10 קאברים גרועים במיוחד ומיותרים להחריד

קאבר טוב אמור לשפר את המקור או לכל הפחות להעניק לו אינטרפטציה שונה, חדשה ומרעננת וזה בטוח לא מה שקורה עם עשרת הקאברים המזעזעים האלה והמיותרים להחריד האלה. 

Ronan Keating- Iris (במקור של Goo Goo Dolls)

אחרי שלא כל כך הצליחו לתקוע יתד בסצנת האלטרנטיב בארה"ב, החליטו שלושת החברים מבאפלו ניו יורק, הידועים יותר כ- Goo Goo Dolls לנסות את מזלם במיינסטרים, ואוי כמה שזה השתלם להם.

הלהיט הדביק שלהם, Iris, שיצא ב-1998 ונכלל בפס הקול לסרט "עיר של מלאכים", הפך אותם לשם מוכר בכל בית, וסידר להם מקום של כבוד בפנתיאון השירים הנטחנים ביותר בסוף שבוע רגוע של גלגל"צ.

עכשיו מילא לעשות קאבר לשיר דביק שכזה, אבל להפוך אותו לדביק עוד יותר זה כבר הישג מרשים שעומד מאחוריו יוצא להקת "בויזון", רונאן קיטינג.

הרעיון בגרסאות כיסוי הוא לתת לשיר אהוב אינטרפרטציה מעניינת, נגיעה אישית ולמעשה להזריק לו חיים חדשים. אבל קיטינג כנראה ויתר על העניין הזה ולמעשה לא עשה כלום עם השיר חוץ מלשיר אותו פחות או יותר כמו שהוא במקור. מיותר ופשוט רע.

George Michael- True Faith (במקור של New Order)

במחצית הראשונה של שנות ה- 80 New Order הייתה בשיאה ו- True Faith היה השיר הכי מרענן בסביבה. כמה חבל ש- 24 שנים מאוחר יותר, החליט  ג'ורג' מייקל להרוס את הזיכרון הנפלא הזה.

למרות שהכוונות שלו היו טובות והשיר יצא במסגרת ארגון הצדקה Comic Relief, מייקל פשוט מבצע בו לינץ' מתוכנן היטב ומביך במיוחד, אפילו בסטנדרטים של מי שנתפס מענג עצמו בשירותים ציבוריים (סורי, הייתי חייב).

מאז Believe של Cher לא קיבלנו כל כך הרבה "אוטו-טיון" בשיר אחד. במילה אחת: זוועה.

Britney Spears- I Love RockN'roll (במקור של Joan Jett & the Blackhearts).

לא ברור מה חשבה בריטני ספירס כשהקליטה את הקאבר ל-  I Love Rock N' Roll. צריך כישרון מיוחד בשביל לקחת את קלאסיקת רוק'נרול ולהפוך אותה לעיסת פופ לעוסה ללא טעם וללא ריח.

אין לי משהו אישי נגד ספירס ותתפלאו לשמוע שאני חושב שיש לה אפילו כמה יציאות ראויות אבל במקרה הזה היא הצליחה, ובמיומנות רבה יש לומר, להוציא כל עוקץ או שמץ של חתרנות רוק'נרולית מהלהיט המפורסם והבועט הזה.

באופן לא מפתיע השיר גם היה פלופ רציני במצעדים והוא אפילו נבחר על ידי AOL במקום ה-37 ברשימת השירים הגרועים בהיסטוריה. ואני שואל: מדוע רק במקום ה-37?

Adele- Lovesong (במקור של The Cure)

זה נורא אופנתי לאהוב את אדל. הקול העוצמתי אך המלטף, הבלדות הנוגעות והחזות האותנטית שכל כך צמאה לאהבת אמת. אבל אז הגיעה הגרסה המיותרת הזאת ליצירת המופת שכתב רוברט סמית' לאשתו- Lovesong ועלתה לכולנו על העצבים.

במקור הצליחו רוברט סמית' ו'הקיור' לזקק את הרגש הכל כך מבלבל הזה שנקרא אהבה אל תוך שלוש דקות ועשרים ושבע שניות של מופת מוזיקלית. אדל באותו זמן מצליחה רק לגרום לי להצטער שאין לידי שקית הקאה.

Celine Dion- You Shook Me All Night Long (במקור של AC/DC)

הגרסה של הדיווה הקנדית, סלין דיון, לשיר הרוק הכל כך אדיר הזה של AC/DC לא הוקלט מעולם לאלבום והוא מבוצע רק בהופעות חיות.

עכשיו שני דברים יש לי לומר על זה, אחד: תודה לאל. שתיים: לאין איזשהו צו האוסר על השחטת קלאסיקות?

באנר מועדון תרבות

Sheryl Crow- Sweet Child O' Mine (במקור של Guns N' Roses)

ואם כבר חילול קודש,  מה כבר יש לומר על ההתעללות שמבצעת שריל קרואו בקלאסיקה העל זמנית של אקסל רוז וחבריו?

