10 קאברים גרועים במיוחד ומיותרים להחריד

אני מודה שבעוונותי, אחד הדברים האהובים עלי הוא לחפור ולגלות זוועות מוזיקליות שונות ומשונות. הפעם החלטתי לחלוק אתכם 10 קאברים גרועים במיוחד ומיותרים להחריד. מסכימים עם הבחירות?

  1. Ronan Keating- Iris (במקור של Goo Goo Dolls)

אחרי שלא כל כך הצליחו לתקוע יתד בסצנת האלטרנטיב בארה"ב, החליטו שלושת החברים מבאפלו ניו יורק, הידועים יותר כ- Goo Goo Dolls לנסות את מזלם במיינסטרים, ואוי כמה שזה השתלם להם. הלהיט הדביק שלהם, Iris, שיצא ב-1998 ונכלל בפס הקול לסרט "עיר של מלאכים", הפך אותם לשם מוכר בכל בית, וסידר להם מקום של כבוד בפנתיאון השירים הנטחנים ביותר בסוף שבוע רגוע של גלגל"צ. עכשיו מילא לעשות קאבר לשיר דביק שכזה, אבל להפוך אותו לדביק עוד יותר זה כבר הישג מרשים שעומד מאחוריו יוצא להקת "בויזון" הידועה לשמצה, רונאן קיטינג.

הרעיון בגרסאות כיסוי הוא לתת לשיר אהוב אינטרפרטציה מעניינת, נגיעה אישית ולמעשה להזריק לו חיים חדשים. אבל קיטינג כנראה ויתר על העניין הזה ולמעשה לא עשה כלום עם השיר חוץ מלשיר אותו מחדש ממש כמו שהוא במקור. למעשה השיר נשאר זהה למקור עד שקשה לדעת שמדובר בכלל בקאבר. מיותר ופשוט רע.

  1. George Michael- True Faith (במקור של New Order)

בשנת 1987 "קיץ האהבה השני" בבריטניה שילהב המוני צעירים, New Oder הייתה בשיאה ו- True Faith היה השיר הכי מרענן בסביבה. כמה חבל ש- 24 שנים מאוחר יותר, החליט  ג'ורג' מייקל להרוס את כל הזיכרון הנפלא הזה. למרות שהכוונות שלו היו טובות והשיר יצא במסגרת ארגון הצדקה Comic Relief, מייקל פשוט מבצע בו לינץ' מתוכנן היטב ומביך במיוחד, אפילו בסטנדרטים של מי שנתפס מענג עצמו בשירותים ציבוריים (סורי, הייתי חייב). מאז Believe של Cher לא קיבלנו כל כך הרבה "אוטו-טיון" בשיר אחד. במילה אחת: זוועה.

  1. Britney Spears- I Love RockN'roll (במקור של Joan Jett & the Blackhearts).

לא ברור מה חשבה בריטני ספירס כשהקליטה את הקאבר ל-  I Love Rock N' Roll ויותר מכך, לא ברור איך היא הצליחה לקחת שיר על רוק'נרול ולהפוך אותו לעיסת פופ לעוסה ללא טעם וללא ריח. אין לי משהו אישי נגד גב' ספירס ותתפלאוצלשמוע שאני חושב שיש באמתחתה כמה יציאות פופ ראויות, אבל במקרה הזה סוכריית הפופ האמריקאית הצליחה, ובמיומנות רבה יש לומר, להוציא כל עוקץ וכל שמץ של חתרנות רוק'נרולית מהלהיט המפורסם והבועט של ג'ואן ג'ט והבלקהארטס. באופן לא מפתיע השיר גם היה פלופ רציני במצעדים והוא אפילו נבחר על ידי AOL למקום ה-37 ברשימת השירים הגרועים בהיסטוריה. ואני שואל: מדוע רק במקום ה-37?

