למה כולם אוהבים לאהוב את אדל?

רגע לפני עוד מתקפת יחסי ציבור חסרת רחמים לקראת צאת אלבומה החדש, '25', זה הזמן לשאול: מדוע כולם אוהבים לאהוב את אדל ומה הקשר בינה לבין ברוס ספרינגסטין?

קצת מספרים על, Hello, הסינגל החדש של אדל:
הוא צבר 27.7 מיליון צפיות תוך 24 ביוטיוב.
הוא במקום הראשון במצעדי המכירות של itunes ב-102 מדינות.
בשבוע הראשון לצאתו הוא זכה ל-52,000 הורדות בממוצע ליום בבריטניה בלבד.
הוא הקפיץ את אלבומה האחרון של אדל, '21', לטופ 10 של מצעדי מכירות האלבומים ב- 9 מדינות.
לאור נתונים אלה (וזה עוד מבלי להזכיר את המספרים המפלצתיים של אלבומה הקודם, "21", שהפך לאחד הנמכרים בהיסטוריה!) עולה השאלה המתבקשת: למה? למה כולם אוהבים את אדל? מה יש בזמרת הבריטית שהופך את המוזיקה שלה לכל כך מושכת עבור מיליונים ברחבי העולם? או בקיצור: מה סוד ההצלחה שלה?

אם ננתק לרגע את הדיון אודות טיבה האיכותי של המוזיקה של אדל, אם היא "טובה" או לא (כי בכל זאת על טעם ועל ריח וכל זה), אי אפשר להתעלם מכמה דברים: המוזיקה של אדל נשמעת מעולה, מופקת נהדר, יש לה אחלה קול, ומסתבר שהיא אף מצליחה לרגש לא מעט אנשים.
ובכל זאת, היא ממש לא הזמרת היחידה בז'אנר הזה של שירי אהבה ולב שבור על מצע קלידי פסנתר. השירים לא מבריקים במיוחד, הטקסטים די סטנדרטיים, המוזיקה האמת די משעממת עד כדי פיהוק (סורי, הייתי חייב) והקול? כאמור, סבבה לגמרי אבל יש זמרות גדולות ממנה. אז מה בכל זאת עושה את ההבדל?

בהעדר יכולת ממשית להסביר את סוד ההצלחה של הזמרת הבריטית במושגים מוזיקליים נטו, ניתן רק לשער כי הצלחתה מסתמכת על משהו אחר. משהו שחוצה את גבולות המוזיקה. מושג אמורפי שקשה לשם עליו את האצבע והוא חמקמק מכדי לשם אליו לב- אותנטיות.

מבקרים, עיתונאים, חוקרי תרבות ומוזיקה ועשרות יודעי דבר אחרים ניסו לאורך אנשים להגדיר מהי אותנטיות במוזיקה והאמת? ללא הצלחה יתרה. בגדול, כשאנחנו מדברים על אותנטיות אנו מדברים על אותה תחושה שמקוננת בנו כאשר אנו מאזינים למוזיקה של אמן מסוים ו"מאמינים" לו שהיא נוצרה מתוך מקום "אמיתי", כנה ולא לצורך מסחרי. אותה תחושה חמקמקה שהזמר או האמן באמת חווה את הנושאים עליהם הוא שר. תחושה, ושוב סליחה על הקלישאה, שהאמן חושף בפנינו את נשמתו ופותח בפנינו את ליבו.

ועם זאת, עדיין בלתי אפשרי לסווג אמן כאותנטי או לא. ראשית מפני שאותנטיות מוזיקלית היא סובייקטיבית ונתונה לפרשנות ומה שמרגיש לי אותנטי ו"אמיתי", ירגיש לאחר מלאכותי ונטול אמוציות. שנית, קיימים סוגים רבים של אותנטיות בעולם המוזיקה. למשל, ישנם כאלה הסבורים כי בוב דילן הוא אמן אותנטי מפני שהוא מחזיק גיטרה, שר וכותב בעצמו את שעל ליבו בעוד אמנים אשר אינם כאלה, דוגמת בריטני ספירס לצורך הדיון, אינם אותנטיים. מן העבר השני ניתן כמובן לטעון כי ספירס מעולם לא התיימרה לכתוב מוזיקה והאותנטיות שלה נובעת מחוסר היותה אותנטיות וכזמרת ואמנית מבצעת ותו לא. מבולבלים? זה בסדר גם אנחנו.