במקום הריף המפורסם של סלאש קיבלנו גרסה אקוסטית, חסרת מעוף ומשעממת הלהחריד לבלדה האדירה שכתב אקסל לחברתו לשעבר. אחד הקאברים המיותרים שיצאו אי פעם.

Kelly Osbourne- Papa Don't Preach (במקור של Madonna)

בשנות השמונים הייתה מדונה הילדה הרעה, החצופה והסקסית של עולם המוזיקה. היא אהבה להתגרות במוסכמות ולאתגר את הגבולות הקיימים. לכן כשהוציאה את השיר הזה עם עקיצה ברורה כלפי הפרסונה התקשורתית שבנתה לעצמה, היה לזה קטע.

אבל כשקלי אוסברון, הבת של אוזי, הוציאה בשנת 2002 את השיר הזה כחלק מאלבום הבכורה שלה וכשיר שיקדם את תוכנית הריאלטי של המשפחה, אף אחד כבר לא צחק.

קלי אוסבורן עושה לשיר גרסת עלק רוק בעזרתם של חברי להקת 'אינקבוס' (עצוב אה?) וגורמת אפילו למדונה להצטער על השיר הזה.

Five- We Will Rock You (במקור של Queen)

וואלה לא ברור למה דינוזאורי רוק כל כך ותיקים ומוערכים נותנים ללהקות חסרות ערך להרוס להם את הקלאסיקות. אולי זה הכסף ואולי זה דווקא הרצון לחזור ולהיות שוב במרכז העניינים.

במקרה של הקאבר הנוכחי כנראה שהתשובה השנייה יותר כי הגיונית כי אם לא אין לי שום מושג מדוע נתנו חברי Queen הנותרים ללהקת הבנים Five להתעלל ככה באחד השירים הכי מפורסמים שלהם. פרדי מרקורי מתהפך בקברו.

Dolly Parton- Stairway To Heaven (במקור של Led Zeppelin)

דולי פרטון שרה לד זפלין… זו לא התחלה של בדיחה ואם לא הייתי שומע את הקאבר הזה בעצמי לעולם לא הייתי מאמין שהוא אמיתי.

לגמרי לא ברור מה עבר בראשה של הזמרת הוותיקה כשהחליטה שזה יהיה רעיון טוב להוציא להורג את אחת מיצירות המופת של המאה ה-20.

סאונד הקאנטרי התלוש והיבבות הבלתי פוסקות שלה מביישות את הגרסה המקורית. למרות שיש לי סימפטיה לפרטון, יש דברים שפשוט לא עושים.

All Saints- Under The Bridge (במקור של Red Hot Chili Peppers)

המוח שלנו נוטה לזכור אירועים טראומתיים שעוברנו במהלך חיינו. כך למשל כולנו זוכרים איפה היינו כששמענו לראשונה על פיגועי האחד עשר בספטמבר או שיצחק רבין נרצח. כך גם אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את All Saints מחרבות את Under the Bridge.

אנתוני קידיס סיפר לאחר שהוא שמע את השיר כי "הגרסה של אול סיינטס די מצחיקה. הבנות נראות בקליפ כל כך נקיות ויפות. זה נראה כאילו אין להן מושג על מה הן שרות". אני מבטיח לך אנתוני שזה לא רק נראה ככה.

חוץ מזה לא ברור מה עצוב יותר, עצם הקיום של הקאבר הנוראי הזה או העובדה שהוא הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי? ללא ספק כתם שחור בהיסטוריה של הממלכה המאוחדת.

ועוד אחד בונוס…

Take That- Smells Like Teen Spirit (במקור של Nirvana).

גארי בארלו קורע את החולצה, אלפי ילדות צווחות, הנגנים לא בקצב, גרסת הלייב הזאת של טייק דאת' היא ההפך הגמור מכל מה שייצגו נירוונה. אני עדיין מנסה להבין אם יש לזה קטע או שזה חוסר מודעות טוטאלי. תחליטו אתם.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

1

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

תגידו מזל טוב, Wish You Were Here חוגג 40!

בין Dark Side of The Moon השאפתני ל- Animals היומרני, Wish You Were Here הוא האלבום הכי אישי ואינטימי של פינק פלויד. בגלל זה הוא מצליח לרגש גם אחרי 40 שנה.

ציון המועדון: ★★★★★

בשנים האחרונות חלה ירידה מסוימת בפופולאריות של פינק פלויד. לא כזאת המתבטאת בנתוני מכירות רחמנא ליצלן. האלבום האחרון שיצא תחת המותג (כן, המותג), The Endless River, ניפץ לא מעט שיאי מכירות. ועם זאת שהתחושה היא שמעמדם הרם מעל דפי ההיסטוריה של המוזיקה מעט מתערער.

