, שנכתב יחד עם ניל טננט שגם שר אותו. השיר יצא במסגרת הסרט Cool World ולא נכלל באף אלבום של הלהקה עד לאוסף הלהיטים שלה מ-2006.

אז אולי Electronic כבר לא יזכר כאחד האלבומים הגדולים בהיסטוריה, אבל זה לא אמור למנוע מכם לתת לו צ'אנס ולגלות 12 שירים שתצטערו שלא הכרתם קודם.

עשו לנו לייק בפייסבוק>>

ELECTRONIC

מודעות פרסומת

30 שנה ל-Please, אלבום הבכורה של פט שופ בויז

Please, אלבום הבכורה של פט שופ בויז הוא לא אחד המופתיים או אפילו לא הטוב ביותר בדיסקוגרפיה שלהם, אבל הוא כן נקודת ציון חשובה בהיסטוריה של הפופ והוא בהחלט מכיל בתוכו את ניצוצות הגאונות שיהפכו בהמשך את הצמד לאחד ההרכבים החשובים בהיסטוריה.

ציון המועדון: ★★★★☆

כשנפגשו במקרה בחנות למוצרי אלקטרוניקה, ניל טננט, עורך ספרות ועיתונות, וכריס לאו, סטודנט לארכיטקטורה, לא האמינו שהם יהפכו לצמד המצליח ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית ולאחד ההרכבים המשפיעים בתולדות הפופ והמוזיקה האלקטרונית. אבל רצה הגורל ושני הזרים הגמורים הללו החלו לשוחח וגילו במהרה כי הם חולקים טעם מוזיקלי מאוד דומה. משם הדרך לעבודה משותפת הייתה מהירה.

שנתיים לאחר מכן, כאשר במסגרת עבודתו במגזין המוזיקה, "סמאש היטס", טס טננט לראיין בניו יורק את להקת "פוליס", הוא החליט להפגש עם המפיק הנערץ עליו ועל לאו, בובי אורלנדו הידוע יותר בכינוי "בובי או". אורלנדו התרשם מהדמואים שהשמיע לו טננט והשלושה החלו מיד לעבוד יחדיו. במסגרת העבודה המשותפת הוקלטו שלל שירים, ביניהם קטע מיוחד בשם West End Girls אשר הושפע מסצנת הראפ וההיפ הופ הגוברת. בשנת 1984 שוחרר West End Girls תחת השם Pet Shop Boys שנבחר על ידי טננט ולאו בגלל מכר משותף שעבד בחנות לחיות מחמד.

West End Girls אמנם זכה להצלחה מסוימת בסצנת המועדונים בלוס  אנג'לס, ניו יורק וצרפת, אבל נכשל בלעשות מעבר לכך. בסופו של תהליך החליטו ני וכריס להתנתק מבובי אורלנדו, חתמו על חוזה עם חברת התקליטים EMI העולמית והחלו לעבוד על אלבום הבכורה שלהם עם המפיק סטיבן האוג. אחת ההחלטות האסטרטגיות שקיבלו הבנים יחד עם מפיקם החדש, היה להפיק מחדש את West End Girls. תחת האוג, הופשט השיר מהבומבסטיות שאפיינה את הפקותיו של אורלנדו בעוד טננט חתך חלק מהמילים ושכתב אחרות. התוצאה: להיט ענק בקנה מידה עולמי ואחד השירים המכוננים בהיסטוריה הבריטית והפופ בכלל.

בעודו מושפע משיר ההיפ הופ המחאתי ופורץ הדרך, The Messege של Grandmaster Flash, כתב טננט אודות החיים המודרניים, השסועים והקודרים בממלכה המאוחדת תחת משטרה של אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר. במבטא בריטי על מצע שטיחי סינתיסייזרים וליין בס חודר במיוחד, "מרפרפ" לו טננט במבטא בריטי על הבדלי המעמדות באנגליה של שנות ה-80, תרבות הצריכה, שיגעון ועוד. למעשה, West End Girls הוא שיר הראפ הראשון בהיסטוריה שכבש את ראש מצעד הסינגלים הבריטי.

בנוף הקופצני ו"הפופי" שנשלט על ידי להקות כמו דוראן דוראן, יורית'מיקס, קולצ'ר קלאב ואחרים, התבלט West End Girls בשנינותו ובסגנונו, ומיקם את הצמד החדש בשכונה כסוג של אנומליה בעולם הפופ. גם עטיפת אלבום הבכורה שלהם, שיצא כמה חודשים לאחר מכן, הציגה את לא פחות מתמונת פספורט קטנטנה של ניל וכריס על רקע לבן, שוב, בניגוד לצעקנות והצבעוניות ששלטו באותה תקופה.

West End Girls לא היה השיר היחד ב- Please שהוכיח כי ניל וכריס מכוונים גבוה יותר מאשר רק רחבת הריקודים. Opportunities, הסינגל השני מהאלבום, הוא מניפסט סרקסטי של ניל השם ללעג את הניאו ליבירלזם של תאצ'ר, Suburbia מתאר את חיי הפרברים האלימים הנובעים מתוך התסכול והמתח הבין גזעי ששרר בהם החל מסוף שנות ה-70, Violence, גם עוסק בנושאים של כעס ואלימות, בעוד Later Tonight מרמז על הנטיות המיניות של טננט שיצא מהארון רק ב-1994 ובכלל להדחיק את נטיית ליבו.

למעשה, לכל אורכו של Please אנו מקבלים את מה שיהפוך להיות התמצית של הפט שופ בויז. שירי פופ, מופקים מעולה שמצד אחד מרקידים ומצד שני, מצויידים בטקסטים מושחזים היטב המלאים במסרים עמוקים. היכולת של הבויז לפנות בו זמנית גם לרגליים וגם לשכל היא זו ההופכת אותם לנושאי הדגל המגינים בחירוף נפש על מוזיקת הפופ בטענה כי גם היא יכולה להכיל בתוכה מסרים עמוקים, חתרניים ורציניים לא פחות משירי רוק.

באנר מועדון תרבות

Please שתל את הזרעים של שינבטו לאחת הקריירות המרתקות ביותר בפופ העולמי. ולמרות שאלבומי המופת הגדולים של הפט שופ בויז יגיעו אחריו (מי אמר Behaviour?), אלבום הבכורה של הפט שופ בויז מלא בשירים מעולים, לפרקים מדהימים, שמוכיחים למה המקום שלהם בספרי ההיסטוריה מובטח כבר שנים רבות.

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

עטיפת PLEASEpet-shop-boys-e1371588573591