10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים

לא כולם מודעים לכך, אבל חלק ניכר מהקלאסיקות הגדולות ביותר שכולנו מכירים הן למעשה קאברים. זה כמובן לא דבר רע, אבל בואו נתקן לרגע את ההיסטוריה ונעשה קצת כבוד לאמנים המקוריים שכתבו עבורנו כמה מהשירים הגדולים ביותר בהיסטוריה.

האזינו לפלייליסט של כל השירים בערוץ היוטיוב הרשמי של מועדון תרבות

Sinead O'Connor- Nothing Compares 2U (במקור של פרינס)

הזמרת האירית המחורפנת חייבת את הקריירה שלה ללא אחר מאשר פרינס שכתב שיר הפרידה האולטימטיבי הזה במקור עבור פרויקט הצד שלו, The Family ב-1985. השיר מעולם לא שוחרר כסינגל עד שבשנת 1990 התגלגל לידיה של אוקונור ומשם היסטוריה והיסטריה.

Natalie Imbruglia – Torn (במקור של Ednaswap)

אפשר להתווכח עד כמה זה מעפן אם השיר היחיד שיזכרו אותך בזכותו הוא קאבר… בכל מקרה זה בדיוק המקרה של הכוכבת האוסטרלית שפרצה לחיינו ב-1997 עם להיט הענק הזה שהוא במקור שייך ללהקת הרוק האלטרנטיבי האמריקאית, Ednaswap.

Whitney Houston – I Will Always Love You (במקור של דולי פרטון)

בשנות התשעים, לא היה בית בישראל שלא החזיק עותק של פסקול הסרט הסופר מצליח "שומר הראש", וזה כאמור, בגלל המגה להיט הזה שחרך את המצעדים ב-1992 והדהד עוד הרבה אחרי אל תוך העשור. ללא ספק השיר שהפך את הפאוזה הדרמטית לפני הפזמון המתפרץ (סטייל "ים של דמעות" של נינט באותו ערב בניצנים) לשיא חדש!

The Animals – The House of the Rising sun (מקור לא ידוע, הגרסה המוכרת ביותר היא של בוב דילן).

זה, ש"בית השמש העולה" הוא בית זונות, זה כבר די ברור לכולם, אבל זה שמדובר בקאבר? לא בטוח. למעשה מדובר בשיר עם ישן נושן שזכה לאינספור גרסאות במרוצת השנים, כולל אחת של בוב דילן שהביא את השיר להמונים ולידיעתם של The Animals, והשאר? היסטוריה.

The Jimi Hendrix Experience – Hey Joe (מקור לא ידוע, הגירסה המוכרת ביותר היא של The Leaves)

גם המקור של Hey Joe לא לגמרי ידוע. ישנם כמה וכמה אמנים שרבים על הזכות לקרוא לו שלהם, אבל האמת? שכל הגרסאות פשוט מתגמדות לעומת הטיפול שהנדריקס מעניק לסטנדרט רוק הזה. קלאסיקה.

באנר מועדון תרבות

Soft Cell – Tainted Love (במקור של גלוריה ג'ונס)

מי היה מאמין שקלאסיקת הסינת'פופ הההומואירוטית של מארק אלמונד ודייויד בל היא בכלל קאבר של זמרת סול אפרו-אמריקאית בשם גלוריה ג'ונס? תודו שזה מדהים.

Cyndi Lauper – Girls Just Wanna Hvae Fun (במקור של רוברט האזרד)

סינדי לאופר, הילדה הרעה של שנות ה-80 ידועה עד היום בזכות הלהיט הענק הזה שלה שמצליח לעצבן אותנו גם היום. אבל מעבר לזה, די מדהים לגלות שההמנון הפוסט פמניסטי הזה נכתב בכלל על ידי …. גבר.