בין אם זה דילן או מדונה, הביטלס או מיוז, האותנטיות היא ההבנה שאתה מאמין לאמן ששר אלייך, וכשאדל שרה "לא משנה אמצא מישהו כמוך ואני מאחלת שגם לך יהיה רק טוב…" קשה שלא להאמין לה. ולמה זה? כי היא בחורה צעירה, על פניו נטולת פוזה, שלא רוקדת עם הציצים בחוץ (וד"ש לקייטי פרי) והדובדבן שבקצפת היא… איך נאמר זאת בכדי להיות פוליטקלי קורקט? מעט עגלגלה, וזה כמובן ממש בסדר! כי כשאדל שרה על ליבה השבור אתה יכול להאמין לה. אלפי נשים ברחבי העולם יכולות להזדהות איתה כשלנה דל ריי או ריהאנה שרות את זה, כל מה שאפשר להגיד זה: באמת? לך שברו את הלב? על מי את עובדת? כשאדל שרה על חיי האהבה המתפרקים שלה, בה לכם פשוט לחבק אותה או לכל הפחות להכין לה תה בריטי חם ולהגיד לה שיהיה בסדר. כשאייל גולן, המיליונר שמזגזג בין סטייק אנטריקוט לשוקולד, שר על ליבו השבור בא לכם פשוט להוריד לו סטירה.

הכל אצל אדל זועק אותנטיות. הלוק הטבעי והעגלגל שכל אישה בין אם היא בת 12 או 100 יכולה להזדהות איתו, הקליפים הפשוטים מאוד יחסית (הקליפ ל-Hello עם הטלפון הישן והבית המאובק הוא דוגמה מובהקת לכך), המוזיקה הפשוטה וכמובן הקול. קול שבניגוד לרוב זמרות הפופ העשוויות לא "מסונתז" ולא "מתוכנת".
כמובן אגב שמדובר באסטרטגיה שיווקית נטו אבל עדיין, כזאת שלגמרי מצליחה!

ולפני שמעריצי הזמרת סוקלים אותי באבנים, כל הכתוב לעיל ממש לא גורע מהכישרון של אדל להמציא מלודיות מדבקות ושירי פופ מלאי חן שקל להנגיש אותם לקהל רחב מאוד וכמובן לא נוגדים את היותה פשוט אמנים פופ מעולה.

בסדרת הדוקו המוזיקלית,Seven Ages of Rock, נשאל אחד המרואיינים סוד סוד הצלחתו של ברוס ספרינגסטין, עוד אמן שחב את הצלחתו לאותנטיות אותה הוא משדר. בתגובה ענה המרואיין כי "אנשים באמת מאמינים כי כאשר ברוס מסיים הופעה הוא חוזר לעבוד במוסך". רוצה לומר, הקהל של ברוס ספרינגסטין באמת ובתמים מאמין לפרסונה האותנטית שלו ולכן קל לו יותר להזדהות עם מושא הערצתו והנושאים עליהם הוא שר. לאור זאת אפשר מהיום לומר שאדל היא בעצם הברוס ספרינגסטין של הפופ.

תנו לנו לייק בפייסבוק

adele10

מודעות פרסומת

אחרי 10 שנים, New Order חוזרים באלבום חדש- Music Complete

10 שנים אחרי אלבום האולפן האחרון שלהם, חוזרים New Order מינוס פיטר הוק, לסיבוב נוסף ומוצלח במיוחד עם Music Complete.

ציון המועדון: ★★★★☆

לקח לניו אורדר "רק" 10 שנים לחזור למרכז הבמה עם אלבום חדש.  10 שנים בהם הספיקו להתפרק, לחזור, לריב עם החבר המייסד, פיטר הוק, להיפטר ממנו, להוציא אלבום חומרים גנוזים, ועכשיו… סוף סוף הגיע הרגע המיוחל, אלבום אולפן חדש, עשירי במספר. אז האם ההמתנה השתלמה? לגמרי כן!

