התאבדות הרוקנרול- פרידה מדייויד בואי

"מותי מחכה לי כמו מכשפה בלילה…"

זה קצת מצחיק להיפרד ממישהו שלא באמת הכרת. מישהו שלא החלפת איתו מילה בחיים שלך, שלא אמרת לו שלום או בוקר טוב. מישהו שאפילו לא שלחת לו פאקינג SMS! לעזאזל אפילו לא חייתם באותה מדינה! ובכל זאת התחושה עם דייויד בואי היא שבאיזשהו אופן הכרנו, או שלפחות הוא הכיר אותי. ליווה אותי בכל נקודות הציון החשובות בחיי.

אני עוד זוכר את אחי מספר לי בהתלהבות על הקליפ פורץ הדרך של Ashes to Ashes בעודי בן 10 בלבד. זוכר איך התלהבתי לראות את Little Wonder נחרך ב-MTV, זוכר איך התרגשתי עד דמעות בפעם הראשונה ששמעתי את Thursday's Child ואיך Absolute Beginners ליווה אותי ביום חתונתי. גדלתי עם דייויד בואי. גדלתי עליו. עולמו המוזיקלי עיצב את טעמי כשרק התחלתי להבין מה זאת מוזיקה ובמידה רבה הוא ממשיך לעשות זאת גם היום כשאני חוקר וכותב אודותיה.

גם אם לא אהבתם את דייויד בואי, או אפילו לא הכרתם שיר אחד שלו, עדיין שמעתם אותו. שמעתם אותו בכל תו מוזיקלי שאי אהבתם מבלי שאפילו ידעתם את זה. כי מלבד אולי הביטלס, אין אמן שהשפיע על המוזיקה הפופולרית יותר ממנו. הוא עשה מוזיקה אלקטרונית לפני שאנשים ידעו מה זה מחשב, החצין את אישיותו האנדרוגינית בעידן בו הומוסקסואליות הייתה קללה, צילם קליפים לפני שזמרים אחרים ידעו בכלל מה זאת מצלמה והתיך בצורה מופלאה בין צליל, תמונה, תיאטרליות, קולנוע, משחק וטקסט לכדי חזון אמנותי גדול מהחיים המהדהד עד ימינו באינספור יצירות אמנות עכשוויות.

החזון האמנותי והרצון התמידי לחקור ולכבוש טריטוריות חדשות, הם שהפכו את המוזיקה של בואי למשפיעה כל כך על מנעד עצום של אמנים חוצי ז'אנרים. מנירוונה ועד פט שופ בויז, מרדיוהד ועד קניה ווסט ואפילו הסימפסונים, המורשת המוזיקלית והתרבותית של דוד המלך פשוט נמצאת בכל מקום.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

"אני לא יודע לאן אני הולך מכאן אבל אני יודע שזה לא יהיה משעמם…"

במהלך כל הקריירה שלו, היה דייויד בואי סמל לכל מה שחדש, לכל מה שלא רגיל ומשעמם. הוא לרגע לא נח על זרי הצלחתו ותמיד חיפש את האתגר הבא, את הסאונד החדש, את הגבול הבא שיפרוץ. ברגע שחשבת שהנה הוא הולך בדרך מסוימת, הוא תמיד דאג לברוח לכיוון הכי לא צפוי. המילה שעמום, כרפרנס לאותו משפט מפורסם שלו, פשוט לא הייתה בלקסיקון שלו.

המחשבה שנגרעו מאיתנו עוד יצירות פוטנציאליות פרי מוחו הקודח של אחד האמנים המרתקים בהיסטוריה של המוזיקה כל כך מאכזבת, על גבול המכעיסה. ובכל זאת אם יש משהו אחד מנחם בלכתו של בואי, זו הצורה בה הלך, רק ימים ספורים אחרי שהוא ממציא את עצמו מחדש ומדהים את העולם בפעם המי יודע כמה עם Blackstar, אלבומו ה-25 שמוכיח שגם ממרומי גיל 69 הוא עדיין שני צעדים לפני כולם. רק בדיעבד אפשר להבין את הקליפ האחרון שצילם בחייו לשיר Lazarus, אותה דמות מקראית שישו הקים לתחייה 4 ימים לאחר מותה – כמה סימבולי, בו הוא נראה מכוסה תכריכים על מיטת בית חולים. זו הייתה המתנה שלו אלינו. זו המצבה שלו.

"אז להתראות אהבה…"

אז היה שלום, מייג'ור טום, זיגי סטארדסט, כוכב שחור, זיקית אנושית שכמוך… אני עוד מדמיין אותך חוזר אלינו יום אחד ממאדים ומספר לכולנו שאתה חייזר או שסתם הלכת לרגע וחזרת להושיע אותנו. אבל גם אם זה לא יקרה, תמיד נוכל להתנחם בכך שהגוף אולי איננו אבל המוזיקה היא ניצחית.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

David-Bowie-Id-Rather-Be-High-7701רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s