The Beatles- Twist and Shout (במקור של  The Top Notes)

כי אין רשימה שתהיה מושלמת בלי הביטלס. כמו הרבה שירים משנות ה-60, גם השיר הזה עבר הרבה ידיים ומבצעים עד אשר התפרסם תחילה על ידי ה- Isley Brothers ומאוחר יותר קיבל את הקסם הנערי והחצוף שלו מארבעת המופלאים שגרמו לבנים ובנות בכל העולם לתזז על רחבת הריקודים כאילו אין מחר (כן אני יודע, יצ לי קצת זקן ובכל זאת סיקסטיז וזה…).

Beyonce- If I were a Boy (במקור של BC Jean)

כן כן, גם ל- Queen B יצא להיט היסטרי שלא היא כתבה. השיר נכתב במקור על ידי זמרת אלמונית למדי בשם בריטני ג'ין קאריסון או בקיצור BC Jean אחרי שסבלה מחרטה לאחר אכילת פיצה (נשבע לכם שזה אמיתי). חברת ההקלטות של קאריסון בסופו של דבר ויתרה עליה והשיר התגלגל לידיה של ביונסה שעפה עליו ומשם הסיפור כבר ידוע. קאריסון הוציאה שנתיים מאוחר יותר את אלבום הבכורה שלה, Just a Guy, והוכיחה שהיא עדיין לא מרוצה לגמרי הזהות המגדרית שלה.

Elvis Presley- Hound Dog (במקור של Big Mama Yhornton)

כמו במקרה של הביטלס, בשנות ה-50 כאמור, היה די נפוץ ששיר טוב החליף הרבה ידיים ואמנים שונים ניכסו אותו לעצמו. אחד מהם הוא Hound Dog של אלביס פרסלי שבאינטרפטציה שלו לשיר של זמרת הרית'ם אנד בלוז, ביג מאמא ת'ורנטון, מעניק משמעות חדשה למונח "הפך אותו לשלו". פרסלי העניק לשיר את החספוס הגברי והסקס אפיל הייחודי שלו שעזר לו לפרוץ לתודעה ולהפוך אותה למלך. מלך הרוקנרול.

לעוד קאברים שלא ידעתם שהם קאברים>>

תנו לנו לייק בפייסבוק

10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים.png

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

10 שנים ל- Whatever People Say I Am, That's What I'm Not של ארקטיק מאנקיז

"לצפייה יש את הנטייה לאכזב אותך…" בשורה הזאת החליט אלכס טרנר לפתוח את אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז, אבל כמה שהוא טעה. 10 שנים אחרי שיצא, אפשר כבר להכריז בפה מלא, Whatever People Say, That's What I'm Not, הוא קלאסיקת רוק מודרנית.

נישאים על גלי תחיית רוק הגראז'ים של תחילת העשור (ג'וליאן קזבלנקס והסטרוקס השפיעו רבות על אלכס טרנר), יצאה חבורה של 4 צעירים מחוצ'קנים מפרבר נידח של העיר שפילד לקרוע את העולם. כמו הרבה סיפורי סינדרלה גם הסיפור של הקופים הארקטיים התחיל מחרישה אינטנסיבית של אנגליה דרך הופעות בשלל פאבים וברים נדחים כאשר הם לא שוכחים בכל הופעה לחלק בחינם דיסק של 18 דמואים פרי עטם שהוקלטו בצורה חובבנית אך מרשימה למדי.

אלבום הדמואים הזה, שזכה לשם Beneath the Boardwalk, מצא את עצמו מהר מאוד באינטרנט ומשם ההייפ סביב הלהקה רק הלך וגדל. למעשה, הצפייה לאלבום הבכורה של הלהקה החדשה הייתה גדולה עד כדי כך שעד היום מחזיק האלבום בתואר אלבום הבכורה הנמכר הכי מהר בהיסטוריה הבריטית (360,000 אלבומים בשבוע הראשון לצאתו). אבל העניין הוא שבניגוד להמון להקות שנולדו מתוך הייפ, לגיטימי יותר או פחות, ההילה סביב ארקטיק מאנקיז ואלבום הבכורה שלהם הייתה לגמרי מוצדקת. בזמן ההתפוררות המייגעת של אואזיס והתמוססותם של הליברטינז, הארקטיק מאנקיז היו בדיוק מה שצעירי הממלכה המאוחדת היו צריכים, להקת רוק סקסית ובועטת שתחזיר עטרה ליושנה.