כשזה מגיע לביקורת מוזיקה, אין משפט בנאלי יותר מ"באלבום הזה הם חוזרים לשורשים", אבל במקרה של Music Complete הקלישאה לגמרי נכונה. עם סטיוארט פרייס (פט שופ בויז, מדונה, הקילרז) וטום רולנד מה- Chemical Brothers על ההפקה, ניו אורדר מאפסנים את הגיטרות וחוזרים לראשית ימי הדאנס שלהם עם ביטים אלקטרוניים מקפיצים כאילו 1985 מעולם לא הסתיימה, ואני אומר את זה במובן הכי חיובי שאפשר!

באלבום החדש מראים ניו אורדר לכל הילדים החדשים בשכונה איך עושים זה נכון עם מפגן כוח מרשים של סאונד מלוטש ועדכני, לופים משכרים ומלודיות ממכרות, שיעיפו אפילו את שונאי הדאנס-פופ המובהקים ביותר לשמיים!

זה מתחיל עם Restless, הסינגל הראשון והמעולה שמהווה תצוגת תכלית לאלבום כולו. סאונד אלקטרוני רענן ומרקיד על מצע גיטרות אקוסטיות, כשעל הכל מנצח קולו המוכר והמלטף של ברנרד סאמנר. כמה שהתגעגענו.

לאחר מכן מתפוצץ singularity. קטע Hi-Energy סוחף שישתלב מעולה בכל מועדון בשנת 2015. אחר כך מגיע הסינגל השני והממכר, Plastic, ואז Tutti Frutti, אולי ה-יציאה של האלבום, יחד עם אלי ג'קסון מ- La-Roux. בין לבין אפשר לציין לטובה גם את Academic וכמובן את Superheated השמיימי בו מתארח המעריץ, ברנדון פלאוורס. אגב גם איגי פופ קפץ להתארח ב- Stray Dogs.

כמו דאפט פאנק עם Random Access Memories המופלא ופט שופ בויז עם Electric המשובח, גם ניו אורדר לא מתביישים להביט לאחור, לאמץ את הסאונד הבסיסי שכל כך מזוהה איתם ועל הדרך ללמד את כל האמנים העכשוויים שיעור או שניים במוזיקה אלקטרונית. בכל זאת, סאמנר והחבורה עשו EDM לפני שאנשים ידעו בכלל מה זה.

Music Complete הוא לא יצירת מופת מפעימה, אבל הוא בהחלט עומד בכבוד לצד יצירותיה הקאנוניות של ניו אורדר מהעבר. מדובר בחוויית דאנס נפלאה המופקת לעילא ולעילא ובאלבום הטוב ביותר של ההרכב, ככל הנראה מאז Technique מ-1989.

לא משנה אם אתם שומרים חסד נעורים לניו אורדר או שאתם מאלה שחושבים שהם אוברייטד, Music Complete לא ישאיר אתכם אדישים ובעיקר לא את הרגליים שלכם כי כמאמר הקלישאה, זה לא הגיל, זה לגמרי התרגיל.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

6e08df346690cf07811a55915c44ee9501c4e4fc

באנר מועדון תרבות

25 שנה ל-Behaviour של פט שופ בויז

ציון המועדון: ★★★★★ 

אחרי ששלטו במצעדים במחצית השנייה של שנות ה-80 במה שלעתיד יכונה "התקופה האימפריאליסטית" שלהם, שנות התשעים היוו אתגר עצום לפט שופ בויז. הטכנולוגיה המשתנה, המיאוס מסאונד הסינתיסייזר, עלייתן של תתי תרבויות כמו זו של הרייבים באנגליה והאינדי באמריקה, העמידו בספק את היכולת של הצמד המרתק ביותר בתולדות הפופ להישאר רלוונטיים.

באנר מועדון תרבות

אבל למזלם הרב, הבויז מעולם לא שאפו להיות "רלוונטיים". מבחינתם זו אפילו מילת גנאי. הם מעולם לא רדפו אחר ההצלחה ורחמנא ליצלן הם אף פעם לא שאפו להיות חלק מהזרם המרכזי. ניל טננט וכריס לאו, תמיד חיו בעולם משלהם.