  1. Adele- Lovesong (במקור של The Cure)

זה נורא אופנתי לאהוב את אדל. הקול העוצמתי אך המלטף, הבלדות הנוגעות והחזות האותנטית שכל כך צצאה לאהבת אמת. אבל אז הגיעה הגרסה המיותרת הזאת ליצירת המופת שכתב רוברט סמית' לאשתו- Lovesong ועלתה לכולנו על העצבים. זה כל כך נדוש לקחת דארק אייטיזי שכזה ולעשות לו גרסה אקוסטית סטייל Nouvell Vogue לעניים. בגרסה המקורית מצליחים רוברט סמית' ו'הקיור' לזקק את הרגש הכל כך מבלבל שנקרא אהבה אל תוך שלוש דקות ועשרים ושבע שניות של מופת מוזיקלית. אדל באותו זמן מצליחה רק לגרום לי להצטער שאין לידי שקית הקאה.

  1. Celine Dion- You Shook Me All Night Long (במקור של AC/DC)

הגרסה של הדיווה הקנדית, סלין דיון, לשיר הרוק הכל כך קאנוני נזה של AC/DC לא יצאה מעולם על גבי תקליט והוא מבוצע רק בהופעות חיות. שני דברים יש לי לומר על כך. אחד: תודה לאל. שתיים: איך עד היום AC/DC נותנים לדבר הזאת לקרות בכל פעם מחדש שגב' דיון עולה על הבמה המפוארת שלה בוואגס זה משהו שבאמת נשגב מבינתי.

  1. Sheryl Crow- Sweet Child O' Mine (במקור של Guns N' Roses)

ואם כבר להקות רוק שלא ברור איך נתנו לאמנים אחרים להשחית את יצירותיהן הקלאסיות, מה כבר יש לומר על ההתעללות שמבצעת שריל קרואו בקלאסיקה העל זמנית של אקסל רוז וחבריו? במקום הריף המפורסם של סלאש קיבלנו גרסה אקוסטית, חסרת מעוף לבלדה המקסימה שכתב אקסל לחברתו לשעבר. אחד הקאברים המיותרים שיצאו אי פעם.

  1. Kelly Osbourne- Papa Don't Preach (במקור של Madonna)

בשנות השמונים הייתה מדונה הילדה הרעה, החצופה והסקסית של עולם המוזיקה. היא אהבה להתגרות במוסכמות ולדחוף את הגבולות עד לקצה. לכן כשהוציאה מדונה את השיר הזה עם עקיצה ברורה כלפי הפרסונה התקשורתית שבנתה לעצמה, היה בו משהו קסום, כובש וחינני. אבל כשקלי אוסברון, הבת של אוזי, הוציאה בשנת 2002 את השיר הזה כחלק מאלבום הבכורה שלה וכשיר שיקדם את תוכנית הריאלטי של המשפחה, אף אחד כבר לא צחק. קלי אוסבורן עושה לשיר גרסת עלק רוק בעזרתם של חברי להקת 'אינקובוס' (עצוב אה?) וגורמת אפילו למדונה להצטער על שאי פעם הוציאה את השיר הזה.

  1. Five- We Will Rock You (במקור של Queen)

ושוב, לא ברור למה דינוזאורי רוק כל כך ותיקים וכל כך מוערכים נותנים ללהקות חסרות ערך להרוס להם את הקלאסיקות ועל הדרך גם את שמם הטוב. אולי זה הכסף ואולי זה דווקא הרצון לחזור ולהיות שוב במרכז העניינים. במקרה של הקאבר הנוכחי כנראה שהתשובה השנייה יותר כי הגיונית כי אם לא אין לי שום מושג מדוע נתנו חברי Queen הנותרים ללהקת הבנים Five להתעלל ככה בשיר שלהם. והכי עצוב שחברי הלהקה הנותרים של Queen לקחו חלק בפרויקט הזה. לא בטוח אם זה יותר עצוב ממצחיק אבל פרדי מרקורי בטוח מתהפך בקברו.