Whatever People Say, That's What I'm Not הוא אינו אלבום קונספט אך שיריו בהחלט נעים סביב תמה מרכזית אחת והיא, סצנת המועדונים וחיי הלילה הצעירים של אנגליה. הבחורים, הבחורות, הריקודים, הזיעה, הרצון שלא לסיים את הלילה לבד, כל אלה מקבלים טיפול הדוניסטי אך עוקצני מטרנר שפשוט קשה להאמין שהיה רק בין 18 או 19 בזמן שכתב את השירים האלה.

חיי הלילה האנגליים משתקפים בצורה מופלאה בין היתר בשירים כמו I Bet You Look Good On The Dnacefloor הידוע, Dancing Shoes המקפיץ ו-Still Tkae You Home החרמני. אך השנינות של טרנר מתפרצת דווקא ב- Fake Tale of San Francisco, בו הוא מספר בחדות נערית מקסימה על להקה מקומית שחבריה "חיים בסרט" שהם עושים מוזיקה אמריקאית סן פרנסיסקו סטייל, אבל בתכלס היא מנגנת חרא של מוזיקה. אבל מה שיותר נוראי מבחינתו של טרנר זה שהבנות במועדון לא רואות עד כמה הלהקה הזאת גרועה וממש מתלהבות ממנה, מה שמוביל אותו למסקנה ש"האהבה אינה רק עיוורת אלא גם חירשת".

The Sun Goes Down מוביל אותנו לחלקים הפחות יפים אך עדיין אמיתיים להכאיב של חיי הלילה בסיפור קומי-טראגי על זונה מקומית, כאשר A Certain Romance האפי, מהווה סיום מושלם לאלבום בכורה כל כך מרשים. 

אך מעל הכל, שיאו של האלבום הוא ללא ספק Mardy Bum בעל הטקסט המופלא והשנון בצורה בלתי רגילה המציג מערכת יחסים טעונה במיוחד השקולה לקרנבל מופרע ורכבת הרים משופעת עליות וירידות.

באנר מועדון תרבות

כל שיר ושיר באלבום הבכורה של המאנקיז זועק נעורים. כאשר מדברים על זעם הנעורים, על חדוות היצירה הראשונית, על הרצון להוכיח לעולם שאתה שווה משהו, מתכוונים בדיוק לאלבומים מסוג זה ולכן Whatever People Say, That's What I'm Not לגמרי נכנס לאותה קטגוריה עם אלבומים כמו Nevermind, Up the Bracket  ו- Is This It של האבות הרוחניים מניו יורק.

תוסיפו לכך את העובדה שהאלבום נושא בחובו את גישת ה-DIY הפאנקיסטית של להקה שבנתה את עצמה מאפס ואת רוח האינדי שהקהל הבריטי כל כך אוהב לאהוב (הלהקה חתומה בלייבל העצמאי "דומינו"), והרי לכם קלאסיקת רוק מודרנית על פי הספר. אבל אחת כזאת שבאמת ידברו עליה בעוד 50 שנה.