וכך אחרי שורת אלבומים שזכו בצדק לכל סופרלטיב אפשרי, יצא ב-22 באוקטובר "התנהגות", אלבום האולפן הרביעי של הצמד שהיווה התנתקות גדולה ממה שעשו עד כה. ה-BPM ירד, הגיטרה של ג'וני מאר מהסמית'ס נכנסה לפעולה והמילים של טננט מעולם לא היו נוגות יותר. לא פלא אם כך שלא המבקרים ולא המעריצים האדוקים ביותר, ידעו איך לאכול את האלבום החדש. הביקורות היו ממוצעות והסינגלים היו רחוקים מלחרוך את המצעדים.

אבל יתכן וכל זה היה רמז למעמד הקאנוני שיצבור האלבום ברבות השנים. הרי ברטרוספקטיבה היסטורית, רוב אלבומי המופת לא זכו לעדנה ביקורתית או הצלחה מסחרית בצאתם (תשאלו את לו ריד ז"ל). בקיצור, מכאן הדרך לספר "1001 האלבומים שאתם חייבים לשמוע לפני המוות" הייתה קצרה.

"מעולם לא חשבתי שאהפוך להיות המפלצת שתמיד חלמתי להיות…"

Behaviour מציג בפנינו פט שפו בויז שונים. בוגרים יותר, מפוכחים יותר ומוזיקליים הרבה יותר. זה מתחיל עם Being Boring, שיר שאני מצטער מראש, אבל אין לי מילה אחרת לתארו חוץ מ"מושלם", המתאר מסע התבגרות מפוכח מלא חוויות, אהבה ואיך אם לא, סוף טראגי. העיקר ש"אף פעם לא השתעממנו". השיר אגב, נבחר על ידי המגזין TIME כאחד מ-100 השירים הגדולים ביותר בכל הזמנים ואין בחירה מוצדקת מזו.

ב- This Must Be the Place I Waited Years to Leave מספר לנו טננט את חוויותיו הטראומתיות מבית הספר הקתולי בו למד בצעירותו, כאשר To Face the Truth מקונן על אהבה מפורקת. הבויז גם לרגע לא נוטשים את הסרקסטיות שכל כך מזוהה עמם ומפגיזים ב- ?How Can You Expect to Be Taken Seriously שמלגלג על הצביעות של כוכבי הרוק שנמצאים כל היום מול עדשת המצלמה בפוזה מיוסרת ומטיפים מוסר לעולם בעודם עומדים על במות ענק ומרוויחים מליונים. אגב, השיר יצא כסינגל כפול יחד עם גרסת כיסוי "דיסקואית" משהו ל-"Where the Streets Have No Name של U2 במאש-אפ (לפני שמישהו בכלל חשב על המילה הזאת יחד עם I Can't Take My Eyes off You) של פרנקי ואלי. שככה בטעות לא תפספסו למי באמת מתכוונים הבויז. העקיצה הקטנה הזאת, מתמצתת אולי את כל הקריירה של הפט שופ בויז כאמני פופ אינטליגנטיים וחריפים במיוחד.

"ערימה של טוסטים והבטחות מנופצות…"

Behaviour מכיל בתוכו בסך הכל 10 שירים, אבל 10 שירים שכל אחד ואחד מהם פוגע בלב כמו חץ בחלק האדום של המטרה. It's Only The Wind החורפי מצליח לצמרמר גם אחרי 25 שנים, The End of the World יביא אתכם לסף דמעות, Nervously ילטף אתכם ברכות ו- Jealousy יגרום לכם להצטער שהשיר, ואיתו גם האלבום, מסתיימים.

אבל מעבר לערכו האמנותי והמוזיקלי, ב- Behaviour מצליחים הפט שופ בויז להוכיח (למי שעדיין לא השתכנע), שמוזיקת הפופ אותה הם יוצרים היא מוזיקה שלא ניתן להתעלם מערכה האמנותי, או במילים פשוטות יותר, שגם מוזיקת פופ יכולה להיות אמנותית. זהו הניצחון הקטן שלהם וההוכחה לעולם הרוק הספקני, כי לא רק מי שאוחז בגיטרה או במקלות תופים יכול לעשות מוזיקה "רצינית", "אמיתית", "אותנטית" וכל סופרלטיב אחר שאתם יכולים לחשוב עליו. גם אמנים שבמהותם הם אמני פופ המקדשים את המקלדת והמחשב יכולים ליצור מוזיקה על זמנית, מרגשת ומהדהדת גם במרחק של 25 שנה.