  1. Dolly Parton- Stairway To Heaven (במקור של Led Zeppelin)

דולי פרטון שרה לד זפלין… זו לא התחלה של בדיחה ואם לא הייתי שומע את הקאבר הזה בעצמי לעולם לא הייתי מאמין שהוא אמיתי. לגמרי לא ברור מה עבר בראשה של הזמרת הוותיקה כשהחליטה שזה יהיה רעיון טוב להוציא להורג את אחת מיצירות המופת של המאה ה-20. סאונד הקאנטרי התלוש והיבבות הבלתי פוסקות שלה עושים בושה לגרסה המקורית. מישהו היה צריך לומר לדולי שיש דברים שפשוט לא עושים. "מלכת הקאנטרי" לגמרי איבדה את זה עם הקאבר האיום הזה.

  1. All Saints- Under The Bridge (במקור של Red Hot Chili Peppers)

לצערנו המוח של כולנו נוטה לזכור אירועים טראומתיים שעוברים עלינו במהלך חיינו. כך למשל כולנו זוכרים היכן היינו כששמענו לראשונה שהתאומים נפלו או שיצחק רבין נרצח. כך גם אני זוכר בדיוק את הפעם הראשונה בה נחשפתי לבנות All Sints מחרבות את אחד השירים הקלאסיים והאהובים בכל הזמנים. הזוועה קשה מדי בכדי לתאר אותה במילים. אנתוני קידיס, סולן הרד הוט סיפר לאחר שהוא שמע את השיר כי "הגרסה של אול סיינטס די מצחיקה. הבנות נראות בקליפ כל כך נקיות ויפות. זה נראה כאילו אין להן מושג על מה הן שרות". זה לא רק נראה ככה אנתוני אני מבטיח לך. חוץ מזה לא ברור מה עצוב יותר, עצם הקיום של הקאבר הנוראי הזה או העובדה שהוא הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי? ללא ספק כתם שחור בהיסטוריה של הממלכה המאוחדת.

ועוד יהלום אחרון שהייתי חייב לחלוק אתכם…

Take That- Smells Like Teen Spirit (במקור של Nirvana).

על איך זה נשמע כשטייק דאת' מחליטים להתחפש לנירוונה אין ממש טעם להרחיב. אבל מה שבאמת עצוב זה שהביצוע הזה מעלים כל סממן חתרני שאפיין את היצירה המקורית. גארי בארלו קורע את החולצה, אלפי ילדות צווחות, הנגנים לא בקצב… ובקיצור הגרסה הזאת מייצגת את ההפך הגמור מכל מה שייצג קורט קוביין. נורא? כן. יש לזה קטע? אולי… את זה אתם תחליטו.

תנו לנו לייק בפייסבוק

1

תגידו מזל טוב, Wish You Were Here חוגג 40!

בין Dark Side of The Moon השאפתני ל- Animals היומרני, Wish You Were Here הוא האלבום הכי אישי ואינטימי של פינק פלויד. בגלל זה הוא מצליח לרגש גם אחרי 40 שנה.

בשנים האחרונות חלה ירידה מסוימת בפופולאריות של פינק פלויד. לא כזאת המתבטאת בנתוני מכירות רחמנא ליצלן. האלבום האחרון שיצא תחת המותג (כן, המותג), The Endless River, ניפץ לא מעט שיאי מכירות. ועם זאת שהתחושה היא שמעמדם הרם מעל דפי ההיסטוריה של המוזיקה מעט מתערער.

זה מתבטא בהכללתה של הלהקה באינספור רשימות "אוברייטד" למיניהם, בעובדה שהרוק המתקדם שאפיין את הפלויד'ס בתחילת דרכם סובל שנים מרתיעה ומזלזול המבקרים, וממשיך ברוג'ר ווטרס, שפעילותו הפוליטית מרגיזה לא רק אותנו הישראלים, אלא גם מגזרים נוספים הרואים בו מנותק ומשובש.

ועדיין, על החלוציות של פינק פלויד קשה לערער. על פריצת הגבולות המוזיקליים, על היופי הבלתי נתפס של יצירותיה, על האמונה השלמה בכוחה של המוזיקה וכמובן, על המלודיות הקליטות אך המבריקות שמצליחות להישאר רלוונטיות גם בימינו.

"מי מכם הוא פינק?"