בניגוד להרבה להקות אחרות, ארקטיק מאנקיז עדיין מצליחים להוציא אלבומים מופלאים ונהדרים אחד אחרי השני. אלבומם האחרון מ-2013, AM, נבחר על ידי NME לאלבום העשור (עד עתה) ואל תתפלאו אם הוא ישאר בפוזיציה הזאת גם בסיומו. ועדיין, את זיק הילדות הראשוני הזה כפי שמתבטא ב- Whatever People Say… , את בוסריות ההתבגרות,  את יצר הנעורים הבלתי מתפשר, קשה לשחזר. בסופו של דבר לא משנה כמה מוזיקה טובה תצליח הלהקה לייצר, את תמונת הפולורואיד המוזיקלית והכל כך אותנטית הזאת שהם יצרו בעודם מתגברים רעבים להצלחה וחדורי מוטיבציה, לא ניתן יהיה לשכפל. אבל זה בסדר כי בסופו של דבר כולנו מתבגרים, מה שחשוב זה רק לצבור בדרך חוויות שיזכירו לנו שאמנם לא נחיה לנצח אבל לפחות נהנה קצת בדרך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

ARCTIC

The National- Trouble Will Find Me

כשאתה הופך לאבא, אתה מגלה שכל מה שחשבת שאתה יודע על החיים הופך ללא רלוונטי. הסטטוס החדש מחייב אותך להשתנות ולהסתגל במהירות לעולם הטומן בחובו מצד אחד אושר בלתי יתואר ומצד שני ויתור עצמי, התבגרות מהירה וחרדות. הרבה חרדות.

את Trouble Will Find me של הנשיונל הכרתי ואהבתי עוד לפני שנולדו לי התאומים. לפני שהפכתי לאבא. לפני שהבנתי את המשמעות האמיתית של להתבגר. אבל החיבור האמיתי ביני ובין האלבום החמישי של החברה המופלאים מברוקלין התרחש רק לאחר מכן.

"ואם אתם רוצים לראות אותי בוכה נגנו את Let it Be או את Nevermind…".

מחשבות על התבגרות, שלא לומר, זיקנה, הם לא נושאים חדשים ברפרטואר של מאט ברנינגר וחבריו, אבל ב- Trouble Will Find Me התמות הללו מגיעות לשיאן.

אחרי סיבוב הופעות ארוך ומתיש לקידום אלבומם High Violet, חשבו חברי הלהקה לקחת הפסקה ארוכה ולהתרענן, אבל הגיטריסט, ארון דסנר, לא ממש יכול היה לנוח משום שהפך אבא טרי לביתו אינגריד. וכך במקום לישון ולצבור אנרגיות חדשות, מצא עצמו ארון ער באמצע הלילה וכותב מוזיקה. את אותן מלודיות קסומות וחצאי רעיונות מוזיקליים שכתב באישון לילה, שלח למאט ברנינגר, סולן הלהקה שהוא במקרה גם אבא טרי יחסית, אשר עיטר את המלודיות המופלאות בשלל טקסטים מרגשים וטווה אט אט את העיסה המוזיקלית המתגבשת לכדי אלבום התבגרות יוצא דופן בכנותו ובפתיחותו.

"האלבום הזה הוא על להתבגר ועל הקסם וכאבי הראש שבאים עם זה" סיפר ברנינגר ל-NME. אך פחדי ההתבגרות ב- Trouble Will Find Me הם לא עוד פחדים של התבגרות נערית, שברון לב או רצון למרוד במוסכמות. מדובר כאן לגמרי באנשים בני 30 פלוס, מבוססים ובעלי משפחות שלמרות שעל פני השטח יש להם הכל, עמוק בפנים עדיין פעור בתוכם חור שחור ובלתי ניתן למילוי של חוסר ודאות, חרדה, חרטה וסתם עצב שלעולם לא יעלם.

"אני ער כבר ימים, לא יכול להלחם בזה יותר, אני עובר תקופה מוזרה… אני נשאר עם השדים שלי".

אם אתם בעלי עבודה, משפחה ויש לכם שלל חלומות שנשארו מאחור ברבות השנים בעקבות המציאות, קשה להאמין שלא תתחברו ליצירה הזאת. ברנינגר מתאר בקולו העמוק והמרטיט את הרגע הזה בחיים שבו אתם מתפכחים מכל מני אשליות ילדות רומנטיות ומבינים שאתם כבר בעל משפחה, שיש לכם ילדים שצריך לפרנס ולדאוג להם ורחמנא ליצלן אפילו יש לכם אחריות. ושלא תטעו לרגע, מסע ההתפכחות הזה הוא לא פשוט, והוא רווי הרהורים מהעבר וחרדות מהעתיד.