אז אם גם אתם ספקנים ולא מאמינים שלהקה שמכילה את השם "בויז" יכולה ליצור מוזיקה מרתקת, מרגשת ואלמותית, כותב שורות אלה ממליץ לכם בחום לפתוח את הראש, להתנתק מכל מה שחשבתם שאתם יודעים על הפט שופ בויז, ופשוט ללחוץ פליי על Behaviour. אני מבטיח שלא תצטערו.

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

BEAH

באנר מועדון תרבות

10 שירים לסוף הקיץ ותחילת החורף

שלפו את הפך מהארון ותכינו את הצעיפים, הסתיו כבר פה! אז רגע לפני שהקיץ נגמר, קבלו את עשרה שירי מעבר, שירים לסוף קיץ ותחילת החורף שיעשו לכם קצת יותר חמים ונעים בלב.

The Doors- Summers Almost Gone .10

"איפה נהיה כשהקיץ יגמר…?"

הקטע הנהדר הזה הוא ללא ספק אחד השירים היותר נוגעים של מוריסון. העבודה שריי מנזרק עושה על הקלידים כאן פשוט שואבת אותך פנימה אל תוך עולמם הסהרורי של 'הדלתות', כשגם הסולואים העדינים והכל כך יפים של רובי קריגר מכים בבטן וגורמים לך להבין שמבלי ששמת לב שהחורף כבר כאן. לכל אלו תוסיפו את קולו המהפנט של מוריסון והרי לכם שיר שיפתח לכם העונה הקרה של השנה עם קצת חום בלב.

Placebo- Summer's Gone .9

"תשיר לאהובך כמו דם מאבן, שיר לאהובך שמחכה בבית…"

'פלסיבו' תמיד היו עוף מוזר בנוף המוזיקלי, הרבה בזכות סולנה וכותב השירים המרכזי שלה, בריאן מולוקו ואישיותו הטווסית אך גם האניגמטית. השיר הזה מגיע מתוך האלבום הכי טוב שמולוקו כתב בחייו, Without you I'm Nothing, המציג את הלהקה בשיא יצירתה. הקטע הנוכחי נפתח בפריטת גיטרה מהירה אך עדינה כשלאחריה מצטרפים התופים, קולו המתבכיין (אבל בקטע טוב) של מולוקו ובהמשך גם צלילים עמומים מרוחקים המשרים תחושה של געגוע, כמיהה ונוסטלגיה לימים חמים יותר.

The Mamas And The Papas- California Dreaming .8

"כל העלים חומים, והשמיים אפורים…."

שיר המתאר את הסתיו בסן פרנסיסקו. אתה הולך ברחוב, השמיים אפורים, העלים נושרים וקר בחוץ. אין מצב שתתבלבלו ותשכחו ללבוש סוודר. קלאסיקה חורפית שנשמעת נהדר גם אחרי כל השנים הללו.

Travis- Why Does It Always Rain On Me? .7

"ימי שמש, לאן נעלמתם…"

אם אתם חושבים ש'טראוויס' משעממים או שפרן הילי (הסולן) בכיין, אז אולי תסכימו שלשיר הזה מגיע להכנס לרשימה רק משום שהוא נכתב ב….. אילת. כן כן קראתם נכון. אילת, עיר הערסים והללא מע"מ. ע"פ הסיפור, הילי הגיע לישראל לחופשה הישר מגלזגו הגשומה ובצירוף מקרים נדיר עם הגעתו לאילת, נפתחו ענני השמיים והמטירו עליו גשמי ברכה. אחרי שהוא הבין עד כמה גשם באילת זה לא דבר מובן מאליו, קיבל הילי מוזה והחליט לכתוב את השיר משום שהרגיש כי לכל מקום שהוא הולך הגשם רודף אחריו. ביננו? מי מאיתנו אף פעם לא הרגיש ככה?