Wish You Were Here יצא ב- 1975, רק שנתיים אחרי מפלצת המכירות, Dark Side of The Moon שהקנתה לפינק פלויד תהילת עולם. הפלויד'ס היו אז בשיא תהילתם, בשיא הצלחתם, ועם זאת עדיין חשו ניכור ותיעוב כלפי תעשיית המוזיקה כפוית הטובה ומפלצת האצטדיונים שהם עצמם הפכו להיות. תחושות אלה, יחד עם רצון ליצור איזושהי סגירת מעגל עם מייסד הלהקה, סיד בארט, שהשתגע והועזב, הביאו את חברי הלהקה ליצור את האלבום הכי אישי ואינטימי שלהם.

קצת מצחיק להגיד על להקה שפומפוזיות היא חלק בלתי נפרד מהד.נ.א שלה, את המילים אישי ואינטימי, ובכל זאת בין Dark Side of The Moon השאפתני ל- Animals היומרני, מדובר באלבום הכי אינטרוספקטיבי בקטלוג הלהקה. הפרידה מסיד בארט, ביקורו המפורסם של אותו "יהלום המשוגע" בזמן ההקלטות, הביקורת נגד חברות התקליטים ועולם המוזיקה הדורסני בעקבות הצלחתו המטאורית של Dark Side of The Moon, כל אלה יצרו משבר זהות אצל חברי הלהקה, או העמידה אותם בצומת דרכים אם תרצו, של תהיה, חשיבה, התבוננות אל העבר והשלמה עם ההווה.

בצאתו, זכה Wish You Were Here לביקורות צוננות ואני עדין. אחרי שלל יצירות פומפוזיות אדירות מימדים (מי אמר Atom Heart Mother או Echoes?), קיבל עולם המוזיקה מפינק פלויד אלבום מעט שונה. היצירות הארוכות עדין שם, אך התוכן הרבה יותר רך, מהורהר, נוסטלגי, ומעל הכל אישי, וזו הסיבה שבגללה Wish You Were Here הזדקן אולי טוב יותר מכל האלבומים האחרים של פינק פלויד. זאת גם כנראה הסיבה שהאלבום צלח טוב כל כך את מבחן.

הלוואי והיית כאן

הדוגמה המייצגת למנעד הרגשות החדש שהחדירו פינק פלויד לקטלוג שלהם עם Wish You Were Here היא כמובן בשיר הנושא של האלבום, שאין דרך אחרת לכנותו מלבד במילה האראכית והכל כך פלצנית: "אלמותי". ריף הגיטרה האקוסטי נלמד בהתלהבות על ידי נגנים מתחילים גם 40 לאחר צאתו, וגם היום מספיקות רק כמה שניות ממנו בשביל לגרום לרעד וצמרמורת בכל הגוף. זה כנראה השיר הכי פשוט ברפרטואר של הלהקה, אולי השיר הכי פשוט שגילמור ווטרס הלחינו בחייהם, אבל הוא גם השיר הכי נוגע שפינק אי פעם הפיקו, וזו כאמור, הגדולה של כל האלבום.

Wish You Were Here מכיל רק 5 שירים אך עדיין מצליח להכיל בתוכו מגוון ענק של רגשות ודיאלוגים מוזיקליים שנדיר למצוא ביצירות בנות זמננו וביצירות בכלל. הוא נע על הציר שבין הגבוה לפשוט ומכיל בתוכו בהצלחה יצירות ענק מפעימות (Shine on your Crazy Diamond) לצד שירים ציניים מעוררי מחשבה (Welcome to The Machine) ורגעים מרגשים עד כדי דמעות (Wish You Were Here) שהמשותף לכולם הוא המקום הפנימי והחוויות האישיות מהן הם נוצרו.

בסופו של דבר, בכל יצירה תרבותית, כשאתה מצליח להעביר במדויק את מה שבאמת על לבך, להוציא החוצה את השדים שמקוננים בתוכך, בסופו של דבר גם מאמינים לך. ולכן מתחת לכל שכבות הסאונד והגיטרות, Wish You Were Here עדיין מצליח לרגש.

תנו לנו לייק בפייסבוק

Pink Floyd The Story Of Wish You Were Here 52