"לעולם לא אהיה כל מה שאת רוצה שאהיה" מודה ברנינגר ב- Slipped ומשלים עם מי שהוא ומה שהוא כנראה כבר לעולם לא יהיה. הכנות הזאת פשוט כובשת, מרגשת וגם קצת עצובה כי ההכרה הזאת שפתאום אנחנו מבינים שלא נהיה מי שרצינו להיות, או גרוע מזה, שבני הזוג שלנו כבר לא יהפכו להיות מי שהיינו מקווים שיהיו, פשוט כואבת.

"לא ביקשתי את הכאב הזה, הוא פשוט השתלט עלי"

בחיים שלנו שזורות יצירות, שירים ואלבומים שתמיד יחזירו אותנו לתקופות נוסטלגיות שחלפו ולא יחזרו עוד. שירים שכל כך התאימו לנו ודיברו אלינו באיזושהי נקודה בחיינו עד שהרגשנו כאילו הם נכתבו עלינו. כמו אותו שיר נוסטלגי שמזכיר לנו את האהבה הנכזבת מהתיכון או דיסק שליווה אותנו בשמירות בצבא, או את זה שנחרש בטיול לדרום אמריקה. 

ואז יום אחד, כשתגדלו ותביאו גם אתם ילדים לעולם, Trouble Will Find Me של הנשיונל, יצטרף לאותה רשימה מכובדת של יצירות שתרגישו כאילו נכתבו במיוחד עבורכם. האלבום הזה ילווה אתכם בלילות שטופי החרדה וההיסטריה, יתנגן עבורכם כשתרצו להתפרק קצת או להיות לבד ויזכיר לכם שזה בסדר להיות עצובים. זה בסדר להיות אנושיים. האלבום הזה ישמש תזכורת לכך שאתם עדיין חיים וכמו חבר נאמן שמבין אתכם ויודע בדיוק מה אתם עוברים, הוא פשוט יהיה שם בשבילכם מתי שתצטרכו אותו. כי אחרי הכל בשביל זה אנחנו מקשיבים למוזיקה לא?

תנו לנו לייק בפייסבוק

the_national_.jpgnational-twfm-mobile.jpg

 

התאבדות הרוקנרול- פרידה מדייויד בואי

"מותי מחכה לי כמו מכשפה בלילה…"

זה קצת מצחיק להיפרד ממישהו שלא באמת הכרת. מישהו שלא החלפת איתו מילה בחיים שלך, שלא אמרת לו שלום או בוקר טוב. מישהו שאפילו לא שלחת לו פאקינג SMS! לעזאזל אפילו לא חייתם באותה מדינה! ובכל זאת התחושה עם דייויד בואי היא שבאיזשהו אופן הכרנו, או שלפחות הוא הכיר אותי. ליווה אותי בכל נקודות הציון החשובות בחיי.

אני עוד זוכר את אחי מספר לי בהתלהבות על הקליפ פורץ הדרך של Ashes to Ashes בעודי בן 10 בלבד. זוכר איך התלהבתי לראות את Little Wonder נחרך ב-MTV, זוכר איך התרגשתי עד דמעות בפעם הראשונה ששמעתי את Thursday's Child ואיך Absolute Beginners ליווה אותי ביום חתונתי. גדלתי עם דייויד בואי. גדלתי עליו. עולמו המוזיקלי עיצב את טעמי כשרק התחלתי להבין מה זאת מוזיקה ובמידה רבה הוא ממשיך לעשות זאת גם היום כשאני חוקר וכותב אודותיה.