Nat King Cole- Autumn Leaves. 6

"העלים הנושרים נסחפים ליד חלוני, עלים אדומים זהובים של סתיו…"

הקלאסיקה הזאת, שהפכה ברבות השנים לסטנדרט ג'אז מפורסם, הוקלטה ע"י אינספור אמנים כאשר הגרסה שנבחרה כאן היא, כנראה המפורסמת ביותר. באמת שאין צורך להכביר במילים אודות השיר הקסום הזה. פשוט לשים אותו ברקע ולהיכנס מתחת לפוך.

באנר מועדון תרבות

Green day- Wake Me Up When September Ends .5

"הקיץ הגיע וחלף, התמימות לעולם לא תישאר…."

שיר מתגייסי ספטמבר האולטימטיבי. הקטע הזה הגיח לעולם מתוך האלבום זוכה הגראמי של 'גרין דיי', American Idiot, שהעמיד אותם לראשונה במקום זר: להקה רצינית. הקטע הזה מסמל את שיא התהליך שעברה הלהקה מנושאת דגל הפאנק-פופ הילדותי, לכזאת המסוגלת לשחרר  גם שירים ואלבומים בעלי אופי רציני הרבה יותר. בכל אופן, אם לא ידעתם, אז תחילתו הרשמית של הסתיו היא ב-23 בספטמבר. רק בגלל כך מגיע לשיר להכנס לרשימה.

R.E.M- Nightswimming. 4

"ספטמבר מגיע בקרוב…."

אחד השירים הקסומים ביותר של REM. בלדה מצוינת שהמוטיב המוזיקלי הראשי בה הוא הפסנתר המלווה בשלל כלי מיתר מרגשים. מייקל סטייפ כתב את השיר בהשראת חוויות הילדות שלו ובו הוא מתאר סופה של תקופה, הסתכלות אחורה אל התמונות, הזיכרונות והגעגועים לימי התום הצעירים של פעם. שיר שמעביר את תחושת סוף הקיץ בצורה האותנטית ביותר שאפשר. קלאסיקה.

Counting crows- A Long December .3

"דצמבר ארוך ויש סיבות להאמין, שאולי השנה הזאת תהיה טובה יותר מקודמתה…"

אל תתנו לשורה האופטימית הזאת להטעות אתכם כי מדובר כאן באחד השירים העצובים של אחת הלהקות העצבות ביותר שאי פעם עשתה מוזיקה. בכל זאת אנחנו מדברים כאן על הרכב שהסולן שלו כתב על עצמו שהוא "מלך הגשם". ועם זאת ל"עורבים" תמיד היה את הקסם להפוך את החורף לחמים ולמשהו שמתגעגעים אליו בחודשי הקיץ.

השיר הזה סוגר את האלבום Recovering The Satellites משנת 1995 שהוקלט לאחר התמוטטות העצבים של סולן הלהקה, אדם דוריץ, ומתאר את כל רגעי המשבר הכי אישיים וכמוסים שלו. חוץ מזה השיר הזה מקבל עוד נקודות על כך שקורקטני קוקס (חברתו של דוריץ באותם ימים) מופיעה בקליפ שלו. שיר סתווי של להקה שהיא כולה חורף.

The Cure- The Last Day Of Summer .2

"ביום האחרון של הקיץ מעולם לא הרגשתי כל כך קר…."

הבלדה העצובה הזאת היא פרי עטו של האיש והדיכאון רוברט סמית' ותוכלו למצוא אותה באלבום (הלגמרי אנדרייטד) Bloodflowers מ- 2000. מספיקה האזנה אחת לשיר בשביל לצלול אל תוך העצב של סמית' ולדמיין את עצמכם עומדים על צוק ומסתכלים על הנוף המעונן עת הרוח הקרירה מלטפת את הגוף ומזכירה לכם שהנה תם לו הקיץ והחורף ממש מעבר לפינה. קולו המרטיט של סמית' נשבר כאן על מצע גיטרות אקוסטיות וקצב תופים איטי וחודר המהדהד אל תוך החדרים הכי סמויים בנשמה. שיר חורף מושלם של הקיור ורוברט סמית', האיש שאם העצב היה לובש צורה הוא בטוח היה נראה כמוהו.