זה מתבטא בהכללתה של הלהקה באינספור רשימות "אוברייטד" למיניהן, בעובדה שהרוק המתקדם שאפיין את הפלויד'ס בתחילת דרכם סובל שנים מרתיעה ומזלזול המבקרים, וממשיך ברוג'ר ווטרס, שפעילותו הפוליטית מרגיזה לא רק אותנו הישראלים, אלא גם מגזרים נוספים הרואים בו מנותק ומשובש.

ועדיין, על החלוציות של פינק פלויד קשה לערער. על פריצת הגבולות המוזיקליים, על היופי הבלתי נתפס של יצירותיה, על האמונה השלמה בכוחה של המוזיקה וכמובן, על המלודיות הקליטות אך המבריקות שמצליחות להישאר רלוונטיות גם בימינו.

"מי מכם הוא פינק?"

Wish You Were Here יצא ב- 1975, רק שנתיים אחרי מפלצת המכירות, Dark Side of The Moon שהקנתה לפינק פלויד תהילת עולם. הפלויד'ס היו אז בשיא תהילתם, בשיא הצלחתם, ועם זאת עדיין חשו ניכור ותיעוב כלפי תעשיית המוזיקה כפוית הטובה ומפלצת האצטדיונים שהם עצמם הפכו להיות.

תחושות אלה, יחד עם רצון ליצור איזושהי סגירת מעגל עם מייסד הלהקה, סיד בארט, שהשתגע והועזב, הביאו את חברי הלהקה ליצור את האלבום הכי אישי ואינטימי שלהם.

קצת מצחיק להגיד על להקה שפומפוזיות היא חלק בלתי נפרד מהד.נ.א שלה, את המילים אישי ואינטימי, ובכל זאת בין Dark Side of The Moon השאפתני ל- Animals היומרני, מדובר באלבום הכי אינטרוספקטיבי בקטלוג הלהקה.

הפרידה מסיד בארט, ביקורו המפורסם של אותו "יהלום המשוגע" בזמן ההקלטות, הביקורת נגד חברות התקליטים ועולם המוזיקה הדורסני בעקבות הצלחתו המטאורית של Dark Side of The Moon, כל אלה יצרו משבר זהות אצל חברי הלהקה והעמידה אותם בצומת דרכים, של תהיה, חשיבה, התבוננות אל העבר והשלמה עם ההווה.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בצאתו, זכה Wish You Were Here לביקורות צוננות ואני עדין. אחרי שלל יצירות פומפוזיות אדירות מימדים (מי אמר Atom Heart Mother או Echoes?), קיבל עולם המוזיקה מפינק פלויד אלבום מעט שונה. היצירות הארוכות עדין שם, אך התוכן הרבה יותר רך, מהורהר, נוסטלגי, ומעל הכל אישי, וזו הסיבה שבגללה Wish You Were Here הזדקן אולי טוב יותר מכל האלבומים האחרים של פינק פלויד. זאת גם כנראה הסיבה שהאלבום צלח טוב כל כך את מבחן.

הלוואי והיית כאן

הדוגמה המייצגת למנעד הרגשות החדש שהחדירו פינק פלויד לקטלוג שלהם עם Wish You Were Here היא כמובן בשיר הנושא של האלבום, שאין דרך אחרת לכנותו מלבד במילה האראכית והכל כך פלצנית: "אלמותי".

ריף הגיטרה האקוסטי נלמד בהתלהבות על ידי נגנים מתחילים גם 40 לאחר צאתו, וגם היום מספיקות רק כמה שניות ממנו בשביל לגרום לרעד וצמרמורת בכל הגוף. זה כנראה השיר הכי פשוט ברפרטואר של הלהקה, אולי השיר הכי פשוט שגילמור ווטרס הלחינו בחייהם, אבל הוא גם השיר הכי נוגע שפינק אי פעם הפיקו, וזו כאמור, הגדולה של כל האלבום.

Wish You Were Here מכיל רק 5 שירים אך עדיין מגלם בתוכו מגוון ענק של רגשות ודיאלוגים מוזיקליים שנדיר למצוא ביצירות בנות זמננו וביצירות בכלל.

הוא נע על הציר שבין הגבוה לפשוט וכולל יצירות ענק מפעימות (Shine on your Crazy Diamond) לצד שירים ציניים מעוררי מחשבה (Welcome to The Machine) ורגעים מרגשים עד כדי דמעות (Wish You Were Here) שהמשותף לכולם הוא המקום הפנימי והחוויות האישיות מהן הם נוצרו.

בסופו של דבר, בכל יצירה תרבותית, כשאתה מצליח להעביר במדויק את מה שבאמת על לבך, להוציא החוצה את השדים שמקוננים בתוכך, בסופו של דבר גם מאמינים לך. ולכן מתחת לכל שכבות הסאונד והגיטרות, Wish You Were Here עדיין מצליח לרגש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Pink Floyd The Story Of Wish You Were Here 52