גם אם לא אהבתם את דייויד בואי, או אפילו לא הכרתם שיר אחד שלו, עדיין שמעתם אותו. שמעתם אותו בכל תו מוזיקלי שאי אהבתם מבלי שאפילו ידעתם את זה. כי מלבד אולי הביטלס, אין אמן שהשפיע על המוזיקה הפופולרית יותר ממנו. הוא עשה מוזיקה אלקטרונית לפני שאנשים ידעו מה זה מחשב, החצין את אישיותו האנדרוגינית בעידן בו הומוסקסואליות הייתה קללה, צילם קליפים לפני שזמרים אחרים ידעו בכלל מה זאת מצלמה והתיך בצורה מופלאה בין צליל, תמונה, תיאטרליות, קולנוע, משחק וטקסט לכדי חזון אמנותי גדול מהחיים המהדהד עד ימינו באינספור יצירות אמנות עכשוויות.

החזון האמנותי והרצון התמידי לחקור ולכבוש טריטוריות חדשות, הם שהפכו את המוזיקה של בואי למשפיעה כל כך על מנעד עצום של אמנים חוצי ז'אנרים. מנירוונה ועד פט שופ בויז, מרדיוהד ועד קניה ווסט ואפילו הסימפסונים, המורשת המוזיקלית והתרבותית של דוד המלך פשוט נמצאת בכל מקום.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

"אני לא יודע לאן אני הולך מכאן אבל אני יודע שזה לא יהיה משעמם…"

במהלך כל הקריירה שלו, היה דייויד בואי סמל לכל מה שחדש, לכל מה שלא רגיל ומשעמם. הוא לרגע לא נח על זרי הצלחתו ותמיד חיפש את האתגר הבא, את הסאונד החדש, את הגבול הבא שיפרוץ. ברגע שחשבת שהנה הוא הולך בדרך מסוימת, הוא תמיד דאג לברוח לכיוון הכי לא צפוי. המילה שעמום, כרפרנס לאותו משפט מפורסם שלו, פשוט לא הייתה בלקסיקון שלו.

המחשבה שנגרעו מאיתנו עוד יצירות פוטנציאליות פרי מוחו הקודח של אחד האמנים המרתקים בהיסטוריה של המוזיקה כל כך מאכזבת, על גבול המכעיסה. ובכל זאת אם יש משהו אחד מנחם בלכתו של בואי, זו הצורה בה הלך, רק ימים ספורים אחרי שהוא ממציא את עצמו מחדש ומדהים את העולם בפעם המי יודע כמה עם Blackstar, אלבומו ה-25 שמוכיח שגם ממרומי גיל 69 הוא עדיין שני צעדים לפני כולם. רק בדיעבד אפשר להבין את הקליפ האחרון שצילם בחייו לשיר Lazarus, אותה דמות מקראית שישו הקים לתחייה 4 ימים לאחר מותה – כמה סימבולי, בו הוא נראה מכוסה תכריכים על מיטת בית חולים. זו הייתה המתנה שלו אלינו. זו המצבה שלו.

"אז להתראות אהבה…"

אז היה שלום, מייג'ור טום, זיגי סטארדסט, כוכב שחור, זיקית אנושית שכמוך… אני עוד מדמיין אותך חוזר אלינו יום אחד ממאדים ומספר לכולנו שאתה חייזר או שסתם הלכת לרגע וחזרת להושיע אותנו. אבל גם אם זה לא יקרה, תמיד נוכל להתנחם בכך שהגוף אולי איננו אבל המוזיקה היא ניצחית.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

David-Bowie-Id-Rather-Be-High-7701רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דייויד בואי- Blackstar ביקורת אלבום

ברגע שחשבנו שהוא כבר לא יכול למתוח את הגבולות המוזיקליים שלו יותר ושאמנים אחרים מצמצמים ממנו פערים, דייויד בואי מרים לאוויר אצבע משולשת ומשאיר את כולם מאחור עם יצירה שהיא לא פחות מרדיקלית.