A-ha- Summer Moved On .1

"עונות לא יכולות להישאר לנצח…"

מה זה? שיר פופ רחמנא ליצלן? א-הא? הם עוד קיימים? אז כן, כן ו…. מסתבר שכן. איך שלא תסובבו את זה מדובר בשיר סוף הקיץ ותחילת החורף האולטימטיבי. להקת א-הא בקאמבק מפואר עם השיר הזה שיצא בשנת 2000 מתוך האלבום Minor Earth Major Sky שכבש את המצעדים בכל רחבי אירופה. השיר מתחיל בנגיעות גיטרה קלאסית עם כלי מיתר ברקע ונמשך עם קולו המיוחד (והמדהים אפילו אפשר לומר) של מורטון הרקט, סולן הלהקה שבשיר הזה אף מחזיק בשיא גינס על שירת תו יחיד לאורך הכי הרבה זמן בשיר פופ, 20.2 שניות. לא מגיע לו על זה לפחות לייק?

היו קרובים להיכנס:

Guns n' roses- November rain
Red hot chili peppers- The zephyr song
Neil Young- Harvest Moon
U2- October

40 עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את הזאניים
10 שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם
10 אלבומים שהיו בכל בית בישראל בשנות ה-90
10 אמני גילטי פלז'ר שכולם אוהבים לשמוע

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
thecure
באנר מועדון תרבות

What's the Story) Morning Glory) של Oasis בן 20

אחרי הפריצה הגדולה באנגליה עם אלבום הבכורה, Definitely Maybe, אואזיס כבר היו מוכנים לכבוש את העולם, וזה בדיוק מה שקרה עם What's the Story) Morning Glory). אבל האם הוא מצליח לכבוש אותנו גם היום?

ב-1995 אואזיס נישאו גבוה גבוה על גל ההצלחה של אלבומם הראשון והמוערך במיוחד, Definitely Maybe. הם נחשבו אז למושיעי הרוק הבריטי, לקולם המיוסר של מעמד הפועלים ולמובילי הריאקציה המוצלחת ביותר לגראנג' האמריקני שכבש את העולם (הבריטים מעולם לא השתגעו על גראנג'). לא פלא אם כך שכולם חיכו לאלבומם השני של האחים גלאגר וחבריהם בכיליון עיניים, וזה הגיע באוקטובר 1995.

What's the Story) Morning Glory) הכל כך מצופה, הגיח לעולם כמו פצצה מתותח והזניק את הלהקה ממעמד של סנסציה מקומית לאחת הגדולות בעולם. Blur, הנמסיס המושבעים, עוד ניסו לעשות קולות של תחרות כאשר הוציאו את הסינגל Country House באותו יום עם Roll With it של אואזיס במה שיכונה לימים כ"קרב הגדול של הבריט-פופ". אבל למרות שניצחו בקרב ו- Country House הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, אואזיס לגמרי ניצחו במלחמה כאשר What's the Story) Morning Glory) נותן נוקאאוט ל- The Great Escpae ולוקח את הלהקה לגבהים חדשים של הצלחה.

"טוב לחזור"

Definitely Maybe היה אלבום נורא "מקומי" בהווייה שלו. הוא עסק רבות בבני הנוער הבריטיים מחוסרי המעש והמשועממים, באנשי הצווארון הכחול המוצאים בסיגריות ובאלכוהול מפלט מחיי היום יום האפורים שלהם והכיל אינספור רפרנסים לביטלס וללהקות בריטיות גדולות אחרות.

לעומתו, What's the Story, הוא אלבום הרבה פחות מקומי והרבה יותר בינלאומי. שלא לומר, "גדול מהחיים". את השירים על הברים האפלים של מנצ'סטר החליפו המנוני רוק פומפוזיים כמו Don't Look Back in Anger ו- Champagne Supernova ואת הדכדוך הקיומי החליפו שירים נוגים על אהבה ואכזבה.

