למה כולם אוהבים לאהוב את אדל?

רגע לפני עוד מתקפת יחסי ציבור חסרת רחמים לקראת צאת אלבומה החדש, '25', זה הזמן לשאול: מדוע כולם אוהבים לאהוב את אדל ומה הקשר בינה לבין ברוס ספרינגסטין?

קצת מספרים על, Hello, הסינגל החדש של אדל:
הוא צבר 27.7 מיליון צפיות תוך 24 ביוטיוב.
הוא במקום הראשון במצעדי המכירות של itunes ב-102 מדינות.
בשבוע הראשון לצאתו הוא זכה ל-52,000 הורדות בממוצע ליום בבריטניה בלבד.
הוא הקפיץ את אלבומה האחרון של אדל, '21', לטופ 10 של מצעדי מכירות האלבומים ב- 9 מדינות.
לאור נתונים אלה (וזה עוד מבלי להזכיר את המספרים המפלצתיים של אלבומה הקודם, "21", שהפך לאחד הנמכרים בהיסטוריה!) עולה השאלה המתבקשת: למה? למה כולם אוהבים את אדל? מה יש בזמרת הבריטית שהופך את המוזיקה שלה לכל כך מושכת עבור מיליונים ברחבי העולם? או בקיצור: מה סוד ההצלחה שלה?

אם ננתק לרגע את הדיון אודות טיבה האיכותי של המוזיקה של אדל, אם היא "טובה" או לא (כי בכל זאת על טעם ועל ריח וכל זה), אי אפשר להתעלם מכמה דברים: המוזיקה של אדל נשמעת מעולה, מופקת נהדר, יש לה אחלה קול, ומסתבר שהיא אף מצליחה לרגש לא מעט אנשים.
ובכל זאת, היא ממש לא הזמרת היחידה בז'אנר הזה של שירי אהבה ולב שבור על מצע קלידי פסנתר. השירים לא מבריקים במיוחד, הטקסטים די סטנדרטיים, המוזיקה האמת די משעממת עד כדי פיהוק (סורי, הייתי חייב) והקול? כאמור, סבבה לגמרי אבל יש זמרות גדולות ממנה. אז מה בכל זאת עושה את ההבדל?

בהעדר יכולת ממשית להסביר את סוד ההצלחה של הזמרת הבריטית במושגים מוזיקליים נטו, ניתן רק לשער כי הצלחתה מסתמכת על משהו אחר. משהו שחוצה את גבולות המוזיקה. מושג אמורפי שקשה לשם עליו את האצבע והוא חמקמק מכדי לשם אליו לב- אותנטיות.

מבקרים, עיתונאים, חוקרי תרבות ומוזיקה ועשרות יודעי דבר אחרים ניסו לאורך אנשים להגדיר מהי אותנטיות במוזיקה והאמת? ללא הצלחה יתרה. בגדול, כשאנחנו מדברים על אותנטיות אנו מדברים על אותה תחושה שמקוננת בנו כאשר אנו מאזינים למוזיקה של אמן מסוים ו"מאמינים" לו שהיא נוצרה מתוך מקום "אמיתי", כנה ולא לצורך מסחרי. אותה תחושה חמקמקה שהזמר או האמן באמת חווה את הנושאים עליהם הוא שר. תחושה, ושוב סליחה על הקלישאה, שהאמן חושף בפנינו את נשמתו ופותח בפנינו את ליבו.

ועם זאת, עדיין בלתי אפשרי לסווג אמן כאותנטי או לא. ראשית מפני שאותנטיות מוזיקלית היא סובייקטיבית ונתונה לפרשנות ומה שמרגיש לי אותנטי ו"אמיתי", ירגיש לאחר מלאכותי ונטול אמוציות. שנית, קיימים סוגים רבים של אותנטיות בעולם המוזיקה. למשל, ישנם כאלה הסבורים כי בוב דילן הוא אמן אותנטי מפני שהוא מחזיק גיטרה, שר וכותב בעצמו את שעל ליבו בעוד אמנים אשר אינם כאלה, דוגמת בריטני ספירס לצורך הדיון, אינם אותנטיים. מן העבר השני ניתן כמובן לטעון כי ספירס מעולם לא התיימרה לכתוב מוזיקה והאותנטיות שלה נובעת מחוסר היותה אותנטיות וכזמרת ואמנית מבצעת ותו לא. מבולבלים? זה בסדר גם אנחנו.

בין אם זה דילן או מדונה, הביטלס או מיוז, האותנטיות היא ההבנה שאתה מאמין לאמן ששר אלייך, וכשאדל שרה "לא משנה אמצא מישהו כמוך ואני מאחלת שגם לך יהיה רק טוב…" קשה שלא להאמין לה. ולמה זה? כי היא בחורה צעירה, על פניו נטולת פוזה, שלא רוקדת עם הציצים בחוץ (וד"ש לקייטי פרי) והדובדבן שבקצפת היא… איך נאמר זאת בכדי להיות פוליטקלי קורקט? מעט עגלגלה, וזה כמובן ממש בסדר! כי כשאדל שרה על ליבה השבור אתה יכול להאמין לה. אלפי נשים ברחבי העולם יכולות להזדהות איתה כשלנה דל ריי או ריהאנה שרות את זה, כל מה שאפשר להגיד זה: באמת? לך שברו את הלב? על מי את עובדת? כשאדל שרה על חיי האהבה המתפרקים שלה, בה לכם פשוט לחבק אותה או לכל הפחות להכין לה תה בריטי חם ולהגיד לה שיהיה בסדר. כשאייל גולן, המיליונר שמזגזג בין סטייק אנטריקוט לשוקולד, שר על ליבו השבור בא לכם פשוט להוריד לו סטירה.

הכל אצל אדל זועק אותנטיות. הלוק הטבעי והעגלגל שכל אישה בין אם היא בת 12 או 100 יכולה להזדהות איתו, הקליפים הפשוטים מאוד יחסית (הקליפ ל-Hello עם הטלפון הישן והבית המאובק הוא דוגמה מובהקת לכך), המוזיקה הפשוטה וכמובן הקול. קול שבניגוד לרוב זמרות הפופ העשוויות לא "מסונתז" ולא "מתוכנת".
כמובן אגב שמדובר באסטרטגיה שיווקית נטו אבל עדיין, כזאת שלגמרי מצליחה!

ולפני שמעריצי הזמרת סוקלים אותי באבנים, כל הכתוב לעיל ממש לא גורע מהכישרון של אדל להמציא מלודיות מדבקות ושירי פופ מלאי חן שקל להנגיש אותם לקהל רחב מאוד וכמובן לא נוגדים את היותה פשוט אמנים פופ מעולה.

בסדרת הדוקו המוזיקלית,Seven Ages of Rock, נשאל אחד המרואיינים סוד סוד הצלחתו של ברוס ספרינגסטין, עוד אמן שחב את הצלחתו לאותנטיות אותה הוא משדר. בתגובה ענה המרואיין כי "אנשים באמת מאמינים כי כאשר ברוס מסיים הופעה הוא חוזר לעבוד במוסך". רוצה לומר, הקהל של ברוס ספרינגסטין באמת ובתמים מאמין לפרסונה האותנטית שלו ולכן קל לו יותר להזדהות עם מושא הערצתו והנושאים עליהם הוא שר. לאור זאת אפשר מהיום לומר שאדל היא בעצם הברוס ספרינגסטין של הפופ.

תנו לנו לייק בפייסבוק

adele10

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s