אחרי עשור של שקט תעשייתי, בשנת 2013, חזר לחיינו דייויד בואי עם אלבום חדש, בשם The Next Day. האלבום זכה לשבחי המבקרים, הגיע למקום הראשון בעשרות מצעדים ברחבי העולם, עיטר את כל רשימות אלבומי השנה והוכיח שגם אחרי כל השנים הללו הזיקית האנושית עדיין מסוגלת לשחרר יצירות מופת ראויות. באופן אישי אגב, לגמרי מדובר באחד האלבומים הטובים ביותר שלו.

אז אחרי הקאמבק המוצלח, לאור הרפרטואר הבלתי נתפס שלו וממרומי גיל 69, אפשר היה אולי לחשוב שדייויד בואי יבחר לנוח או לכל הפחות ישחרר יצירה סולידית שלא מחדשת יותר מדי. אז זהו, שלא! במקרה של אחד היוצרים הפוריים והמשפיעים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית, המשמעות של להישאר במקום היא למעשה לנוע אחורנית ואת זה בואי פשוט לא מסוגל לעשות.

אז לכבוד יובל של אלבומים, החליט בואי לחגוג בגדול עם Blackstar, אלבום שהוא פסטיבל מוזיקלי מטריד ופורץ גבולות כמו שלא שמענו ממנו מעולם. בתקופה שלפני הקלטת האלבום, בואי האזין הרבה ללא אחר מאשר קנדריק לאמאר ששבר את הדרך הסטנדרטית בה היינו רגילים לשמוע היפ הופ והחליט גם הוא למתוח את גבולות המוזיקה שלו הכי רחוק שאפשר. התוצאה? אחת היצירות המטלטלות, המורכבות והרדיקליות ביותר בקריירה שלו.

Blackstar הוא שילוב מוזר, מיוחד, אפל ומשוגע בין ג'אז מודרני, "רוק חללי", פיוז'ן ועוד עשרות ז'אנרים שלחלקם עדיין לא הומצאו שמות. הסנונית הראשונה הייתה Sue Or in a Season of Crime האניגמטי והמסתורי שהיה הסינגל הראשי שנבחר לקדם את אוסף הלהיטים של הזמר מ-2014. אבל זוהי הייתה רק ההקדמה לשיר הנושא הכל כך הזוי, מגעיל, מדהים, יפה, מכוער, מטריד וקסום שרק אמן בסדר גודל של דייויד בואי מסוגל ליצור. וזה עוד מבלי לדבר על הקליפ הפסיכוטי ועוכר השלווה של הבמאי השוודי המוערך ג'והן רנק. אגב, Blackstar נבחר לאחד מעשרת שירי השנה של 2015 של מועדון תרבות.

עוד באלבום אפשר למצוא את Tis a Pity She Was a Whore (במקור הבי סייד של Sue) שנשמע כמו הכלאה מטורפת בין "דפש מוד" למיילס דייויס, Girl Love Me שיר שרוחו של קנדריק לאמאר מככבת בו, ומעל כולם Lazarus המעולה, והמרגש שמוכיח בפעם המי יודע כמה שהמוזיקה של דייויד בואי היא נצחית.

האזנה ל- Blackstar היא כרטיס כניסה לעולם מוזר של מטפורות ודימויים מטרידים אך יפים, הסרוגים בעדינות והמון מחשבה אל תוך קטעי ג'אז פסיכדליים מהרהרים ומלודיות פופ קסומות. בין אם תאהבו אותו ובין אם לא, האלבום ה-25 של דייויד בואי הוא חווייה שמזכירה למה הדבר הזה שנקרא מוזיקה מרגש ומפעים אותנו בכל פעם מחדש. וכשזה מגיע למוזיקה אז אתם יכולים לסמוך על דייויד בואי שאין עוד מלבדו.

blackstar.jpg

תנו לנו לייק בפייסבוק