אמנם תחושות כעס הנעורים וריקנות ההתבגרות עדיין נוכחים באלבום (Morning Glory ו- Some Might Say לדוגמה) אבל ההרגשה היא כי נואל (כותב השירים המרכזי של אואזיס) כיוון הרבה יותר גבוה. היטיב לתאר זאת סטיב סאות'רלנד, עורך מגזין המוזיקה הבריטי הנחשב, NME שאמר: "באלבום הזה נואל החל לקחת את עצמו ברצינות וראה בעצמו 'קולו של דור'. הוא החל לכתוב המנונים ושאף שהמוזיקה תהיה "גדולה יותר". האמת? הצליח לו בענק. What's the Story הזניק את הקריירה של אואזיס ושל האחים גאלאגר שעד לפני שנתיים חתמו בלשכת האבטלה, למחוזות מטורפים של הצלחה והכרה. הלכה למעשה הפכה אואזיס ללהקה הבריטית הכי גדולה ומצליחה באנגליה מאז הביטלס.

"מה זה בכלל Wonderwall?"

ואם כבר דיברנו על הימנונים, אין שום סיכוי בעולם לדון ב- What's the Story מבלי להזכיר את המגה להיט שלו, שעל פי נואל הפך אותו למולטי מיליונר בין לילה, הלא הוא כמובן Wonderwall.

"מה זה בכלל Wonderwall?" שואלים חברי "טרוויס" הבריטיים בשירם Writing to Reach You מ-1999. התשובה היא כנראה מישהו/מישהי שאתה יכול לסמוך עליהם. מישהו שיציל אותך מעצמך. אבל האמת היא שכאשר שיר מצליח לנגוע במיליונים ולמצוא לעצמו מקום של כבוד בפנתיאון השירים המפורסמים והאהובים ביותר בהיסטוריה, זה לא באמת משנה.

אולי זו הגיטרה האקוסטית, אולי הצ'לו הנוגע, אולי זו בכלל זעקתו של ליאם "אולי את הולכת להיות זאת שתציל אותי" שמצליחה לרגש גם אחרי 20 שנה, כל אחד והסיבה שלו. בשורה התחתונה, למרות הזמן ולמרות שגלגל"צ הצליחו להמאיס אותו במשך שנים, נשאר ב- Wonderwall משהו רענן, אמיתי וכנה שגורם לו להזדקן כל כך טוב ולרגש גם 20 שנה לאחר צאתו, כמו כל האלבום כולו.

סתם אנקדוטה לצליחת מבחן הזמן של השיר, ללהקות בריטיות אף פעם לא היה קל להצליח גם בארה"ב וזה עוד בלשון המעטה. לכן דמיינו לעצמכם עד כמה הייתי מופתע ב- 2005 עת הייתי שליח מוזיקה במחנות קיץ של הסוכנות היהודית בארה"ב, לשמוע עד כמה הנערים האמריקאים אוהבים את Wonderwall ועד כמה הוא להיט גדול שם גם אחרי 10 שנים.

"כמה אנשים מיוחדים מצליחים להשתנות?"

למרות שיש לאנשים ומבקרים נטייה להאדיר ולזכור לטובה דווקא את אלבום הבכורה של אואזיס, בשבילי What's the Story תמיד היה ה-אלבום של הלהקה. אלבום שדרכו אם פרצו את המסגרת הפרובנציאלית והפכו באמת לקולו של דור. אלבום שכמאמר הקלישאה, רק הולך ומשתבח עם השנים, אלבום שגם אחרי 20 שנה נשמע רענן ובועט יותר מרוב אלבומי הרוק שיוצאים כיום.

What's the Story הוא לגמרי מאותם אלבומים שכיף להתבגר אתם ואז להיזכר בערגה איך הרמת את הגיטרה וניסית לנגן את השירים, או איך התרגשת בכל פעם ש- Champagne Supernova שודר לפתע ב-MTV. הוא מאותם אלבומים שהגדירו תקופה וגיל, ולא רק את שלך, אלא של עוד מיליוני מתבגרים בכל העולם. זהו אחד מאותם אלבומים שברגע שלחצת PLAY אתה יודע שתתמכר אליהם. הוא אחד מאותם אלבומים שעשויים מהחומרים שיגרמו לו לחיות לנצח.

OASIS

תנו לנו לייק בפייסבוק